The Daily Sicha - השיחה היומית

שיעור היומי ברמב"ם הוא הציווי "אל יצא איש ממקומו ביום השביעי". ובטעם המצוה כותב החינוך, שכשהאדם נח ביום השבת ואינו הולך בדרך אלא לשם טיול ותענוג, כמו שה' נח ביום השביעי, ה"ז יזכיר אותו שה' ברא את העולם. כמו שבנוגע לשבת יש לזכור עליו ולהתכונן אליו במשך ימי החול שלפניו, עד"ז בנוגע ל"יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים", השלימות דמנוחה ותענוג, שיש לזכור ע"ז ולהתכונן לזה גם בימי החולין דזמן הגלות. ובפרט עי"ז שמנצלים את ההתלהבות והעונג שכ"א "שאב" בחה"ש – בלימוד התורה ובקיום המצוות בכל יום, ומתוך שמחה וטוב לבב. וכנוסח הברכה לחה"ש: "קבלת התורה בשמחה ובפנימיות".

משיחת יום א' פ' שלח, י' סיון ה'תשד"מ, ב"יחידות כללית" להאורחים שיחיו

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=07-06-2023

[המשך] כנ"ל, שענין הגלות יכולה להתבטאות גם בנסיון של עושר, שעי"ז "מרבה דאגה" – יותר מדאגה של עני! ובקשר לזה ישנו סיפור על ב' אחים עניים בעיירה ה"ישן", וא' מהם היגר לארה"ב והתעשר, והזמין את אחיו העני שיבוא אליו לראות את עשרו. כשהגיעו כמה מבנות האח העני לפרקן ולא הי' לו במה לחתנן, החליט שכדאי ליענות עכשיו להזמנה וליסע ל"גלות אַמעריקע". אלא שלא ביקש עזרתו מיד ברדתו מהאני'.. אלא נתן לו קודם להוביל אותו לאן שרצה. אחיו הוביל אותו לגג ביתו, בית גדול בבנין רב קומות, כדי להראות לו משם את הגדלות של ניו-יאָרק מכל ד' הרוחות... מרוב ההתפעלות לא הבחין שאחיו העני אינו לידו אלא נעמד בפינה להתפלל מנחה! כששאלו מה זה?! ענהו: כ"ז לא "לוקח" אותי, איך ניתן לסבול את כל הטרדות מבית גדול כ"כ וכו' ?! היינו שטבע "מרבה נכסים" הוא להביא ל"מרבה דאגה". ויהודי צריך להראות כחו שאינו מתפעל מכ"ז, ואדרבה – ע"י שיהודי מקיים תומ"צ עם ה"נשמה", ניתן לו הכח שלמעלה מהטבע שלא יהי' לו "מרבה דאגה", ויוכל לקיים ולהפיץ תומ"צ מתוך שמחה וטוב לבב!

משיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו ה'תש"ל

לזכות מרת פריידא הינדא תחי' טייטלבוים ליום ההולדת שלה י"ז סיון
לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות
נדבת בעלה ר' זאב הכהן שי' טייטלבוים

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=06-06-2023

תורה היא ענין כללי שהיא פועלת חיים חדשים – שהחיים יהיו "חיי אדם" ע"ש "אדמה לעליון"! אלא שהיא פועלת גם בענינים פרטיים (הלכות החג בחג וכו'). ועד"ז בנוגע לפנימיות התורה: עיקר ענינה הוא "נשמתא דאורייתא" – אופן חדש בלימוד התורה וקיום המצוות, ע"י שהיא מגלה את הנשמה בכל ענין בתורה. היינו שהיא הנשמה של חיים יהודיים עצמם. אלא שהיא גם רפואה למצבים פרטיים שבהם נחוץ במיוחד פעולתה. כמו לאחרי הגזירות ת"ח ות"ט הי' המצב-רוח דבנ"י ירוד ביותר, והתגלות פנימיות התורה אז עודדה אותם והפיחה בהם חיים. ועד"ז כשהאדם טרוד בפרנסתו, הן מצד נסיון דעוני והן מצד הנסיון דעושר, כמאמר המשנה [אבות פ"ב – שאומרים בשבת זו] "מרבה נכסים – מרבה דאגה", הנה ה"נשמה" שבתומ"צ נותנת כח שיוכלו להתנתק מכל הטרדות וכך לקיים המצוות כדרוש (כמו מצות תפילין שאסור להסיח דעת בהם) [המשך יבוא].

