אנחנו כשהיינו בגדנ”ע עוד, הם לקחו על עצמם לאמן אותנו. זה חלק מהעסק. יש לנו פה ביגור… יש מגדל מים, ששמה מגיעים המים של יגור, ששואבים מהבאר ומגיעים המים והולכים אחר כך ליגור. הייתה אחת בשם כרמלה, שהייתה ממ”כפית [מפקדת כיתה]. והם עשו כל מיני תרגילים. אחד מהתרגילים שלהם היה לעלות לבריכה, למתוח חבל משמה הצידה, ולרדת… לפצץ כאילו משהו… פעולה שמפוצצים ואז יורדים באומגה.

אז, היום מתחת לבניין הזה יש מבנה, זה ספרייה ומוזיאון וכולי. אז עוד לא היה. מתחת למגדל היו סלעים וגדר תיל. כשעשו את התרגיל הזה לבנות… הן היו צריכות לעלות למעלה לבריכה, לפצץ משהו, ואז לרדת באומגה בחבל. והראשונה שהובילה זאת הייתה הממ”כפית, כרמלה. היא אחר כך התפרסמה מאוד בארץ, התחתנה עם האח של פרס. ובקיצור, היא מתחילה לרדת ב… מפוצצת, מתחילה לרדת באומגה. באיזשהו שלב – אני לא יודע איך ומדוע, או שהיד לא תפסה נכון או שאני לא יודע מה – האומגה עפה מהחבל והיא נפלה מכל הגובה הזה לסלעים ולגדר תיל שם. ונגמר בשריטות בלבד. איך ש… איכשהו אני לא יודע. זאת עובדה.

במקביל, הבנים בפלמ”ח עשו גם כן תרגיל: של לפצץ משהו לרגלי ההר ולרדת באומגה. הם לוקחים איתם חבל, מושכים איתם חבל ומחברים שם לאיזה מקום, ומחובר למטה, ואז אחרי שמפוצצים יורדים באומגה. אני, בתור ילד, באתי להסתכל. לא רק אני, באו כל מיני. בתרגיל הזה, בתרגיל, עוד לפני שהיה הביצוע המעשי כאילו… עלו וסידרו חבל. והחבר של אותה כרמלה, שקראו לו גיגי… לימים פרסקי או פרס… הוא ירד באומגה. החבל לא היה מספיק מתוח ונשאר מין בטן כזאת גדולה. והוא עדיין איזה שישה מטר מעל הקרקע. והוא מנסה להתקדם. בתוך זה שהוא מנסה להתקדם, האומגה ירדה מהחבל והוא עף למטה, שישה מטר. יצא מזה בחסד. ואני את כל זה ראיתי.

משפחה גדולה הייתה בארץ. הם היו עשרה אחים ואחיות. אחות אחת… הם כולם הגיעו לארץ, כולם. היו ככה: עין חרוד – שלוש משפחות. ביגור – שלוש משפחות. בשפיים – עוד משפחה. על הכרמל – עוד משפחה. ואחת בתל אביב. תל אביב שהיינו מתארחים אצלה הרבה פעמים כשהייתי ילד. אז זהו, זאת הייתה המשפחה… ומשפחה מאוד מגובשת כזאת.

והיו מקרים, פעמים שהיו נפגשים בתל אביב אצל הדודה שלי. היו נפגשים בתל אביב… היה להם בית ברחוב מאז”ה. היה להם בית ושמה מדי פעם המשפחה הייתה מתאספת. שמשפחה הייתה מתאספת, היו יושבים ושרים.

היה שם אחד שהוא לא מהאחים, אלא נשוי לאחות. היה לו קול מדהים. הוא היה מ… עין חרוד. ובעין חרוד גם היה שר המון. זה דברים שאני יודע… גם בביקורים שהייתי שם, וגם מזה… הוא עסק גם באומנות הרבה. ציורים ו… היה בצרפת, הביא הרבה ציורים. והם בנו מוזיאון כזה בעין חרוד, עם כל הציורים וזה, היום גם נקרא על שמו [הכוונה ככל הנראה לחיים אתר, מייסד המשכן לאמנות בעין חרוד]. אז בקיצור… היינו באים לתל אביב ויושבים משפחה ושרים והכל.

