In this episode, I sit down with Oren Hefetz—a leader who spent 16 years at the heart of Google’s global operations, yet identifies first and foremost as a historian (who wrote a book about it!), and whom I’m grateful to have as one  of my best friends & colleagues. While his track record includes launching YouTube across emerging markets and building Google’s Startup Growth Lab, our conversation dives far beneath the surface of corporate success. Oren brings a unique, grounded perspective on how we, as founders and human beings, can remain present and purposeful in a world driven by exponential technology. We explore the essential shift from traditional management to "Conscious Leadership," and why the most critical upgrade we can make isn't to our software, but to our own internal awareness.

One of the most meaningful moments of the conversation was when Oren shared a pivotal moment from a retreat in India where he confronted the defining trauma of his life—the loss of his mother at age four—on the very same day ChatGPT reached 100 million users. This convergence of deep personal healing and rapid technological evolution sparked his realization that in an "exponential age," leaders must upgrade their own internal consciousness to match the pace of external change.

Before his long tenure at Google, Oren was an entrepreneur who founded a startup specifically to compete with Google’s ad network. While he describes it as a business failure, he credits his "naive optimism" for turning that experience into a bridge to his future success. He believes that leaders who embrace their passion and stay true to their inner voice can navigate even the most disruptive setbacks.

Oren utilizes a specific methodology to help founders and executives navigate the complexities of the modern workplace:

Oren & I explain that humans possess three biological "brains": the head (90 billion neurons), the heart (50,000 neurons), and the gut (half a billion neurons). While AI is rapidly commoditizing raw IQ and knowledge, the human differentiator is the ability to connect these three centers. He argues that "Conscious Leadership" is about moving beyond just the head to lead with the heart and intuition.

The core of Oren’s philosophy is captured in a single mantra: "Acknowledge reality and find peace". He explains that many people tend to escape or hide from overwhelming changes in technology and politics. Instead, he advocates for a deep understanding of current reality, which allows a leader to find the inner stillness necessary to lead effectively through chaos.

בפרק מיוחד שהוקלט בלייב באירוע ההשקה של הקורס הדיגיטלי "היזם האנושי" בלאומיטק, אירחתי לשיחת יזמים-סופרים את רענן כהן, יזם ומחבר רב-המכר "רק עוד קצת ודי", ואת יניב ריבלין, יזם, פודקאסטר ומחבר רב-המכר "החיים כסטארט-אפ" ואני - מחברת הספר ״היזם האנושי״, פודקאסטרית ויועצת למנכ״לים. זה היה סשן "מהיר ועצבני" של שאלות ותשובות שבו הורדנו מסכות וענינו תשובות כנות וחשופות על יזמות, כתיבה והחיים ביניהם. דיברנו על המניע העמוק שמאחורי הבחירה של יזם בכלל לכתוב ספר, על הבדידות והפחד שנלווים למסע היזמי, על אי-הוודאות הקיצונית שמאפיינת חיים יזמיים, המחירים שכתיבת ספר מביאה עמה ועוד.

השיחה הולידה תובנות מרתקות על המפגש שבין עולם היזמות לעולם הספרות – שני עולמות שנראים אולי רחוקים זה מזה, אך שניהם דורשים את אותו אומץ של חשיפה, פגיעות ויצירה של יש מאין. במהלך הסשן עלו שאלות מדהימות מהקהל, ואם לא היינו חייבים לפנות את החדר, השיחה הזו כנראה הייתה נמשכת עוד שעות. זהו פרק חובה לא רק עבור מי שחושב על כתיבת ספר, אלא לכל מי שרוצה להבין את העולם הפנימי של היזמות ולהיזכר שבסוף הדרך, החוכמה היא להיות נוכחים ברגע, ולא לפחד להמשיך ולהגשים חלומות חדשים בכל שלב של המסע.

