שלך אני ◦ Yours, me

כשמתן וייס , ממשתתפי חתונמי, ד"ר לרפואת שינים, הבין שהוא הומו, בתחילה, לתקופות, הוא חשב שאם כך אז מה הטעם? בשביל מה לחיות? עד כדי כך היה לו מר שם. בהמשך, כשלאט ובהדרגה החל להוציא את המסמרים מהארון, דרך הסדקים נכנסו רסיסים של אור. כשהוציא את המסמר האחרון ונותר חשוף מול עצמו ומול העולם הוא התחיל במסע. למד את עצמו ואת היותו בכל צעד. נפל וקם. נפל והמשיך. נפל והגיע אל מחוזות ה'עשו היסטוריה' כשהשתתף ב"חתונה במבט ראשון" והתחתן בפריים טיים עם גיא. מנער מבוהל הפך למוביל. זה שמראה את האור להולכים בחושך. וקיבל מלא מכתבים מצופים שביקשו את היד החמה שלו  ואת החיבוק שמרגיע, מבין, ואומר: "אתה בסדר גבר, הכל בסדר! ועוד רגע גם יהיה טוב. ואפילו טוב מאד"  גם להורים הוא אומר את זה. מכיל את הדמעות, הכאב והבהלה שלהם, ומרגיע .  וזה הפרק הזה

למען הגברים (וההורים) הגאים

שיאמרו בביטחון כולם

יש גבר אחד בעולם

והגבר הזה

הוא אני.

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

מתן באינסטגרם https://www.instagram.com/matanweisss/

.שנה חדשה באה עלינו לטובה ולכבודה - פרק כפול וחגיגי על אהבה

מתן וייס, ממשתתפי חתונמי, ד"ר לרפואת שיניים, יצא לחפש את אהבתו לאחד שלו לעיניי כולנו והתחתן בפריים טיים ( ערוץ 12) במבט ראשון עם גיא. הזוגיות הזו לא שרדה אבל מתן מצא אהבה. אמנם לא את זו שביקש, אבל את זו שבעזרתה יוכל לממש את כל מה שיבקש. הוא מצא את האהבה - בתוכו, את האהבה - לעצמו, את ההכרה - באיכויות שלו, במשמעות שבו וביופי שהוא. וקיבל עשרות מכתבים מצופים שביקשו למצוא בעצמם חלקים ממנו. מתוכם בחרנו אחד:   "היי מתן, אני שונא שאת המראה שלי, תמיד שנאתי. וכשמצלמים אותי אני נגעל ומיד מבקש למחוק... בתחילת התוכנית דיברת על דימוי עצמי נמוך ... בהמשך ראיתי איך נולדה בך האהבה העצמית... ואני וכל כך מקווה, שגם אני, אזכה יום אחד לקבל את המתנה הזאת. "

אז אנחנו צוללים לעומקו של התהליך שמתן עבר. מתחילים מהקושי שהיה שם בראשית ומתבוננים על השינוי שנוצר בו בהדרגה. לומדים יחד - איך נולדת אהבה עצמית,  כמה עושר ואושר .היא מביאה איתה ואיך היא יכולה להיות נחלת כל אחד ואחת מאיתנו. וגם, למה הדרך הזו לעולם לא נגמרת ואיך הצעידה בה על העליות והמורדות שבה - מאד מתגמלת

.ובחלק ב' - "הגבר הזה הוא אני" - על הארון, היציאה ממנו וההכרה שאני מי שאני. וכמה טוב שכך

עריכה: אסף רפפורט

מוסיקה מקורית: דידי ארז

הוקלט באולפני סופה סאונד 

קיבוץ. להיוולד בו, לגדול בו, לחיות בו  ולחיות אותו. לעזוב. ואז לשאת אותו איתך. כי אפשר לעזוב את הקיבוץ אבל הקיבוץ לא יכול לעזוב אותך. וגם, (שכנראה ) כבר לא תשוב, זה לא ג'וק קטן, זה לא עובר וזה חשוב!

אז התכנסנו, שלוש קיבוצינקיות – דומות ושונות ושוחחנו - על מי שהיינו ומי שאנחנו עכשיו, על הקיבוץ שהיה ושינה את פניו, על מה שאהבנו ומה שכאב על מה שנעלם ועל מה שנצרב – על הבית. הקיבוץ. המשק. בהשראת ספר הביכורים של שני הדר – "חג המשק" – קומדיה רומנטית עם המון אהבה לקיבוץ ועם לא מעט מורכבות.

