אבא שלי, מכיוון שהוא ידע ערבית, עוד מזה שהוא היה בכפר תבור… הוא קשר קשרים עם הדרוזים מעוספיה. ומדי פעם היה הולך אליהם. ויצא… הגיעה פעם איזו קבוצה של נוער, שרצו לעלות לעוספיה. ומי המדריך? לקחו את אבא שלי. ואז אני הולך מאחור… אני לא זוכר בן כמה הייתי, אולי שבע, שמונה, משהו כזה. ואני הולך מאחור וחושב: ‘הם עולים להר, ואני נשאר למטה’. זה היה דבר שאני לא יכולתי לשכוח.

הייתי כבר בגן. הייתי ילד… אני לא יודע איך לקרוא לזה… ילד תמהוני. מה היה קורה? היו משכיבים אותנו בבתי ילדים. כש… שלא לדבר על זה ששמה לא היה דבר אור, חושך גמור. שזה סיפור בפני עצמו. שפעם אחת, אני באמצע הלילה… הייתי צריך פיפי. והלכתי לעשות… ואיבדתי את הכיוון. אז אני חוזר להיכנס למיטה, ואני מרגיש שיש מישהו שמה… הייתה שמה איזה בת [צחוק]… שישנה שמה. והיא מרגישה שמישהו נכנס… ודוחפת אותי… ‘לא, תצא… תיכנס…’ עד שאני נתפסתי… היא הסבירה לי, ועד שאני נתפסתי… כי… בתי הילדים היו בחשיכה גמורה. לא היה אור.

היה לי… אחד הדברים שהיו לי זה שוטטות. להסתובב, לצפות שמה… הסתבר שלפעמים הייתי קם סתם באמצע הלילה ומתחיל לשוטט בחצר. והיו באים ורואים: ‘אוי, הילד איננו’, ומתחיל שמחה גדולה. ומחפשים איפה הילד. את כל זה אני לא זוכר. פרט לדבר האחרון. שאני חושב שהייתי כבר בתחילת כיתה ב’. אני התעוררתי ואני לא זוכר מה עשיתי. אני רק זוכר שאני נמצא כבר על ההר. אבל לא גבוה, למטה נמוך. הכרמל היום מלא עצים. ואם נמצאים בין העצים, לא רואים כלום. אבל אז גדעו המון עצים… לפחמי עץ וכל מיני דברים, וההר היה קרח. קשה להאמין שהכרמל היה קרח פעם. ואז, אני עומד שמה על איזה סלע ומפזם לעצמי. ואני רואה שבחצר למטה – מהומה שלמה. כל הקיבוץ… ואני, זה בכלל לא היה קשור אליי. פתאום אני רואה מישהו מרים את היד: ‘הנה הוא, הנה הוא שם!’

אני חוזר עוד קצת לשמוליק. שמוליק ניצח אז על המקהלה הענקית הזאת… הוא היה מור… זה כבר לאחר שהוא חזר מאיטליה. והיה לו שיעור מוזיקה, הוא נתן לנו שיעור מוזיקה כשהיינו בכיתה ח’. ואז, באחד משיעורי המוזיקה, הוא הוציא את הסונטה מספר אחת של בטהובן, התחיל לנגן… ולהסביר. אני חושב שמאז אני נתפסתי לעסק הזה… ולא… עד היום. אני לא מפסיק לשמוע מוזיקה, מה שאני יכול.

אבא שלי עבד אז ברפת. החליבה של הערב הייתה נגמרת אחרי שש בערב, אני לא יודע מתי. ככה זה היה. אמא שלי בערב מסוים לא הייתה, לא זוכר למה ולא יודע מדוע. היה ערב חורף עם גשם, ברקים ורעמים. והאחות שלי ואני פחדנו מברקים ורעמים. אני הייתי אז בן שש, משהו כזה.

נכנסנו לחדר של ההורים… היו מין מדרגות כאלה מהצד בחוץ, שהיה צריך להיכנס בדלת חיצונית מהצד. גשם, ברקים ורעמים, ורוח. והדלת כל פעם נפתחת. ואז, אנחנו נועלים את הדלת מבפנים, נשכבים על מיטה שמה, ולא רוצים לראות ברקים, עוצמים את העיניים ונרדמים.

