התניא היומי ליום רביעי, כ' באלול ה'תשפ"ו (2 בספטמבר 2026): בחלק זה של אגרת הקודש ט"ו, מבהיר בעל התניא כי המשל הקודם מתייחס רק לנפש השכלית התחתונה, בעוד שבנפש האלוהית – שהיא "חלק אלוה ממעל" – כל שבע המידות מופנות אך ורק כלפי הבורא ומשמשות כלי יסודי לעבודתו: מידת החסד מתבטאת באהבת ה' ובעשיית חסד כדי להידבק במידותיו; הגבורה היא יראת השמים המניעה להתרחק מחטא, לקדש את המותר ולעשות סייגים לתורה; התפארת עניינה לפאר את מצוות ה' ולשבחו מתוך התבוננות עמוקה; הנצח הוא ההתגברות והעמידה האיתנה מול כל מניעה והפרעה בעבודת ה'; ההוד מתבטא בביטול אמיתי למציאות ה' והודאה בגדולתו (גם מעבר להשגה השכלית) וכן בהכרת הטוב על חסדיו; היסוד הוא ההתקשרות, התשוקה והדבקות העזה בה' מתוך עונג פנימי נשגב; והמלכות היא קבלת עול מלכות שמים מתוך אימה ויראה, כעבד המשעבד את עצמו לחלוטין לאדונו.

פרקים צ״ז-ק״ג

החומש היומי לים רביעי, פרשת נצבים-וילך, כ' באלול ה'תשפ"ו (2 בספטמבר 2026) :

החלק הראשון חותם את פרשת ניצבים, ובו משה מציב בפני העם בחירה ברורה בין שני קצוות: החיים והטוב (שמירת המצוות ואהבת ה') המביאים לברכה ואריכות ימים בארץ, או המוות והרע (פנייה לעבודה זרה) שגוררים אובדן. הוא קורא להם "וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים" תוך שהוא לוקח את השמיים והארץ, שאינם משנים את טבעם וייעודם, כעדים נצחיים לברית זו. החלק השני פותח את פרשת וילך. משה מציין כי ביום זה מלאו לו בדיוק 120 שנה, ומודיע לעם שאין הוא רשאי (ואף לא יכול, שכן נסתמו ממנו מעיינות החכמה) להמשיך להנהיג אותם אל עבר הירדן. הוא מחזק את רוחם ומעביר את ההנהגה באופן רשמי ליהושע, תוך הבטחה שה' יעבור לפניהם, ישמיד את האויבים כפי שעשה לסיחון ולעוג, ולא ירפה ולא יעזוב אותם.

התניא היומי ליום שלישי, י"ט באלול ה'תשפ"ו (1 בספטמבר 2026) : אגרת הקודש ט"ו ממשיכה לבאר את עשר הספירות בנפש האדם דרך משל של אב המשפיע שכל לבנו. מידת החסד היא הרצון להשפיע ללא גבול, הגבורה מצמצמת את ההשפעה בהתאם ליכולת המקבל, והתפארת ממזגת ביניהן כדי להשפיע מתוך רחמים. כדי שהבן יוכל לקלוט את השכל העמוק, פועלות מידות נצח והוד כ"כליות יועצות" המחלקות ומתאימות את המידע לכלי הקיבול שלו תוך התגברות על מניעות, בעוד מידת היסוד מבטאת את ההתקשרות, האהבה והחשק של האב ללמד, המרחיבים את יכולתו להשפיע שפע רב יותר. שורש כל המידות הללו, החיצוניות והפנימיות, נעוץ במוחין של האדם (חכמה, בינה ודעת), כאשר מידת ה"דעת" – היכולת להתעמק, להרגיש ולהתקשר אל השכל – היא המכריעה, שכן ככל שדעתו של האדם רחבה ומפותחת יותר, כך מידותיו יציבות וגדולות יותר.

פרקים צ-צ״ו.