בפרק מיוחד שהוקלט בלייב באירוע ההשקה של הקורס הדיגיטלי "היזם האנושי" בלאומיטק, והראשון לשנת 2026, אירחתי את אורן קניאל, מייסד שותף ומנכ"ל AppsFlyer. אורן מוביל היום חברה גלובלית שחוצה את רף ה-500 מיליון דולר בהכנסות, אבל השיחה איתו היתה הכל חוץ מרשמית. למעשה, לפי התגובות של הקהל באולם, אורן לגמרי צריך לשקול קריירה קריירה נוספת כסטנדאפיסט ולא רק כיזם ומנכ"ל מוכשר. השיחה שלנו לא עסקה במספרים ובסקייל אלא באדם שמאחורי המנכ"ל – זה שמתרגש לראות את עצמו של לפני 14 שנה בקהל, שמאמין שכל אחד מאיתנו הוא פסיפס של חוויות, ושיודע להפוך כל "לא" לדלק שמניע את המנוע קדימה.

המסלול של אורן ליזמות לא עבר ביחידות הטכנולוגיות הנוצצות כמו יזמים מצליחים רבים אחרים. הוא גדל בקרית מוצקין, התאהב במחשבים מגיל אפס - אבל בצבא מצא את עצמו דווקא כטבח. במשך שנים הוא ראה בחלק הזה במסע שלו פספוס ואכזבה גדולה, וניסה להתחמק משאלות בנוגע לשירותו הצבאי, אבל היום הוא מבין שדווקא שם נבנו חלק מהיסודות ליזמות שלו. המטבח לימד אותו אחריות אדירה – הידיעה שאם הוא לא מתפקד, אף אחד לא זז. הוא למד שם יצירתיות עם חומרי גלם, את היכולת לספק חוויה יומיומית לאנשים, ובעיקר את היכולת להתמודד עם ארגון מורכב כמו הצבא. עבור אורן, כל חוויה בדרך – מהתיקון של מחשבים כילד על אופניים, עובר בהטסת טיסנים כתחביב ילדות ועד לעבודה ב-VC בארצות הברית – היא חלק מהפסיפס שבונה את ה"אני" היזמי.

אחד ההיבטים הייחודיים במסע של אורן הוא השותפות עם רשף, חבר מהתיכון, ועם ליסה, בת זוגו, שהפכה לחלק בלתי נפרד מהקמת החברה. אורן מודה בחיוך ששותפות כזו היא לא עבור כל אחד, אבל עבורם זו הייתה מציאות שנוצרה מתוך תשוקה משותפת והפכה לאחד מסודות ההצלחה של AppsFlyer. המפתח שלו להישרדות בתוך האינטנסיביות הזו הוא ה**"סוויץ'"** – היכולת המנטלית להעביר מודים. כשהוא עם הילדים, הוא באולטימייט פוקוס איתם; הוא לא חושב על העבודה. הוא לא מאמין במושג "Work-Life Balance" כי הוא מרגיש שזה מציב את העבודה מול החיים. מבחינתו, הכל צריך לחיות בהרמוניה של מערכות יחסים, שבהן מקיפים את עצמנו באנשים שכיף לנו לראות בבוקר, גם אם (ואולי בגלל) שהם יודעים להתווכח איתנו ולהגיד לנו שאנחנו טועים.

בתוך התרבות של AppsFlyer, אורן מוביל קו של שקיפות ופידבק יומיומי. הוא מאמין שהיכולת לתת פידבק, גם כשזה לא נעים לשמוע, היא הביטוי האמיתי של אחריות וחברות. הוא מצפה מהאנשים שלו להיות אלה שמאתגרים אותו, שסותרים את דבריו ושעוזרים לו להשתפר. בעיניו, יזמות היא לא רק להקים חברה, אלא לקום בבוקר עם נחישות לשנות דברים בתוך המסגרת שבה אתה נמצא – בין אם אתה יזם או שכיר. הוא מעודד "Beginner’s Mind" – להסתכל על הכל בסקרנות של פעם ראשונה, ודורש מהעובדים שלו להיות פרואקטיביים ולהשתמש בכלים חדשים כמו AI כדי לפלס דרכים חדשות.

