R.O.i POSITIVE

כמובטח, 

הנה הקינוח לשיחה עם דן אריאלי. 

מוגש בחמלה לכל ההורים לצעירים בישראל. 

ונתחיל בסקר דעת קהל:

מה הגורם מספר 1 לקונפליקטים אצלכם בבית?

אשיב ראשונה:

שימוש במסכים.

מכל המינים והצורות.

אפליקציות, משחקי מחשב, טלויזיה, יוטיוב וטיקטוק, קונסולות, יו ניים איט.

הו אילו היה לי שקל על כל פעם ששמעתי "רגע אמא, בסוף המשחק".

הייתי מתעשרת גם מחצי שקל על "רגע, בסוף הסרטון".

לא מבינה איך עוד לא קם הסטרטאפ שיפתור את השיט הזה.

כן כן גם ההורים מכורים קשות. אני יודעת.

אבל אצלנו רשימת הבאגים והפיצ'רים כבר די סגורה.

לילדים עוד יש תקווה 🙂

המבוגרים כידוע מתנהלים על פי לוח זמנים של 24 שעות ביממה, כל שעה 60 דקות וכו. 

הילדים לעומת זאת חיים לפי שעון של התחלה-אמצע-סוף. 

לא חשוב מה השעה, אם זה סרטון, משחק או תכנית.

משנה אם זה תוך כדי או בין לבין.

בעוד שפעם התמכרות קשה היתה מיוחסת לאלכוהול, כימיקלים, או ״סתם״ הימורים/סקס/שופינג,

היום הסם מוזרק בצורת אנימציה מרהיבה,

תחרויות נושאות פרסים ומבנה תגמולים שמחרפן את הדופמין והאדרנלין במוח,

איבנטים (ארועים דיגיטלים) של "רק היום רק עכשיו תכיף נגמר בואו מהר",

אתגרים והרפתקאות, 

צריבה קיצונית של "אם אתה לא שם אתה לא קיים".

מיטב המוחות שעומלים על איך ללחוץ על כפתורי המוח מהנדסים ממתקים דיגיטליים שהם הג'אנק פוד של הנשמה.

לתוך המציאות הזו מתערבבים עוד כמה פרטים שוליים כמו:

שיהיה לנו בהצלחה.

זה לא שאין במה להתנחם.

למשל אצלנו הילדים למדו לבד אנגלית ובקרוב בטח יפנית.

הם דוהרים על הרכבת אל העתיד, נושמים טכנולוגיה, מקלידים במהירות הקול וחושבים במהירות האור.

בלי כל קשר,

נפגשנו דן אריאלי ואנוכי להקלטת פרק בפודקסט שלי

נושא השיחה: טבעה של מוטיבציה.

קפצתי על המציאה!

מומחה בעל שם עולמי לפסיכולוגיה וכלכלה התנהגותית!

אצלי בפודקסט!

אולי יהיה לו משהו חכם להגיד לי??

(ספויילר: כן)

אולי יעודד אותי קצת??

(ספויילר: לא)

הרי כשהילדים רוצים משהו הם מפגינים יופי של מוטיבציה.

כשזה קשור למסכים האסרטיביות עוברת לטורבו ואיתה כישורי מיקוח של מינימום שלום עולמי.

משהו טוב חייב לצאת מזה.

החלטנו להקדיש לנושא פרק מיוחד וקצרצר,

האזינו לשיחה וספרו מה דעתכם ואיך אצלכם?

שכנעו אותי שאני טועה, צודקת או לפחות לא לבד…

תודה,

אמא שלא רוצה להלחם וגם לא לוותר.

סלט בחמישה צבעים.

אבל האמת היא שאנשים עושים דברים מטורפים מבחירה לאו דווקא מוסברת.

If you can’t beat them join them

האם כשהיית ילד.ה היה אינטרנט? באיזה גיל כבר היה לך טלפון? מדי פעם אומר.ת "נפל לי האסימון" או "החלפתי דיסקט"?

האם יוצא לך לעבוד עם צעירים ממך ולשפוט אותם כעצלנים/מפונקים/מנותקים?

אם כן כנראה שנולדת לפני/קצת אחרי שנות השמונים וזה אומר שיש פער מנטלי בינך לבין אלו שנולדו עשורים אחריך.

איך אפשר לצמצם את הפער ואפילו למנף אותו?

ניהול זמן ופרודוקטיביות

ביי ביי ספירת שעות. מה שפעם לקח ימים ולילות היום אפשר לפתור בעזרת טכנולוגיה, למידה מהירה אוטודידקטית (כלומר יוטיוב) וניצול יעיל של חלונות קשב. 

