סיפור משפחתי

עד היום לא ברור לאלינוער איפה היא באמת נולדה. כנראה במחנה עבודה בערבות סיביר. לשם הגיעה משפחתה שברחה מוורשה מיד בפרוץ מלחמת העולם השנייה. מסיביר הם עושים את הדרך הארוכה לסמרקנד באוזבקיסטן. וכשהיא כבת שנתיים ולאחר שאבי המשפחה נטש אותן, מגיעות אלינוער ואמה לפלשתינה בתום הפלגת ייסורים מטהרן.

כאן מתחיל מסלול הישרדות יומיומי. בחלקו כשהיא מנותקת מאמה- במשפחה אומנת ובפנימית הדסים. אבל הקושי לא מרפה את ידיה. מדובר במסע נחוש ועקשני שבמהלכו היא צריכה להתמודד גם עם תהיות מהסביבה לאחר ששמה המקורי אליאונורה ,משתנה כמה פעמים - נורית, אלינוער (הגירסה העברית של שמה המקורי) ועוד.

אכן בניגוד לכל הסיכויים היא בונה קריירה מרשימה ומשפחה למופת וגם בונה מחדש את הקשר עם האב שנטש.
סיפורה של אלינוער גל הוא סיפור של דבקות במשימות והצלחה גדולה

יהודית ומשה הרמן נועדו להיפגש.
למרות שהיא נולדה בברית המועצות והוא ברומניה.
היא עלתה ארצה במטוס והוא באוניה.
היא הגיעה ליישב את ראש פינה והוא את אשדוד.
כל הנתונים הגאוגרפים והסטטיסטים הללו, לא יכלו ליהודית ומשה הרמן, כי הם נועדו להיפגש. רצף אירועים, שנראים לעיתים כמו מרוץ שליחים רב-דורי, הביאו את השניים ודחפו אותם קדימה להקים בית ציוני חם ואוהב בארץ ישראל. הסיפור שלהם הוא שעה של אהבה, עבודה קשה וגם... כמה ניסים.

"כששאלנו למה אמא לא נמצאת הרבה בבית, הנרייטה סאלד אמרה שזה כי היא דואגת להרבה ילדים אחרים שאין להם אמהות."
היא השלימה את הדוקטורט בפיזיקה בגיל 23. את הילדים שהצילה מברלין הנאצית, שיכנה בחוות נוער שהקימה עם בעלה, לודוויג. למבצע לכידתו של אייכמן, כתבה את סיפורי הכיסוי. ואם לא די - ייבאה ארצה את רעיון המתנ"סים לבתי הספר הקהילתיים.
את כל חייה, ד"ר יעל פוזנר הקדישה למה שראתה כטוב ביותר.
האזינו לסיפורה.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים, כתב ד"ר סוס, מנשה פיסטרוב ומסעות חייו המופלאים הם ההוכחה המרתקת למשפט הזה. מילדות בצל האנטישמיות באירופה של שנות ה30, אל שנות הקמת המדינה, מסעות חוצי ישראל והתגברות על מכשולים, יצר הסקרנות וההרפתקנות תמיד ליוו אותו וכל זה לצלילי פסקול חייו, נגינת המפוחית.

מלחמת יום הכיפורים, היא נדבך רב משמעות בחייו של יצחק (צוקי) פיינגרש. כמפקד טנק- מילואימניק צעיר, הוא השתתף בקרבות העקובים מדם בחזית הדרום-בסיני. קרבות ואירועים שנכנסו לדפי ההיסטוריה של המלחמה. ובהם, הקרב על "חמוטל"; הניסיון לגרור את גשר הגלילים; חציית תעלת סואץ מערבה לתוך מצרים.
יצחק בן המושב השיתופי רגבה הסמוך לנהריה ,עשה חיל ברבות השנים. הקים  עם פנינה רעייתו משפחה לתפארת-שלשה ילדים ועשרה נכדים. והמשיך את דרכו של אביו במפעל הנגרות רב המוניטין של המושב "מטבחי רגבה".
חייו מלאי פעילות. הוא חובב ספורט אתגרי -אקסטרים. אבל, המראות ,הקולות והזיכרונות ממלחמת יום הכיפורים לא באמת מרפים ממנו כל השנים.