משיחת מוצש"ק פ' וישלח, י"ט כסלו ה'תש"ל

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=05-06-2023

ידועה תורת הבעש"ט עה"פ "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע", שמהצרה עצמה נעשה ה"יושע" - צרה אותיות רצה וצהר, הענין דאתהפכא חשוכא לנהורא ויתרון האור הבא מן החשך. ועד"ז בנדו"ד, ט"ו סיון, שהוא יום התחלת המאסר של כ"ק מו"ח אדמו"ר, דאע"פ שבשעת מעשה הי' זה ענין של העלם והסתר, אבל מזה עצמו באה הגאולה די"ב-י"ג תמוז וכו'. וע"ד כללות ירידת הנשמה למטה בגוף שהיא ירידה גדולה אבל דוקא עי"ז מתעלית הנשמה לדרגא נעלית עוד יותר. וזוהי א' הסיבות להתוועדות זו - לקבוע שזהו יום שתוכנו הוא "אתהפכא חשכא לנהורא", ושיום זה, כמו חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, יעורר אצל כאו"א תוספת כח ביתר שאת בהתעסקות בכל הענינים של בעל המאסר והגאולה.

ב' חלקים משיחת ט"ו סיון ה'תשל"ד

לע"נ ר' מאיר ב"ר בנציון הלוי ע"ה וויינבוים ליום היארצייט שלו ט"ו סיון. ת.נ.צ.ב.ה.‏

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=04-06-2023

י"ב סיון הוא סיום ימי התשלומין דחג השבועות. לכל לראש "תשלומין" מלשון תשלום, למלא את החסרון של אותם הענינים שלא עשה בחגה"ש, "די מחסורו אשר יחסר לו" – שזה מורה על אהבה יתירה של הקב"ה שאע"פ שרצונו הוא שעבודה זו תעשה בזמן מסויים, נותן הוא הזדמנות להשלים מה שלא נעשה מפני אונס או שוגג וכו'. וגם מלשון שלימות, בדוגמת העילוי דעשירות לגבי מילוי החסרון – שכתוצאה מאהבה יתירה זו בא גם הענין שדוקא בימי התשלומין יכולים לבוא לתכלית השלימות דעניני היו"ט יותר מאשר ביו"ט עצמו. ובזה גופא ניתנו שבעת ימי התשלומין. דבנוגע להקרבת הקרבנות בפועל – לא שייך שיביא קרבן נוסף לאחרי שכבר הקריב קרבן ביום הראשון, אבל בנוגע לעבודה רוחנית – יכולים וצריכים להוסיף מיום ליום, "מעלין בקודש". ומזה מובן עילוי המיוחד ביום האחרון דימי התשלומין שהוא בבחי' "מאסף לכל המחנות"!

ה' חלקים משיחת אור לי"ב סיון ה'תשמ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=01-06-2023

