סגן-אלוף במילואים, בכלל לא בדימוס, עמר דנק אינו רואה סתירה בכפל המומחיות שלו. כשחיל האוויר מגייס אותו לשירות פעיל ושואב מעשרות שנות נסיונו כנווט-קרב, קצין-מטה וחוקר אירועים ואירגונים בטחוניים, הוא משרת כמתכנן מיומן של מערכות צבאיות; לאחרונה היה שותף מרכזי בצוות החשיבה והכתיבה של תוכנית מבצעי החיל באיראן. האחת ידו מחזיקה בעט ניסוח רעיון השגת העליונות האווירית בשמי איראן, כמפתח להשגת המשימה, והשנייה מניפה את דגל המחאה.

בשיחה עם אמיר אורן ב״אפרכסת״ מספר דנק על דרכו מחיפה לקורס הטיס, שירותו במושב האחורי של פנטום ו-F-16, הצבתו כנציג חיל האוויר ליד אלוף פיקוד הצפון עמירם לוין ותגובת מפקד החיל דני חלוץ למראה כנפי הנווט שדנק המשיך לענוד גם לאחר שהואחדו עם כנפי הטייסים.

בפלישה האמריקאית לעירק, ב-2003, התכונן צה״ל למהדורה חוזרת של מלחמת 1991, כולל ירי טילים על ערי ישראל. חלוץ, מחייך דנק, היה כה להוט לפגוע סוף-סוף, לאחר תריסר שונות אימוני ציד, במשגרים ניידים של טילי קרקע-קרקע, עד שהבטיח להעלות בשתי דרגות כל צוות אוויר שיצליח לצוד משגר. סדאם, שלא ירה, סיכל את הקידום המהיר.

דנק סלחני למדי ביחסו למפקד חיל האוויר בשלוש השנים האחרונות, תומר בר, בהתמודדותו עם מחאת מתנדבי צוות האוויר נגד ההפיכה המשטרית. הוא חריף יותר בהתבטאויותיו נגד ממשלת נתניהו, לקראת 7 באוקטובר ומאז. דנק מוקיר אזרחים מסויימים, יוצאי הקצונה הבכירה בחיל האוויר, שהחליטו להעמיד עצמם לבחירה, אך דעתו אינה נוחה מהדימוי המוטעה של חיל האוויר - להבדיל מיחידים בין גימלאיו - כאירגון הפועל ציבורית בטיסת מבנה.

אולפן: אמנון האס