שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק חמישי.
שמעו, עברנו ארבעה פרקים ביחד, וזה מאד מרגש אותי להיות איתכם כאן במסע הזה. עבורי, זו לא רק העונה הראשונה של הפודקאסט שחלמתי עליו במשך שנים, זו גם ההזדמנות שלי לחלוק בפעם הראשונה, בצורה מסודרת, את דברים שבעצם, עכשיו שאני חושב על זה, אני מבלה כבר עשור בחשיבה וניתוח שלהם. ממילא, אני רוצה לשתף איתכם קצת מאיך כל זה קרה. איך הגעתי לזה - אני לא איש מדעי החברה. אני ד"ר למדעי המחשב, עובד בהייטק - מה לי ולתרבות הפרוגרסיבית המודרנית, מה שקרוי woke?
אני חושב שזה היה ב-2013. הייתי חולה בבית, ושוטטתי באינטרנט לתומי, כשפתאום צדה עיני סרטון עם כותרת שלא ממש הבנתי. אני לא זוכר את הניסוח המדויק, רק שהיה שם דיון, סימפוזיון סטודנטים, על דבר שלא הכרתי שקרוי באנגלית safe spaces. אם זכרוני אינו מטעה אותי, זה היה פורום של סטודנטים באוניברסיטה בריטית כלשהי. המונח הזה - safe spaces - הוא מונח שאנחנו מכירים טוב מאד כאן בארצנו הקטנטונת: בתרגום ישיר לעברית, משמעו "מרחבים מוגנים". אבל היה ברור שמדובר כאן במשהו אחר, כי בריטניה לא ממש נמצאת תחת מתקפת טילים ביום רגיל, אז תהיתי לעצמי - ממה בדיוק הם מנסים להתגונן, ולמה הם צריכים מרחבים שכאלה?
אז האזנתי לדיון והם זרקו שם כל מני מונחים שלא הכרתי, כלומר שה"מרחבים המוגנים" הללו באים להגן מפני אוסף של דברים שגם אותם לא זיהיתי. אז המשכתי לצפות, ומצאתי עוד סרטון ועוד סרטון, וחיפשתי כל הזמן את קצה החוט שיעזור לי לעשות סדר בכל הסיפור.אבל כל פעם שחשבתי שהגעתי לעומק העניין, עלתה עוד שאלה - "אבל אם הם חושבים ככה על א', אז מה הם יעשו עם ב'? ואיך זה מסתדר עם ג'?"
וככה המשכתי, ולאט לאט התחלתי להבין שיש כאן עולם מושגי שלם שחי לו במקביל לעולם המושגי שלי, ושאפשר להבין אותו רק מתוך עצמו.
ברגע שהבנתי את זה, ידעתי שמתישהו תהיה התנגשות בין העולם המושגי שנגלה לעיניי לבין עקרונות אחרים של התרבות המערבית שנראו לי ברורים מאליהם. אני אדם סקרן מטבעי, ולא יכולתי שלא לתהות מה יקרה כשההתגשות הזו בא תבוא. ואכן, בשנים שחלפו מאז היו הרבה חיכוכים והתנגשויות שכאלו, וכיוון שידעתי שזה עומד לקרות, כשזה קרה הייתי עם פופקורן מוכן ביד, צופה בעניין ועוקב אחרי תוצאות העימות.
אתם מבינים, זה התחיל אצלי מעניין אינטלקטואלי, אבל די מהר ראיתי שההשלכות של ההתנגשויות הללו לא מסתיימות בחוסר הסכמה בשיחת מסדרון. להתנגשויות הללו היו תוצאות קשות ביותר לפעמים, עם מחירים כבדים לאנשים שלא הבינו למה הם נקלעו. בפרק הזה אנחנו נסקור כמה סיפורים כאלו, וננסה להתחקות אחרי השורשים שלהם במה שראינו בפרקים הקודמים.
אז יאללה, בואו נתחיל.
האוניברסיטאות בעולם המערבי - תהיתם פעם מה הופך אותן למשהו כל כך נחשק ולבעלות מעמד כה גבוה בתרבות שלנו? כפי שאמרתי בשבוע שעבר, אילו המוסדות שנתפסים בעולם המערבי כמקומות של קִדמה ונאורות. המוסדות הללו מושכים אליהם את מיטב החוקרים והמרצים, שעוסקים יומם וליל בשמירה ובחתירה לאמת בכל מני תחומים. אפילו במקצועות הטכניים יותר, כמו הנדסה וכו', לא מדובר בממסד מקצועי שנותן לך מקצוע, אלא קודם כל בממסד שמלמד אותך "ידע", "ידע" שאמור להיות הדבר הכי קרוב ל"אמת" בתחום הלימוד הרלוונטי, תוצאה של דורות על גביי דורות של אנשים חכמים, שאתגרו זה את זה במסע אחרי הבנת העולם שסביבנו. ואני מתכוון לעולם במובן הרחב ביותר - העולם הפיזי, העולם הרגשי, העולם התרבותי, ועוד ועוד. וכמובן, כשמגיעים לחזית הידע, שם אנו נותרים עם היפותזות חדשות ומרעישות, והדור הנוכחי של החוקרים עסוק יומם וליל בלבדוק, לאתגר, לאשש או להפריך.