התורה היא בעה"ב על מציאות העולם וביכולתה לשנות את הטבע. וכמודגש גם במארז"ל "בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים". דאע"פ שמצד טבע הבריאה צריך האדם לעסוק בחרישה וזריעה וכו', וזוהי "מלאכתו" – הנה "תורתו אומנתו" פועל שמלאכתו נעשית ע"י אחרים! וזהו מ"ש "נתת ליראיך נס להתנוסס", מלשון נס – שע"י התורה נעשים עניניו באופן נסי. וישנה דרגא נעלית יותר – שאינו זקוק אפי' שמלאכתו תעשה ע"י אחרים. וכמ"ש במדרש שבראות רשב"י (ש"תורתו אומנתו") שתלמידיו מודאגים מעניני פרנסה "הוציאן לבקעה . . ואמר בקעה בקעה מלאי דנרי זהב, התחילה מושכת דנרי זהב וכו'", ובזה הראה להם שכאשר עוסקים בתורה כדבעי אין צורך כלל למלאכה, רק לומר "בקעה בקעה מלאי דנרי זהב"! וההוראה: אין מקום לדאגת הפרנסה שהיא מעצת היצר, כי "נתת ליראיך נס להתנוסס". ואפי' מי שלא הגיע לדרגת רשב"י וצריך להתעסק ב"מלאכה" – קובע עתים לתורה, קביעות בנפש, וימשיך ברכת ה' שבזמן מועט ירויח הרבה.

משיחת אור לי"ב סיון ה'תשמ"ג

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=31-05-2023

ביאור החידוש בלימוד המשנה ד"משה קבל תורה מסיני וכו'" (אבות פ"א מ"א) מחדש לאחרי מ"ת לגבי כפי שנלמדה לפני מ"ת: דהנה תכלית השלימות בלימוד התורה הוא "לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא", להביא למעשה בפועל. וכפי שהי' במ"ת שניתנו פס"ד ברורים להלכה – עשרת הדברות כפשוטן. וזהו מה שהדברים הראשונים שנאמרו בהמשך ל"משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'" הם "הוו מתונים בדין", המעשה של "העמידו תלמידים הרבה", ו"עשו סייג לתורה". אלא שבזה גופא, הנה לפני מ"ת, לפני שמכירים את היוקר של התורה – לא קשה כ"כ לפעול בעצמו לכופף א"ע ולהתעסק ב"המעשה הוא העיקר". אבל לאחרי מ"ת, כאשר נתבטלה הגזירה ד"התחתונים לא יעלו למעלה וכו'", ולומד תורה באופן שנעשה חד עם המושכל וכו' – צריך השתדלות מיוחדת לפעול בעצמו שאעפ"כ יעזוב את ההשכלה ולבוא לידי מעשה בפועל. ועד"ז מי שאין תורתו אומנתו או שמתעסק בשקו"ט של שכל פשוט, קל לו יותר לפעול בעצמו להתנתק מההשכלה ולהתעסק בענינים מעשיים, ממי ש"תורתו אומנתו" או שהשקו"ט הוא בשכל נעלה. וזוהי ההוראה, שגם לאחרי מ"ת, וככל שמיתוסף ידיעה והבנה בתורה, צריך לזכור, שאעפ"כ התכלית היא "הלכתא", ו"לא המדרש עיקר אלא המעשה"!

ב' חלקים מהתוועדות מוצש"ק פ' נשא, י"ב סיון ה'תשל"ח

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=30-05-2023

הרמב"ם, בשיעור היומי, פותח את ספר זמנים דוקא בפסוק "נחלתי עדותיך לעולם כי ששון לבי המה", וצ"ל השייכות זל"ז, ואדרבה, תוכנו של הפסוק "נחלתי עדותיך לעולם", שבו מודגש ענין התמידיות, הוא סתירה לספר זמנים ‏–‏ בו מדובר אודות מצוות שחיובן אינן תמידי כמו שבת ויו"ט?! והביאור: דוקא כשבאים לספר זמנים שבו מדובר אודות מצוות שאינן תמידיות, ואפשר לחשוב שעובדה זו היא בסתירה לנצחיות התורה, ועכ"פ שלימודו בהלכות לא יהי' באותו חיות כמו הלימוד בשאר הלכות שחיובן תמידי, יש צורך להבהיר שגם מצוות בדוגמת "עדותיך" (כמו שבת) הם "נחלתי.. לעולם"! והטעם ‏–‏ "כי ששון לבי המה": כאשר מצוות אלו הם "ששון לבי" ה"ה למע' מהזמן וחי אתם כל הזמן וכו'.