אורן טוען שאין דבר יותר "אנוכי" מאשר לעזור לאחרים, כי התמורה שמקבלים חזרה היא עצומה. AppsFlyer מושקעת בפרויקטים חברתיים עמוקים: ממערכת יחסים רב-שנים עם ניצולי שואה ועד פרויקטים טכנולוגיים עם "Restart" לשיקום פצועי צה"ל. אלו לא רק תרומות כספיות; אלו צוותי פיתוח ודיזיין שמפתחים מוצרים מותאמים אישית לצרכים הייחודיים של הפצועים. בעיניו, העשייה הזו מחזקת את העובדים, נותנת להם תשוקה ומזכירה להם למה הם צריכים לבנות ביזנס מצוין – כדי שנוכל להמשיך להשפיע לטובה על העולם.

התובנה אולי הכי חזקה של אורן ליזמים בתחילת הדרך נוגעת להתמודדות עם דחייה. כשמישהו אומר לו "לא", הוא פשוט שומע "לא עכשיו". הוא לא רואה במשקיעים גאונים שיודעים הכל; הוא מאמין שהיזם הוא זה שחייב להיות ה-"Domain Expert" שיודע הכי טוב. במקום להישבר מה"לא", הוא משתמש בו כדי לייצר "Fire" פנימי. זהו חוסן שנבנה מתוך היכולת לא להיתקע, לקבל אנרגיה מהקושי ולהמשיך לרוץ קדימה מתוך אמונה בלתי מתפשרת בדרך.

המסע של אורן מלמד אותנו שיזמות היא דרך חיים מנטלית. היא דורשת מאיתנו לקחת אחריות על ההזדמנויות שלנו, להבין שהשיעורים הכי חשובים מגיעים לעיתים מאכזבות , ולזכור שהאנשים שאנחנו פוגשים בדרך – במיטאפ, במטבח או בבורד – הם אלו שהופכים את המסע הזה למשמעותי באמת.

בין קריקטוריסט לפרסומאי – הדרך שלא תוכננה

הפעם הראשונה שמישהו אמר “כן”

לא, לא, לא, לא, לא – ואז כן

אחרי ההצלחות במעריב, גדעון מתקבל לבצלאל נחוש להיות קריקטוריסט - גם כשאומרים לו שיש לו יכולות רחבות הרבה יותר. הוא נוסע לחילופי סטודנטים בניו יורק, פוגש שם את אחד הקריקטוריסטים של ה־New Yorker, ושומע ממנו משפט חד: “אין סיכוי שזה יקרה”. באותו רגע, החלום מתחדד. זה בדיוק הדבר היחיד שהוא רוצה.

במשך שנה שלמה הוא שולח עשרות קריקטורות - שוב ושוב - ומקבל שוב ושוב “לא”. בסוף הוא חוזר לישראל, מסיים את בצלאל עם פרויקט גמר של עשרה ציורים מצטיינים, והחלום על הניו יורקר נכנס למגירה. שלוש שנים אחר כך, כשהוא כבר בתוך עולם הפרסום, הוא נשלח שוב לניו יורק מטעם העבודה. רגע לפני הטיסה הוא לוקח איתו במקרה את אותה מעטפה עם ציורי הגמר. הפעם - שני ציורים נקנים על ידי ה־New Yorker. שנה אחר כך הם מתפרסמים. אותם ציורים. אותו יוצר. נסיבות אחרות לגמרי. כאילו משהו שהיה מוכן כבר מזמן פשוט חיכה לרגע הנכון שלו. 

שנים אחר כך, הספר שלו החל להימכר בחנות של ה־MoMA בניו יורק. גם זה היה יעד שהוא סימן לעצמו מראש  - כזה שנשמע לרבים סביבו לא ריאלי, כמעט מנותק מהמציאות. ושוב, כמו עם ה־New Yorker, הוא לא התווכח עם מי שאמר שזה לא אפשרי. הוא פשוט המשיך לעבוד. עוד מטרה שנראתה רחוקה, ועוד “כן” שנולד מתוך הרבה מאוד “לא” בדרך.

