בשנת 1991, עשור וחצי לאחר מבצע אנטבה, היה יצחק רבין חבר-כנסת שעתידו במפלגה בראשות שמעון פרס, מחוץ לממשלת שמיר, עמום. רבין, כמעט בן 70, לשעבר רמטכ״ל, שגריר בוושינגטון, ראש ממשלה ושר בטחון, הרבה לפני שכל התפקידים הללו סבלו מזילות מחפירה, לא נראה באותה עת כמי שעוד יחזור לשלטון.

למוטה גור, שהיה בתקופת הרמטכ״ל רבין ראש מחלקת המבצעים, מפקד בית-הספר לפיקוד ומטה ומח״ט מילואי הצנחנים 55 בקרב על ירושלים, היו שאיפות פוליטיות בלתי-מוגבלות, שנכזבו. הוא הצטרף למפלגה שהתפקעה מעודף רמטכ״לים. רבין ובר-לב קדמו לו בתור. גור נאלץ להסתפק בתפקיד מישני,  שר הבריאות, מחוץ לקבינט בממשלת פרס-שמיר. ב-91׳ היה רק ח״כ, רחוק מהצמרת. שנה אחר-כך, כשהוקמה ממשלתו השנייה של רבין, העדיף את הקירבה לחומר הצבאי והמודיעיני כסגן שר במשרד הבטחון על תיק מלא אך דל-ערך.

דן שומרון סיים באפריל 1991 ארבע שנים כרמטכ״ל. בין אתגריו: ביטול ה״לביא״, האינתיפאדה, מלחמת עיראק. זה היה שיא מעופו הציבורי. הוא מת ב-2008. גור, שהתייסר במחלה חשוכת מרפא, התאבד בקיץ 1995, כארבעה חודשים לפני רצח רבין.

המיוחד בשיח שלושת רבי-האלופים על אנטבה אינו רק בעצם המיפגש בין הדרגים - ראש ממשלה שהיה רמטכ״ל, רמטכ״ל ומפקד המיבצע שיהיה רמטכ״ל. בכל אחת מתשובותיהם, הערותיהם ותובנותיהם ניכרות הרמה, הרצינות והערכיות החסרות כל כך בדרגי הפוליטיקה והבטחון של ישראל העכשווית, הלפותה בידי אחיו של החייל היחיד שנהרג באנטבה.

רבין, שהוראתו על פעולה צבאית לשחרור נחשון וקסמן נגזרה ממדיניותו בסוגיית המצבים השונים של אירועי בני ערובה, המתוארת כאן בפיו, היה מוכן לממש בהתפטרות את אחריותו המצפונית והמימשלית למיבצע אנטבה, אילו נכשל - כי היתה גם אפשרות להחלפת חטופי מטוס איר פראנס בעשרות אסירים ערביים ואירופיים. ודאי שהיה מתפטר ללא תירוצים אילו היה אחראי ל-7 באוקטובר, הוא ולא התשליל הדהוי שלו.

(השיחה שודרה לראשונה בגלי צה״ל והובאה שוב ב״אפרכסת״ ב-2022)