סיפור משפחתי

הפודקאסט הזה הוא סביב אדם נחוש. הסיפור האישי שבמרכז הפרק נמתח מסביב לגלובוס; הוא כולל משפחה ענפה שבניה ובנותיה פרוסים בארצות שונות בעולם, והוא כולל חדשנות וחשיבה יזמית שמנסה לראות מה עוד אפשר לעשות בתוך המתרחש. אמנם בפודקאסט נשזרים סיפוריהם של כמה בתי קולנוע שנבנו בישראל, אבל כאשר מדובר באדם המרכזי שסביבו נעה התוכנית הזאת – יצחק מזרחי, נדמה שהעניין הוא דווקא בשורשים; השורשים הם אלו שחודרים הכי עמוק. כשמכירים את השורשים, אפשר לומר שאנחנו מתחילים להכיר את עצמנו.

מהחיים ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה, דרך ההישרדות בתקופת השואה, הקמת המדינה, פירוק התנועה הקיבוצית והקמת משפחה בארץ.

"כשאני נזכרת בסיפורים, נראה שאלו דברים שקרו לא לי בכלל. אבל אני זכיתי, אני חיה, לי יש משפחה, אני שרדתי. אני זכיתי, והמילה הזאת קדושה מבחינתי. ואם תשמעו למה שזכיתי, ממה שהייתי, ממצב של חוסר תקווה, של רעב נוראי... ולראות מה שהילדים או הנכדים או הנינים שלי עוברים לעומת מה שאני עברתי, אז אני אומרת – אבל בזכותי. אני שרדתי ויצרתי משהו, וזה הכוח שנותן לי להגיע לגיל 90".

"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.

מתוך הברכה של בועז, הנכד של מרים, לרגל חגיגות ה-90 של נחמן ומרים: "סבתא וסבא יקרים עשיתם ועברתם המון ב-90 שנה, אבל אלי, ב-30 ומשהו שנים שאני מכיר אתכם, נכנסתם ללב בעוצמה ובצורה שאין רבים שעשו זאת. רק היום אני מבין כמה משמעותיים הייתם, כמה לא טריוויאלי כל הזמן, ההשקעה, האהבה, המחשבה והדאגה שהענקתם לנו. אני מאחל לעצמי שאהיה סבא לנכדיי כמו שאתם הייתם לנו. הזמן עובר מהר, והתקופות המדהימות הללו לעולם יישארו כמגדלור של אור טוב, שמח וכיף טהור. על סיפורי עפולה כולנו נספר לילדינו ונכדינו. שתזכו לאריכות ימים, בריאות ואושר. אוהב אתכם מאוד".

מהחיים ברומניה ערב מלחמת העולם השנייה, דרך ההישרדות בתקופת השואה, הקמת המדינה, פירוק התנועה הקיבוצית והקמת משפחה בארץ.

"כשאני נזכרת בסיפורים, נראה שאלו דברים שקרו לא לי בכלל. אבל אני זכיתי, אני חיה, לי יש משפחה, אני שרדתי. אני זכיתי, והמילה הזאת קדושה מבחינתי. ואם תשמעו למה שזכיתי, ממה שהייתי, ממצב של חוסר תקווה, של רעב נוראי… ולראות מה שהילדים או הנכדים או הנינים שלי עוברים לעומת מה שאני עברתי, אז אני אומרת – אבל בזכותי. אני שרדתי ויצרתי משהו, וזה הכוח שנותן לי להגיע לגיל 90".

"זכיתי", זו המילה ששמענו שוב ושוב ממרים אופיר, כשהגענו לראיין אותה בשבוע שלאחר חגיגות ה-90 שלה ושל נחמן. הסיפור שלה, שמתחיל באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, הוא סיפורה של ארץ ישראל – שהוקמה בזכות צעירים בעלי תושייה ומוטיבציה שהגיעו לפה כדי לבנות חיים חדשים על גבי ההריסות שהותירה המלחמה. הסיפור שלה הוא גם הסיפור של משפחת ציטרון הרחבה, שכנגד כל הסיכויים הצליחה להגיע בשלמותה, שני הורים ועשרה ילדים, לארץ המובטחת. והסיפור שלה הוא גם סיפורה של הילדה הקטנה, שכבר בגיל עשר לימדה ילדים קטנים ממנה ריקוד ותנועה, ולא תיארה לעצמה שיום יבוא וזה יהיה המקצוע שיפרנס במדינת ישראל.

מתוך הברכה של בועז, הנכד של מרים, לרגל חגיגות ה-90 של נחמן ומרים: "סבתא וסבא יקרים עשיתם ועברתם המון ב-90 שנה, אבל אלי, ב-30 ומשהו שנים שאני מכיר אתכם, נכנסתם ללב בעוצמה ובצורה שאין רבים שעשו זאת. רק היום אני מבין כמה משמעותיים הייתם, כמה לא טריוויאלי כל הזמן, ההשקעה, האהבה, המחשבה והדאגה שהענקתם לנו. אני מאחל לעצמי שאהיה סבא לנכדיי כמו שאתם הייתם לנו. הזמן עובר מהר, והתקופות המדהימות הללו לעולם יישארו כמגדלור של אור טוב, שמח וכיף טהור. על סיפורי עפולה כולנו נספר לילדינו ונכדינו. שתזכו לאריכות ימים, בריאות ואושר. אוהב אתכם מאוד".

