חם.
וואי וואי, כמה שחם.
לא יודע מה חשבתי לעצמי כשהחלטתי שזה זמן טוב לקניות בשוק.פשוט קפץ לי גו'ק לראש - להכין סיר עלי גפן ממולאים שרופים בתחתית, כמו של אמא, לארוחת שישי.
אז בשיא החום ירדתי לשוק הכרמל, פילסתי את דרכי בין הבאסטות, ובידיים מיוזעות אספתי את המצרכים.
זקנה אחת דחפה לי ליד פלאייר על ביאת המשיח,איש עם שפם נתקל בי ושפך עליי את כל המים מקופסת המלפפונים החמוצים שהחזיק,
זבוב אחד עקשן החליט להקים התנחלות על האף שלי,
החולצה נדבקה לי לגב מרוב זיעה, ואיפשהו בין קריאות "בעל-הבית-השתגע" ל"מתוק-כמו-דבש", הרגשתי שאני רואה כתמים ושאני חייב לחזור הביתה אל אהוב נפשי, משוש חיי, בבת עיני - המזגן.
בשארית כוחותיי, עם שש שקיות שעומדות להיקרע בכל יד, צעדתי הביתה, זחלתי אל חדר המדרגות, לחצתי על קומה 2 במעלית, וסופסוף נעמדתי מול הדלת.
מזיע, מתנשף וחסר חשק לחיות - הנחתי את השקיות כדי להוציא את המפתח.שלחתי יד לכיס האחורי השמאלי -
אין מפתח.
גם לא באחורי הימני.
גם לא בקדמיים.
זה לא קורה לי! חשבתי לעצמי בהיסטריה. המפתח חייב להיות איפשהו.
חיפשתי שוב במעלית. ובשקיות. ומתחת לשטיח הכניסה.
אין מפתח.
כנראה השארתי אותו בבית, והדלת שלנו... הדלת שלנו ננעלת בטריקה.
צנחתי בייאוש על המדרגות ושמתי ראש על המעקה הקריר.
הוצאתי מהכיס את הפלאייר שהזקנה מהשוק נתנה לי והשתמשתי בו כמניפה. זה באמת המשיח! חשבתי לעצמי.
ניסיתי לחשוב על דרכים יצירתיות לצאת מהמצב המחורבן הזה, ובסוף התקשרתי לבן-זוגי שהיה בעבודה והוצאתי עליו את כל הקיטור.
"ננעלתי מחוץ לבית!" ייבבתי כמו תינוק מגודל.
"חם לי ואני מזיע ויש לי מיליון שקיות ואני תקוע מחוץ לדירה בחדר מדרגות! רציתי להכין עלי גפן שרופים בתחתית ועכשיו אני שרוף בתחתית! או שתזמין לי פורץ או שתבוא בעצמך או שאני שובר את הדלת!"
סובבתי עוד ועוד את כפתור הווליום של הדרמה.
הוא שתק ואז אמר בחיוך: "לא קרה כלום, די עם הפרצוף החמוץ."
"מה די? מישהו שפך עליי מלא מים של מלפפונים חמוצים, זה נספג!"
"תקשיב מה תעשה," הוא שמר על קור-רוח שרק עיצבן אותי יותר.
"תעלה חצי קומה ותפתח את ארון החשמל הימני."
"אני מקווה שיש שם דלת סתרים שמובילה הביתה או מיני-מזגן מתקפל," עניתי לו.
עשיתי מה שאמר, והוא המשיך:
"תשלח את היד מאחורי העציץ הריק."
שלחתי יד, ואז הרגשתי אותו שוכב שם –
קטן ומתכתי וגואל. המפתח.
"מפתח!!!" צעקתי לטלפון, "יש שם מפתח!!! יש שם מפתח!!! מה הוא עושה שם?!"
אני מכיר אותך, מאמי.
יום אחד אתה מאבד את האשראי. יום שני אתה שוכח את הטלפון במקרר.
יום שלישי אתה מתעצבן שהטלוויזיה לא עובדת, ואז אני מגלה שהיא לא מחוברת לחשמל. ידעתי שזה רק עניין של זמן עד שתינעל מחוץ לבית, אז לפני כמה חודשים החבאתי שם מפתח בשבילך."
"תודה, ממי, תודה..." הרגשתי איך בבת-אחת כל המיץ של המלפפונים החמוצים יוצא לי מהגוף.
ירדתי בדילוגים למטה, פתחתי את הדלת, הדלקתי את המזגן וחשבתי לעצמי –
איזה מזל יש לי.
איזה מזל יש לי, כי יש מישהו שחושב עליי.
שרואה אותי כמה צעדים קדימה.
שמכיר אותי כל כך טוב.
יש מישהו שמנסה לעשות הכול כדי להפוך את החיים שלי ליותר נסבלים.
יש מישהו שרוצה בטובתי, באמת בטובתי.
יש מישהו שמשמח אותי, וזה לא תמיד נמדד במחוות גדולות ובמתנות.
זה הכול בדברים הקטנים.
איזה מזל יש לי, כי יש מי שדואג לי.
יש מי שאוהב גם את החסרונות שלי ומוכן לצחוק עליהם.
יש מי שמוכן לסבול את השטויות שלי, לתקן את הטעויות שלי.
יש מי שזוכר להחביא לי את המפתח.
