חכמים לומדים מחנה שהמתפלל צריך לכוון, לחתוך בשפתיו, ושלא ישמיע קולו בתפילתו. הרב הסביר שאצל המהרל יש ענין שתהיה התאמה בין המעשה החיצוני לעולמו הפנימי של האדם. לכן המשמיע קולו בתפילתו הוא מקטני אמנה כיון שהשמעת הקול היא גילוי של דבר קיים מה שאומר שהאדם מאמין שבקשותיו ימולאו במובן הפשוט, במקום להבין את המשמעות העמוקה של הבקשות שנועדו לחזק בו את תחושת התלות ב-ה' ע"י גילוי רצונו העמוק של האדם להידבק בבוראו כאשר כל בקשותיו הקטנות הן ביטוי של אותו רצון עליון שנעוץ באדם כיון שלאדם יש שורש נעלה בעליונים משם מגיע אותו רצון עליון. לפי זה לוואי שאדם יתפלל כל היום זו מעלה כיון שהוא חי בתחושת תלות מתמדת. 

לבסוף הרב עסק בבעיה של המגביה קולו שהוא כמו נביאי השקר שהיו קוראים בקול גדול לכוחות טומאה שיענו להם. ולפי זה הראה הרב שהכיוון של התפילה הוא התעלות מדרגה של האדם בתנועה מלמטה למעלה, ולא שה' ימלא את רצונו בתנועה מלמעלה למטה.

הרב דן בהסבר של המהר"ל שהתפילה מעמידה את האדם בעמדת חסר שרק איתה הוא יכול לקבל שפע מ-ה'. הבקשה חייבת להתבצע ע"י "האדם שבאדם", דהיינו מהותו של האדם שהוא ייחודו באשר הוא חי-מדבר. ע"י הדיבור האדם מקשר בין תחתונים לעליונים [שהדיבור הוא דרגה שאין בחיות והוא דומה יותר למלאכים בכך], ולכן התפילה שהיא העמדתו כעלול כנגד עילתו צריכה להיות דווקא בדיבור. העמדה של האדם כאן היא של עלול התלוי באופן מוחלט בעילתו (בניגוד לפרק הקודם שם הבחינה היתה של עבד מול אדון). 

לבסוף הרב עסק בצדיק הגמור שנמצא ברמה גבוהה ואינו מתפלל על כך שיוכל לעבוד את ה' יותר טוב כאשר הצרכים הגשמיים שלו ימולאו, כיון שיש לו שליטה שכלית מלאה על צדדיו הגופניים. אלא התפילה של אדם כזה היא על הזולת ולא על עצמו ובכך הוא נעשה שותף ל-ה' (מרכבה לשכינה) בהשפעה של טוב על הזולת. זוהי מדרגה נעלה ונדירה מאוד.

סיכום תמציתי:

הרב דיבר על שלושת החלקים באדם- המושכל המוטבע והמורגש. כאשר המושכל הוא השכל שבאדם, המוטבע הם הכוחות הנפשיים והמורגש הוא הגופני.

בכל אחד מהחלקים יש עבודה, כאשר התורה היא העבודה כנגד המושכל, התפילה נעשית בחלק המוטבע והיא קשורה לחלק המידותי, וגמילות החסדים כנגד המורגש באופן שה' יגמול לו חסדים מידה כנגד מידה.

שלושת החלקים הללו מקבילים לשלושת חלקי העולם (האדם הוא עולם קטן) - הבריאה שהוא עולם הכסא וההנהגה האלוקית כנגד המושכל, היצירה שהוא עולם המלאכים כנגד המוטבע, והעשיה התחתון כנגד הגוף.

בנוסף דן הרב בבעיה שבתפילת הרשע שהיא תועבה כמו תפילת שיכור כיון שבתפילתו נשמע שמבקש צרכיו לדברים נמוכים ולא לעבודת ה'.

הרב דיבר על כך שהתפילה נועדה להעיד על אחדות ושלמות הבורא ע"י שמעמיד עצמו האדם כחסר ותלוי ב-ה' שהכל שלו.

ולכן חשוב לעצור כמה פעמים ביום ולהיכנס לתודעה שהכל משלו ונובע ממנו, וזו גם הסיבה שרצון ה' הוא בעצמותה של תפילת הישר כיון שהיא משלימה את הבריאה בכך שהאדם עוסק בתלות ב-ה'. בנוסף לכך במעשה התפילה נעשה האדם שותף לתהליך של מלאה הארץ דעה את ה', ובעצם נעשה שותף במעשה בראשית.

ענין עמוק יותר שנעשה בתפילה, הוא איחוד עולם עליון ותחתון באותיות הויה.

הרב פתח בשאלה מי יותר גדול האדם או המלאכים. לפי המהרל המלאכים לא ראויים להקריב [=להתפלל] לה' בניגוד לאדם.

דוג' לכך היא שמיכאל וגבריאל מייצגים כוחות מנוגדים [האש והמים] ואם כן המלאכים מייצגים את הריבוי. המלאכים מביאים את מידותיו של ה' ליישום במציאות, אבל אינם יכולים לבטא את האחדות שהיא למעלה מהם. אך עמ"י נברא כדי לייצג את אחדות ה' בעולם "תהילתי יספרו".

התפילה של הרשע משקפת את מידת הרשע שבו, שמוציאה אותו מן היושר כיון שהוא פונה לצרכיו האישיים ולא לציווי המוטל עליו, ולכן הוא כבר לא מבטא את האחדות בתפילתו.

הרב הסביר כיצד האחדות וההנהגה האלוקית משמשת כמוקד העיקרי של התפילה.

לפי המהר"ל זו גם הסיבה שעבודת הקרבנות התיחדה לעם ישראל בדווקא, מאחר והם מסמלים את הייחוד לעומת האומות שמייצגים את תפיסת הריבוי של הכוחות.

הרב שלל את המחשבה שהתפילה [ובמקביל הקרבת הקרבנות] היא 'מסחר' עם ה' למילוי צרכים, או שהיא נועדה בשביל ה'.

המהרל מדגים את המודל של התפילה ביחסי אדון ועבד כאשר ההקרבה לאדון מורה שהוא שלו, כיון שהוא לא יכול להקריב את עצמו ממש, הוא מביא משהו שמייצג אותו ומורה על המסירות שלו, ועל ההבנה שהוא תלוי בה' באופן מוחלט.

לבסוף הרב הסביר כיצד מימד העבדות כלפי ה' מחזקת את מושג האחדות.