סיפור משפחתי

סיפורה של משפחת בית אור חוצה מדינות רבות. בפרק הראשון אנחנו נודדים בין אוקראינה, רוסיה, קריית חיים וכפר סבא, ובפרק השני אנחנו עם אורי וחניק, שמספרים על ילדותם, היכרותם בעודם נערים בתנועת "הנוער העובד", ועשייתם בחייהם הבוגרים - בקיבוץ גבים, במכללת ספיר, באקדמיה, בתחום הייעוץ הגנטי, וכמובן - התא המשפחתי.

סיפורה של משפחת בית אור חוצה מדינות רבות. בפרק הראשון אנחנו נודדים בין אוקראינה, רוסיה, קריית חיים וכפר סבא, ובפרק השני אנחנו עם אורי וחניק, שמספרים על ילדותם, היכרותם בעודם נערים בתנועת "הנוער העובד", ועשייתם בחייהם הבוגרים - בקיבוץ גבים, במכללת ספיר, באקדמיה, בתחום הייעוץ הגנטי, וכמובן - התא המשפחתי.

​קלייר ומישל נפגשו בשטרסבורג, עיר הולדתם בצרפת, כשהיו נערים. לפני 60 שנה, ב-27 בדצמבר 1959 הם נישאו זה לזו ומאז נשארו צמודים ומאוהבים.

שניהם נולדו אל תוך מלחמת העולם השנייה, אך גילם הצעיר והרבה מזל הרחיקו אותם מן השואה והתופת. הם גדלו בלב הקהילה היהודית הציונית וניצלו כל אפשרות לביקור בישראל עד שעלו ארצה ב-1968 עם ארבעת ילדיהם הקטנים.

המסלול האקדמי של הזוג היה הישגי ביותר, קלייר סיימה דוקטורט בפיזיקה אותו הניחה בצד בשנות גידול הילדים ואחר כך עבדה כסוכנת נסיעות. מישל למד רפואה וביוכימיה ואת כל חייו הקדיש למחקר. ב-1999 קיבל פרופסור רבל את פרס ישראל לחקר הרפואה אחרי שייצר בכמות גדולה את ההורמון "אינטרפרון" והשתמש בו כתרופה מוצלחת לטרשת נפוצה.

כיום קלייר ומישל נמצאים בתחילת שנות השמונים לחייהם. רבים יגידו שהרוב מאחוריהם, אבל כשפוגשים את הזוג מלא האנרגיות הזה, נדמה שזו רק ההתחלה מבחינתם. מישל ממשיך לעבוד במרץ על תרופה למחלת ניוון השרירים ALS שכבר מוזרקת לחולים והתוצאות מוכיחות את יעילותה. ואם לא די בכך – הוא עוד מתכנן לרפא את מחלת הסכרת. קלר במקביל קופצת בין שיעורי פילאטיס וברידג' לקניות, מסעדות ושלל בילויים עם הנכדים והנכדות. ומתחת לכל זה אי אפשר שלא להתרגש מהזוגיות המוצלחת שלהם, ומהחברות והשותפות שרק השתבחו עם השנים.

קלר ומישל נפגשו בשטרסבורג, עיר הולדתם בצרפת, כשהיו נערים. לפני 60 שנה, ב-27 בדצמבר 1959 הם נישאו זה לזו ומאז נשארו צמודים ומאוהבים.

שניהם נולדו אל תוך מלחמת העולם השנייה, אך גילם הצעיר והרבה מזל הרחיקו אותם מן השואה והתופת. הם גדלו בלב הקהילה היהודית הציונית וניצלו כל אפשרות לביקור בישראל עד שעלו ארצה ב-1968 עם ארבעת ילדיהם הקטנים..

נקודת הפתיחה שלנו היא במרחק של בערך 8,000 ק"מ מישראל - היכן שנמצאת היום זימבבויה ועד 1979 הייתה מושבה בריטית ששמה רודזיה, או ליתר דיוק רודזיה הדרומית. הארי נולד ברודזיה בשנת 1937. הוא גדל בחווה של המשפחה עם אחיו סאני, אחותו שילה ושני הוריו - לואי ורוז.

