פרק א' שבספר שמואל מספר על השנה שקדמה להולדתו של שמואל, והעלילה מתרחשת בבית מקדש פצפון שעמד ביישוב בשם שילה, שאליו אלקנה ובני משפחתו היו מגיעים מדי שנה כדי לקיים טקס דתי.
במוקד הסיפור עומדת חנה, אשת אלקנה, שהייתה עקרה במשך שנים רבות. חנה האמינה שאלוהים מנע ממנה להיכנס להיריון, דבר שגרם לה צער רב. ואכן, הפרק כולו עומד בסימן אומללותה.
בשנה שעליה מסופר, עשתה חנה מעשה נועז. היא נכנסה למקדש להתפלל לאלוהים ונדרה נדר: שאומר שאם יאפשר לה להיכנס להיריון וללדת בן, אז את הבן שייוולד לה היא תקדיש לאלוהים לכל ימי חייו. משמעות הדבר הייתה שהילד יגדל בבית המקדש בשילה ולא עם הוריו.
בזמן תפילתה, עלי הכוהן הבחין שחנה מתנהגת בצורה מוזרה וחשב בטעות שהיא שיכורה. עלי נזף בה, אך כשהבין את טעותו, הוא בירך אותה שאלוהים ייתן לה את משאלתה.
אמונתה של חנה שלפיה אלוהים העניש אותה בך שמנע ממנה להיות אמא, משקפת אמונה עתיקה שהייתה מקובלת על כל האנשים שחיו בעולם הקדום, שלפיה הפריון נשלט בידי האלים. ואמונה זו מצויה בתנך, ומסבירה מדוע את הנדר שנדרה. ונדר הוא שבועה, שבה הנודר מתחייב לשלם לאלוהים תשלום יקרר מאד, הכי יקר שאפשר, אם אלוהים ימלא את בקשתו.
במקרה של חנה, התשלום שאליו התחייבה, היה הקדשת הבן שלו המתינה כל כך הרבה שנים, לאלוהים. חנה וויתרה מראש על גידול הילד, ובלבד שתזכה ללדת אותו.