מראות עמוס: ארבה ואש – וה' ניחם לבקשת הנביא; חזון האנך – קביעת הדין על ישראל. עימות עם אמציה כהן בית אל, המגרש את עמוס ומאשים אותו בקשר; נבואת פורענות על אמציה ומשפחתו.

חזון כלוב קיץ – “בא הקץ אל עמי ישראל”. תוכחה על עושק הדלים ועיוות המסחר. נבואת רעב לדבר ה' – ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו.
סיום בנבואת חורבן: ה' ניצב על המזבח ומכה את העם, אין מנוס מן הדין. לצד זאת הבטחה לאחרית – הקמת סוכת דוד הנופלת, קיבוץ גלויות ושיבת העם לארצו בשפע וברכה.

קינה על בית ישראל – “נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל”. קריאה לדרוש את ה' ולחיות, ולא לבטוח בבית אל, בגלגל ובבאר שבע. תוכחה על עיוות המשפט, עושק הדלים ושנאת המוכיח בשער. אזהרה מפני “יום ה'” – לא אור אלא חושך למי שדרכו רעה. ה' דוחה את פולחנם וקורא: “ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן”.

תוכחה לשאננים בציון ולבוטחים בהר שומרון. תיאור חיי המותרות והאדישות של האליטה – אכילת כרים, נגינה, שתיית יין והתבשמות בשמנים – בשעה שאין הם כואבים על שבר יוסף. נבואת פורענות: גלות בראש גולים וחורבן הארץ ובתיה.

נבואת תוכחה על ישראל – “רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם”. ה' מגלה את סודו לנביאים קודם הפורענות. הכרזה על חורבן שומרון, נפילת מזבחות בית אל והשחתת בתי המותרות והעושר של האליטה.

תוכחה לנשות שומרון – “פרות הבשן” – על עושק הדלים והנהנתנות. תיאור הפולחן בבית אל ובגלגל כעבודה ריקה. ה' מזכיר את מכותיו – רעב, בצורת, דבר והפיכה – אך העם לא שב אליו. סיום בקריאה: “הכון לקראת אלוהיך ישראל”.

פתיחת נבואת עמוס. סדרת נבואות פורענות על הגויים: דמשק, עזה, צור, אדום, בני עמון ומואב – על אכזריותם, בגידתם ופשעיהם. על כל אחד מהם נגזר חורבן באש ובחרב.

נבואת פורענות על יהודה ועל ישראל. יהודה – על מאסם את תורת ה'. ישראל – על עושק דלים, הטיית משפט, גילוי עריות וחילול שם ה'. ה' מזכיר את חסדיו ביציאת מצרים ובהנהגת הנביאים והנזירים, ומזהיר מפני יום הפורענות הקרב.

הבטחת שפיכת רוח ה' על כל בשר – בנים ובנות יתנבאו, זקנים יחלמו חלומות ובחורים יראו חזיונות. אותות בשמים ובארץ לקראת יום ה' הגדול והנורא. הבטחת ישועה – כל אשר יקרא בשם ה' יימלט, ובירושלים תהיה פליטה.

משפט הגויים בעמק יהושפט על אשר פיזרו את ישראל וחיללו את ארצו. קריאה לעמים להיאסף למלחמה, והכרעתם ביום ה'. תיאור קציר הגויים ובצירם בדימויי חרמש וגת. ה' שואג מציון ומגן על עמו. סיום בהבטחת שפע, קדושת ירושלים וישיבת ה' בציון לעולם.

מכת הארבה הגדולה הפוקדת את הארץ. תיאור החורבן בשדות, בגפנים ובתבואה, והשבתת השמחה והקרבנות בבית ה'. קריאה לכהנים ולעם לצום, להתאסף ולעורר זעקה אל ה' ביום הצרה.

המשך תיאור “יום ה'” – צבא הארבה כעם עצום ורב ההולך ומשחית את הארץ. קריאה לשוב אל ה' בכל הלב בצום ובבכי, וקריאה לכהנים לעמוד בין האולם ולמזבח. הבטחת רחמי ה', השבת הדגן, התירוש והיצהר, סילוק הצפוני והשבת השנים אשר אכל הארבה. ישראל ידע כי ה' בקרבו ולא יבוש לעולם.

נבואת פורענות על אפרים. מתוך גאוותו ועבודת הבעלים – ייענש ויאבד. ה' מזכיר כי הוא לבדו הנהיג את ישראל ממצרים, אך בשובעם שכחוהו. תיאור הפורענות הקרבה: ה' כאריה וכנמר, חורבן המלוכה ושברון הארץ. קריאה מרה – “איה אפוא מלכך”, והכרזה על כאב הגלות והחורבן.

קריאה לתשובה – “שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך”. הדרכה לווידוי ולבקשת רחמים. הבטחת רפואה לאהבתם ושיבת הברכה – “אהיה כטל לישראל”. ישראל ישוב ויפרח, ושורשיו יעמיקו. סיום הספר בקריאה לחכמה ולהבנת דרכי ה'.

דברי סיום לספר הושע - על שובה ישראל כנובאה הפותחת, הושע כנביא האהבה הפצועה.

תיאור אהבת ה' לישראל מימי נעוריו – “כי נער ישראל ואוהבהו”. למרות חסדיו, העם פנה אל הבעלים. נבואת פורענות על גלות וחרב. לצד זאת גילוי רחמי ה' – “נהפך עלי לבי” – והבטחה שלא ישחית כליל, אלא ישיב את בניו מארצות גלותם.

תוכחה על אפרים ויהודה על מרמה, עושק והישענות על עושר וכוח. זיכרון יעקב אבינו – מאבקו עם המלאך ושובו אל ה'. קריאה להידבק בחסד ובמשפט ולחכות תמיד לה'. נבואת פורענות על שקרי העם ועל עבודת האלילים, לצד הזכרת הנהגת ה' ממצרים ועד עתה.

נבואת פורענות על ישראל. אין לשמוח כשאר העמים – יבואו ימי פקודה וגמול. הארץ לא תיתן פריה והעם יגלה מארצו, ישוב למצרים ולאשור ויאכל טמא. זיכרון חטאי העבר מבעל פעור ומגבעת, ואובדן הבנים והפריון – “תן להם ה'… משכל ושדים צומקים”.

תוכחה על אפרים. “גפן בוקק ישראל” – ברוב טובתו הרבה מזבחות ועבודה זרה. לבם חלק ועל כן ייענשו, ומלכם ייכרת. שברון העגלים בבית און ופחד העם מהם. קריאה לשוב – “זרעו לכם לצדקה… עת לדרוש את ה'”, ואזהרה מפני פורענות הקרבה בשל רעתם ומלחמותיהם.

תוכחה על רעת ישראל הנסתרת והגלויה. שרי העם ומלכיו מושחתים, “כולם מנאפים”, ומזימותיהם כמאפה תנור בוער. העם פונה אל מצרים ואשור ואינו שב אל ה'. “יונה פותה אין לב” – מתרוצצים בין העמים ומאבדים את כוחם. ה' מזהירם מפני הפורענות הקרבה.

המשך התוכחה על אפרים. “אל זרעו רוח – וסופה יקצורו” – מעשיהם הרעים יביאו עליהם חורבן. עבודת העגלים בבית אל ושומרון, ריבוי המזבחות והבריתות עם הגויים. ישראל שוכח את יוצרו ובוטח במבצריו – ועל כן יבוא חורבן על עריו וארצו.