כשהיה רק בן 16 לאחר שסיים מסלול מקוצר לבגרות התחיל את לימודי הרפואה באוניברסיטת קייפטאון UCT. לאחר סיום ההתמחות באונקולוגיה עלה לארץ מתוך ציונות וכבר בגיל 33 היה למנהל המחלקה האונקולוגית של בית החולים תל השומר ושימש כאחד מעמודי התווך בהקמת מערך האונקולוגיה בארץ בשנות ה-70 וה-80. בשנת 1970 התחתן עם מרים לוין ושנה לאחר מכן נולד בנם הבכור איל. לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים - שרון, גיל ושלי. היום המשפחה מתהדרת גם ב-14 נכדים! כיום הארי מתגורר עם אשתו רותי בעיר תל אביב, ועדיין ממשיך לעזור כמה שאפשר לקולגות ולמטופליו.

נקודת הפתיחה שלנו היא במרחק של בערך 8,000 ק"מ מישראל – היכן שנמצאת היום זימבבויה ועד 1979 הייתה מושבה בריטית ששמה רודזיה, או ליתר דיוק רודזיה הדרומית.

הארי נולד ברודזיה בשנת 1937. הוא גדל בחווה של המשפחה עם אחיו סאני, אחותו שילה ושני הוריו – לואי ורוז.

כשהיה רק בן 16 לאחר שסיים מסלול מקוצר לבגרות התחיל את לימודי הרפואה באוניברסיטת קייפטאון UCT.

לאחר סיום ההתמחות באונקולוגיה עלה לארץ מתוך ציונות וכבר בגיל 33 היה למנהל המחלקה האונקולוגית של בית החולים תל השומר ושימש כאחד מעמודי התווך בהקמת מערך האונקולוגיה בארץ בשנות ה-70 וה-80.

בשנת 1970 התחתן עם מרים לוין ושנה לאחר מכן נולד בנם הבכור איל. לזוג נולדו שלושה ילדים נוספים – שרון, גיל ושלי. היום המשפחה מתהדרת גם ב-14 נכדים!

כיום הארי מתגורר עם אשתו רותי בעיר תל אביב, ועדיין ממשיך לעזור כמה שאפשר לקולגות ולמטופליו.

ב11 בנובמבר 1948 באו לאוויר העולם בבצרה, עיראק, זוג תאומות זהות.

קשר בין אחים הוא קשר קרוב, ורובנו לעולם לא נבין עד כמה קרוב אפילו עוד יותר הקשר בין תאומות זהות.

בשיחה עם אורה וזמירה - וגם עם בני המשפחה הקרובים - אנחנו יוצאים למסע שמתחיל בעיראק, עובר במעברה בתל מונד, בקרית שמונה הצעירה ובהרצליה של שנות השישים - ועד לימינו אנו.

הבנות לבית משפחת פנחס מאופיינות בהומור מושחז, באנרגיות בלתי נדלות ובאהבה רבה - זו לזו, למשפחתן ולאדם באשר הוא.

הערת אזהרה - במהלך ההאזנה, קשה יהיה לכם להוריד את החיוך מהשפתיים.

האזנה עריבה!

דרום תל אביב, רחוב סלמה. בתי המלאכה שעל הרחוב מפיקים צלילים של עשייה ועבודה. על קירות בתים מצוירים טקסטורות גרפיטי זרחני וקולות מחאה ובפינת רחוב צ׳לנוב, ניצב בניין מספר 107, בניין בן שלוש קומות, בית משפחת אריכא – בו מתגוררים האב יהודה האם שולמית ותשעת ילדיהם: יואל, אחינועם, דני, איילת, ברכה, יוני, שלום, עמי ואלעזר.

סיפורה של משפחה זו מתחולל בתקופה אחרת – תקופה שלא היו בה טלפונים או מחשבים, שכל בני הבית גרו בחדר אחד ורוב הזמן לא היו מתווכחים זה עם זה. גם היום, בשנת 2019, כשפגשתי את האחים – המיקרופון עבר מאחד לשני בסדר מופתי בשקט ובהערכה הדדית.

התכנית שאתם עומדים להאזין לה מציגה את הערכים המובילים עליהם גדלו האחים: האמונה, דרך הארץ והאחדות, זהו סיפור מיוחד – שמח, עצוב, מרגש ומצחיק שמשלב בתוכו את סיפורה של העלייה מתימן, של הקמת ארץ ישראל ושל העיר תל אביב.