יצירתיות כיתרון לא הוגן

חופש, אחריות, ומה שביניהם

סיום – מסע שאין לו נקודת סיום

להחיות את העבר, לבנות את העתיד

בדרך כלל יזמים מקימים משהו חדש לחלוטין.  אבל ניר טל בחר דווקא להחיות מותג ותיק, יש שיאמרו היסטורי – ולהחזיר לחיים את בית האופנה המיתולוגי "משכית".

"משכית" נוסדה בשנות ה־50 כבית אופנה ישראלי שהגדיר מחדש מהי יצירה מקומית והיה לסיפור הצלחה עולמי. כשניר ושרון טל הקימו אותה מחדש, הם לא רק בנו מותג אופנה – הם החיו רעיון שלם: יצירה שיש בה משמעות, זהות ותחושת שייכות. לדבריו של ניר, כל מי שמצטרף למשכית נושא איתו מוטיב ציוני מסוים – גם במובן הלאומי, וגם ברצון לקחת חלק במשהו משמעותי שיש לו ערך אמיתי. משכית עבורו היא לא רק עסק, אלא בית שבו יש מקום לערכים, לאסתטיקה, ולשיח עמוק על מה זה אומר להיות יוצר ישראלי בעידן גלובלי. להרגיש שייך, לייצר משמעות, ולבנות משהו שנשאר.

בעידן שבו הכול עטוף בזוהר חיצוני ובנרטיבים שיווקיים, אחד הדברים שמשכו את ניר למשכית היה האמת שמאחורי המותג. הוא מדבר על החשיבות של שמירה על האמת הזו , שלדבריו, מתבטאת באנשים, בחומרים, ובדרך שבה דברים נעשים – היא חלק מה־DNA של משכית ושלו עצמו.

לכאורה, משכית היא לא סטארטאפ – אבל ניר מתייחס אליה בדיוק כאל אחד כזה: עם חשיבה מערכתית, יעדים מדידים (KPI’s), ותרבות של ניסוי וטעייה. הוא מדבר על החשיבות של למידה מהצלחות וגם מכישלונות – ועל כך שדווקא המודעות הזו מאפשרת לו לשמור על איזון בין תשוקה לבין תכנון, בין יצירה לבין ניהול. זה בעיקר, עבורו, מיינדסט שהוא מקפיד עליו – בהסתכלות על החברה ועל החיים. הגישה הזו, לדבריו, עוזרת לו ולחברה להתפתח, להשתנות, ולשמור על רלוונטיות בעולם תחרותי ודינמי. והוא למעשה לא רואה כל דרך אחרת לחיות את החיים.

אחד הנושאים המשמעותיים שעלו בשיחה היה הזוגיות והשותפות של ניר ואשתו שרון שבחרו להקים יחד מחדש את החברה. זו החלטה לא שגרתית שמביאה איתה גם הרבה חוזקות וגם אתגרים.  ניר מדבר בכנות על המורכבות שבהיעדר ההפרדה בין הבית לעבודה, על למידה מתמדת של גבולות, ועל הצורך לאפשר מקום אחד לשני גם כשהכול מתערבב.

באחד הרגעים האישיים ביותר בשיחה, ניר משתף על מותה של אמו – חוויה שהפכה, לדבריו, לנקודת מפנה בחייו.

ניר מתאר את הקצב האינטנסיבי שבו הוא חי ויוצר – את המעברים התכופים בין השראה לעומס, בין אנרגיה להתכנסות. ומודה בכנות, שחיי היזמות הם לא לכל אחד.

בסוף השיחה דיברנו על החשיבות של ההנאה בחיים – או ג’ויפולנס, כמו שהסכמנו לקרוא לזה.

למרות שניר מוביל את משכית כבר יותר מעשור, הוא רואה את המקום בו הוא נמצא כתחילת המסע בלבד – מסע שצפוי להיות מלא באתגרים, בהתחדשות, ובעיקר בהרבה כיף. השיחה עם ניר היא הזמנה לראות את היזמות כדרך חיים, וגם את החיים עצמם באור אחר – כזה שמחבר בין עומק לפשטות, בין ערכים להנאה, ובין אחריות לחופש.

