בפרק הקודם דיברנו על כך שלפי חזון המרכבה, נבוכדנצר, האימפרטור הבבלי, מעולם לא נכנס לירושלים, לא החריב את בית המקדש שבנה שלמה, לא הרס את העיר ולא הרג את תושביה והגלה אותם לבבל. לשיטתו של יחזקאל, אלוהים ירד ארצה במרכבתו ועשה את העבודה הזו בעצמו! דיברנו על הנסיבות ההיסטוריות ועל המוקש התיאולוגי שחייב את יחזקאל לספר את הסיפור הזה. מוקש שאולי "הוכיח" את עוצמתו האין סופית של אלוהים, אך באותה נשימה הפך אותו לחסר-בית, לאל שאדמתו כבושה, שמקדשו חרב ושעבודת הפולחן שהתקיימה לכבודו פסקה.

יחזקאל הבין היטב את הנגזרת של החזון שלו. הוא הבין היטב שעליו לתקן את המצב הזה ולהשיב את אלוהים לבית מקדשו (בית מקדש חדש, ישר מהאריזה, שירד מהשמים, שלו מייחלים נאמני הר הבית החיים בימינו) – ולכך מוקדש הפרק הזה. יחזקאל ערך בחזונו רפורמה המשפטית מרחיקת לכת, שאפשרה את שובה של המרכבה לבית המקדש, ואת שובם של בני ישראל לארצם ולאדמתם. לא חלפו שנים רבות והרפורמה המשפטית שערך בעיני רוחו התממשה בחלקה הגדול – וחבל מאד שהתממשה. שכן היא הפכה קריטריון אובססיבי הקובע מיהו יהודי יותר, ומי פחות. היא פלגה את החברה הישראלית שחייתה לפני 2500 שנים, והיא מוסיפה לפלג את החברה שבה אנחנו חיים.

ניתן להוריד את הפרק כקובץ MP3 כאן.

לתמלול הפרק לחצו כאן.