האזנה ערבה

אם אומר לכם שמסלון ביתו ניתן לראות עד קצה האופק – ודאי הייתם פוטרים את המשפט בססגוניות יתר, אולי אפילו שמאלץ. אבל לא כך הוא.
נדמה כי איצ׳ה כיוון תמיד אל עבר קצה האופק – בצחוק, בחיוך, בהנאה גמורה, ובעיקר – בסקרנות אין קץ על מה מסתתר שם מעבר לפינה.

הפרטים הבסיסיים נראים פשוטים – איצ׳ה נולד בתל-אביב, גדל בירושלים, היה נוטר, למד הנדסה בטכניון, עבד עבור חברות ישראליות באפריקה בשנות השישים כמו מהנדסים רבים אחרים, ניהל פרויקטים עבור החברות האלו בארץ, ואחר כך פנה לעסקים פרטיים.
אבל – כמו כל דבר בחיים – בין הלאקוניות הזו – לאופן שבו הדברים התנהלו במציאות – תהום פרושה.

כילד יצא לטיול קליל עם אימו, באירופה שהיתה תחת אימת הנאצים; כנוטר בירושלים סייע לא מעט בהקמת המדינה שבדרך; כסטודנט בטכניון עיבד יצירות לתזמורת התלמידים וגם ניצח עליהם; מתוקף עיסוקיו בליבריה מצא את עצמו עד מהרה כיועץ לנשיא המדינה העצמאית היחידה באפריקה שמעולם לא היתה קולוניה; בין לבין מצא זמן לעמוד בראש הסתדרות המהנדסים והטכנאים ולבוא בדברים עם בן-גוריון; והעסקים אליהם פנה היו, למעשה, הקמת חברת תעופה פרטית ישראלית ראשונה – שהתחרתה במונופול של אל-על באותם הימים; אה, ו-כן, היה גם העניין הקטן והכמעט שולי הזה בביוגרפיה שלו – איצ׳ה הוא זה שסיפק את ידיעת הזהב למבצע הנועז ביותר של צה״ל.

לפניכם שעתיים מהנות ומרתקות עם איש שבקולו ניכרת היטב בת הצחוק שבעיניו.

אם אומר לכם שמסלון ביתו ניתן לראות עד קצה האופק - ודאי הייתם פוטרים את המשפט בססגוניות יתר, אולי אפילו שמאלץ. אבל לא כך הוא.
נדמה כי איצ׳ה כיוון תמיד אל עבר קצה האופק - בצחוק, בחיוך, בהנאה גמורה, ובעיקר - בסקרנות אין קץ על מה מסתתר שם מעבר לפינה.

הפרטים הבסיסיים נראים פשוטים - איצ׳ה נולד בתל-אביב, גדל בירושלים, היה נוטר, למד הנדסה בטכניון, עבד עבור חברות ישראליות באפריקה בשנות השישים כמו מהנדסים רבים אחרים, ניהל פרויקטים עבור החברות האלו בארץ, ואחר כך פנה לעסקים פרטיים.
אבל - כמו כל דבר בחיים - בין הלאקוניות הזו - לאופן שבו הדברים התנהלו במציאות - תהום פרושה.

כילד יצא לטיול קליל עם אימו, באירופה שהיתה תחת אימת הנאצים; כנוטר בירושלים סייע לא מעט בהקמת המדינה שבדרך; כסטודנט בטכניון עיבד יצירות לתזמורת התלמידים וגם ניצח עליהם; מתוקף עיסוקיו בליבריה מצא את עצמו עד מהרה כיועץ לנשיא המדינה העצמאית היחידה באפריקה שמעולם לא היתה קולוניה; בין לבין מצא זמן לעמוד בראש הסתדרות המהנדסים והטכנאים ולבוא בדברים עם בן-גוריון; והעסקים אליהם פנה היו, למעשה, הקמת חברת תעופה פרטית ישראלית ראשונה - שהתחרתה במונופול של אל-על באותם הימים; אה, ו-כן, היה גם העניין הקטן והכמעט שולי הזה בביוגרפיה שלו - איצ׳ה הוא זה שסיפק את ידיעת הזהב למבצע הנועז ביותר של צה״ל.

לפניכם שעתיים מהנות ומרתקות עם איש שבקולו ניכרת היטב בת הצחוק שבעיניו.