אבל זה אני זוכר שהיינו בכיתה ח’, כיתה ח’ אני חושב זה היה, אם אני לא התבלבלתי. עשינו טיול בגליל. התחלנו ללכת… זה היה אפריל, אבל ירד גשם. ואנחנו הלכנו בנחל, בתוך הנחל במים, והגשם עלינו. עלינו, כל הזמן עלינו, והגענו לצפת. בצפת כבר היה קריר. לא, לא נעים, היינו רטובים לגמרי. ושם סידרו לנו איזה מקום באיזה בית ספר, שנוכל לישון שם. ישנים על הרצפה, אין אפשרות אחרת. זה היה טיול מה שנקרא, כאילו טיול שנתי. בצפת, אני זוכר שקצת הסתובבנו, אני לא זוכר בדיוק מה ומי, אבל קצת הסתובבנו. למחרת כבר לא ירד גשם, והיינו אמורים להגיע למנרה. מנרה היה קיבוץ חדש לגמרי, רק אז עלו על הקרקע. אני הלכתי, אתה יודע, מכנסיים קצרים וחולצה, ככה הלכתי. היה יום יפה, כבר לא… נגמר הגשם, אבל היה קר. רוח והיה קר, בהרים למעלה. אבל הלכנו, זה היה בסדר. והגענו למנרה שזה היה קיבוץ חדש לגמרי, רק עלה אז על הקרקע. ואני לא זוכר מי שהלך איתנו, הוא ניסה להסביר, לדבר על מנרה, להגיד… והוא ראה שאף אחד לא מקשיב לו וכולם עומדים וקופאים מקור שם. והוא אז אמר: “אז למטה, לתל חי”. מנרה זה מעל תל חי. וכמו שהוא אמר את זה, התחלנו לרוץ, בריצה, מלמעלה עד למטה, בריצה אחת בלי הפסקה.

היה אז מצב שקיבוצים צעירים היו שולחים אליהם עזרה מקיבוצים ותיקים. הקיבוץ שיגור, מה שנקרא אימצה, זה היה קיבוץ מלכיה. ואז בשלב מסוים אנחנו רצינו את זה ויגור החליטו שאנחנו הולכים למלכיה. היינו שם שנתיים וחודש, משהו כזה. שם עבדתי גם ברפת הרבה. לא כל הזמן, אבל הרבה. עבדתי ברפת ורפת לא הייתה גדולה, החליבה, הייתי יכול הרבה פעמים… לעמוד, לעבוד לבד שם בחליבה. ה… זה שהגענו למלכיה, ההתחלה שלי הייתה על רגל שמאל. לפני שהתחלתי לעבוד ברפת היו שם כל מיני עבודות של החצר. אחת העבודות זה הייתה להעמיס אבנים על איזו עגלה, באיזה מקום שרצו לנקות אותו, ולזרוק במקום אחר. ואני עבדתי, עבדתי בדבר הזה. וכשהגענו למקום של לזרוק את האבנים ואני עומד על העגלה וכשיזרוק, לא שמתי לב ונתתי צעד אחד באוויר. ומה קורה? מתהפכים. התהפכתי לתוך האבנים, שברתי צלעות. הייתי במצב לא נחמד.

בגלל שעבדתי ברפת, ממש בגלל, אני כבר לא מדבר על גיוס לצה”ל, אבל לא יכולתי לצאת לטיולים ממש. באחד הימים התפרסם איזה טיול שאמור להיות בן קיבוצי, עם אחד שמוביל 200 או 250 איש, בנגב ובהרי אילת, עשרה ימים. ואני… הפרסום הזה הגיע גם לדגניה כמובן. ואז מי שעבדתי ברפת, בעיקר אחת שעבדה איתי ברפת במכון חליבה, אמרה לי: תצא, אנחנו נסתדר. ואז יצאתי, וכל נושא הטיולים זה כבר סיפור בפני עצמו. קודם יצא לי פה ושם ללכת, אבל זה ממש פתח לי. זה לא רק הטיול עצמו, אלא גם הקשר עם אנשים, ועם כל מיני כאלה שנוסעים, מכינים ומארגנים והכל.

הרפת אז, חוץ מזה שהייתה רפת שהיא ממש בתוך יגור, בנו כבר מה שנקרא מכון חליבה. הוא כבר לא היה בתוך יגור, הוא היה מחוץ ליגור, מעבר ליגור. ובשביל להגיע לשם היו צריכים לעבור שטח פתוח. ואנחנו עבדנו ביחד במכון החליבה.