מיצוי מהיר וסיבולת נמוכה לשעמום (למדתי-הבנתי-יאללה-נקסט).

במקום לצפות שיפגינו מחויבות מתוקף משמעת - לגרות להתפתחות ולשרטט אופק שישמור על ערנות קבועה. אפשר ורצוי לרתום את הבאג כפיצ'ר שעובד לטובת האירגון.

תקשורת בתוך האירגון

החיים שמחוץ לעבודה שקופים כמעט לגמרי, תחושה שכולם יודעים הכל ומייד. כך נוצרת ציפיה שאותו קו יתקיים גם בעבודה. השאלה מי מכתיב את הנרטיב. כי הוואקום יתמלא בוודאות, או מתוך בחירה מודעת או מתוך הפסקות סיגריה ודיבורים במסדרון.

תקשורת בינאישית

כוח הסמכות מתאדה מן העולם (היי הורים…) וכנ"ל לגבי נאמנות לאירגון כמעסיק. מה נשאר? נאמנות למנהלים כאנשים - כזו המושתתת על מערכת יחסים.

מחוברות ולויאליות

הישועה לא תבוא מכסף/טייטלים/טעמי גלידה אלא מאיך מדרגים מה חשוב אצל מנהלים. בטופ 3 כבר לא יושבים רק משימתיות, ביצועים ותוצאות. היום על הפודיום מחלקים מדליות גם על אמפתיה, התחשבות ואנושיות. 

רוצים עוד?

הצטרפו לשיחה שלי עם ליאור פרנקל, יזם בתחומי חינוך וקריירה. ראש תוכנית Adaptation לפיתוח מנהלים. מנחה הפודקאסט ״פופקורן״ מחבר "הספר הקטן למנהל.ת החדש.ה" ו-"אני רוצה הכל". בעלים ״העולם החדש״.

נניח שאתם בתפקיד תובעני וסופר עמוס מנטלית, אנרגטית וניהולית.
אז אתם הולכים לישון וחושבים על עבודה,
קמים בבוקר וחושבים על עבודה.
אם יש ארוע חשוב, עסקה, פרזנטציה, קונפליקט, החלטה - אז בכלל טוחנים.
ומה לגבי טיסות? כשצריך צריך.

והופ הזמן שלכם הופך לקרוסלה שמסתובבת בקצב שעושה סחרחורת.
עולם התוכן נהיה כמעט בלתי נגיש לזרים, פשוט אי אפשר לעמוד בקצב העדכונים, שמות, התרחשויות.

וכך קורה שנשאבים יותר ויותר,
עד ששום דבר אחר כבר לא מעניין, או סתם קשה לג'נגל את החיים עם העבודה.
איפה עובר הגבול בין "יום בחיי" להתמכרות מזיקה ואפילו מסוכנת?

האם אפשרי לכהן בתפקיד בכיר ועדיין לענות על ההגדרה "נורמלי" (אם יש דבר כזה בכלל).
האם האינטנסיביות והאדרנלין המתפרץ הם נגזרת אוטומטית של הטייטל?  או ששני אנשים יעשו את אותו תפקיד אחרת לגמרי?

שאלות בחן.י את עצמך:
האם יש לך שליטה על המינון, העצימות וקצב המעורבות שלך בעבודה?
האם מידת המעורבות יוצרת נזקים באזורים אחרים בחייך (זוגיות/הורות/בריאות)?
מה לגבי קצת אלכוהול כדי לסגור את היום, משכבי כאבים פה ושם או כדורים סביב טיסות כדי לסדר את השינה?

כנראה שהתשובות יקבעו האם ועד כמה אתם מכורים…
מה עושים אם הבנו שוואלה כן - אנחנו מכורים לעבודה?

על זאת ועוד דיברתי עם דוקטור דבי סרבריסקי, רופאה פסיכיאטרית מומחית להתמכרויות. מנהלת בפועל את מחלקת הנשים במרכז הרפואי הרצוג וגם פעילה במרכז החדש לטיפול בכוחות הביטחון. מרצה באוניברסיטה, חוקרת קלינית וסופרת.

נדיר להימלט לחלוטין מתחושת החמצה, פספוס או אכזבה על החלטה כזו או אחרת. לא תמיד יש קשר למורכבות ההחלטה אלא יותר לאיזה פלונטר נסתר בתוכנו ולהיותנו "רק חלק מעצמנו" בכל רגע נתון.

