התניא ליום רביעי, כ״ט באב ה׳תשפ״ו (12 באוגוסט 2026)

אגרת ט' בספר התניא (אגרת הקודש) עוסקת בגישה הנכונה לעשיית לפרנסה ולמצוות הצדקה. רבנו הזקן מסביר שעל יהודי לעסוק בענייני העולם הזה לא מתוך אנוכיות, אהבה עצמית ודאגה לצרכיו האישיים בלבד, אלא מתוך מטרה של חסד ונתינה לשם שמים – כדי להחיות נשמות של יהודים, שהן "חלק אלוה ממעל". בדרך זו האדם נדמה לבורא, שמשפיע חסד חינם לעולם כולו בכל רגע. אומנם על פי ההלכה פרנסת האישה והילדים קודמת לנתינת צדקה לאחרים (שכן גם הם נשמות שיש לדאוג להן), אך כוונת העשייה ומטרתה צריכות לנבוע מהרצון לדאוג לכל נזקק באותה מידה. לסיום מובאת הערה ולפיה תמיכה בצדיקי הדור, ובייחוד באלו היושבים בארץ ישראל, קודמת אפילו לפרנסת ילדיו של האדם.

פרקים ק״מ-קמ״ד.

שיעור החומש היומי ליום רביעי, פרשת שופטים, כ״ט באב ה׳תשפ״ו (12 באוגוסט 2026)

הקטע עוסק בשני נושאים מרכזיים: תחילה הוא מסדיר את זכותם של הכוהנים להגיע מכל רחבי הארץ אל בית המקדש בזמן החגים (הרְגָלים), להשתתף בעבודת הקורבנות ולקבל חלק שווה בהם, ללא קשר למשמרת הקבועה באותו זמן. בחלקו השני, הקטע מזהיר בחומרה את בני ישראל שלא לאמץ את מנהגי התועבה של עמי כנען, ואוסר באופן מוחלט על כל סוגי הכישוף, הניחוש, המאגיה והדרישה אל המתים. הקטע נחתם בציווי המרכז את המסר כולו: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" – דרישה לבטוח באלוהים באמונה שלמה, לקבל את המציאות בתמימות, ולא לנסות לחקור או לשלוט בעתיד דרך כוחות אסורים.

התניא היומי ליום שלישי כ"ח באב ה'תשפ"ו (11 באוגוסט 2026) – קטע זה מסיום איגרת ח' מסביר את העוצמה הרוחנית של מצוות הצדקה, המומשלת לזריעת זרע המעוררת צמיחה אלוקית. כאשר יהודי עושה חסד ונותן צדקה, מעשהו עולה לשורש נשמתו בשכינה (המכונה "ארץ העליונה") כהתעוררות מלמטה ("העלאת מיין נוקבין"), ובתגובה ממשיך ומוריד את "חסד ה'" העוצמתי והאינסופי אל תוך חשכת הגוף הגשמי, גילוי המאיר במיוחד בשעת התפילה והופך את החושך לאור (תהליך המכונה "ישועה"). לבסוף, אדמו"ר הזקן מדגיש את סגולתה העצומה של צדקה הניתנת ליושבי ארץ ישראל, שכן הארץ התחתונה מכוונת ישירות כנגד ה"ארץ העליונה", ולכן פעולת הצדקה בה נקלטת מיד וללא כל עיכובים רוחניים, בהיותה "שער השמיים".

פרקים קל״ה-קל״ט/

החומש היומי ליום שלישי, כ״ח באב ה׳תשפ״ו (11 באוגוסט 2026) קטע זה מתוך פרשת שופטים מפרט את זכויותיהם הכלכליות ומתנות הכהונה של הכוהנים והלוויים. מאחר ששבט לוי נבחר לשרת את ה' בקודש כל הימים, הוא לא קיבל נחלה קרקעית בארץ ישראל כשאר השבטים, אלא עבודת הקודש והמתנות הם נחלתו. לכן, התורה מחייבת את בני ישראל להעניק לכוהנים נתחים מסוימים מכל שור או שה שנשחטים (הזרוע, הלחיים והקיבה), את "התרומה הגדולה" מן הדגן, היין והשמן, וכן את "ראשית הגז" – הצמר הראשון שנגזז מהצאן. רש"י מרחיב על פרטי ההלכות, מסביר את הרקע ההיסטורי לזכויות הללו (כאות הוקרה על מעשהו של פנחס בן אלעזר), מציין את השיעורים המינימליים לנתינה לפי חז"ל (אחד משישים), ומדגיש כי שירות הכהנים במקדש חייב להיעשות בעמידה.

התניא היומי ליום שני, כ״ז באב ה׳תשפ״ו (10 באוגוסט 2026) :

קטע זה מתוך אגרת ח' באגרת הקודש שבספר התניא משתמש במשל זריעת הזרע כדי להסביר את כוחה העצום של מצוות הצדקה. כשם שגרעין הנרקב באדמה מאבד את מהותו אך מעורר את "כוח הצומח" האלוקי שבקרקע להצמיח פירות רבים ומשובחים לאין ערוך מהזרע המקורי (תהליך המכונה "התעוררות מלמטה" או "העלאת מיין נוקבין"), כך פועל מעשה הצדקה של האדם. נתינת הצדקה הגשמית בעולם הזה משמשת כמעין "זריעה" רוחנית שמעוררת שפע מלמעלה, ומושכת אל האדם התגלות אלוקית עצומה בשעת התפילה ("תשובה עילאה") – שפע רוחני שהוא נעלה, עוצמתי וגבוה באין שיעור לעומת מעשה החסד הפיזי והמוגבל עצמו.

פרקים ק״כ-קל״ד.

שיעור החומש היומי ליום שני, כ״ז באב ה׳תשפ״ו (10 באוגוסט 2026) :

קטע זה מתוך פרשת שופטים מתאר את "פרשת המלך", המגדירה את החובות וההגבלות של מלך בישראל. התורה מצווה למנות מלך יהודי שנבחר על ידי ה', ומטילה עליו שלוש הגבלות מרכזיות כדי לשמור על מידותיו: איסור להרבות בסוסים (כדי לא להחזיר את העם למצרים), איסור להרבות בנשים (עד 18 נשים, כדי שלא יסור לבבו), ואיסור לצבור עושר מופרז מעבר לצרכי צבאו. במקביל, המלך חייב לכתוב לעצמו ספרי תורה (לפי רש"י – שניים) שילוו אותו תמיד ויקרא בהם כל חייו, וזאת כדי שיזכור לירא את ה', ישמור על ענווה ביחס לאחיו העם ולא יסטה מדרך המצוות, מה שיבטיח אריכות ימים לו ולשושלתו על כס המלכות.

.