החומש היומי ליום חמישי, פרשת כי תבוא, י״ד באלול ה׳תשפ״ו (27 באוגוסט 2026) .

פרשה זו מתארת את מעמד הברכה והקללה שיתקיים בהר גריזים ובהר עיבל לאחר חציית הירדן. השבטים מתחלקים לשתי קבוצות שוות מול שני ההרים, והלויים מכריזים בקול רם סדרה של קללות על חטאים חמורים, מוסריים וחברתיים (כמו עבודה זרה, זלזול בהורים, פגיעה בזולת בסתר ועיוות דין של חלשים), שעליהם העם נדרש לענות "אמן", ובכך למעשה מקבל על עצמו את ברית התורה כולה. החלק השני של הקטע עובר למסר חיובי ומתאר את הברכות העצומות שיחולו על עם ישראל בכל תחומי החיים – בעיר ובשדה, במשפחה ובפרנסה – בזכות השמיעה בקול ה' ושמירת מצוותיו.

התניא היומי ליום רביעי, י״ג באלול ה׳תשפ״ו (26 באוגוסט 2026) .

קטע זה מספר התניא מסביר שכל יהודי צריך לכלול בנפשו הן את מידת החסד (ימין) והן את מידת הגבורה (שמאל), שכן בקדושה העליונה המידות הללו מאוחדות ומשלימות זו את זו. הרעיון מודגם דרך בית שמאי ובית הלל, שעל אף שאופיים הכללי היה להחמיר או להקל בהתאמה, לעיתים נהגו בדיוק ההפך, וכן דרך אברהם אבינו, שמידתו העיקרית היא חסד אך בעקדת יצחק התגלתה בו גבורה עילאית. המסר המרכזי הוא שבכל אדם קיימות שתי המידות, וההבדל בינינו (כמו ההבדל בין אברהם ליצחק) מתבטא רק בשאלה איזו מידה גלויה ובולטת יותר, ואיזו נשארת נסתרת.

פרקים ס״ט-ע״א.

החומש היומי ליום רביעי, פרשת כי תבוא, י״ג באלול ה׳תשפ״ו (26 באוגוסט 2026)

בפרשה זו משה רבנו וזקני ישראל מצווים את העם כי בעת חציית הירדן והכניסה לארץ, עליהם להקים אבנים גדולות, למרוח אותן בסיד ולכתוב עליהן בבירור את כל דברי התורה. בנוסף, עליהם לבנות בהר עיבל מזבח מאבנים שלמות (שלא נחתכו בברזל), להקריב עליו קורבנות ולשמוח לפני ה'. הקטע נחתם בהכרזה שביום זה עם ישראל נהיה לעם לה', תוך דגש (על פי פירוש רש"י) שעל העם להרגיש בכל יום מחדש כאילו היום נכרתה הברית, ולקיים את מצוותיו והוראותיו בשמחה.

התניא היומי ליום שלישי, י״ב אלול ה׳תשפ״ו (25 באוגוסט 2026):
קטע זה מתוך תחילת איגרת י"ג בספר התניא מסביר שישנם שני אופנים עיקריים בעבודת ה', הנובעים משורש נשמתו של האדם. נשמות ששורשן במידת ה"שמאל" (גבורה) עובדות את ה' באופן של צמצום והסתר – קיום מצוות בהצנע מוחלט, ומתן צדקה או לימוד תורה על פי הגבולות ומידת החובה ההלכתית המדויקת בלבד. לעומת זאת, נשמות ששורשן במידת ה"ימין" (חסד) מתאפיינות בהתרחבות ובהתפשטות; עבודת ה' שלהן גלויה ורחבה יותר, והן מקיימות מצוות, לומדות תורה ונותנות צדקה ברוח נדיבה ובשפע, הרבה מעבר למה שנדרש מהן על פי שורת הדין וללא הגבלה.

פרקים ס״ו-ס״ח.

החומש היומי ליום שלישי, פרשת כי תבוא, י״ב אלול ה׳תשפ״ו (25 באוגוסט 2026)

קטע זה מתוך פרשת כי תבוא מתאר את הברית המיוחדת וההדדית שבין ה' לעם ישראל. התורה קוראת לאדם לקיים את המצוות מתוך תחושת התחדשות תמידית כאילו ניתנו לו "היום", ומדגישה את פעולת ההייחוד הכפולה: עם ישראל בוחר ומייחד את ה' לאלוהיו ומתחייב לשמור את חוקיו וללכת בדרכיו, וכנגד זאת, ה' בוחר ומייחד את עם ישראל להיות לו ל"עם סגולה". כתוצאה מברית הדדית זו, ה' מבטיח לרומם את עם ישראל על פני כל הגויים לתהילה ולתפארת, ולהופכם לעם קדוש כפי שהבטיח.

התניא היומי ליום שני, י״א אלול ה׳תשפ״ו (24 באוגוסט 2026):
קטע זה מתוך "אגרת הקודש" בספר התניא מסביר את ההבדל העמוק בין נתינת צדקה רגילה לבין נתינה מתוך מאמץ והתגברות על היצר (המכונה "עבודת הצדקה"). בעוד שנתינה רגילה אכן עושה "שלום" בעולמות העליונים ומעוררת גילוי רוחני בנפש האדם, ההשפעה שלה בעולם הזה היא זמנית (בעיקר בשעת התפילה), ולאחריה הרע שוב יכול להתעורר. לעומת זאת, כאשר אדם מתאמץ ונותן צדקה מעבר לטבעו ולנוחיותו, הוא שובר את האנוכיות שלו ומהפך חושך לאור. התגברות זו מפרידה את הרע מהטוב באופן מוחלט וקבוע (כמו שמרים השוקעים לתחתית החבית ומותירים יין צלול), ומעניקה לאדם שלווה פנימית יציבה ומתמשכת של "השקט ובטח עד עולם".

פרקים ס-ס״ה.

החומש היומי ליום שני, פרשת כי תבוא, י״א אלול ה׳תשפ״ו (24 באוגוסט 2026):
קטע זה מתוך פרשת כי תבוא עוסק במצוות "וידוי מעשרות". בשנה השלישית למחזור השמיטה, לאחר שהאדם מסיים להפריש ולחלק את כל המעשרות כראוי ללוי, לגר, ליתום ולאלמנה, עליו להצהיר בפני ה' שקיים את המצווה בשלמותה וללא פגמים (כגון אכילה בטומאה או באבלות). לאחר שהאדם מעיד כי מילא את חובתו כלפי שמיים וכלפי החברה, הוא חותם את דבריו בבקשה מה' להשקיף משמיים, לברך את עם ישראל ואת האדמה הפורייה שהעניק להם, ארץ זבת חלב ודבש, כפי שהבטיח.