Shared roots, intertwined memories

If I could add another title to her name, it would be this: an incredible founder at 98, who, with the right people around her, built a brand that is both deeply authentic and profoundly impactful. A brand rooted in her life story, her choice to grow out of unimaginable trauma, her belief in resilience as a healing force, and a company that has become her life’s work – making a profound human impact.

My connection with Edith was personal. Reading her book, I felt our shared history and common messages. We were both dancers, and this had a profound influence on our lives. And like her, I see resilience as the thread to guide me through life. The moment I opened her book, I knew one day we’d speak. My grandparents, Nushi and Karol Feher, and my partner’s grandmother, Marta Schun, were all born in Košice – the same city Edith was born in. I couldn’t stop imagining my grandmother and Edith walking down the very same streets before the war.

The echoes ran deep. Edith danced for Mengele, and that dance saved her and her sister Magda’s lives. My grandmother Nushi and her sister Oli were chosen to live by him because they were “too beautiful.” Our conversation felt intimate, like a thread stitching generations together. Edith is 98 – the age my grandmother would have been today. 

Sometimes her age showed, and the conversation wandered, but her grandson Jordan gently guided her back. I received it with nothing but compassion and respect. To me, that only made the conversation more human, more precious. I hope you’ll feel it too.

When I asked Edith how she survived Auschwitz when so many others didn’t, she said that even there, surrounded by barbed wire, she kept telling herself: This is temporary. I will get out. She also told me that in that darkness, she found God – for her, a symbol of her choice not to lose her inner voice or her hope.

Her reminder is timeless: we can’t always control what happens to us, but we can always choose how we respond. For entrepreneurs and leaders, that’s a powerful truth – our daily choices of mindset and reaction are what shape the entire journey.

Here in Israel, since October 7, we live with daily trauma. Edith is a living proof that even the most horrific situations don’t last forever. Her life itself is evidence that you can hold on to hope, even when your heart is broken. She repeated again and again that she doesn’t stay in the past – she chooses to live in the present and build a future from it.

That message feels especially urgent now, as we search for ways to hold ourselves and our children in a world of uncertainty. We need to remember: this too shall pass. And out of the fracture, we can grow, heal, and live again.

Edith had two sisters, Magda and Clara. In Auschwitz, she and Magda went through hell together, and their bond became their survival. They held each other up, encouraged each other, and gave one another a reason to keep going. Even decades later, Edith said her sister’s presence was her strength – and hers in return.

For her, this isn’t only about family. She believes we all need someone who truly sees us. And once we have that, we’re stronger. Resilience, she says, is built inside relationships – and that’s how it gets passed from one generation to the next.

We also spoke about her meeting with Viktor Frankl and about writing as a way of healing. Just like he wrote about the life-saving power of meaning, Edith chose to transform her trauma into purpose. She said writing came not from invention, but from simply listening inward and letting the story come out.

Jordan, her grandson, added that The Choice wasn’t guaranteed. Earlier attempts had failed. Only at 89, when she connected with Doug Abrams – an agent who became a true partner – did the right team form, and that’s what made the book possible.

And The Choice is different from other Holocaust memoirs. Edith didn’t just tell a historical story – she wrote about the human condition: fear, choice, hope, the search for meaning in darkness. That’s why even people who never faced the Holocaust find life lessons in her book: how to carry pain, how to choose again, and how to turn personal fractures into opportunities for growth.

Edith started studying psychology in her 40s, finished her PhD in her 50s, got married, divorced, remarried the same man when she chose him again, and published her first book at almost 90. Every one of those steps was a conscious choice – to keep growing, to keep becoming, to keep doing what mattered most to her.

Her story reminds us that as long as we’re alive, we can always choose again. We can pause, listen inward, and write a new chapter. Sometimes, it’s later in life that wisdom, depth, and clarity arrive – and with them, the ability to truly impact others. Edith proves that age isn’t a barrier – it’s a doorway to renewal, to new opportunities, and to turning the past into a gift for the world.

Talking to Edith and Jordan wasn’t just another podcast recording (to me, they never are – they’re always human encounters, fertile ground for shared creation). But this one carried another layer – personal, generational, historical, emotional.

