משל הילדה האסופית. ירושלים מתוארת כתינוקת מושלכת בשדה שה' מחיה ומגדל עד לבגרותה, וכורת עמה ברית. היא זוכה ליופי ולעושר, אך פונה לזנות תחת כל עץ רענן ומשחיתה דרכה עם כל עובר.

תיאור תועבותיה הרבות – עבודה זרה, כריתת בריתות עם עמים ושפיכות דמים. ירושלים מושווית לשומרון ולסדום ואף גרועה מהן. נבואת פורענות: חשיפת ערוותה וביזויה לעיני כל. בסיום – הבטחת זיכרון הברית והקמת ברית עולם לאחר הבושה והכפרה.

זקני ישראל באים לדרוש את ה', וה' משיב להם על עבודה זרה שבלבם. הנביא מזהיר שכל הפונה אל ה' ואוחז בגילוליו – ייענה לפי טומאתו. נבואת פורענות: גם אם יהיו בארץ צדיקים כדוגמת נח, דניאל ואיוב – לא יצילו אלא את נפשם בלבד. תיאור ארבעת שפטי ה' הרעים: חרב, רעב, חיה רעה ודבר.

משל הגפן. גפן שאינה עושה פרי – אין בה תועלת אפילו לעשיית כלי, אלא ניתנת לאש לאכלה. כך ירושלים שנבחרה מכל העמים – כאשר סרה מדרכה, נגזר עליה חורבן ואש אוכלת.

יחזקאל מצווה לעשות מעשה סמלי של יציאה לגולה לעיני העם: להוציא כליו ביום ולצאת בחשך דרך קיר חפור, כסמל לגלות הצפויה. הנביא נושא משא על נשיא ירושלים שייצא בחשכה ולא יראה את הארץ. נבואה על ביטול האמרה “יארכו הימים ואבד כל חזון” – דבר ה' קרוב לבוא ולא יתאחר.

נבואת פורענות על נביאי השקר המתעים את העם. הם מנבאים שלום ואין שלום, כבונים חומה תפל ומטייחים אותה בטיח תפל שתקרוס ברוח ובגשם. נבואה גם על הנביאות הכובלות נפשות בצעיפים ובקסמים. ה' מבטל את כשפיהן ומציל את עמו מידן.

המשך חזון המרכבה במקדש. האיש לבוש הבדים מצווה לקחת גחלי אש מבין הכרובים ולפזרם על העיר. תיאור הכרובים והאופנים, והסתלקות כבוד ה' העולה מעל הכרוב אל מפתן הבית ומשם יוצא מן המקדש.

נבואה על שרי העם בירושלים. יחזקאל מוכיח את מחשבותיהם הרעות ומנבא על מפלתם בחרב ולא בתוך העיר. הבטחה לשארית הגולה – קיבוץ מן הארצות, לב חדש ורוח חדשה, והסרת לב האבן. כבוד ה' מסתלק מן העיר ועומד על ההר אשר מקדם לעיר.

חזון תועבות ירושלים. יחזקאל מובא במראה אל בית ה' ורואה את מעשי התועבה הנעשים במקדש: פסל הקנאה בפתח, זקני ישראל מקטירים לצלמים, נשים מבכות את התמוז, ואנשים משתחווים לשמש בבין האולם והמזבח. ה' מגלה לנביא את חומרת המעשים המביאים את קץ העיר.

חזון הפורענות על ירושלים. שישה אנשים באים להכות בעיר, ואיש לבוש בדים מצווה לסמן תו על מצחי האנשים הנאנחים על התועבות. מתחילה ההכאה מן המקדש – זקנים, נשים וטף – ללא חמלה. כבוד ה' מסתלק מעל הכרובים אל מפתן הבית.

נבואת פורענות על הרי ישראל. חורבן הבמות והמזבחות, שבירת הגילולים והאלילים והפלת חללים סביבם. פיזור ישראל בגויים וידיעת ה'. בתוך הפורענות – הבטחה לשארית שתיוותר ותזכור את ה' בארצות גלותם.

נבואת הקץ על ארץ ישראל. “בא הקץ” – קץ על ארבע כנפות הארץ. תיאור הרעה הקרבה: חרב בחוץ ודבר ורעב מבית, מפלת העם ובריחת השרידים. תיאור בהלת היום, שברון הלב והידיים, וחורבן הארץ והעיר על כל אשר בה.

יחזקאל מצווה לעשות מעשה סמלי על לבנה ולחקוק עליה את ירושלים, להעמיד עליה מצור ולשכב על צידו ימים רבים כנגד שנות עוון ישראל ויהודה. הנביא מצטווה לאכול לחם במשקל ולשתות מים במידה, ולאכול לחם שעורה שייאפה על גבי גללי בהמה – לסמל את הרעב והטומאה שיבואו על ישראל בגלותם בין הגויים.

יחזקאל מצווה לגלח את ראשו ואת זקנו ולחלק את השער לשלושה חלקים: חלק ישרף בתוך העיר, חלק יוכה בחרב סביב לה, וחלק יפוזר לרוח – רמז לפורענות שתבוא על ירושלים. נבואת תוכחה על תועבות העיר ונבואת פורענות קשה: רעב, חרב ופיזור בגויים.

יחזקאל נקרא לנבואה ונשלח אל בני ישראל, גוי מרי המורדים בה'. הנביא מצווה לדבר אליהם את דבר ה' בין אם ישמעו ובין אם יחדלו, שכן ייעוד נבואתו הוא "וידעו כי נביא היה בתוכם". יחזקאל רואה יד מושטת אליו ובה מגילת ספר הכתובה קינים והגה והי והוא הוא מצווה לאכול את המגילה והיא מתוקה בפיו כדבש. רוח ה' נושאת אותו אל הגולה על נהר כבר. הנביא מתמנה לצופה לבית ישראל – להזהיר את הרשעים ואת הצדיקים מדרכם. ואז הוא מצטווה להסתגר בביתו ולשתוק עד אשר יפתח ה' את פיו לדבר אל העם.

פתיחה לספר יחזקאל. על יחזקאל הנביא האיש והרקע ההיסטורי, סגנונו המיוחד ומבנה הספר.

חזון המרכבה של יחזקאל על נהר כבר בארץ כשדים בשנת החמישית לגלות יהויכין. תיאור מראה הסערה הבאה מן הצפון, ארבע החיות ופניהם, האופנים ומראיהם, והרקיע מעל ראשי החיות. מעל הרקיע מראה כסא ועליו דמות כמראה אדם, מראה כבוד ה'. יחזקאל רואה ונופל על פניו.

סיפור חורבן ירושלים בימי צדקיהו. המצור הבבלי על העיר, הבקעת החומה ובריחת צדקיהו ושריו. תפיסת צדקיהו בערבות יריחו, הריגת בניו לעיניו, עיוורו והובלתו בבלה. שריפת בית ה' ובית המלך וחרבן ירושלים בידי נבוזראדן, והגליית העם לבבל.

תיאור הגלויות השונות מיהודה, ומניין המוגלים. בסיום הפרק – נשיאת ראש יהויכין מלך יהודה בידי אויל מרודך מלך בבל, הוצאתו מבית הכלא ומתן כבוד ומזון לפניו כל ימי חייו.

דברי סיום - ירמיהו: ספר של סופים - החורבן והמחיקה כאפשרות של תחייה והתחדשות.