מעשה באיש בשם צלפחד שהיה בין יוצאי מצרים שהיו זכאים לקבל נחלה בארץ כנען – ואדמה, הייתה ונשארה הנכס הכלכלי החשוב והיקר ביותר בחברה חקלאית. וכמובן הנכס החשוב שעובר בירושה מדור לדור. אלא שצלפחד לא היה יורש, משום שלא נולד לו אף בן כי אם חמש בנות – ובנות לעולם לא ירשו את נחלת אביהן (ולא ירשו שום דבר...).

חמש בנותיו של צלפחד שהרגישו שהחוק הקיים מפלה אותן לרעה, והן פנו למשה וטענו לזכותן לרשת את הנחלה שאותה היה זכאי אביהן לקבל, לו היה בין החיים. הפרשה הנקראת על שמן של חמש הבנות היא סיפור פרטי שמייצג תופעה רחבה, שכן במשפחות רבות נולדות רק בנות.  ולכן השאלה מה יעלה בגורל הנחלה בבתים שכאלה חייבה פתרון משפטי מסודר והגיוני, שהוא נכון עכשיו ויהיה נכון בעתיד. שהרי לא יתכן שכל בתי האב שבהם נולדו רק בנות, ייחשבו עריריים.

משה, כך מסופר, הפנה בפני אלוהים את העניין שהעלו בפניו הבנות – ואלוהים, כמובן, פסק לרעתן! פרשת בנות צלפחד שבה אנחנו עוסקים בפרק שלפנינו היא פלח אחד מדיני הירושה שנהגו בתקופת התנך, והיא לוקחת אותנו לסיפורים נוספים שעוסקים בשאלה זו. וכאן צריך לציין שפמיניסטיות החיות בימינו טוענות לעתים קרובות שחמש בנותיו של צלפחד מייצגות את ראשת הפמיניזם – ואין דבר רחוק מזה מהאמת. שכן, הפסיקה המשפטית שמתייחסת אליהן, הלכה לכיוון המחמיר ביותר וחסמה כל אפשרות שבת תוכל לרשת את אביה. ואכן, חמש הבנות הודרו לחלוטין מירושת אביהן, ולא ירשו אף לא גרגר אדמה אחד!