התניא היומי ליום ראשון, י"ט באב ה'תשפ"ו (2 באוגוסט 2026):

אגרת הקודש (סימן ו') מסבירה כי השכר העליון על נתינת צדקה הוא המשכת מידת ה"אמת" מאת ה', ומבארת את המנגנון הנפשי של עבודת ה' מתוך רחמים: על ידי התבוננות בגדולת ה' ובכך שכל העולמות והזמנים נחשבים כאין וכאפס לגבי עצמותו הבלתי משתנה, מבין האדם עד כמה רבה הרחמנות על הניצוץ האלוהי (הנשמה) הכלוא בתוך גוף גשמי וחשוף לתאוות העולם. רחמנות זו מניעה את האדם להילחם ביצרו, וכשכר על זריעת הצדקה מעניק לו הקב"ה מלמעלה את מידת ה"אמת" ואת העוז וההגנה לנצח את החומריות ולהתחבר לאורו יתברך.

פרקים צ-צ״ו.

שיעור החומש היומי ליום ראשון י"ט באב התשפ"ו (2 באוגוסט 2026).

הקטע הפותח את פרשת ראה מציג לעם ישראל בחירה גורלית לפני הכניסה לארץ: זכייה בברכה אם ישמרו את מצוות ה', או עונש של קללה אם יפנו לעבודה זרה. משה רבנו מצווה על העם להשמיד לחלוטין כל זכר לפולחן האלילים בארץ ישראל, ומנגד, מייסד את הכלל של "ריכוז הפולחן": בניגוד להקרבת קורבנות בבמות פרטיות בכל מקום כפי שהיה נהוג זמנית, לאחר שיכבשו את הארץ ויגיעו אל "המנוחה והנחלה", תיקבע חובה להביא את כל הקורבנות, המעשרות והתרומות אך ורק למקום אחד מרכזי שאותו יבחר ה' (המשכן ולימים בית המקדש), ושם לעבוד אותו מתוך שמחה.

התניא היומי למוצאי שבת, י״ח באב ה׳תשפ״ו (1 באוגוסט 2026):

סיום איגרת זו מבהיר את ייעודן השונה של נשמות תלמידי החכמים ובעלי המצוות: בעוד שלימוד התורה של תלמידי החכמים ממשיך אור אלוהי מהחכמה העליונה אל העולמות הרוחניים (הנשמות והמלאכים בבריאה ויצירה), נדרש דווקא פועלם של בעלי המצוות – העוסקים ברוב ימיהם בצדקה וחסד גשמיים – כדי לחולל "אתערותא דלתתא" חזקה מספיק שתמשיך את האור העליון למטה אל עולם העשייה הגשמי; משום כך נקראת הצדקה "מעשה" והעוסקים בה "תמכי אוריתא", שכן על ידי מעשיהם הם "עושים" ומעמידים את השם הקדוש (ממשיכים מהאות י' לה' תתאה) בעולם הזה השפל.

פרקים פ״ח-פ״ט.

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת עקב, י״ח באב ה׳תשפ״ו (1 באוגוסט 2026):

במקרא זה החותם את פרשת עקב, מבטיח משה לעם כי שקידה עמוקה על התורה והליכה בדרכי ה' – תוך הידבקות במידותיו (רחום וגומל חסדים) ובתלמידי חכמים – יביאו לסיעתא דשמיא שבה ה' יוריש מפניהם גויים חזקים וגיבורים מהם; בהמשך מותווים גבולות הארץ המובטחת ונמסרת ההבטחה כי אף אדם או אומה לא יוכלו להתייצב כנגדם, שכן ה' יטיל את פחדם ומוראם על כל הארץ אשר ידרכו בה.

התניא היומי ליום שישי, י״ז באב ה׳תשפ״ו (31 ביולי 2026):

קטע זה מתוך איגרת הקודש (אמצע איגרת ה') מסביר שעל ידי נתינת צדקה וחסד "עושים את השם הקדוש" (שם הוי'): צמצום החכמה העליונה (האות י') והתלבשותה באותיות הדיבור שמהן נברא העולם (האות ה' תתאה, המלכות) הוא ירידה עצומה שנבעה בבריאה מחסד אלוהי חינם ("עולם חסד יבנה"); אולם מאז בריאת האדם, המשכת החיות מהחכמה העליונה למטה מותנית בהתעוררות מלמטה – על ידי שיהודי עושה חסד ומחיה עניים בגשמיות, הוא מעורר את החסד העליון להמשיך אור וחיים אל העולם, ומשום כך הלומד תורה (שמקורה בחכמה) ללא גמילות חסדים אינו מצליח להמשיך את אורה למטה ונחשב כמי ש"אפילו תורה אין לו".

פרקים פ״ג-פ״ז.

החומש היומי ליום שישי, פרשת עקב, י״ז באב ה׳תשפ״ו (31 ביולי 2026):

בקריאה זו (הכוללת את פרשיית "והיה אם שמוע") משבח משה את ארץ ישראל לעומת מצרים, בהיותה ארץ הרים ובקעות הפורייה ממי הגשמים המושגחים עליה תמיד בהשגחה אלוהית ישירה; משה מתרה בעם לשמור את המצוות מאהבה ולא מתוך פנייה אישית, ומזהיר כי שובע חומרי עלול להוביל לזילזול בתורה, לעבודה זרה ולגלות מהירה, בעוד שלמידת התורה, קיום המצוות (כמו תפילין ומזוזה גם בגלות) וחינוך הבנים מגיל רך יבטיחו אריכות ימים על האדמה המובטחת.

התניא היומי ליום חמישי, ט״ז באב ה׳תשפ״ו (30 ביולי 2026)

קטע זה מתוך איגרת הקודש (אמצע איגרת ה') מסביר שבעוד הנבראים בעולמות העליונים נבראים מפנימיות אותיות הדיבור האלוהי (בחינת חכמה) ולכן הם בעלי השגה ודעת באלוקות, העולם הזה השפל מוגבל מכדי לקבל אור זה בגילוי; לפיכך חיותו והתהוותו נמשכות רק מחיצוניות וחומר האותיות – בחינת "הבל" הדיבור (ה' תתאה, ספירת המלכות המקננת בעולם העשייה), שבה מוצפנת פנימיות האור בהסתר כדי לאפשר קיום לעולם גשמי וחומרי.