היה… כשהייתי בן… 13, 14, משהו כזה. היה לנו מחנה של הנוער העובד… לא רחוק מפה, על יד קריית עמל. שמה הייתה איזה חורשה… היה פתוח הכל, היום הכל בנוי שם. ושמה במחנה נוער עובד, היה לנו ה… נקרא לזה המנהל, ה… המדריך המוביל של המחנה. זה היה שמעון פרסקי [לימים שמעון פרס]. והייתה שם עוד אחת שהתפרסמה הרבה יותר מאוחר, רק לאחר מותה – חנה סנש. שהגיע צלם של יגור לצלם שם את הילדים ואת המדריכים. ובין המדריכים, בצילום ישנו שם שמעון פרס… הוא יושב וקורא משהו, וחנה סנש יושבת לידו. הצילום הזה היה אצלי כל הזמן.

שמעון פרס, כשהוא היה מדריך במחנה… יום אחד החליטו לנסוע לחיפה לעשות ביקור שם באיזה אזור ‘שמן’ [מפעל שמן] וכל המפעלים. איך נוסעים? יורדים מהמחנה למטה ונוסעים ברכבת. ונסענו… היינו בביקור וחוזרים עוד פעם ברכבת. ואיך אפשר לשלם בשביל כל הילדים? זה הרבה כסף. וכולם היו ב… כמעט כולם, אני לא זוכר… בקרון אחד ללא מושבים. קרון פתוח כזה שאפשר לעמוד שם. הייתה הבעיה של הכרטיסים. כמה לשלם? לא שלנו, של שמעון. ואז הוא קנה שקית עם ממתקים ואמר: ‘כשהקונדוקטור [הכרטיסן] יבוא ויתחיל להתווכח איתי, אני זורק סוכריות ואתם תתפסו אותן’. ואז הקונדוקטור… זה היה קרון ללא מושבים, קרון פתוח כמו לבהמות… שבא הקונדוקטור והוא מתחיל לראות את הילדים. קודם כל מתחיל לספור כמה אנחנו, ובאיזה גיל? זה גיל, אז כל גיל משלמים אחרת. והוא מתחיל להתווכח עם שמעון פרסקי, והוא אומר ככה וזה אומר ככה. בסוף הוא… זה נמאס לו העסק, הוא אמר: ‘טוב, חבר’ה, תתפסו את הסוכריות!’. והוא זרק את הסוכריות מעל הקונדוקטור הזה, וכולם התנפלו עליו לתפוס את הסוכריות. והוא ברח מהקרון.

הוא, כשהוא הגיע לארץ, עוד היה צעיר יחסית, הוא טייל הרבה בארץ וגם בירדן. טיולים ברגל. והוא סיפר לנו חלק מהטיולים האלו… סיפר לנו ממש מרתק. וזהו, אז אחד הסיפורים שהוא סיפר לנו שהוא הלך… הם הלכו כמה חבר’ה למצדה. עלו למעלה, ואחר כך הלכו מהצד השני במדרון… הצד של כיוון ים המלח. היום יש שם שביל מסודר מאוד כבר הרבה שנים, אבל אז לא היה דבר כזה. והוא נכנס ב… בתוך המדרון הוא נכנס בין אבנים שמתגלג… שהם לא מחזיקות… התחיל לדרדר. והוא אומר שהוא רואה, הוא התחיל להדרדר באבנים האלה, והוא רואה עוד מעט הם מגיעים למצוק. איכשהו הוא הצליח לצאת מזה. הוא ידע לספר… הוא ידע לספר.

אם כבר רכבת, אז משהו באמת יוצא דופן. כשהיה, אני כבר לא זוכר איזו שנה זה הייתה, היה מה שנקרא 20 שנה לנוער העובד, ועשו כנס ענק בתל אביב. לכנס הזה היו צריכים להגיע לתל אביב, ואיך מגיעים? רק ברכבת.