בגיל 97, מדירתו שבתל אביב, ממשיך פרופסור ברוך גבעוני להיות חוקר פעיל. עד לפני 3 שלוש שנים עוד היה טס להרצאות ולכינוסים ברחבי העולם – אך הוא קורקע בהוראת הרופאה. פרופסור גבעוני – אדריכל, פיזיולוג וקלימטולוג מהמצוטטים בעולם – מספר על חייו האישיים והמקצועיים, על משפחתו הענפה, ופותח צוהר לעולם מדעי שמשפיע עלינו בדרכים שאנו נוטים לשכוח.

קטעי סאונד

Mendelssohn – Italian Symphony – 3rd movement
Mcloed – Merry Go Slower
Mcloed – Immersed
Mcloed – Comfortable Mystery 2
http://www.bensound.com/royalty-free-music/track/creepy
The Big Picture – US Army TV Programmes
Audionautix – One Fine Day
Mcloed – Memory Lane
Life in Romance by Twin Musicom

מוטי פישביין נולד ב-9 באוגוסט בשנת 1974 לאבא בני ולאמא ימי.

כבר מילדות, מוטי הסתכל על העולם בצורה יוצאת דופן מכל השאר. האומנות והיצירה היו חלק בלתי נפרד מחייו.

במשך 18 שנה מוטי טיפח קריירת צילום משגשגת – והיה אחד הצלמים המסחריים הכי מוכרים ומוערכים בארץ ובעולם, שהתמחה בצילומי סטיל לייף מורכבים וצילם עבור אינספור חברות מוצרי קוסמטיקה, תכשיטים, מזון ועוד.

מוטי היה ידוע בפרפקציוניזם ובפדנטיות בלתי מתפשרת, תכונות שבאו לידי ביטוי בכל פרויקט וצילום שלקח על עצמו, זו הייתה טביעת האצבע שלו. בנוסף, היה מורה ומנטור עבור צלמים צעירים.

למוטי היה גם תחביב נוסף – עולם רכיבת האופניים, גם בו מוטי שאף למצוינות.

ב-30 במרץ 2019, במהלך רכיבת האופניים הקבועה שלו בשבת, מוטי חווה אירוע לבבי והתמוטט - מותו נקבע זמן קצר לאחר מכן.

את החלל שנשאר אחרי לכתו קשה למלא, אבל המשפחה החליטה לנסות ולספר לכם, מאזינים יקרים, מי היה מוטי דרך העיניים שלהם, איזה מורשת עצומה השאיר אחריו, וכמה השראה הכניס לליבם של אינספור אנשים במהלך חייו.

Be Like Moti

זה המסר שלנו.

מוטי פישביין נולד ב-9 באוגוסט בשנת 1974 לאבא בני ולאמא ימי.כבר מילדות, מוטי הסתכל על העולם בצורה יוצאת דופן מכל השאר. האומנות והיצירה היו חלק בלתי נפרד מחייו. במשך 18 שנה מוטי טיפח קריירת צילום משגשגת – והיה אחד הצלמים המסחריים הכי מוכרים ומוערכים בארץ ובעולם, שהתמחה בצילומי סטיל לייף מורכבים וצילם עבור אינספור חברות מוצרי קוסמטיקה, תכשיטים, מזון ועוד. מוטי היה ידוע בפרפקציוניזם ובפדנטיות בלתי מתפשרת, תכונות שבאו לידי ביטוי בכל פרויקט וצילום שלקח על עצמו, זו הייתה טביעת האצבע שלו. בנוסף, היה מורה ומנטור עבור צלמים צעירים.למוטי היה גם תחביב נוסף – עולם רכיבת האופניים, גם בו מוטי שאף למצוינות.ב-30 במרץ 2019, במהלך רכיבת האופניים הקבועה שלו בשבת, מוטי חווה אירוע לבבי והתמוטט - מותו נקבע זמן קצר לאחר מכן. את החלל שנשאר אחרי לכתו קשה למלא, אבל המשפחה החליטה לנסות ולספר לכם, מאזינים יקרים, מי היה מוטי דרך העיניים שלהם, איזה מורשת עצומה השאיר אחריו, וכמה השראה הכניס לליבם של אינספור אנשים במהלך חייו.
Be Like Motiזה המסר שלנו.

לב הוא אחד מבכירי המהנדסים שעבדו בתעשייה האווירית, אבל ההישגיים המקצועיים שלו לא מרמזים ולו בקצת על המסע שהוא היה צריך לעבור בדרך אליהם – זהו סיפור על גבורה ואומץ לב, על התמודדות על מכשולים וקשיים שאנשים רבים לא היו יכולים להם.

