רמב"ם: שלושה פרקים- תמורה - פרק ד, טומאת מת - פרקים א- ב.

.

פרקים י-י״ז

.

התניא היומי ליום שישי, א' באלול ה'תשפ"ו (14 באוגוסט 2026). הקטע מתוך איגרת הקודש (איגרת י') בספר התניא מסביר שמכיוון שאנו בני האדם איננו מושלמים, אנו זקוקים לחסדיו של הקב"ה. בעוד ששורש התורה והמצוות נובע ממידת החסד העליון והאינסופי של ה' (המסומל כ"ימין"), הרי שכדי שנוכל לקיים אותן בעולם הגשמי באמצעות אובייקטים חומריים (כמו צדקה או תפילין) ולהכיל את עוצמתן מבלי שנשמתנו תפרח מן הגוף מרוב אהבה ויראה (כפי שקרה במעמד הר סיני), האור האלוהי היה חייב לעבור תהליך של צמצום. לכן, אותו חסד אינסופי "התלבש" במידת הגבורה המצמצמת (המסומלת כ"אש"), וכך ניתנה לנו התורה שהיא "אש דת" – חיבור מדויק בין חסד אלוהי ללא גבול לבין מסגרת מוגבלת המאפשרת לנו לחיות ולפעול בעולם.

פרקים א-ט

החומש היומי ליום שישי, פרשת שופטים, א' באלול ה'תשפ"ו (14 באוגוסט 2026)

הקטע מפרשת שופטים עוסק בשלושה נושאים מרכזיים: תחילה מופיע איסור על גזלת קרקעות באמצעות השגת גבול, ולאחר מכן מפורטים דיני עדים, לפיהם אין להרשיע אדם על סמך עד אחד בלבד, ומוגדר עונשם של "עדים זוממים" (עדי שקר) – ייעשה להם בדיוק מה שתכננו לעשות לנתבע. חלקה השני של הקריאה מתמקד בדיני היציאה למלחמה: הכהן נושא נאום עידוד כדי לחזק את ביטחון הלוחמים בה', והשוטרים משחררים בחזרה לביתם אנשים שבנו בית, נטעו כרם או אירסו אישה וטרם הספיקו לממש זאת, וכן אנשים שפוחדים מן המלחמה ("הירא ורך הלבב"), וזאת כדי למנוע פגיעה במורל הכללי של הצבא לפני הקרב.

התניא ליום חמישי, ל' באב ה'תשפ"ו (13 באוגוסט 2026)

הקטע מתוך "אגרת הקודש" בספר התניא מסביר שבתקופתנו, המכונה "עקבות משיח", עיקר עבודת ה' היא מצוות הצדקה, בשונה מתקופות עברו שבהן הדגש המרכזי היה על לימוד תורה. הסיבה לכך היא שהנוכחות האלוקית (השכינה) ירדה למדרגה התחתונה ביותר, "עולם העשייה". לכן, הדרך היחידה להתחבר אליה כיום ולהפוך את חושך העולם לאור, היא באמצעות מעשים פיזיים של עשייה – וספציפית דרך נתינת צדקה למי שאין לו, פעולה שמקבילה בדיוק להשפעת החיים האלוקית לעולם התחתון. אדמו"ר הזקן מבטיח שמי שמתגבר על האנוכיות שלו ונותן צדקה ביד פתוחה ובלב רחב, הופך את החושך לקדושה ויזכה לראות את הגאולה במו עיניו הפיזיות.

פרקים קמ״ה-ק״נ.

החומש היומי ליום חמישי, פרשת שופטים, ל' באב ה'תשפ"ו (13 באוגוסט 2026)

הקטע מפרשת שופטים (העלייה החמישית) עוסק בשני נושאים מרכזיים לניהול חברה צודקת ומתוקנת: נבואה ודיני נפשות. תחילה, התורה אוסרת על הליכה בדרכי הגויים ופנייה למכשפים וקוסמים, ומבטיחה כי ה' יעמיד לעם ישראל נביאי אמת מתוכו, תוך מתן כללים ברורים כיצד לזהות ולהעניש נביאי שקר. בחלקו השני, הקטע מפרט את דיני "ערי המקלט" – ערים מיוחדות שנועדו לספק מחסה והגנה לאדם שהרג אדם אחר בטעות (בשוגג) מפני נקמתו של גואל הדם. הכתוב עושה הבחנה ברורה וחד-משמעית בין מי שהרג בשוגג וזכאי להגנה, לבין רוצח בכוונה תחילה (במזיד) – שאותו חובה להוציא מעיר המקלט ולהעמידו לדין, כדי לבער את שפיכות הדמים מן הארץ.