התניא היומי ליום שלישי כ"ח באב ה'תשפ"ו (11 באוגוסט 2026) – קטע זה מסיום איגרת ח' מסביר את העוצמה הרוחנית של מצוות הצדקה, המומשלת לזריעת זרע המעוררת צמיחה אלוקית. כאשר יהודי עושה חסד ונותן צדקה, מעשהו עולה לשורש נשמתו בשכינה (המכונה "ארץ העליונה") כהתעוררות מלמטה ("העלאת מיין נוקבין"), ובתגובה ממשיך ומוריד את "חסד ה'" העוצמתי והאינסופי אל תוך חשכת הגוף הגשמי, גילוי המאיר במיוחד בשעת התפילה והופך את החושך לאור (תהליך המכונה "ישועה"). לבסוף, אדמו"ר הזקן מדגיש את סגולתה העצומה של צדקה הניתנת ליושבי ארץ ישראל, שכן הארץ התחתונה מכוונת ישירות כנגד ה"ארץ העליונה", ולכן פעולת הצדקה בה נקלטת מיד וללא כל עיכובים רוחניים, בהיותה "שער השמיים".

פרקים קל״ה-קל״ט/

החומש היומי ליום שלישי, כ״ח באב ה׳תשפ״ו (11 באוגוסט 2026) קטע זה מתוך פרשת שופטים מפרט את זכויותיהם הכלכליות ומתנות הכהונה של הכוהנים והלוויים. מאחר ששבט לוי נבחר לשרת את ה' בקודש כל הימים, הוא לא קיבל נחלה קרקעית בארץ ישראל כשאר השבטים, אלא עבודת הקודש והמתנות הם נחלתו. לכן, התורה מחייבת את בני ישראל להעניק לכוהנים נתחים מסוימים מכל שור או שה שנשחטים (הזרוע, הלחיים והקיבה), את "התרומה הגדולה" מן הדגן, היין והשמן, וכן את "ראשית הגז" – הצמר הראשון שנגזז מהצאן. רש"י מרחיב על פרטי ההלכות, מסביר את הרקע ההיסטורי לזכויות הללו (כאות הוקרה על מעשהו של פנחס בן אלעזר), מציין את השיעורים המינימליים לנתינה לפי חז"ל (אחד משישים), ומדגיש כי שירות הכהנים במקדש חייב להיעשות בעמידה.

התניא היומי ליום שני, כ״ז באב ה׳תשפ״ו (10 באוגוסט 2026) :

קטע זה מתוך אגרת ח' באגרת הקודש שבספר התניא משתמש במשל זריעת הזרע כדי להסביר את כוחה העצום של מצוות הצדקה. כשם שגרעין הנרקב באדמה מאבד את מהותו אך מעורר את "כוח הצומח" האלוקי שבקרקע להצמיח פירות רבים ומשובחים לאין ערוך מהזרע המקורי (תהליך המכונה "התעוררות מלמטה" או "העלאת מיין נוקבין"), כך פועל מעשה הצדקה של האדם. נתינת הצדקה הגשמית בעולם הזה משמשת כמעין "זריעה" רוחנית שמעוררת שפע מלמעלה, ומושכת אל האדם התגלות אלוקית עצומה בשעת התפילה ("תשובה עילאה") – שפע רוחני שהוא נעלה, עוצמתי וגבוה באין שיעור לעומת מעשה החסד הפיזי והמוגבל עצמו.

פרקים ק״כ-קל״ד.

שיעור החומש היומי ליום שני, כ״ז באב ה׳תשפ״ו (10 באוגוסט 2026) :

קטע זה מתוך פרשת שופטים מתאר את "פרשת המלך", המגדירה את החובות וההגבלות של מלך בישראל. התורה מצווה למנות מלך יהודי שנבחר על ידי ה', ומטילה עליו שלוש הגבלות מרכזיות כדי לשמור על מידותיו: איסור להרבות בסוסים (כדי לא להחזיר את העם למצרים), איסור להרבות בנשים (עד 18 נשים, כדי שלא יסור לבבו), ואיסור לצבור עושר מופרז מעבר לצרכי צבאו. במקביל, המלך חייב לכתוב לעצמו ספרי תורה (לפי רש"י – שניים) שילוו אותו תמיד ויקרא בהם כל חייו, וזאת כדי שיזכור לירא את ה', ישמור על ענווה ביחס לאחיו העם ולא יסטה מדרך המצוות, מה שיבטיח אריכות ימים לו ולשושלתו על כס המלכות.

.

פרק קי״ט: פסוקים צ״ז-קע״ו

.

התניא היומי למוצאי שבת, כ"ה באב ה'תשפ"ו (8 באוגוסט 2026):

קטע זה מאיגרת ח' ב"אגרת הקודש" שבספר התניא, מבאר את מעלת הצדקה כהכנה הכרחית לתפילה, על פי מנהגו של רבי אלעזר לתת פרוטה לעני בטרם יתפלל. מוסבר כי ההתגלות האלוקית המאירה לאדם בשעת התפילה היא בבחינת "חסד" עליון היורד מהעולמות הרוחניים העליונים אל עולמנו השפל, בדומה למים שיורדים ממקום גבוה למקום נמוך. כדי להתגבר על מידת הגבורה והצמצום שמסתירה את האור למעלה, נדרשת פעולה של "התעוררות מלמטה" מצד האדם; נתינת הצדקה נמשלת ל"זריעה" של חסד בעולם הגשמי, המעוררת, מצמיחה וממשיכה על האדם בתמורה שפע של חסד והארה אלוקית היישר לתוך תפילתו.