המשתתפות:  אלה צביאלי, (28 ) גיבורת ספר "חג המשק " בת קיבוץ עין הנוטר. נולדה בקיבוץ וחייה בו עד עצם היום... נדרשת לדין המזכירות ושיחת קיבוץ, רווקה, רוצה אחרת וזה לא פשוט.

שני הדר, סופרת. בת קיבוץ החותרים, עזבה את הקיבוץ כשהייתה בערך בגילה של אלה (המכונה צביאלה). התחתנה והתמקמה במושב. מרגישה שהיתה לה את הילדות הכי טובה בעולם והיא אוהבת את הקיבוץ אהבת נפש.

ואני, מורן שפיצר, בת בקיבוץ מסילות, נולדתי וגדלתי בקיבוץ,  וברגע שיכולתי לבחור אחרת, עזבתי.  אני נשואה ( נישואים שניים)  לחגי הבית אלפי, החתיך של העמק שהכרתי בנעוריי. אנחנו גרים בתל אביב ואני כבר יותר שנים שם מאלו שהייתי בקיבוץ

וגם "מה יגידו" קפץ לא מעט לביקורים במהלך המפגש הזה ואמר את מה שהיו לו.  אז תגידו אתם, מה שתגידו, אבל בבקשה בעדינות. כי לב קיבוצי רך שמאד רוצה שיאהבו אותו פועם בשלושתנו.

מוזיקת נושא: דידי ארז עריכה: אסף רפפורט

למורה שרה, את בטח לא זוכרת אותי, עוד תלמידה, כיתה גימל נדמה לי, והמשפט שלך -"בוחן פתע. לסגור מחברות, להוציא דפים".איזה מנהג זה להפחיד ככה ילדים, להלחיץ אותם, אותי. ילדה שמרגישה בשדה קרב, יורים עלי, המורים יורים עלי. לא מלמדים אותי, לא חונכים אותי, לא עוזרים לי לגדול

כך כותבת אשה בוגרת, במכתב שלא שלחה, למורה שהייתה לה אז. תחושות הכאב, הפחד, חוסר הביטחון וההישרדות, עוד חיות בתוכה, ובדרכן מנהלות את האמא שהיא היום. היא חוששת מה יהיה על בנה שמתחיל עכשיו כיתה א' ומייחלת שתהייה לו חוויה אחרת -  מעצימה, חונכת, תומכת, מאפשרת

אז אני משוחחת עם שירלי רימון ברכה ראש מנהל חינוך של עיריית תל אביב- יפו על מהות החינוך. על המפגש היומיומי שמתקיים בבתי הספר בין ילדים למבוגרים, תלמידים ומורים, והורים... ועל הקושי שלו להיות קרוב ואיכותי - כי מערכת. לא מיטבית, אבל עם הרבה טוב, לא חדשנית אבל מתחדשת, מקובעת שמצליחה גם להשתנות ושלהורים יש בה תפקיד מרכזי. אז מה בכוחותינו לעשות (ולא לעשות) כדי לתמוך אותה ואת כל חלקיה - למעננו ולמען ההווה והעתיד של ילדינו?  שיחה מצמיחה

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

פרק 12, פרק בת מצווה, חגיגה! שבה החלפתי כסאות - אני האורחת, המתראיינת, המשיבה ל"שאלות אישיות" מאד אישיות, ששואל אותי ששמעון אלקבץ בתוכניתו בגלי צה"ל

אנחנו פוסעים בה דרך מסע באהבה שיצאתי אליו כשהתוכניות שלי קרסו וגם הגוף שלי ושכדי להתרומם יצאתי לפגוש אנשים שאני אוהבת, וגם כאלו שאני לא מכירה וללקט מהם השראה.  אנחנו חוזרים אל ימי בקול ישראל, אל הכתבת שהייתי, אל הזכות הגדולה שהייתה לי בתפקיד הזה ואל האחריות הענקית - להיות הקול והעיניים, השכל והרגש שמביא ומשדר את המציאות החדשותית למאזיני הרדיו.  ונוגעים באובדן. העמוק הכואב והמטלטל שחוויתי כשרשות השידור נסגרה. כשכבר לא הייתי מי שהייתי ושעוד לא ידעתי מי אהיה.

ואנחנו גם חוזרים לקיבוץ. לילדות שהייתה לי שם ואל הילדה - שהיא אחת מכולם, אחת כמו כולם שפוחדת מי מה יגידו ולא מעזה לפרוץ. ושאחר כך בבגרותה יוצאת לחפש את הקול האישי שלה.