שלמה ורשבסקי הוא לא אדם רגיל. קשה מאוד לשים סביבו מסגרת ולומר - "שלמה ורשבסקי הוא… כזה". כי אם יש דבר אחד גדול שאפשר ללמוד האיש, הוא שהוא פשוט לא בן ה-80 הקלאסי, וכך גם סיפור חייו.

אם תשאלו אותו איך היה מגדיר את עצמו הוא היה משתמש במילים כמו: "קוצים בתחת", "עוזר לאחרים", "אחד מהחבר'ה", "הרבה מרץ", "בנאדם שאכפת לו". הוא גם היה מעיד על עצמו גם שהוא "אבא פולני" ו-"ילד רחוב, אבל אינטלקטואל".

בקיצור, שלמה הוא הרבה דברים, וזה בדיוק מה שהופך אותו לכזה מיוחד. בשעה הקרובה ניקח אתכם לתחנות בחייו, למקומות, לרגעים, לחוויות ולאנשים שעיצבו את האיש הצבעוני הזה. נתור על ציר חיפה-ירושלים-קפריסין-פאריס-סינגפור-ארה"ב-הגג שברחוב זבולון ומודיעין, נפגוש דמויות כמו אריק שרון, דני שמילוביץ', אבי בלשניקוב וחדווה, אישתו. נלמד על מלחמות, ולא רק אלו של ישראל, נשמע על כדורגל, על תקופת המנדט הבריטי, על טראומות ורגעי אושר, על אהבה וכאב, על איש אחד שאת סיפור חייו אתם לא רוצים לפספס

הסיפור של מרדכי פופר, הוא סיפור מיוחד. הוא סיפור על אדם שכל האירועים בחייו שזורים זה בזה במעין אפקט פרפר מפתיע. הוא סיפור שמכיל בתוכו מלא סיפורים קטנים, מעגלים שנפתחים ונסגרים. הוא סיפור על אדם שסגר את הדלת על עברו כשעלה ארצה בשנת 1949, והדלת הזו נפתחה במפתיע רק כעבור 45 שנה.
הוא סיפור על אופי מיוחד, של אדם רגיש, שהתעצב בעקבות חוויותיו כילד קטן בהונגריה במלחמת העולם השנייה. אופי שאפשר לו לאחר מכן, כמו שתשמעו בהמשך, לשרת את מדינת ישראל למעלה מ-25 שנה, בסודיות מוחלטת.

סיפורה של משפחת קראים במצרים, שבנסיון להציל את עסקי הזהב המשפחתיים נותרה בין המשפחות היהודיות האחרונות בארץ הנילוס , עד שראשיה הפכו לאסירי ציון וגורשו ללא כל.

הסיפור המשפחתי המסופר מפיהן של בנות הדוד לולי וג’ויס - אשפיות הסיפורים הזוכרות כל פרט, מקים לתחייה יהדות שלמה מהותיקות והעשירות שנגוזה בתוך 20 שנים.

מרדכי (לוצי) עצמון חי את רוב חייו לצד אחיו התאום הזהה אלכס. השניים לא היו זהים רק במראה - הם התגייסו לצה"ל יחד לאותו התפקיד בחיל הים והשתחררו באותו יום אחרי 30 שנות שירות מסור. הם אפילו התחתנו עם זוג אחיות וגרו זה לצד זה. הסיפור הזה של מרדכי, שזור באופן בלתי נפרד מזה של אחיו אלכס.

השניים נולדו ב-1931 ברומניה ועברו יחד תלאות: הם שרדו את מלחמת העולם השנייה ברעב ובעוני ברומניה, עלו ארצה בספינת מעפילים צפופה ללא הוריהם וגורשו לקפריסין. כשסוף סוף הגיעו לארץ המובטחת - התיישבו בקיבוץ כפר סאלד והשתתפו בקרבות על הבית סביב הכרזת העצמאות. ב-1949 התגייסו השניים לחיל הים, שובצו באותה ספינה ובלבלו את כולם. בכתבה שפורסמה ב1965 על התאומים הזהים נכתב כך:

"הם שירתו באותה מחלקה, באותה כיתה ובאותה אוניה. ישנו מיטה ליד מיטה ובלבלו את כולם. משך כל שירותם המשותף על ה-ק28 היו מקבלים נזיפות איש בגלל אחיו, נשלחים לשמור על הירכתיים ומופיעים מיד ליד החרטום, יוצאים לחופש ונשארים על האוניה, מתבקשים לרדת לחדר המכונות ומטפסים על התורן, הולכים להתרחץ ויוצאים מרוחיי גריז אל הסיפון, רצים להביא למפקדם את המפית וחצי דקה לאחר מכן עוברים לידו כאילו לא דיברו איתו מעולם. אפילו מפקדה של האונייה לא ידע שעל אונייתו נמצא זוג תאומים זהים. יום אחד, בצאתו מתאו אל מסדרון הצר, ראה המפקד את אחד המלחים מנקה בצד המסדרון ואת אותו בחור עצמו יושב בצד השני. מסוחרר לחלוטין הוא חזר לתאו על מנת לשטוף את פניו. למחרת, הורד אלכס מן האונייה."

השניים פוצלו והתקדמו לתפקידים נוספים בספינות שונות. במהלך שלושים שנות שירות השתתפו בקרבות ובאירועים היסטוריים בתולדות המדינה כמו מלחמת סיני, ששת הימים וכמובן מלחמת יום כיפור. מרדכי היה חלק מהמשלחת שהביאה את המשחתות המחודשות אח"י יפו ואח"י אילת מבריטניה, השתתף בניסויים לפיתוח טיל הים-ים הישראלי "גבריאל" שהיה חלק עיקרי בניצחון הקרב הימי במלחמת יום כיפור והיה בין מחפשי הצוללת אח"י דקר. אלכס היה על האח"י אילת ב-1967 כשטילי אויב הטביעו אותה. הוא נפצע וניצל בנס לאחר שעות ארוכות במים הקרים.

אחרי שלושים שנות שירות יצאו השניים לפנסיה וגרו זה לצד זה. לפני 21 שנה, בשנת 2000, אלכס נפטר לאחר מאבק במחלת הסרטן.

בספטמבר 2021 מרדכי יחגוג 90. הוא גר עם אשתו האהובה ויש להם שלושה ילדים, שבעה נכדים וכבר שלושה נינים. הוא כולו חיוך ורוח טובה, למרות כל המהמורות שעבר בחייו. עתה, הסיפור יוצא הדופן שלו ושל אלכס, מונצח, מוקלט ונותר בזיכרון של אחרים. עכשיו, אולי, מרדכי יוכל גם לשחרר ולשכוח כפי שהוא רוצה.



האזנה נעימה!

יוסף (או בשם כינויו פפו) סטרומצה, נולד ב-2 בינואר בשנת 1934 בעיר סופיה בבולגריה. אביו, דוד, היגר מסלוניקי לבולגריה בעקבות עסק הטבק המשפחתי, שם פגש את רוזה, אימו של יוסף, והשניים התחתנו.
ילדותו של יוסף עברה בין סופיה ודופניצה, וכילד שגדל בצל מלחמת העולם השנייה בזמן שבולגריה הייתה תחת החוק להגנת האומה, זכורים לו בעיקר ימים טובים.
הערכתו הגדולה לבולגריה שהצילה את חייו, נשארה איתו עד עצם היום הזה, והוא אפילו לקח את ילדיו לטיול שורשים מרגש.

ליוסף היה גם אח גדול – אליהו (ליקי) סטרומצה, שעלה לארץ ישראל בשנת 1945 והתגייס לפלמח. שלוש שנים אחרי, המשפחה גילתה שאליהו נהרג בקרב על מלכיה, אך גופתו לא נמצאה. במשך 60 שנה האח נחשב נעדר - ובשנת 2009 החקירה הממושכת הגיעה לסיומה, והמשפחה סוף-סוף גילתה מה עלה בגורלו.

שימור הזיכרון של אחיו, אהבת הארץ והנחלת החיבור לבולגריה, תמיד היו בראש מעיניו של יוסף, וזאת גם המורשת שחשוב לו כל כך להעביר לילדים ולנכדים היקרים.