Beyond seeing in Edith the image of my grandmother, beyond the window into history, beyond my deep admiration for her – she reminded me of something vital: the choices we make every day shape the way we live. Resilience isn’t only personal; it carries forward, touching others long after we’re gone.

Edith showed me that an entrepreneurial mindset isn’t only about starting companies, leading people, and achieving success. It’s about choosing, again and again, how we face challenges, how not to get stuck in the past, and how even pain can become fertile ground for growth. It’s about choosing to see the light even in the darkness, and reminding ourselves that the power to create change begins within. That, to me, is a message for us all – as leaders, as managers, and as human beings.

יש אנשים שנכנסים לחדר ומיד מרגישים אותם - לא בזכות טייטלים או עוצמה מוחצנת, אלא בזכות שקט פנימי, הקשבה וענווה. נתי אמסטרדם הוא בדיוק כזה. גם כשהוביל ארגונים בינלאומיים וכשהקים את הפעילות של אנבידיה בישראל, הוא נשאר קודם כל אדם שמדבר בגובה העיניים. מנהיגות אצלו מתחילה ביכולת לראות את מי שמולך ולהניע אנשים יחד.

כשפנו אליו עם ההצעה להקים את אנבידיה בישראל בשנת 2017, נתי הבין שמדובר ברגע מכריע. זה לא היה עוד תפקיד, אלא בחירה לשאת אחריות כבדה ולהציב לעצמו מטרות שיחזיקו אותו לאורך שנים. הוא מתאר זאת כרגע משנה חיים - הזדמנות לקחת חלק בבניית פעילות שמכוונת לא רק לשוק המקומי, אלא ליצירת השפעה עולמית.

לאורך הפרק נתי חוזר על נקודה שמניעה אותו גם היום: אנבידיה אינה פועלת רק כדי לפתח טכנולוגיה, אלא כדי להציב מטרות שמסוגלות לשנות את העולם. זו שאיפה שמרימה את הרף לכולם - מהנדסים, מנהלים ויזמים. היא מגדירה את הפוקוס שלו: לזהות את המקומות שבהם אפשר להביא ערך אמיתי בקנה מידה רחב, ולפעול בעקביות כדי לקדם אותם. עבור יזמים, זו קריאה לא להסתפק בהישגים קטנים או קוסמטיים, אלא להציב מטרות מעוררות השראה גם אם הן מאתגרות.

הזמן, בעיני נתי, הוא המשאב היקר ביותר. כל החלטה היא בסופו של דבר החלטה על הקצאת זמן. כדי להחזיק באחריות בסקייל גדול, הוא בוחר לייצר פוקוס חד: מטרות מדויקות שמנחות אותו ואת הצוות, ובהירות שמאפשרת לכולם לרוץ יחד. הקצב כאן הוא חלק בלתי נפרד - סנכרון נכון, סדרי עדיפויות ברורים, ופגישות ממוקדות שמייצרות מהירות בלי לאבד איכות. זהו שיעור שכל יזם יכול לקחת לעצמו: ניהול זמן ופוקוס אינם כלי עזר, אלא תנאי יסוד להצלחה.

במקביל לדרישות הגבוהות, נתי מספר על אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שלמד: לשחרר. לא לנסות להחזיק הכל לבד, אלא לסמוך על אנשים, לבזר אחריות, ולתת לצוות להוביל גם במחיר של טעויות בדרך. היכולת הזו היא מה שמאפשרת לארגון לגדול ולהישאר יציב, ומה שמבחין בין ניהול של משימות לבין הנהגה של אנשים.

נתי מדגיש שהישגים בסדר גודל כזה אינם “מופע יחיד”. אנבידיה היא דוגמה חיה לכך—חברה שבה ההצלחה נבנית מכוח משותף של רבים, מתוך תרבות שבה המשימה קודמת לאגו. כשכל אחד יודע שהוא חלק ממשהו רחב יותר, נוצרת תחושת שליחות שמניעה קדימה גם ברגעים המאתגרים ביותר.