דיברנו על אהבתי למכתבים שדרכם אני פוגשת בכל פעם משהו מעצמי ועל הפודקאסט הזה, שבכל פרק שלו יש עוד חתיכה ממני וכל כולו הוא הקול. הכי צלול, בהיר ואותנטי שלי. זה שביקשתי לבטא כל חיי ולא ידעתי איך.

אז תנו לי יד. אני זקוקה ללב שלכם שם איתי כשאני ככה חשופה. ושתהייה האזנה טובה. אני מתרגשת.

כל החיים אנחנו משתנות. בגוף, בחשיבה, בהוויה.. וזה לא פשוט.  על המעבר מילדות לבגרות ועל קבלת המחזור – מדברים איתנו, מכינים אותנו, וגם חוגגים

אבל מה קורה בצד השני? כשהעלומים פסים, כשאנחנו עוברות במנהרה ויוצאות ממנה לא פוריות ונטולות היכולת להביא ילדים לעולם? וכשכל זה גם מלווה בתופעות ותחושות שלא הכרנו, שמשתלטות לנו על הגוף ועל התודעה ועושות בהם שמות? והבושה. אוי הבושה

ענת לב אדלר, עיתונאית וסופרת, לא הבינה את כל אלו בתחילה, אבל אביגיל, הדמות הספרותית שחדרה לתוך התודעה שלה, הובילה אותה לכתוב אותה בספרה החדש "אישה בעונת מעבר". ולקחה אותה לצלול, לטבוע, וגם ללמוד לצוף על הגלים של גיל המעבר

וכחלק מהטלטלות, זה (גם) הגוף שלה, של אביגיל שבגד בה. אז היא כתבה לו מכתב - אישי, חשוף, כואב.  ומתוכו ומתוכנו, אנחנו משוחחות בפתיחות על מה שאנחנו עוברות - נשים בגיל המעבר. עם כל החסד והאמת

עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז

קלפים: מסרים מאת לוהאריה

"סטארט-אפ שלי,  נשבעת שפשוט לא לקחתי בחשבון את האפשרות שלא תצליח. הכישלון שלך כואב לי פיזית. אני מתעוררת שטופת זיעה בלילות ושואלת את עצמי אם יכול להיות שזה רק היה חלום רע... "    

מייסדת ומנכ"לית כותבת לסטארט-אפ שלה שנסגר. 6 מיליון דולר וחצי היא הצליחה לגייס ובדמיונה כבר ראתה אותו  פרוש על פני הגלובוס ומשנה את העולם בדרכו. ופתאום – כלום. ריק, הלם, כאב עצום, חוסר יכולת להכיל את האובדן ולהבין מי היא מעכשיו 

 אז בפרק הזה אני מארחת ליאור פרנקל, יזם ובלוגר, שמוביל את תנועת העולם החדש וכחלק מזה גם את הפודקאסט הסופר פופולרי - פופקורן

בסיפור האישי, ליאור מכיר היטב את כאב אובדן הסטארט-אפ ובכללי, הוא חוקר את צפונות העולם הזה ומכיר אותו לעומק ומכל צדדיו.

שוחחנו על רכבת ההרים הזו שכולנו, בני האנוש בעת הנוכחית דוהרים עליה, שיש בה סיבובים חדים, עליות ומורדות... ושכמו העונג, האפשרויות המרובות, האנדרנלין, תחושת העוצמה וההרפתקה הנהדרת, גם סחרחורת, בחילה, חוסר אונים, איבוד שליטה, פחד וכאב. זו שיחה שהיא סטארט-אפ ברמת החדשנות, התובנות, ההשראה, החוכמה העמוקה והיכולת לתת לנו כלים למקמם את עצמנו במחוזות ההגשמה בעולם הזה.  או כמו שליאור קורה לו "חנות ממתקים

 עריכה: אסף רפפורט

מוזיקת נושא: דידי ארז 

אמא ואבא, מרגע שהתחיל לצמוח לי נוצר ענין חדש בבית... התבלבלתם ועד היום אתם מתבלבלים עם ההערות האלו שלכם: ״זה מבליט לך״, ״לא, את לא יכולה להתלבש ככה״, ״אולי תנסי את זה? זה מקטין״, ״וואו! איזה יופי זה יושב! ממש לא רואים שיש לך ציצי...״.

