עברו שנתיים וחצי מאז כתבתי את הפוסט הזה, במרץ 2017, ואני מוסיפה לו הקלטה וגם קצת עדכונים. מאז שהבת שלי התחילה לשחק כדורסל ראיתי שינוי לטובה בכל תחום בחייה. למרות שאיני אדם ספורטיבי במיוחד, כבר כמה חודשים אני קוראת על חשיבות ספורט לנערות, ושמחה מאד לשתף. ראיתי את החסמים שעמדו בפני הבת שלי בדרך לעיסוק בספורט: בבית הספר שלה אין נבחרת כדורסל לבנות (וזה לא ממש מעניין אף אחד), במועצה האזורית לא מצאנו חוג כדורסל לבנות, ולפני כמה חודשים התחלנו להסיע אותה לרחובות, שם היא משחקת עם קבוצת הנערות של מכבי רחובות, תחת המאמנת אינה בוטנקו. קדמו לכך כמה שנים של אימוני טאקוונדו, כולל תחרויות, עד שעזבה לטובת הכדורסל. בתור התחלה, אני מזמינה אותך ללחוץ PLAY על הסרט הנהדר הזה של יוזמת This Girl Can בשיתוף מועצת הספורט האנגלית, במאמצים שלהם להביא יותר נשים לספורט, ואת הספורט ליותר נשים: צפיתי בסרט הזה עשרות פעמים בלופ. "האשה הזאת יכולה" – כמה יכולת יש כאן! ככה צריך להראות נשים: עושות כל מה שאנחנו "לא אמורות" לעשות, נראות כמו שאנחנו "לא אמורות" להיראות: חזקות, נחושות, מזיעות, צועקות, נאבקות, בועטות, מקללות, צוהלות. נשים קולניות, שתופסות מקום במרחב, נשים לבד במרחב הציבורי, לא מפחדות, מעזות, יוזמות, יוצאות החוצה. נשים צעירות וזקנות, שמנות ורזות, בטן רוטטת בחוץ, ציצים קופצים בלי חשבון. ממש כמו… בני אדם. (ככה, אגב, גם צריכים להיראות סרט שערוך ממש פצצה ואתר מעולה בעיני). בעמוד הבית הפרויקט מתואר כך: כמו כל העולם, אולי פרט לישראל, גם הבריטים גילו שמי שעוסקת בספורט בריאה יותר, מדוכאת פחות, יצרנית יותר, שמחה יותר, והודות לכך גם מרגישה בטוחה בעצמה יותר, יוזמת יותר, בולטת יותר ומרוויחה יותר. כן, יש קשר ישיר בין עיסוק בספורט לבין הצלחה בחיים ובעסקים. וכמו כל דבר, הכל מתחיל בחינוך, ובגיל צעיר. מכאן החשיבות של ספורט דווקא לנערות. אבל מה, סביב גיל 14 חלה נשירה מענפי ספורט רבים, ונערות נושרות מספורט פי שישה יותר מנערים. זה קורה בין היתר בגלל לחץ חברתי, מבוכה פיסית, מרחק וכמובן – מחסור במודלים לחיקוי וחוסר היצע. אפרופו מודלים לחיקוי – אחד הציטוטים האהובים עלי הוא של סימון ביילס, מדליסטית אולימפית שנשאלה מי המודל שלה לחיקוי. בתשובה שלה היא מדגימה איך דור חדש של נשים תופס את עצמו: וכן, זה קשור לחינוך ולהבניה של התנהגות מגדרית, שכעבור שנים תפגוש אותנו בשוק העבודה יוזמות פחות, מעריכת את עצמנו פחות וכמובן, מרוויחות פחות. כבר בגיל גן אנחנו שולחות את הבנים לשחק במשחק הישגי וקבוצתי – לרוב כדורגל, שם הם מתרגלים התנהגות מוחצנת, הישגית, קבוצתית. אנרגיה של התפרקות וכוח: הם מבקיעים, שועטים, שואגים, מתחרים ומנצחים. הבנות, לעומתם, הולכות לבלט – שם הן לומדות להשתמש בגוף באנרגיה של התכנסות ושליטה עצמית מרוסנת: לעמוד מול מראה, להכניס את הבטן ולחייך (לפני שאתן נכנסות בי, אני יודעת שמחול זו עבודה קשה, אבל זה לא ספורט, ולא משחק). אני לא כותבת את הפוסט הזה כספורטאית. בתור ילדה ונערה גדלתי בבית הכי לא ספורטיבי שניתן לדמיין. אצלנו זה תמיד היה מוח, לא כוח. בתור נערה עם עקמת הלכתי לטיפולים בשיטת אלכסנדר ופלדנקרייז מיד עם פריחתם, ולמדתי הרבה על הקשר גוף-נפש (הספר המועדף עלי בגיל 12 היה "לגוף סיבות משלו" שממש שינה את חיי). אבל הפעם הראשונה בחיים ששיחקתי כדורסל היתה קצת לפני גיל 40. עד אז הייתי סתם גבוהה. אבל כמה שאהבתי את זה! מעולם לא יצא לי לפגוש חבורה חדשה של נשים ולהכיר אותן כך: להתחרות, לרוץ, לצעוק, לדחוף, להתאמץ, ליהנות, לצחוק. גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מגיל חמש היא אחלה קלעית. גיליתי איך זה מרגיש להגיע לקצה גבול היכולת שלי, הלב מתפוצץ מרוב מאמץ, דופק היסטרי, בקושי נושמת: אבל בחיים. הכי בחיים שיש. אז גם הבנתי, שגברים לא חדלים לשחק לעולם. מילדות ועד בגרות, כמעט כולם משחקים כשהם נפגשים. בין אם זה כדורסל או כדורגל, סנוקר או פוקר – יש משהו באינטראקציה של משחק שהוא נהדר, משחרר, מקרב, בריא. נשים מפסיקות מתישהו לשחק עם חברות, ומתחילות לדבר. כמה חבל. כשעזבנו את תל אביב, הפסקתי עם הכדורסל, גם כי לא רציתי לשחק בלי החברות שלי (ועוד לא היו לי חברות כאן) וגם כי התחלתי ללמוד פסנתר, ופחדתי לשבור את האצבעות. אולי הפוסט הזה יחזיר אותי לשחק עם בנות היישוב שלי כדור-רשת. באמריקה גילו את זה כבר לפני יותר מארבעים שנה. בשנת 1972 הועבר תיקון לחוק החינוך, שנקרא Title IX, ו-36 מילים שהמחוקקים התעלמו מהן שינו את ספורט הנשים באמריקה: בשורה התחתונה – כל מוסד שפותח מסלול ספורט לגברים חייב לתקצב באותו האופן מסלול דומה לנשים. מאז שנות השבעים מספר הנערות והנשים שעוסקות בספורט הכפיל את עצמו פי יותר מעשר: פחות מ-300 אלף...
