מורה הנבוכים לרמב״ם

כותרת משנה: שיעור 52 - ח"ב, פרק יח[2], פסקאות 6-13

תאריך: שני, ז סיון התש"ף

תקציר: השלמנו את לימוד פתרונותיו ודחיותיו של הרמב"ם לטענות הפילוסופים לקדמות העולם.

בכלל הדברים נתגלגל לרמב"ם ביאור עמוק וחשוב ביותר כיצד ה' פעל את עולמנו, אחר שלא היה ולא פעלו, וכיצד הוא מחדש פעולות שונות ברצון, אחר שלא רצה שיופיעו קודם לכן - והכל בלא שום שינוי בו יתברך.

כותרת משנה: שיעור 51 - ח"ב, פרקים יז[3]-יח[1], פסקאות 1-5

תאריך: ראשון, ו תמוז התש"ף

תקציר: תחילה נגענו בדרך ההתמודדות עם טענות המדע העכשווי על פי עיקרון העולה מדרכו של הרמב"ם בפרק יז.

אחר ניגשנו ללימוד פרק יח בו משיב הרמב"ם לשלושת טענות הקדמות העולות מהתבוננות בא-לוה.

הספקנו לעסוק בטענה הראשונה (מן השלוש), שבפתרונה מעמיק הרמב"ם חקר בהבנת עניין דרך הפעולה הא-לוהית הנבדלת, הפועלת עת אחת ובעת אחרת אינה פועלת בלא כל שינוי או יציאה מן הכח אל הפועל מצידו יתעלה (בשונה מכל פעולה חומרית שיש בה בהכרח יציאה מן הכח אל הפועל, המחייבת מוציא שהוציאה אל הפועל).

כותרת משנה: שיעור 50 - ח"ב, פרק יז[2], פסקאות 3-13

תאריך: חמישי, ג תמוז התש"ף

תקציר: למדנו את משל היתום שגדל באי בודד וכיצד טעה אותו יתום בהקישיו שהתקשו להאמין ולקבל את מושג ההיריון שאותו לא ראה מימיו, וראינו כיצד הוציא משם הרמב"ם את העיקרון היסודי שמאפשר לקיים את אמונת החידוש יחד עם מציאות הטבע היציב וחוקיו הקבועים הגלויים לפנינו.

אחר הצגת העיקרון הראה הרמב"ם כיצד נפרכים על פיו ארבעת טענותיו של אריסטו לקדמות מצד טבעו של עולם.

כותרת משנה: שיעור 49 - ח"ב, פרקים טז-תחילת יז[1], פסקאות 1-3

תאריך: רביעי, ב תמוז התש"ף

תקציר: הרמב"ם מציג בפרק טז את מסקנתו וייחסו הסופי לשאלת קדמות העולם וחידושו, ומלמד שלדעתו אין שום הוכחה מוחלטת בשאלה זו לשום צד ולכן יש לקבל בעניינה את עדות הנבואה. ומלבד עדותה הוא מוצא גם עדיפות עיונית לטובת דעת החידוש.

למדנו את הדברים והראינו את מהלך הפרקים שסידר הרמב"ם לפי דרכו הנ"ל.

בסוף השיעור התחלנו בלימוד פרק יז ופגשנו את העיקרון היסודי שלפיו כל ראיותיו של אריסטו נופלות וסר הכרחן.

כותרת משנה: שיעור 48 - ח"ב, השלמת פרק טו[2], פסקאות 3-8

תאריך: שלישי, א תמוז התש"ף

תקציר: הרמב"ם טרח לצטט את לשונו של אריסטו ולהוכיח מדבריו שאריסטו עצמו לא סבר שיש בכל טענותיו בכדי להוכיח את קדמות העולם אלא רק להעדיפה לפי נטיית דעתו ובלא הוכחה.

בשולי הדברים הראינו שריה"ל קדם לרמב"ם בטענה זו ושכל דבריהם בסוגיית קדמות העולם וחידושו עולים לשיטה אחת.

כותרת משנה: שיעור 47 - ח"ב, הרחבה לפרק יד[3] ותחילת פרק טו[1], פסקאות 1-2

תאריך: שני, ל סיון התש"ף

תקציר: בהקשר לפרק יד, פתחנו בעיון במשמעות המציאות שלפני בריאת אדם הראשון הנזכר בתורה לפי תאוריות התפתחות היקום של המדע המודרני.

בהקשר זה התייחסנו גם לטעם נתינת התורה ע"י משה ולא בראשית ההסטוריה ע"פ משנת הרמב"ם.

אחר, החלנו בלימוד פרק טו וראינו את פסקאותיו הראשונות (1-2) המלמדות את עניינו ומגמתו של פרק זה.

כותרת משנה: שיעור 46 - ח"ב, השלמת פרק יד[2], פסקאות 4-13

תאריך: ראשון, כט סיון התש"ף

תקציר: השלמנו את לימוד ארבעת הטענות שמהן למד אריסטו על קדמות העולם מתוך עיונו בפיזיקה שלו, ואת שלושת הטענות שהוסיפו ממשיכיו מצד התבוננותם בשלמותו של הא-לוה ובשלמות פעולתו.

ביארנו את דבריהם ורמזנו לפתרון טענותיהם או לפרק בו יבארו הרמב"ם.

כמו כן, הצבענו מה נכון לקחת מטענות אלו לפי הרמב"ם, והדגשנו את חוסר ההכרח שיש באותן טענות אפילו לפי שיטת אריסטו עצמו.

כותרת משנה: שיעור 45 - ח"ב, פרק יד[1], פסקאות 1-3

תאריך: חמישי, כו סיון התש"ף

תקציר: החלנו בלימוד פרק יד הפורט את טענותיהם וראיותיהם של הפילוסופים לקדמות העולם.

בפועל הספקנו ללמוד את שתי ראיותיהם הראשונות. מלבד זאת הוספנו לבאר את התועלת שיש בלימוד הדברים לפי הרמב"ם מצד החלק הנכון שבדברים הללו, הנכון והמועיל בפני עצמו, (גם מעבר לצורך להבינם כראוי בכדי לדחותם ואת הכרחיותם בצורה אמיתית וכנה).

כותרת משנה: שיעור 44 - ח"ב, השלמת פרק יג[3], פסקאות 11-14

תאריך: רביעי, כה סיון התש"ף

תקציר: הרמב"ם ביאר בפרטות את דעת קדמות העולם לפי אריסטו, כיון שהוא היריב העיקרי עם השקפת חידוש העולם של התורה ומפני שעם דחייתו נדחות להן גם שאר השקפות הקדמות בכללה.

עם ביאור דעה זו השלמנו בפרקנו את ביאור שלושת הדעות העיקריות בעניין הקדמות והחידוש, ומכאן ייגש הרמב"ם לדרך ההכרעה ביניהם בפרקים הבאים.

כותרת משנה: שיעור 43 - ח"ב, פרק יג[2], פסקאות 7-10

תאריך: שלישי, כד סיון התש"ף

תקציר: בתחילת השיעור למדנו על דעת אפלטון כמייצג את הדעה השנייה בעניין הקדמות. עיקר דעה זו היא טענתה שבריאת יש מאין היא מן הנמנעות, כשאר הנמנעות שמציאותן אינה אפשרית כלל.

בהקשר זה הרחבנו בעניין יחסם של חכמינו לנמענות, והצגנו בזה שתי שיטות יסודיות.

לבסוף השלמנו את תיאורה של דעת אפלטון שבפרקנו והדגשנו את יסודותיה ואת הבדלה מדעת אריסטו ע"פ הבחנת הרמב"ם והכוזרי.