 .כותבת בת להוריה במכתב כן וחשוף שלא שלחה להם מעולם. בו, היא גם מבקשת מהם שיניחו לה ולגוף שלה ושישחררו אותה ואת עצמם מהרעיון שהיא תעשה ניתוח

אז בפרק הזה אני מארחת  את נועה מונדשיין, מעצבת חזיות ובגדי ים, שבחנות הקטנה גדולה שלה ביפו יש יותר מ 120 (אמיתי לגמרי) מידות של חזיות. אנחנו משוחחות על הגוף שמשתנה לנו כל הזמן בלי שאף אחד לימד אותנו איך להכיל את השינויים האלה, על הקושי שלנו מול עצמנו, מול מי שמולנו ועל הרצון לשנות ולהשתנות. אנחנו גם מציצות ברגישות אל תאי ההלבשה בחנות שלה וקשובות לסיפורי הנפש שמתגלים שם ובעיקר למדות (כלומר אני) איך לאהוב. כי נועה יותר משהיא מבינה בגוף נשי, היא אוהבת אותו. בכל גיל גודל וצורה. והאהבה הזו שלה, היכולת לראות בו את מרחבי היופי וגם לגלות לו את רזי הנינוחות הן מדבקות. ובחיי שיצאתי מהשיחה הזו יותר אוהבת ושלמה עם מה ששלי

עריכה: אסף רפפורט     מוזיקת נושא: דידי ארז

"...נשוי (לא) שלי, עזוב אותי, הרפה ממחשבותיי, תן לי לשוב אל חיי אשר אהבתי ושוב אתה לאשתך (אשר בוודאי פעם) אהבת "

מתוך המכתב הזה שכתבה אהובה לגבר הנשוי שהיא התאהבה בו, ולא שלחה לו מעולם, אני משוחחת עם הסופרת המשוררת והעורכת שרי שביט, שהספר החדש והנפלא שלה "כשרון דיבור" הוא בדיוק על זה

בספר, שמבוסס על סיפור מהחיים עצמם, הגיבורה התאהבה בסופר מבוגר, מאד מפורסם ומאד נשוי וניהלה איתו רומן סוער שטרף את קלפי הלב של שניהם. ואח"כ, מפרספקטיבה של 20 שנה גם כתבה לו מכתב

ובפרק, אנחנו משוחחות מתוך הבנת ואהבת השתיים האלה שידעו אהבה גדולה וחיבור מיוחד לאדם שהיה משמעותי עבורן והתאהב בהן גם. וחוו במקביל גם את מהלומות הבלבול, התסכול, החיסרון והחידלון שבבסיסם ההבנה שהגבר הזה לעולם לא יהיה שלהן כפי שהיו רוצות. בסוף... הן גם עוזבות אותו.  (סליחה על הספויילר)

בשיחתנו אנחנו משמיעות את קולן ומקדישות את הפרק הזה לכל הגיבורות כמותן שבחרו, (או שעוד ייבחרו) בעד עצמן.

,לאחות הגדולה שלי"

"...אף פעם לא קיבלת אותי כמו שאני ושנים ניסיתי להתאים את עצמי אליך ולהתאמץ שתהיי מרוצה ממני

כותבת האחות הצעירה לאחותה הגדולה במכתב שלא שלחה לה מעולם. כשקראתי אותו הרגשתי בהרבה מובנים שגם אני יכולתי לקבל אחד כזה ברוח דומה. אז לא הלכתי רחוק ולפרק הזה הזמנתי לשיחה קרובה מאד, את אחותי שלי, חמוטל שפיצר גת שצעירה ממני ב 5 שנים

בשיחתנו הלכנו בדרך שעברנו מילדות לבגרות, מכאב לחיבור, מניתוק לביחד, ממשקעים להבנה, ומנפרדות לשותפות. ולא פסחנו על כלום. באומץ צללנו לעומקם של היחסים ביננו, דיברנו על מה שאף פעם לא אמרנו, והקשבנו לרגשות שקיבלו מילים

!אבא שלנו תמיד אומר שמשפחה לא בוחרים. אז זה נכון בביולוגיה אבל המהות, האיכות, וטיב הקשר הם לגמרי בידינו.  ואנחנו בחרנו

וחמוטל היא גם מטפלת גוף נפש שמתמחה בקונסטלציה משפחתית. כך שהפרק הזה אמנם יוצא מהחיים שלנו אבל יש בו גם הרבה פרספקטיבה ואת העין המקצועית והטובה שלה. אנחנו יצאנו ממנו אחרות משנכנסנו, ואנחנו מקוות שגם אתם.. שלכם, האחיות שפיצר

 מוקדש באהבה להורים שלנו שהביאונו עד הלום

עריכה: אסף רפפורט   מוזיקת נושא: דידי ארז