במקום שבו מסתיימות הרשימות למה כן, למה לא ומה המשמעויות של החלטה מסוימת - מבצבצת האינטואיציה. 

לא תמיד קל לזקק ולמיין קולות פנימיים. האם שיקול מסוים נובע מתוך פחד, צורך, היגיון או כוח עלום שאפשר לקרוא לו תחושת בטן או אינטואציה. תמהיל מורכב, בטח עבור מנהלים בכירים שמקבלים החלטות בעצימות גבוהה כמותית ואיכותית.

מה חלקה של אינטואיציה בקבלת החלטות? מה ההבדל בין אינטואיציה מבוססת ניסיון לאינטואיציה "מיסטית"? איפה המלכודות שמתעתעות בנו בדרך? היתכן שאינטואיציה יכולה להיות שגויה??

על כל זאת ועוד שוחחתי עם ד”ר יובל דוידור שיזם וניהל חברות טכנולוגיות, סופר ומרצה במנהל עסקים ויזמות, מומחה במיומנויות קבלת החלטות. ספרו האחרון "6 וזהו" חושף שיטה לקבלת החלטות שמאפשרת לזהות את הקול הפנימי האותנטי שלנו כך שנישאר גאים בהחלטות שלנו לאורך זמן.

טראומה היא ארוע שנצרב בתודעה בין אם הוא נרשם בדפי ההיסטוריה או על בשרנו שלנו.

מיותר לציין:

1. טראומה היא כוח חזק שמניע או בולם אותנו ומשפיע על כושר ההתמודדות עם שינויים

2. מודעות לטראומה יכולה לאפשר יציאה מתקיעות ותנועה קדימה

אז נניח שאת.ה מנכ"ל שרצ.ה קדימה,

בטופ 3 של המשימות תמיד יש איזה שינוי של הסטטוס קוו.

אבל החיים אינם פשוטים ושינויים דורשים טונות של אנרגיות מכל הסוגים.

בעיקר כי אנשים לא אוהבים שינויים.

אנשים אוהבים לרצות שינויים, זה כן.

אבל לזוז כיסא ולהשתנות ממש? פחות.

אז המשימה הראשונה של המנכ"ל היא לרתום ולשכנע קודם כל מהבטן (מנהיגות?) ורק אח"כ מהראש (ניהול?).

המשימה השניה היא להיות מוכן לאבד פופולריות.

כי שינוי וקונצנזוס לעולם לא ילכו יחד בהלימה מוחלטת.

תמיד יש מתח ואן-דן-דינו דמיוני בין טובת הארגון, טובת העובדים וטובתי שלי כמנכ"ל.

כדי לבחור נכון צריך אומץ לב ניהולי!

וכמובן אינטליגנציה רגשית שמגיעה עם מודעות מפותחת.

רוצים לשמוע עוד על הקשר בין טראומה, שינוי ואומץ ניהולי?

הצטרפו אלי ואל האורח שלי - ד"ר בועז שליט, מנכ"ל חברת דינגו ליעוץ אסטרטגי וראש ההתמחות באסטרטגיה ויזמות בקריה האקדמית אונו. מחבר הספר 'לזוז כיסא - ארגונים שלא משתנים נכחדים'.

מה עובר על מנכ"ל שהקים סטארטאפ בתחום סופר מורכב,

ימים בודדים אחרי שנולדה לו תינוקת,

בעיצומה של מלחמה לאומית-אישית-עסקית-ניהולית.

שליש מהעובדים במילואים,

לרבע יש ילד/בן או בת זוג במילואים, או שהם פונו מבתיהם.

לארבעה עובדים בני משפחה חטופים…

ואם כל זה לא מספיק - מנהלת בחברה נרצחה ברעים (ד"ר ליליה גורביץ' וסלקובסקי זכרונה לברכה) 

למיקרוקוסמוס הפסיכי הזה תוסיפו את חיי השגרה הבלתי שגרתיים של סטארטאפ לא שגרתי.

⁠⁠ד"ר אילן סמיש⁠⁠, יזם ומנכ”ל ⁠⁠אמאי חלבונים⁠⁠, רגע לפני המלחמה עוד דילג בין נאומים על במות המחאה לריקודי פלמנקו, 

היום מדלג בין זום לשדות תעופה.

על האיזון השברירי שבין להשקיע באחרים ללזכור שגם אתה קיים,

על התענוג לגייס הון,

על החובה העסקית והמוסרית לשמור על המשכיות,

על הדילמות והאתגרים שבדרך.

מי שרצה רגע של להיות זבוב על קיר של מנכ"ל בהחלט מוזמן להאזין לשיחה פתוחה ונוגעת.

