עשרים שנה למותו של ליאור זיו ז"ל, צלם דובר צה"ל שנהרג בקרב בעזה ב- 20.4.03 והיה לחלל הראשון של יחידת דובר צה"ל. אנחנו עם אימו, מימי שתספר על ליאור, על החיים אחרי מותו, פעילות ההנצחה ואיך מתמודדים עם החיים אחרי מותו של ליאור.

הצילום הפך לאהבה הגדולה שלו והוא נלחם להגיע ליחידת דובר צה"ל, שם כצלם צבאי הפך מנער מתבגר לגבר רציני, מלא אחריות, סוחב על כתפיו הרחבות את תיק הצילום הגדול וגם את כל המשא הכבד של המראות אותם תיעד. הוא ראה הכל דרך עדשת המצלמה ,מתכנן את הפריים, את האור, את המרחק והזווית אבל את הכל ראה גם דרך העיניים שלו שהפכו להיות כבדות ורציניות יותר. ליאור אהב את הצילום, אבל הכי רצה לצאת לשטח. השטח הנורא ההוא שממנו לא חזר.

ליאור נהרג בחוה"מ פסח 20.4.03 י"ח בניסן במהלך פעילות מבצעית לאיתור נשק ברפיח, הוא תיעד את פעולת גבעתי.

השאיר אחריו הורים- מימי ודוד, אחות-גילי ואח-דניאל.

"יש המאמינים שהמתים לא מתים לגמרי כל עוד הם חיים בזיכרונם של האנשים החיים."