לב נולד באוקראינה ב1936 בעיירה קטנה בשם Khashchuvate.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אביו גויס לצבא האדום. במהרה אימו הבינה שסכנה מתקרבת ובכדי לשרוד עליה לקחת את לב ואחיו ולברוח. יחד עם קרובי משפחה נוספים הם החלו במסע קשה ומפרך שהוביל אותם עד לאוזבקיסטן – שם נשארו עד סוף המלחמה.

למרות הקשיים והחולי – לב שרד והתחזק, בהמשך חייו הוא המשיך להראות את אותן תכונות של נחישות, התמדה ואומץ בלתי מתפשר.

הוא למד טכנאות במפעל מטוסים ולאחר מכן גם אווירונאוטיקה ונהיה למהנדס. בהמשך פגש את לילי – אשתו ועבר איתה לאודסה.

בשנות השבעים החל הזוג לדבר על עליה לארץ ישראל, אך בקשתם לצאת מתחומי ברית המועצות סורבה, בין היתר בגלל הסיווג הבטחוני הגבוה אליו הגיע במסגרת עבודתו כמהנדס.
ככל שלב נלחם יותר בכדי לעלות לארץ כך גם התגבר הרגש הציוני שלו. הוא התחיל לייצר קשרים עם אנשים נוספים שקיבלו סירוב יציאה, הקבוצה שעסקה בפעילויות מחאה לצד לימוד עברית נהייתה מוכרת גם בארץ, גם בארצות הברית וגם בקרב אנשי הקג"ב.

בעקבות פעילות הקבוצה, בשנת 1975 לב נעצר ונגזר עליו מאסר של שנתיים וכך הפך ל'אסיר ציון'.

ב1981 הגיע הרגע המיוחל והמשפחה עלתה לארץ ישראל. מהר מאוד לב השתלב כמהנדס בכיר בתעשייה האווירית.

בשנת 2008 לב יצא לפנסיה וכיום הוא גר עם לילי (ועם החתולות שלהם) בתל אביב.

בנו של לב, אלכס, ביקש להוסיף מספר תודות:

ברצוני להודות למיכל ויובל רכבי על כך שדחפו אותי לעשות את התוכנית ואפשרו לזה לקרות. לצוות המהמם של התוכנית ובמיוחד למפיקה אור לוי המקסימה, מעריך ומעריץ את עבודתכם. תודה רבה.

לב הוא אחד מבכירי המהנדסים שעבדו בתעשייה האווירית, אבל ההישגיים המקצועיים שלו לא מרמזים ולו בקצת על המסע שהוא היה צריך לעבור בדרך אליהם - זהו סיפור על גבורה ואומץ לב, על התמודדות על מכשולים וקשיים שאנשים רבים לא היו יכולים להם.

על הפרויקטים בקפריסין, וגם על המצפים בגליל שהקים - ושלושה עצים שהציל - במהלך העשורים שעשה בקרן הקיימת לישראל בפרק שלפניכם - פרק מלא הומור ומשפחתיות!

בקו הבתים הראשון של המושבה בנימינה, ב״נחלת ז׳בוטינסקי״ עומד בית, שתי קומות גובהו, וממנו נפרש הנוף של מערב בקעת הנדיב – מעלה הדרך לזכרון יעקב, נחל תנינים, וכן, גם מבצר שוני.

הבית – ולו גינה מפוארת וקסומה – יושב בינות לעצי זית ועצי פומליות, ובמרחק שדות ובהם גפנים – 30 דונם לעבדה ולשמרה.

עמנואל קאופשטיין, מנו בפי כל, נולד במושבה משמר הירדן – אחד מסמלי מלחמת העצמאות – וכשהיה בן שנה עברה המשפחה הבית״רית לגור במבצר שוני. חבריהם של הוריו – תקווה ומשה – הקימו את תל-צור – ישוב חומה ומגדל בית״רי הסמוך לשוני – ושם העביר את ימיו עד שעברו לנחלה בבנימינה.

שרות בצה"ל: בחיל השריון, מטנקיסט עד מ"פ מפקדה בגדוד טנקים.

מנו יצא ללימודים בטכניון – אחרי שעבד כפועל בנין בימים (בנה את הקיר הפונה אל הים בממגורות דגון) ושיפר ציונים בערבים.

במהלך לימודיו שם נשא לאשה את רונית – גיסתו של חבר לספסל הלימודים.

ומשם – דרומה!

במסגרת עבודתו בחברת מקורות עסק במפעלות תשתית – ייצוב בריכות האידוי בים המלח; בניית קו-צינור נפט אילת-אשקלון (קצא״א); בניית הכביש לשארם אל-שייח ובניית שדה התעופה עציון.

על הפרויקטים בקפריסין, וגם על המצפים בגליל שהקים – ושלושה עצים שהציל – במהלך העשורים שעשה בקרן הקיימת לישראל בפרק שלפניכם – פרק מלא הומור ומשפחתיות!