השיחה עם נתי היא תזכורת חיה לכך שהמסע היזמי נבנה מבחירות יומיומיות: להציב מטרות אמיתיות ולא להסתפק בבינוניות, לנהל את הזמן והפוקוס כמשאב קריטי, לשחרר ולתת מקום לאחרים, ובעיקר—לזכור שענווה היא כוח ולא חולשה. זהו מסע שמבקש לשנות לא רק ארגון או תעשייה, אלא גם את העולם שבו אנחנו חיים.

הצד המנטלי של מיזוגים ורכישות

את הפרק הזה הקלטתי כאורחת בפודקאסט "תקציר מנהלים" של ליאור אטיאס, במסגרת סדרה שמוקדשת לנושא M&A - מיזוגים ורכישות. אלו נושאים שלרוב מדברים עליהם בעיקר מהזווית העסקית והפיננסית, אבל אנחנו בחרנו לעסוק במקום הפחות מדובר, ההיבט המנטלי והאנושי. השיחה היתה כל-כך כנה, עשירה ומלאת תובנות, שהרגשנו שהיא חייבת להגיע גם לקהל של The Human Founder. כי כל יזם, בכל שלב של הדרך – בין אם הוא בעיצומו של תהליך מכירה או עדיין רק חולם על האקזיט, יכול למצוא פה ערך אמיתי.

מאחורי המספרים והעסקאות – נמצאים אנשים

שליטה היא אשליה – אז מה כן יש לנו בידיים?

החוזקה האמיתית של יזם – להחזיק דואליות

למה הפרק הזה חשוב לכל יזם – לא רק למי שמוכר את החברה

אני מזמינה אתכם להאזין לפרק הזה בלב פתוח. תמצאו בו כלים, סיפורים ודוגמאות מהשטח שיעזרו לכם לראות את התמונה המלאה – לא רק את המספרים שעל הנייר, אלא את האנשים, הרגשות, וההחלטות שמעצבים את הדרך.

כשהזמנתי את אילון גנור לשיחה, כבר מהדקות הראשונות היה ברור — זה לא יהיה עוד סיפור יזמות רגיל. אילון, ממייסדי מהפכת הטלקום, הוא לא רק יזם פורץ דרך, אלא גם רופא, אמן, צלם, סופר ואיש רנסנס אמיתי.

התחלנו ברפלקציה לאחור: אילון מתאר את עצמו כ"דריפטר" — אחד שנותן לרוח לשאת אותו, בלי לתכנן את המסלול, אבל עם סקרנות בלתי נגמרת. סקרנות שהובילה אותו מרפואה, דרך חדשנות טכנולוגית פורצת דרך, ועד לאמנות ולכתיבה. ותו״כ, התענגנו ביחד על Moon River מהסרט האלמותי Breakfast at Tiffany's, כי הרי כולנו ״דריפטרים״ -  נישאים על גבי רוחות החיים.

שוחחנו על רגעי השיא — ההתרגשות סביב פיתוח הטכנולוגיה שעמדה מאחורי ווקאלטק, ההנפקה ההיסטורית בנאסד"ק, והתחושה שאתה חלק ממשהו ששינה את העולם, בגדר מהפיכה. אבל כמו תמיד, גם כאן הרגעים הגדולים הגיעו עם מחיר: משבר פנימי, תחושת ריקנות, ומפגש עמוק עם שאלות של זהות ומשמעות. אילון סיפר איך ההצלחה שבחוץ לא תמיד מתיישבת עם מה שמתחולל בפנים. איך, אחרי השיא, הגיעו גם הריק, השקט המאיים, והצורך לבנות זהות חדשה — שלא נשענת רק על תפקיד או טייטל.

דווקא מתוך המקום הזה של שבר — התחיל מסע אחר. אילון פנה ללימודי אמנות, לכתיבה, ולחקירה פנימית. הוא התחיל ליצור מתוך שקט, לא מתוך צורך להוכיח. ומתוך השקט הזה נולדו גם אמיתות חדשות: שלא כל הצלחה נמדדת באקזיט, ושיש חיים שלמים אחרי הקריירה.

דיברנו על התבגרות, על געגועים לאבא בכל גיל, על קבלה, על ריפוי דרך יצירה, על מוסיקה — ועל הרצון לחיות חיים שיש בהם עומק ותנועה.

