בעולם של פשיטת רגל מוסרית וערכית, בתקופה בה יחסה של רוב האוכלוסיה המקומית ליהודים היה נגוע באדישות או בעוינות, היה גם מיעוט קטן של אנשים אשר אזרו אומץ יוצא דופן על מנת לשמור על ערכי המוסר שלהם. אנשים שהיו מוכנים לעזוב את מקומם בקרב העומדים מן הצד ובמובנים רבים לחלוק עם הקורבנות את גורלם.הפעם בעושים זיכרון נעסוק במקרים יוצאי דופן של הצלה, נדבר על מקרים שנויים במחלוקת ועל הכוח המניע שהוביל לייסודו של המפעל להכרה בחסידי אומות העולם.את הפרק מלווה ד"ר יואל זיסנוויין – היסטוריון ומנהל מחלקת חסידי אומות העולם ביד ושם.

בפרק הקודם "המורדים הצעירים בגטאות" ניסינו לענות על השאלה מדוע דווקא חברי תנועות הנוער החלוציות היו הראשונים לזהות את גודל האסון המתקרב ולהבין שמדובר באירוע של השמדה טוטאלית החורג מאירועים שהכירו בעבר. הפעם ב"עושים זיכרון" יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על המעבר שעשו התנועות החינוכיות למחתרות לוחמות, על פעולותיו של ארגון המחתרת ה"חלוץ הלוחם" בקראקוב, ועל השאלה מדוע הפך המרד בגטו ורשה- למרד היהודי הגדול, והמפורסם ביותר בתקופת השואה.



 

חברי תנועות הנוער החלוציות היו מראשי תנועת ההתנגדות היהודית בגטאות. למרות שבמרחק השנים הדבר אולי נתפס כטבעי, אין הדבר מובן מאליו שכן, אין דבר זר יותר לתפיסת עולמן של תנועות הנוער היהודיות בפולין בין שתי מלחמות העולם מאשר לחימה בנשק והתקוממות. יוסי גלעד, הסטוריון ומדריך מסעות בפולין מ'יד ושם', מספר על תפיסת העולם שהביאה את חברי תנועות הנוער בגטאות להביט למציאות בעיניים, ועל הדרך הארוכה שעשו ממועדון נוער למחתרת לוחמת.

בספטמבר 1944, עם חיסול המרד הסלובקי על ידי הגרמנים נמסר שלמה ברזניץ בן השמונה למנזר יחד עם אחותו יהודית. שעות ספורות לאחר הפרידה, נשלחו הוריו, יאנקה ויוסף, למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ- בירקנאו, אביו נרצח ואימו שרדה. בספרו "בשדות הזיכרון" הוא כותב: "סיפורי הוא סיפורה של רעידת אדמה שבני-אדם גרמוה. היתה זו העזה שברעידות, ומיליוני מוקדים היו לה. 'רעידת אדם' זו, לא ארכה שניות אלא שנים, ותוצאותיה מטרידות את כוכב-הלכת שלנו עד היום". הפעם ב"עושים זיכרון" הפודקאסט של יד ושם, נשוחח עם פרופ' שלמה ברזניץ- פסיכולוג קוגניטיבי, ממקימי המכון לחקר הלחץ הפסיכולוגי באוניברסיטת חיפה, שורד שואה, על סיפורו האישי ועל זיכרון השואה ואתגריו.

בשבעה ביולי 1944, שעות ספורות לפני חיסולו הסופי של גטו בנדין ורצח כל היהודים האסורים בו, כתבו שרה ויחיאל גרליץ מכתב פרידה לביתם דיטה בת השש.דיטה נמסרה למשפחה פולניה שנה קודם לכן ובמכתב זה כתבו אליה הוריה את שחשבו שהם דבריהם האחרונים.כיצד נמסרה דיתה למסתור? מה כתבו שרה ויחיאל לביתם רגע לפני שגורשו אל הלא נודע?מה עלה בגורלם של בני המשפחה? ומה עלה בגורלו של המכתב?

עבור רבים מניצולי השואה, רגע השחרור לווה בתחושות קשות של בדידות וכאב. בעקבות ההבנה שבני משפחתם אינם עוד בין החיים, ושאין להם עוד בית ומולדת שיוכלו לחזור אליהם, הם נאלצו לאסוף את שברי החיים ולהתחיל מחדש. בתחילה רוכזו הניצולים במחנות עקורים שנוהלו על ידי צבאות בעלות הברית. לאחר זמן מה, ניסו מרביתם להגר מאירופה כדי לפתוח דף חדש ולבנות חיים חדשים בישראל ובמדינות אחרות. בנסיבות שנוצרו היו צריכים הניצולים לבסס בעצמם את קיומם במדינת ישראל החדשה, בהקמת משפחות חדשות, ובבניית הארץ והחברה הישראלית, תוך ששאלת היכולת להעיד מלווה אותם עד עצם היום הזה. אורחת בפרק: ד"ר נעמה שיק.

במציאות שבה הפכו לחסרי כל, כל חפץ שאותו יכלו יהודים בשואה להשיג ולשמור, הפך לבעל ערך עצום עבורם. חפצים אלה, הפכו בעיני הניצולים לסמלים שמקפלים בתוכם משמועיות שונות שקשורות לחוויות השואה: אובדן הבית, פרידה מבני משפחה, סבל, ייסורים, עינויים, אבל גם אמצעי לשמירה על צלם אנוש ואף הישרדות. יחד עם מיכאל טל, אוצר ומנהל מחלקת החפצים במוזיאון יד ושם נצלול אל הסיפורים והמשמעויות שעומדות מאחורי החפצים הבאים: ספרי מתכונים, משחקי שחמט ומספרי אסירים אשר שרדו את השואה.

סיפורם של גיזי פליישמן והרב מיכאל וייסמנדל, מנהיגי "קבוצת העבודה", אשר הובילו מחתרת יהודית בסלובקיה שפעלה במטרה להציל יהודים מהשמדה, ולהפיץ מידע אודות גורלם של אלה שנשלחו למחנות הריכוז וההשמדה. בפרק מתארח ההיסטוריון רוברט רוזט שמספר כיצד ניסו השניים להציל יהודים כנגד כל הסיכויים.

יד ושם מוביל מזה עשרות שנים פרויקט לאומי המבקש להנציח את שמותיהם של כל אחד ואחת מקרבנות השואה באמצעות איסוף "דפי עד". ד"ר אלכסנדר אברהם, העומד בראש הפרוייקט, מגיע לאולפן של 'עושים זיכרון' כדי לספר את סיפורם המרגש של שושנה נובמבר ובני שילון, אחים ששרדו את השואה, ועל הקשר שלהם לפרוייקט איסוף השמות.

הפעם בעושים זיכרון, סיפור גבורה נשי ומרתק שבמרכזו רוז'ה רובוטה, צעירה יהודייה שבעזרת חברותיה למחתרת הצליחו להבריח אבקת שריפה וחומר נפץ אל תוך אושוויץ-בירקנאו, ובכך לאפשר ולסייע באופן משמעותי במרד הזונדרקומנדו, המרד היחיד שידע המחנה