החומש היומי ליום שלישי, פרשת נצבים-וילך, י"ט באלול ה'תשפ"ו (1 בספטמבר 2026) :

הקטע ממשיך בתיאור תהליך התשובה, ומבטיח שכאשר עם ישראל ישוב לשמור את המצוות בכל לבבו ונפשו, ה' יעביר את כל הקללות אל האויבים, ישוב לשמוח בעמו ויעניק להם שפע וברכה בכל מעשה ידיהם, בפרי הבטן ובאדמה. בהמשך, משה מבהיר כי התורה והמצוות אינן דבר מרוחק, נסתר או בלתי מושג; התורה "לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא" ואינה מעבר לים, אלא היא קרובה ונגישה לכל אחד ואחת. הפסוק החותם מדגיש כי הדבר קרוב מאוד "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" – עניין שרש"י מבאר כמתייחס לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה, שניתנו לעם ישראל כדי שיהיו שגורות בפיהם ובלבם וזמינות לקיום תמידי.

התניא היומי ליום שני, י"ח באלול ה'תשפ"ו (31 באוגוסט 2026) – באיגרת הקודש ט"ו, מביא בעל התניא בשם המגיד ממזריטש ביאור לעומק דברי אברהם אבינו "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", המשמשים משל לפער העצום שבין כוחות הנפש האנושיים לבין הספירות העליונות. אברהם אבינו הגיע לביטול מוחלט כלפי ה' מתוך אהבה כה רבה עד שנעשה כ"מרכבה" נטולת רצון עצמי, ואהבה זו אכן נבעה מהארה ישירה של מידת החסד מעולם האצילות. עם זאת, בעוד שמידותיו של ה' מאוחדות עם ה"אין סוף" והן נטולות גבול ותכלית, נשמת האדם המלובשת בגוף היא בהכרח מוגבלת. כשם שהאפר הוא רק השארית של יסוד העפר שהיה בעץ ואין לו שום ערך או דמיון לעץ החי והמפואר שהיה קודם לכן, כך מדרגת החסד של אברהם בעולם הזה היא בבחינת "אפר" ביחס לאור האהבה המקורי שבאצילות. מכאן נלמד קל וחומר לכל אדם: אף שכוחות הנפש משתלשלים מעשר הספירות ודרכם אנו משיגים מושג על האלוהות, האור עובר צמצומים רבים ואין שום דמיון מהותי בין הכלים האנושיים המוגבלים לבין מקורם האין-סופי בעולמות העליונים.

פרקים פ״ח-פ״ט.

החומש היומי ליום שני, פרשת נצבים-וילך, י"ח באלול ה'תשפ"ו (31 באוגוסט 2026) – הקטע מתאר את תהליך התשובה והגאולה העתידי של עם ישראל: לאחר שיחוו את הברכות והקללות וישובו אל ה' בכל לבבם מתוך הגלות, ה' יקבץ אותם מכל קצוות תבל וישיבם לארץ אבותיהם. רש"י לומד מהלשון "וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ" (ולא "והשיב") כי השכינה שרויה יחד עם ישראל בצער הגלות, וכאשר הם נגאלים ה' כביכול שב יחד עמהם ואוסף כל אחד ואחד בידיו. לסיום מובטח שה' "ימול את לבבם" – יסיר את אטימות הלב וייצר הרע – כדי שיגיעו לאהבת ה' טהורה ושלמה ויזכו לחיים.

החומש היומי ליום ראשון, פרשת נצבים-וילך, י״ז באלול ה׳תשפ״ו (30 באוגוסט 2026) :

בפרשת נצבים משה רבנו מכנס את כל שדרות העם (ממנהיגים ועד חוטבי עצים ושואבי מים, ואף את הדורות העתידיים) כדי להכניסם בברית מחייבת עם ה'. הוא מזהיר בחומרה מפני עבודה זרה, ובפרט מפני אדם החוטא בסתר מתוך אשליה שניצל מעונש, ומבהיר כי הפרת הברית תביא לקללה, לחורבן הארץ ולגלות – עונש שיהיה כה בולט עד שכל האומות יכירו בכך שזהו גמול אלוהי. הפרשייה חותמת ביסוד הערבות ההדדית: החטאים הנסתרים מסורים למשפטו של ה', אך החטאים הגלויים הם באחריות הקהילה כולה ועליה לפעול כדי לבערם.