ואז אנחנו ביגור חיכינו לרכבת ביגור, אבל ליגור הגיעה רכבת מהעמק, כשכל הנערים עם הבגדים של הנוער העובד, חולצה כחולה, סרט אדום וזה, והיו שם המונים, חלק גדול מהם ישב על הגג של הקרונות, ואנחנו ראינו רכבת באה עם דבר כזה, ועלינו לרכבת, בחיפה החלפנו רכבת שממשיכה לתל אביב, ואנחנו גם כנערים ילדים טובים, ועלינו על הקרונות על הגג, על הגג.

לא הייתי מבריק, אבל נחשבתי תלמיד טוב. בוא נאמר ככה, בבית ספר העממי, בכיתות נאמר מו’ והלאה, הילדים בכיתה לא כל כך רצו ללמוד, התפרעו. היו בינינו… היו חבר’ה גם אפילו כישרוניים מאוד, אבל לא רצו ללמוד. שני ילדים מהכיתה… בזמן החופש הגדול אמרו: ‘שני ילדים יכולים לעבור מכיתה ז’ לכיתה ח’. כל השאר נשארים עוד שנה’. היינו עשרה או שנים עשר…

בא אלינו אחד מחברי יגור, שהוא לא היה מורה ממש, אבל הוא עסק בנושא של בית ספר ופה ושם מעבדה או משהו כזה. הוא בא לכיתה ואמר: ‘זאת בושה שאתם תישארו עוד כיתה’. וזה דרבן אותנו. ואני ועוד אחד שנחשב שיכול לעבור לכיתה ח’, ארגנו את הכיתה ובחופש הגדול עשינו שיעורים, נתנו שיעורים לילדים. במשך החופש הגדול. נגמר החופש הגדול, עשו בחינות לילדים ואמרו: ‘יכולים לעבור לכיתה ח’.’

אני גם על ההר הלכתי הרבה פעמים… הרבה שנים הלכתי על כל ה… לכרמל. הייתי עוקף את כל הכרמל מכל הכיוונים. ובמקרים מסוימים קרה לי ש… גם נתקלתי עם אנשים מיגור. ואני כנראה אדם לא אחראי מספיק, אז לא הייתי לוקח מים איתי. ו… לפני פחות משנה אני חושב… הלכתי גם כן בשביל בכרמל… שביל עוקף כזה. ובאו מולי איזה קבוצ… כמה חבר’ה מיגור, משפחה. ‘איך אתה הולך? מה, אין לך מים? וטלפון?’ טוב, נו, אז אני… אחת שהלכה שמה, הוציאה תכף בקבוק מים ונתנה לי לשתות, למרות שהייתי קרוב מאוד לנקודה שיש מים. אבל אני עברתי שמה ולא שתיתי באותו זמן.

איך אמר פעם ביאליק? ‘אין בית מדרש שאין בו חידוש’. ‘אין חידוש – יש חידוש, יש חידוש – אין חידוש’. ואני חושב לעצמי, אני הולך בשדות, באותם שדות… אז יום אחד כאן ויום שני שמה, ויש פחות איזה ארבעה מסלולים שאני עושה אותם. כל מסלול זה יכול לקחת שעתיים, שעתיים ורבע, משהו כזה. אין שום דבר חדש, אולי, אבל בכל אופן אני כל פעם רואה דברים חדשים.

כשהייתי כבר בכיתות המשך, גרנו שם באיזה צריף… ומתחת היה צריף נוסף, שזה היה שמה גם מין חדר ששימש מועדון. במועדון היה גם רדיו. כשהיו מתאספים כולם, אז תמיד שמחה… ‘הוי’ ושמחה וזה. אבל אני עבדתי אז ברפת הרבה, והיו לי הפסקות בין החליבות. וגם אז – לא רק אז, אבל גם אז – הייתי הולך לרדיו ומקשיב למוזיקה קלאסית. היו שתי תחנות אנגליות ששידרו כל הזמן מוזיקה: JCLA ו-JCKW. שתי תחנות אנגליות. הם שידרו… הם שידרו הרבה מאוד מוזיקה. ואני הייתי… מכיוון שעבדתי ברפת, אז חלבתי… בהפסקות. ובהפסקה כזאת, בין חליבה לחליבה, הייתי יושב לבד, שאף אחד לא יפריע לי… הייתי יושב לבד ומקשיב למוזיקה.

