אורית פרלוב עוסקת בפינתה השבוע בשיח הערבי על שתי הפסגות ההיסטוריות שנערכו בימים האחרונים – בין בשאר אסד ליורש העצר של האמירויות, ובין האחרון לרה"מ בנט ולנשיא מצרים בשארם א-שייח.

לשתי הפסגות מחולל אחד: הסכם הגרעין עם איראן, המגיע לישורת האחרונה. הפסגה הראשונה נועדה לעיניים אמריקניות, כאשר הציבור הערבי מאמין שהמסר הוא של "עין תחת עין": בעוד וושינגטון הולכת עם "רוצחת המונים" (איראן), גם אבו דאבי יכולה לרקום ברית עם רוצח המונים (אסד). כמו כן, התחושה בציבור הערבי היא שמטרה נוספת לפגישה היא להבהיר כי סוריה לא תהיה אפגניסטן. כלומר, כאשר רוסיה מתעסקת באוקראינה וארה"ב נסוגה מהמזה"ת, מדינות המפרץ יעשו כל שביכולתן כדי שלא להפקיר את הזירה הסורית לידי האייתולות.

זאת ועוד, שתי הפסגות מגיעות ברקע איבוד המעמד האמריקני במדיניות החוץ המפרצית. ממונוגמיה לפוליאמוריה – ריבוי קשרים והקשרים. הציבור הערבי רואה בפסגה שנערכה בשארם, שנועדה לטענתו לאוזניים איראניות, כניסיון להקמת ברית נאט"ו אזורית, כשאיראן על תקן רוסיה, והמפרציות, מצרים, ירדן וישראל הן בעלות ברית ההגנה שנועדה להתמודד עם האיום המגיע ממזרח. גם כאן ישנו מסר ערבי לארה"ב: עליכם לבחור - או איראן או הברית המזרח תיכונית.