דמיינו ישראל מגוונת, שבה כולנו חיים בשוויון וסולידריות. מדינה שבה כולם כפופים לחוק אחד והמדינה דואגת לרווחת אזרחיה. חופש הדת מוגן, והחינוך מקדם סולידריות ואתוס משותף. האם זה חלום או מציאות אפשרית? איך נצמצם את הפער בין החלום למציאות ונגשים אותו? ד״ר לחינוך ופילוסופיה חן יחזקאלי מתעקש שעכשיו מאוחר, אבל עדיין לא מאוחר מדי. זכרו, מחר יהיה מאוחר עוד יותר.
עיצמו את העיניים ודמיינו, ישראל, אשר בה אנו רואים את רב התרבותיות, רב הדתיות ורב הקהילתיות. לא כמציאות שיש להשלים עימה, אלא כעיקרון מכונן שיש להתגאות בו. ישראל, אשר בה כולנו שותפים ומאוחדים בשאיפה לחיות ביחד, באחווה ובכבוד ובשיתוף פעולה, וכולנו גאים ביכולתנו לעשות זאת. ישראל, אשר בה כל האזרחים סרים למרותו של חוק אחד, עם אותן זכויות ואותן חובות. ישראל, אשר בה חובתה של המדינה לדאוג לרווחתו, לצרכיו ולשלומו של הגוף הסולידרי של אזרחיה. ישראל, אשר בה המדינה אינה נדרשת ואף אינה זכאית להתערב בענייני ההנהגות הקהילתיות והרשויות הדתיות. ישראל, אשר מגנה על חופש הדת של של כל האזרחים מפני כל איום חיצוני ובעיקר מפני עצמה. ישראל, אשר בה תגויס מערכת החינוך כולה לאתגר של יצירה ושל טיפוח הסולידריות, הסובלנות והגאווה, על היות כולנו שותפים בגוף סולידרי אחד המכיל את כולנו. ישראל, אשר בה נוצר לאט אבל בביטחה אתוס חדש, המדגיש את המשותף ואת המורשת, המשותפת של כל הישראלים, וזאת מבלי לטשטש את המייחד כל קהילה. ישראל, אשר בה העוינות העמוקה שבין הקהילות היא נחלת העבר. ישראל, אשר בה כל האזרחים על כל קהילותינו שותפים לעיצוב פני המדינה, חוקיה, אורחותיה, סמליה וחגיה, ופני המדינה מצדם, על חוקיה, אורחותיה, סמליה וחגיה, משקפים כולם את ערכי השוויון, הסולידריות, הרב-תרבותיות והרב-דתיות. ישראל, אשר מחויבת לכל אזרחיה וקהילותיה לנקוט יוזמה מדינית לנורמליזציה ולשלום עם כל שכנותינו, למען עתיד טוב יותר, לנו, לבנינו ולבנותינו, להם, לבניהם ולבנותיהם. כן, אני יודע, ישראל מוקפת אויבים מרים ונחושים. ישראל שותתת דם. אחרי אלפיים שנים של רדיפות, ששיאן באסון הגדול ביותר שהומט על בני אדם בידי בני אדם, עדיין רוצים בהשמדתנו. כל זה אמת. אנא, החזיקו את עיניכם עצומות עוד רגע אחד ודמיינו ישראל שבה אין ההנהגה המדינית משתמשת בעובדות המצערות והנכונות האלה כאמתלה לאוזלת יד ולחוסר אחריות ולחוסר יוזמה מדינית. עכשיו, לאט לאט פיתחו את העיניים. תנו לעצמכם זמן להתנתק מן החזון ולחזור למציאות ושאלו את עצמכם מה אפשר לעשות על מנת לצמצם את הפער הזה שבין החזון למציאות ואולי אפילו לממש את החזון. שאלה זו עומדת ביסוד הווייתנו המדינית לאומית. על כל הרוצה עתיד טוב יותר לנו ולילדינו לדון בה עם כל מי שמוכן. מקובל שכאשר הקרקע בוערת זה לא הזמן לעסוק בשאלות יסוד. אני לא מסכים עם זה. כשהקרקע בוערת הזמן לעסוק בשאלות יסוד היה אתמול, עכשיו מאוחר, אך אולי לא מאוחר מדי. אפשר לקוות ולזכור גם שמחר יהיה מאוחר עוד יותר.