ב' חלקים משיחת אור לערב חג השבועות ה'תשד"מ

לזכות ר' ארי וזוגתו מרת רייזל שיחיו דבורקן ליום הנישואין שלהם ט' סיון
לברכה והצלחה בכל הענינים ‏בגו"ר

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=29-05-2023

החידוש שנפעל במ"ת בששה בסיון על לימוד התורה של האבות ומשה רבינו ובנ"י במצרים וכו' הוא בפשטות: לפני מ"ת למדו תורה מפי של "ראשי ישיבות"... אבל במ"ת הי' "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר" ‏–‏ לימוד התורה מפי של הקב"ה בעצמו! ומובן גודל החידוש שבדבר. והנפק"מ בנוגע למעשה בפועל: כאשר יהודי יודע וחש שהקב"ה בכבודו ובעצמו עומד לידו ("והנה ה' נצב עליו") ומצווה עליו לקבל עליו מלכותו וגזירותיו הרי פשוט שעבודתו היא באופן אחר לגמרי. ולדוגמא: אינו דומה יהודי שנותן צדקה בגלל מדותיו הטובות או שכך צווהו רבו וכיו"ב, לקיום מצות צדקה בראותו שממה"מ הקב"ה בכבודו ובעצמו עומד ואומר לפניו: לך תקיים מצות צדקה!

משיחת אור לערב חג השבועות ה'תשד"מ

לזכות הינדא לאה בת חי' שרה שתחי' וויינבוים ליום ההולדת שלה ביום א' דחג השבועות
לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות‏

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=28-05-2023

[המשך] א) ענין א' שגורם לשנאת חינם הוא שנדמה לו שהשני אינו מכיר בגדלותו [ובמילא מדת הענוה מבטלת שנאת חנם]. והנה בזה שרב יוסף אמר "לא תתני ענוה דאיכא אנא" אפשר לפרש בב' אופנים: 1) איתא בסוף מס' הוריות שר"י הי' "סיני" ["שהיו משניות וברייתות סדורות לו כנתינתן מהר סיני". רש"י], אבל בהיותו עניו בתכלית לא הכיר כלל במעלותיו, ולכן כשראה שאעפ"כ מינו אותו ל"ראש" הסביר זאת במדת הענווה של האחרים שמינו אותו, ובגלל הענווה שלהם "לא תתני ענווה". 2) באמת מוכרח לומר שרב יוסף כן הכיר במעלתו, דאל"כ איך הי' מותר לענות לשואליו והרי "תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה הרי...", וזה מה שמכריח רש"י לפרש כאן [על "דאיכא אנא"] "שאני ענותן" (ולא אלו שמינו אותו). ולכאו' אמירה זו כלשעצמה היא הרי היפך הענווה? אלא הפירוש של עניו אינו שלא יודע את מעלותיו, אלא שיודע מעלותיו ורק סובר שאילו הי' לשני מעלותיו הי' השני פועל עוד יותר. ב) ענין ב' שגורם לשנאת חנם הוא – העדר יראת חטא. רק יראת חטא גודר את לבו של האדם שלא להרגיש שנאה כלפי הזולת. ולכן, ככל שחשכת הגלות גדול, מוכרחים להיות ב' המעלות ד"ענווה" ו"יראת חטא" כדי לבטל שנאת חנם, סיבת הגלות. כנ"ל.

משיחת אור לערב חג השבועות ה'תשל"ה

לזכות אדל בת שיינא שתחי' ליום ההולדת שלה יום א' דחג השבועות
לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות

•

לזכות אסתר בת פריידא שתחי' ליום ההולדת שלה ה' סיון
לשנת ברכה והצלחה, ואריכות ימים ושנים טובות

ל"הנחה פרטית" או התרגום ללה"ק של השיחה: https://thedailysicha.com/?date=24-05-2023