תלו… תלינו עליה נדנדה. עם שני חבלים, ונדנדה כזאת ש… זה כשהייתי בכיתה ב’, זה היה מקום שעשועים נהדר. גם קצת אחר כך. והיינו מתנדנדים, ועפים עם הנדנדה, ככה וככה… ושרים יחד עם זה. תמיד שניים ביחד. את המכשירים האלה, בהמשך הזמן, כשבנו את בריכת השחייה, העבירו את זה לשם, לשטח. מה אני זוכר מהילדות? דברים מיוחדים שקרו. אם לא דברים מיוחדים, אז מי… זה הולך לאיבוד. מי זוכר.

אני גרתי בצריף, צריף עם שישה חדרים, ואני גרתי באחד החדרים האלה. צריף באופן טבעי בנוי מעץ, ובעץ מעל פתח הדלת של הכניסה לחדר שלי, היה פתח שמה ב… במבנה. איזה עץ ירד שם… אני לא יודע מה. ודבורים, שהיו אז בקנה מידה בלתי רגיל ביגור בכלל, בנו להם קן מעל פתח הדלת שלנו.

כשאנחנו ראינו את זה… דבור, דרך אגב, הוא אויב של הדבורה, הוא משמיד דבורים. אנחנו הלכנו וחיפשנו קינים של דבורים לרגלי ההר וכל מיני… כל פעם שמצאנו קן כזה, קיבלנו צנצנת דבש בעובדות המכוורת. אבל הקן הזה שמעל הדלת… שבאו דבורים, הלכתי עם מקל כזה שטוח, לוח כזה קטן. היה בא דבור, הופ! מרביץ, וזה מהמם אותו, לא הורג. מהמם אותו. ואז היינו לוקחים אותו בכנפיים וחיברנו חבל… או חוט ארוך כזה. והיו לנו עשרה, עשרים דבורים כאלה, וקשרנו אותם אחד לשני… עשינו טייארה.

עשו מחנה בין-קיבוצי, על יד רמת רחל. עשו מחנה בין-קיבוצי. מה עושים במחנה? משחקים גם. אחד המשחקים זה היה מחניים. מי משחק מחניים? אני. ובאו לשחק מולי… זה לא נעים להגיד, אבל נפלו אחד אחרי השני. ויגור… יגור ניצחה.

כדורגל לא כל כך שיחקתי. אבל מה שכן, ליגור היה מגרש כדורגל גדול. היה שם מגרש כדורגל… מגרש נוח מאוד, בלי אבנים. אבל לשם זה היה קשה להגיע, זה רחוק. אז רק שהייתה איזה תחרות, או של יגור, או של עמק בתור מארחים, היינו מגיעים למגרש.

ככה כל המשחקים היו במגרש, אם נקרא לזה ככה, שליד בית ספר. והדבר הזה היה מלא אבנים. לא מפונה… מגרש מלא אבנים. ושמה על האבנים האלה היינו רצים. ומכיוון שאני הייתי רץ הרבה פעמים יחף, אז או שפעם האצבעות נפגעו או שפעם העקב.

אני זוכר… אחד… היה משחק שעוד אהבנו… איך האמריקאים קוראים לזה? בייסבול. שיחק… היינו משחקים מדי פעם במשחק הזה. אחד מכה בכדור ו… רצים לתחנות, ואחרים עומדים מסביב ומסתכלים. פעם עבר אחד מחברי יגור… הגיע לשם ורואה משחקים. ‘אז תנו לי פעם אחת להרביץ’. נתנו לו… וכששיחקנו עמדו מלא ילדים מסביב להסתכל במשחקים. בקיצור נתנו לו איזה מקל, זה היה ענף כזה של דקל. וזורקים לו את הכדור והוא צריך להרביץ. הוא נותן ‘עוף’ [תנופה חזקה]… בכדור – הוא לא פגע. אבל המקל… עף לו מהיד. ועמדו המון ילדים מהצד ומסתכלים. ופתאום אנחנו שומעים צריחות של אחד הילדים… הוא כבר לא ביגור מזמן… צריחות של אחד הילדים. תפס את הראש… הסתבר שהמקל פגע לו בפנים.