הפרק שלפנינו חותם את סיפור המעשייה על אודות 72 חכמים שהוזמנו למצרים כדי לתרגם את התורה מעברית ליוונית. ולמרות שמדובר במעשייה, תרגום התנך ליוונית שיצא לדרך בסביבות שנת 300 לפנה"ס, הוא סיפור אמיתי, שמוכר עד היום בשם "תרגום ה-70".

העובדה שהתנך תורגם ליוונית, העלה אצלנו את השאלה לשם מה  היה צורך בתרגום? למי הוא נועד?

בפרק זה אנחנו מדברים על כך שבסביבות שנת 500 לפנה"ס פרצה בישראל, בארץ קטנה, הרוסה ודלת אוכלוסין, סופת טייפון ספרותית. סופה חסרת תקדים בהיסטוריה האנושית – והתרגום ליוונית (ה-70), הוא פלח מתוך אותה סופה. העובדה שאותה אנחנו מדגישים כאן, היא שבימי בית המקדש השני, ה"יהודית" (כך נקראה העברית), הייתה שפה גוססת, מחוברת למכונת הנשמה, לאקמו שעמד בבית המקדש! שכן, היהודים שחיו בישראל ובתפוצות, כלל לא ידעו עברית ולכן היה צורך לתרגם את התנך לשפתם.

זאת ועוד, מנקודת מבט היסטורית העברית הייתה צריכה להיעלם ולהיכחד, בדיוק כפי שעלה בגורלן של שפות עתיקות אחרות (שומרית, אכדית, געז ועוד). העברית הייתה צריכה להיכחד מסיבה נוספת: במאה ה-1 לספ' עלתה על הבמה ההיסטורית דת חדשה ואגרסיבית שהייתה חייבת לעשות לעצמה נפשות  – הנצרות!!! אבות הכנסייה הנוצרית שחיו במאות הראשונות לספירה, דיברו יוונית.  והם השתמשו בתרגום התנך ליוונית (ה-70) לצורך הפצת הנצרות.

העובדה ש'היהודית' שרדה למרות ששפות עתיקות אחרות נעלמו, ולמרות שלתנך נעשו תרגומים שנועדו להפצת הנצרות, עומדת בניגוד לכל מודל היסטורי ואין לה שום הסבר הגיוני (עכ"פ, לי לא ידוע ...). המעשייה על אודות 72 החכמים שתרגמו את התורה מעברית ליוונית, שימשה בידינו עילה לספר על שפה שהייתה אמורה להיעלם – אבל לא!