השיחה עם אילון גנור הייתה תזכורת חזקה לכך שיזמות היא לא קו לינארי, ולא סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. היא גל שמביא איתו רגעים של שיא — וגם של שפל. והיא לא מסתיימת עם אקזיט, אלא ממשיכה כל עוד יש בך סקרנות. והיא גם סיפור על החיים. כי יזמות היא לכל ובכל גיל, היא ד.נ.א, ואילון במסע חייו הוא דוגמה ומופת ליצירה והתפתחות אינסופית, והיה לי הכבוד לארח את אחד מ״דור הנפילים״ של ההייטק.

מוזמנים להאזין לפרק ולפגוש את אילון לא רק כיזם שהקדים את זמנו, אלא כאדם שחי כמה גלגולים — ובחר, בכל פעם מחדש, להקשיב באמת לעצמו ולהמציא את עצמו מחדש.

כשהפודקאסט הפך לרפלקציה אישית

את פרק 100 שמרתי לרגע שבו ארגיש ראויה ומוכנה לשבת במקום ששמור ליזמים ולמשקיעים שאני מראיינת -  הצד שמספר את הסיפור ומשתף על המסע שלו, ולא רק שואל עליו.  וידעתי שזה יקרה לאחר שהספר יראה אור. והמתנתי בסבלנות ובאחריות הראויה לדרך. אז אחרי למעלה מ-160 פרקים, מאות שיחות עם יזמים, יזמיות, משקיעים ומנהלים – הרגע הגיע, ולאחר מחשבה, בחרתי שתשב מולי איריס שור – יזמת מבריקה, קולגה וחברה, אשה מאד מיוחדת, שמבינה בני אדם לא פחות טוב משהיא מבינה ביזנס ויזמות.

מרקדנית מזכרון – לאישה שמייצרת תנועה מסוג אחר

איריס ואני דיברנו על הילדות שלי בשכונת גבעת עדן בזכרון יעקב, ועל החלום להיות רקדנית בברודוויי. בתור ילדה  רקדתי בכל סגנון אפשרי, העמדתי כוראוגרפיות והופעות, יצרתי ולימדתי. היום, כשאני מדברת על מיינדסט יזמי – אני יודעת שהוא היה שם תמיד, רק שלא ידעתי לקרוא לו בשם. לצד החלומות היו בי תמיד גם שיקולים פרקטיים. כבר אז הבנתי את המחירים, את המגבלות – ולא בחרתי ללכת עד הסוף עם עולם הריקוד. ובכל זאת – התנועה לא נעלמה מהחיים שלי, אלא שינתה צורה. והיום, אני רואה עד כמה אותה ילדה שרקדה בלי הפסקה – ממשיכה לייצר תנועה: ברעיונות, בתודעה, במפגשים עם אנשים. וכמו בריקוד - כל העשייה והיצירה שלנו מקורן בשרירי הליבה, שמשולים גם לערכי הליבה שמובילים אותנו בחיינו.

שיתפתי את איריס איך מאז ומתמיד פעלתי מתוך דרייב פנימי, כמעט בלתי ניתן לעצירה. יזמתי מגיל צעיר – מכרתי תאנים בגינה בגיל 5, ניהלתי שיעורים פרטיים, הקמתי תפקידים מהיסוד – בצבא, במסע הקריירה המגוון שלי, וגם כשהפכתי לעצמאית.

להפוך את השאלות שלי – למרחב עבור אחרים

הכאב הזה – יחד עם המסע שעברתי בעקבותיו – הפך עם הזמן למהות של The Human Founder.

פרק של דיוק ונקודת ציון, ולא של סיכום

פרק 100 הוא נקודת ציון משמעותית עבורי - תזכורת ללמה אני עושה את מה שאני עושה, מאיפה זה בא, ולאן אני רוצה לקחת את זה הלאה, ולכך שמותר לקחת רגע להשתהות, ואז גם להשתאות. מוזמנים להאזין לפרק הזה – ולהכיר אותי, ואת The Human Founder מזווית אישית וקצת אחרת.