הייתי די בודד לבד, לא היה כך עמי. הייתה שם גם בת אחת שהייתה די בודדת, והיא גרה על ידי. ואז הייתי הולך מדי פעם, סתם להיות איתה קצת. דרורה. אז היה ברדיצ’בסקי, הייתי ילד נחמד, הייתי בא לבקר אצלה. יושבים, מפטפטים. היא בין השאר הייתה קטרית, היא עישנה… עישנה הרבה מאוד. והיא, החדר שהיא גרה היה ממול לוואדי, ממש כמה מטרים מהוואדי. היא עישנה הרבה. בקיצור אני תמיד אמרתי לה תפסיקי לעשן, אבל זה לא עזר, זה לא השפיע. עוד לפני שהתחתנו. ואז באחד הימים, חורף, היה גשם, והוואדי שלידנו זרם. כל הסיגריות שהיו לה עפו לוואדי.

כשאנחנו התחתנו, היה עוד זוג ביגור שהיה אמור להתחתן באותה פעם, וזאת שהיתה אמורה להתחתן בזוג השני, היתה לה גם אחות שהיא היתה ארטיסטית. והיא עשתה בצבא… היא היתה בלהקה. את החתונה שלנו עשו ביחד, של שני הזוגות, בחדר אוכל. כל החדר אוכל היה מלא, הייתה במה שעוד נשארה מקודם ממשהו, על הבמה כבר עשו הופעות של הלהקה הזאת שהיא הביאה, וכן הלאה. בקיצור, הייתה חתונה גדולה.

כשגמרתי שני מחזורים להדריך בבה”ד 1, ואז אמרו לי יש קורס קמ”נים, יש קורס קמ”נים על יד רמלה, לך לקורס. והלכתי והייתי בקורס, מאוד נהניתי. אני אהבתי ש… קודם כל מה שעשו ומה שלמדו, ושנית הסגל היה מצוין וחברים נהדרים היו לי שם. אני אהבתי את המקום הזה.

באחד האימונים לקחו את הגדוד, והגדוד זה היו פלוגות. כל פלוגה הייתה במקום אחר בשטחים שם בדרום. בדרום זה אומר בגבעות שמה, מדרום זה מדרום לירושלים, כביש צפון הנגב. אנחנו היינו באימון, שהוא נחשב כ… במקרים מסוימים גם אימון חי, משום שמולנו היו כפרים הערביים כבר מעבר להגדה, שמדי פעם מישהו היה יכול לפתוח פתאום באש.

אני בצבא הלכתי עם הקבוצה הזאת שהייתה ביגור. זה הייתה מין הכשרה של מחנות עולים. עשינו קורס. אחד הדברים שאני זוכר, מחנה שמונים זה בערך עשרה קילומטר מחדרה. באחד הימים החליטו שחלק מהאימון זה יהיה ריצה מחלקתית. ויצאנו לריצה מחלקתית, רצנו עד חדרה וחזרה, ריצה כל הזמן. אבל בשביל להרים את המורל, חבר’ה מתוך הזה התחילו לצעוק, צעקות ככה כאילו לעודד. כל מיני צעקות שנשמעו קצת מפלגתיות. ומישהו שמע את זה. הצעקות נשמעו כאילו מפלגתיות ומישהו ששמע התלונן אי שם במקומות הגבוהים. מה קורה בצבא הזה? עם המחלקה הזאת? זה עבר בסופו של דבר בשקט, הכל.

הגיעה מלחמת השחרור ואני כבר ילד גדול, אני כבר אחרי צבא. אבל בתחילת מלחמת השחרור זה עוד היה מצב שהגליל המערבי, עכו והגליל המערבי, נהריה, הכול היה סתום. אי אפשר היה להגיע לשם. חודש לפני זה הייתה שיירה ליחיעם, קיבוץ יחיעם. השיירה הזאת נדפקה בצורה קשה מאוד. זה היה אירוע שלישי בצמוד, כמעט אולי בתוך שבועיים או שלושה שקרה בארץ, לא רק בגליל, באזור ירושלים שיירה שנדפקה קשה ועוד משהו. זה היה אירוע שלישי שקרה, שגרם לכך קודם כל הרוגים, הרבה הרוגים. עד היום השרידים של המכוניות והכול עוד במקום הזה. וזה גרם לכך שארצות הברית ואולי גם אנגליה ירדו מההחלטה שלהם לתמוך בהקמת מדינת ישראל. וזה היה, איך נאמר, חודש גרוע מאוד מבחינת ישראל. אני לא השתתפתי בזה. אבל חודש אחרי זה נערכה שיירה לפתיחת הגליל המערבי לכולם, נהריה וכל הקיבוצים מסביב, ואני השתתפתי בזה. מה היה? גייסו אנשים מפה ושם מכל מיני מקומות, כולל שתי כיתות מיגור. הייתה הפתיחה של הגליל המערבי וזה הלך טוב, יפה מאוד זה הלך. את עכו לא אנחנו, היינו עוד… לא היינו מספיק טוב חיילים. אז מגדוד אחר נלחמו שם. אבל כשזה נגמר חזרנו והשאירו אותי עם עוד אנשים כמובן בתור חיל מצב בעכו. אם פחדתי? בשום אופן. זה נראה כל כך מובן מאליו.