"הכסף מסובב את העולם"

אולי זה נכון, אבל לא מדויק.

מה עוד מסובב את העולם? 

הורמונים!!!

למשל דופמין שרץ לנו במוח במינון כזה או אחר ומשפיע על רמת הקשב והריכוז ומתוך כך על סגנון ההתנהלות שלנו בעבודה ובחיים בכלל.

איך מתנהגים מנהלים עם הפרעת קשב?

בצד הנוצץ:

יצירתיים ואמביציוזים,

חושבים בראש פתוח ומחוץ לקופסא.

בפחות נוצץ:

תכנון ועמידה בלוחות זמנים? ככה-ככה.

סדר ואירגון? ככה-ככה מינוס.

אם אתם חווים או נתקלים בהתנהלות כאוטית שאף נתפסת כזלזול, כנראה שיש לכם עסק עם הפרעת קשב וריכוז, בין אם שלכם ובין אם של מי מהצוות שלכם.

האם ניתן לשפר את סגנון ההתנהלות מול/של בעלי הפרעת קשב וריכוז? 

האם הפרעת קשב וריכוז משפיעה על סיכויי הקידום?

מכתיבה בחירות קריירה (יזמות/ניהול/עצמאות)?

ספויילר: כן כן וכן.

שאלות ותשובות נוספות תשמעו בשיחה עם ד"ר שירלי הרשקו, מומחית בהפרעות קשב ולקויות למידה, חוקרת ומרצה באוניברסיטה העברית, פסיכותרפיסטית, מאבחנת, מדריכת הורים, מנחת סדנאות, מפתחת שיטת "רק רגע" לארגון זמן, בעלת טור במדור הבריאות בעיתון "הארץ", מחברת 5 ספרים, מנהלת ״קהילת אנשי הקשב״ בפייסבוק ויוצרת הפודקאסט "אנשי הקשב".

מה שלומך?

סטארטאפ מספר 7 שלו.

100% שלו.

הקודם נמכר לטדי שגיא והיום מונפק בלונדון.

זה שלפניו הוקם בשיתוף עם איירון סורס.

הנוכחי מגלגל עשרות מיליוני דולרים בשנה,

או לפחות מספיק כדי לפצוח בתביעה מתוקשרת מול מייקרוסופט.

הכרנו לפני כמה שנים בהנהגת הורים בביה"ס.

אי שם בשנה הראשונה ביחד,

אחרי עוד שריפה שהוא מצית בווטסאפ,

אני מתקשרת ונותנת לו שתי אופציות:

או שאתה מחליף אותי (כיו"ר הנהגה),

או שאתה נותן לי לעבוד בשקט.

האופציה הראשונה היתה כנראה לא אטרקטיבית,

אז הוא הלך על אופציה ב' ואפילו עזר קצת בדרך.

מאז אני נתקלת בו בשכונה מעת לעת,

מתעדכנת במצבו העסקי.

זה התחיל מ"אני דופק ת'ראש בקיר"

המשיך ל"פיצחתי, אני מתחיל סקייל"

והיום זה "אני מדפיס כסף".

בהיתקלות האחרונה שאלתי אם הוא מתכנן משהו לסוף שנה,

בכל זאת, מתקרבת עונת הסיכום-תכנון.

חשבון הנפש העסקי עולה הילוך וזה בדר"כ נגמר באירוע חברה או אוף-סייט הנהלה.

איך לומר בעדינות?

הוא צחק לי בפרצוף.

"אני סיימתי עם הפוצי מוצי.

לא הנהלה ולא גיבוש.

אצלי עובדים, לא משחקים.

מי שלא טוב לו, יום טוב לו"

שיחה עם זאק דחוביץ היזם והמנכ"ל של Fast Corporate, האיש שלא קיבל את הmemo על לדבר פוליטיקלי קורקט.

על אף (ובזכות) המקרה המיוחד שהוא - אישיותית וגם מבחינת סוג התעשייה,

בין אם הוא גרסת "המלך ערום" של ההיי-טק,

ובין אם מייצג מקרה פרטי,

הוא משמיע גם אמת של אחרים.

האם כסף זה אמצעי או מטרה?

איך בונים חברה ועושים סקייל?

האם יש מקום לחופש פעולה, שיקול דעת ויצירתיות בעשייה?

איזה חוסן פיננסי ומנטלי נדרש כדי להקים חברה ולהביא אותה לרווחיות?

מה הסוד לניהול נכון של חברה?

ואיך כל זה קשור למפעל חמוצים??