המכ"ם הראשון שהומצא כשהמדען הגרמני יולסמאייר ראה אם מתאבלת על בנה שנהרג בהתנגשות ספינות. רוברט ווטסון-וואט (הנכד של) הבריטי התחיל ממטאורולוגיה, אבל מהר מאוד פיתח את המערכת שבלעדיה אולי לא היו הבריטים מנצחים את 'הקרב על בריטניה' כנגד גרמניה הנאצית. יאגי, מדען יפני, תרם יותר למאמץ המלחמתי בארצות הברית והמערב מאשר למולדתו יפן, אבל אי אפשר להאשים אותו...

https://audio.simplecast.com/5ddb0e1c.mp3

קישור להורדת הפרק (mp3)

הרשמה לפודקאסט: רשימת תפוצה במייל | iTunes | אפליקציית 'עושים היסטוריה' לאנדרואיד | RSS Link | פייסבוק | טוויטר

המצאת המכ"ם והקרב על בריטניה

לפני כשבועיים התנגשו שתי ספינות- ספינת סוחר וספינת נוסעים- בכניסה לנמל חיפה. אני מניח שרוב המאזינים שמע על התקרית הזו, שהופיעה בכל מהדורת חדשות. מכיוון שאני יוצא חיל-הים, שאלו אותי מספר אנשים כיצד ייתכן ששתי ספינות כה גדולות לא ייראו זו את זו ואחת תנגח את השניה. אני משיב להם שזה הרבה יותר קל להתנגש בספינה אחרת משזה נדמה- במיוחד בלילה ובקירבת החוף, היכן שאורות העיר מסנוורים ומבלבלים. כן, שואלים אותי- אבל יש להם מכ"ם, לא?

למי שלא שמע על המכ"ם, אסביר שמדובר במתקן המאפשר גילוי של עצמים (גדולים, בדרך כלל) ממרחק רב. ראשי התיבות של המילה מכ"ם הם "מגלה כיוון ומרחק", ובאנגלית 'ראדאר' (Radar). סימן ההיכר של המכ"ם הוא אנטנה המסתובבת על תורן נישא. המכ"ם נחשב בימינו לחלק בלתי נפרד מעולם הספנות ונמצא אותו על כל ספינה כמעט. השימוש במכ"ם הפך את אירועי ההתנגשות בין אוניות לנדירים ביותר. מדוע, אם כן, לא מנע המכ"ם את ההתנגשות בפתח נמל חיפה? כדי לענות על השאלה הזו, יש להבין טוב יותר את טכנולוגיית המכ"ם.

כריסטיאן יולסמייר

המכ"ם התחבר כבר מראשית דרכו להפלגה בים. הסיבה נעוצה בעקרון הפעולה שלו: מכ"ם עובד על עיקרון של התפשטות והחזרה של גלים אלקטרומגנטיים. הים, שטוח ורחב ידיים, מאפשר לגלים אלה להתפשט ללא הפרעה וכל החזרה תבוא קרוב לודאי מספינה אחרת או מעצם רחב ידיים כמו אי. על היבשה, הגלים האלקטרומגנטיים יוחזרו מהרים, גבעות, בניינים ודומיהם, ויעילותו תהיה אפסית. בים גם יש צורך נואש למתקן כמו מכ"ם: בים אין שבילים וכבישים מסומנים. כל ספינה יכולה להפליג לכל כיוון שתרצה, ועל כן התנגשות יכולה לבוא מכל כיוון.

כריסטיאן יולסמייר הגרמני היה בין הראשונים לפתח אב טיפוס של מכ"ם, בשנת 1904. גלי רדיו מסוגלים לעבור דרך האוויר ללא הפרעה, אבל המדענים ידעו (בעקבות ניסויו של היינריך הרץ) שישנם חומרים המסוגלים לבלום את התפשטותו של הגל ולהחזיר אותו לכיוון המקור. יולסמייר, שחקר את גלי רדיו, ראה אם מתאבלת על מות בנה שנהרג בהתנגשות בין ספינות. האירוע הזה השפיע עליו, והוא החליט לנסות ולנצל את החזרות גלי הרדיו כדי לפתור את בעיית בטיחות השייט.

המתקן של יוסמייר היה יוצר ניצוץ חשמלי, וניצוץ זה היה מפזר גלי רדיו. אם פגעו גלי הרדיו בספינה רחוקה הם הוחזרו אל הקולט שבמתקן, וזה היה מצלצל בפעמון. אם שמע המפעיל את הפעמון מצלצל, ידע שישנו עצם כלשהו בכיוון מסוים. אי אפשר היה לדעת מהו העצם או מה מרחקו, אבל הייתה למתקן יעילות מסוימת בתנאי ערפל כבד, למשל.

לצערו של יולסמייר, איש לא הביע התעניינות אמיתית בהמצאתו והיא נותרה בגדר קוריוז ותו לא. הסיבה הראשית לכך היא הטווח הקצר שבו גילה המכ"ם הראשוני הזה את המטרות שסביבו. הניצוץ שהיה המקור לגלי הרדיו היה חלש יחסית, ושידר לכל הכיוונים ובכל התדרים: על כן היה בזבזני באנרגיה ויעילותו הנמוכה הביאה לכך שרק מטרות קרובות מאוד או גדולות במיוחד היו מתגלות. אף על פי כן, ההשקעה וההקפדה של יולסמייר ניכרים באיכות עבודתו: אחרי שנח למעלה מתשעים שנים במוזיאון, הפעילו אנשי הצוות את המכ"ם שלו- והוא עבד באופן מושלם.

רוברט ווטסון-וואט

החל משנות העשרים של המאה העשרים,