והאבא חוזר מהעבודה והדלת נעולה, הוא דופק בדלת ואנחנו לא שומעים. כי הדלת נעולה מבפנים והוא לא יכול להיכנס. והוא דופק ודופק וזה לא מצליח, ואנחנו מתעוררים. איך שאנשים באו עם סולם מבחוץ, קורעים את הרשת בחלון, פורצים לחדר ומעירים אותנו. התעוררנו…

כשהייתי תינוק… היה לי גידול. גידול מתחת ליד, פה בחזה. לא היה ברור מה זה. בתי החולים גם לא היו מי יודע מה, ושלחו אותי לירושלים, לבית חולים. התברר שהיה לי איזה גידול פה מתחת… בכתף, מתחת לכתף, ושם ניתחו אותי. אז חמישה ניתוחים עשו לי. חמישה ניתוחים. אם אני זוכר נכון, אז הניתוח האחרון כבר לא היה שם, אלא בחיפה. [שאלה: בן כמה היית?] פחות מחצי שנה. אמא סיפרה לי… כשהייתי… אחרי הניתוח… היא חזרה, נדמה לי מירושלים אז, עם הילד על הידיים. היא אמרה שכל… כל החברים ביגור עמדו לראות אם היא חוזרת עם ילד.

כשהמעפילים הגיעו… הגיעה המשטרה לכיוון, המשטרה של האנגלים, הגיעו למשטרה… מתוך הנחה שהמעפילים באים ליגור כמובן. ובשמחה וששון, הם לא נכנסו לתוך יגור אלא עמדו מסביב. הגיעו אנשים מכל הסביבה לנטרל את האנגלים ולקבל את [המעפילים]… במחסן שלנו הוציאו מיד בגדים של אנשים מהיישוב וחילקו לאנשים, למעפילים שבאו. אבל אני עוד זוכר איך ש… עוד לפני שהמעפילים, כשהיו בדרך עוד, יצאנו מול האנגלים, מול המשטרה האנגלית. ובאנו אליהם עם מקלות ו… והאנגלים היו חסרי אונים. הם ממש ראו שזה גם לא נעים להם כל העסק, והם הסתלקו בסוף.

באותו לילה שחררו את המעפילים מעתלית. והם מעתלית הגיעו ישר, עלו לכרמל, על יד בית אורן עברו, והמשיכו לכיוון יגור. הם הלכו על המדרון. מתחת למדרון ישנו נחל… בערבית הוא נקרא ואדי חיה [Hayya]. חיה זה נחש. אז הוא קיבל את השם ‘נחל נחש’, ולאחר שעברו המעפילים, הוא קיבל גם את השם ‘נחל מעפילים’. בנחל הזה הלכתי הרבה מאוד, למעלה ולמטה… אם לבד ואם עם אנשים, לא משנה.

אבל הוא גם נעשה מורה שלנו למוזיקה. כשאני הייתי בכיתה ח’, ואני עד היום זוכר את זה. עד היום. למשל, הוא לימד אותנו שיר עם… עם כמה טונים: דו, רה, מי. ואז הוא… שלא יהיה משעמם, לא שרנו ‘דו רה מי’, אלא הוא חיבר לזה מילים: ‘דל שירי, מכת זעיר, והוא יסוב על זה הציר’. אני כבר לא זוכר את כל הטונים, אבל המילים: ‘דל שירי, מכת זעיר, והוא יסוב על זה הציר’. מי, רה… מי, רה, דו – ‘סביבון יסוב כך על חודו’.

עם אמא אני ביליתי בעיקר כשהייתי ילד… בעיקר אצל אמא. ואחד הדברים שאהבתי אצלה… היה לה רדיו. ומרדיו אפשר היה לשמוע מוזיקה. ואני בגילאים… נאמר מכיתה ח’ ומעלה… התחיל אולי קצת קודם, אבל בעיקר… מכיתה ח’ ומעלה, אני נדבקתי לנושא הזה של מוזיקה קלאסית. זהו, הדבר הזה תפס אותי עד היום. כשאני שומע מוזיקה, אני מחפש בטלוויזיה… קונצרטים וכל מיני דברים כאלה.