בשבוע משמעותי זה, של זכרון ועצמאות, השבוע הכי ישראלי בשנה, אני רוצה לחלוק עמכם פרק עם עילי חיות, חבר ואיש יקר, אחד האנשים שהכי מייצגים ישראליות עבורי.

"ישר אחרי הנחיתה אני לא מרגיש כלום. אני מנסה להזיז את הידיים והרגליים ואין שום תגובה, אין תקשורת, אתה מרגיש ששום דבר לא חלק מהגוף שלך יותר. אני מסתכל עם הפנים לשמיים ומרגיש שאני מנותק מהגוף שלי. באותן שניות אני מבין שעכשיו מתחילה המלחמה, ואם אני נרדם עכשיו יכול להיות שאני לא מתעורר."

לפני הפציעה עילי התרגל שהכח שלו נמצא בפיזיות, ובשיקום פתאום הוא מתחיל מאפס. נאמר לו שהוא תמיד יישאר משותק מהצוואר ומטה, אבל הוא נחוש לקחת את השיקום לקצה גבול היכולת ולא לוותר על החלום להזיז את הגוף שלו שוב. "אמרתי לעצמי שאני הולך ללכת על הרגליים, לא משנה מה ואיך זה יהיה. זה כמו ללמד תינוק ללכת, כל שעה נופלים וקמים וכל יום מחדש משברים ואתה צריך ללמד את הגוף שלא מבין מה אתה רוצה ממנו, זה ממש לתכנת אותו מחדש."

עילי ואני נפגשנו לראשונה בעמותת ריסטארט, שעוזרת לפצועי צה״ל לעשות ריסטארט בחיים שלהם. במסע של עילי היו הרבה רגעים של כאב, קושי, תחושת חוסר צדק ותסכול עמוק, ובשיחתנו הוא משתף על העוגנים והמיינדסט הפנימי שעזרו לו להכיל את כל הרגשות המורכבים האלה, ועדיין לבחור להמשיך. 

אני מקווה שהסיפור והעוצמות של עילי יתנו לכם כח כמו שהוא נתן לי.

צוללים להכל בפרק 98 עם עילי חיות, ספורטאי פראלימפי ומרצה