מהם הכלים שבזכותם האקדמיה מצליחה, בימים הטובים שלה, להתקרב יותר לאותו "ידע"? אחד הכלים המרכזיים הוא המושג החשוב של "חופש אקדמי" - החופש של האקדמאי ללכת לאן שהחושים שלו מובילים אותו, אפילו אם הרעיונות שלו נראים מופרכים או רעים. מעבר אפילו לרעיון של "חופש הביטוי", שהינו מרכזי בכל דמוקרטיה, הרעיון הוא שאם נגביל את מה שמותר לחוקר לחקור, הרי שגם נאפשר דוגמטיות שמוכתבת מלמעלה, על ידי בעלי עניין, וגם נמנע מעצמנו אמיתות חשובות שאולי אף אחד לא גילה קודם לכן.
ולא רק פרופסורים וחוקרים דורשים את החופש הזה - גם סטודנטים נהגו לראות בכך דבר קריטי לצמיחה שלהם. בשנות ה-60 של המאה הקודמת, היו אלו הסטודנטים שדרשו מהקמפוסים להפסיק להגביל את פעילותן הפוליטית בקמפוס, לאחר תקופה מעיבה של מקרתיזם בשנות ה-50. התנועה להעצמת חופש הביטוי בקמפוסים התחילה באוניברסיטת ברקלי, עם קבוצה מאורגנת של תלמידים ומרצים שטענה שחופש הביטוי, המוגן בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, הוא צריך להיות החוק היחיד שמגדיר את גבולות הפעילות בקמפוס.
אבל זה לא מסתיים בזה. רכיב נוסף בפאזל שקריטי כדי שהאקדמיה תגיע לתוצאות בעלות ערך הוא החשיבות של ריבוי דעות מנוגדות. כל דעה וכל היפותזה מכילה נקודות עיוורון, והדרך הכי טובה לגלות מהן נקודות העיוורון הללו היא ללכת ולבקש ממישהו לאתגר את הדעה שלך. נניח, שמרן וליברל שיצליחו לדבר באופן קונסטרוקטיבי כנראה יגיעו רחוק יותר מאשר שני ליברלים או שני שמרנים, כי הפרספקטיבות השונות שלהן ימנעו מהם לעשות טעויות גדולות מדי שנובעות מן ההטייה טבעית שיש להם. באוניברסיטאות ובאקדמיה בכלל יש כל מני מוסדות ותהליכים שאמורים לעודד ריבוי דעות. דוגמאות לכך הן קבוצות דִיבֶייט, סמינרים שבהם סטודנטים מציגים רעיונות חדשניים, שנות שבתון שבהם פרופסורים הולכים לחקור במוסד אחר, והגשת מאמרים בעילום-שם כדי שהביקורת על המאמרים תהיה כמה שיותר קפדנית ולא מוטה על ידי הכרת הכותב.
שני הדברים הללו - חופש הביטוי ושאיפה לריבוי דעות - הם הבסיס שכשהוא עובד טוב, הוא מעצים, איך נאמר, את התפוקה של הידע וממילא את האדרת מעמדן של הממסדים האקדמיים בארצות הברית.
אבל איפהשהוא אחרי 2010 החלה תנועה אחרת בקרב הממסדים הללו, וספיציפית בקרב הסטודנטים. זו היתה כמעט תנועת ראי לזו של התנועה לחופש הביטוי משנות ה-60, והיא נרמזת כבר באותו מונח שנחשפתי אליו באותו סרטון מוקדם מ-2013: safe spaces, "מרחבים מוגנים". האמת, זה יצא מעניין שיש למונח הזה משמעות ברורה מאד כאן בארץ: מקום מאובטח, עם קירות משוריינים, שיכול להגן על מי שבתוכו מפני טילים, רקטות, רסיסים ומה לא. אבל בניגוד אלינו, מה שהסטודנטים הללו רצו הוא מקום שמגן על מי שמגיע אליו מפני דברים אחרים. על פי מילון Mirriam-Webster, ובתרגום חופשי שלי, “מרחב מוגן" שכזה הינו
"מקום בקמפוס שנועד להיות חופשי מאפלייה, קונפליקט וביקורת; או מעשים, רעיונות ודיונים עם פוטנציאל מאיים".
לפני שנכנס לפרטים הטכניים, תחשבו רגע על ההגדרה הזו: היא מדברת על מקום שחופשי מ"קונפליקט וביקורת", ושאין בו "רעיונות עם פוטנציאל מאיים". כבר מן ההגדרה, ברור שזה לא מקום שבו יש חופש ביטוי כמעט מוחלט, אלא להיפך, שחופש הביטוי מוגבל בו, וזאת כדי להשיג יעד חשוב אחר: תחושת מוגנות.
אז במה מדובר, תכלס? בהתחלה היה מדובר בחדרים בקמפוס שהוקצו לקבוצות אוכלוסיה מסוימות. בחדרים הללו יכלו להיפגש מיעוטים כמו אפרו-אמריקאים, או כאלו שמזדהים כלהט"בים, שהרגישו צורך במקום להירגע בו, להרגיש שיש להם אנשים כמוהם לשוחח איתם. העובדה שרק אנשים מהקבוצה "שלך" יהיו שם יכולה להקל עליך להשיל חלק מן השריון שאתה עוטה על עצמך שם בחוץ, ולהיפתח לשיח נטול שיפוטיות. במקומות הללו היו לפעמים כללים ברורים של מה מותר ומה אסור לומר, אילו נושאים אסור להעלות בחדרים הללו וכן הלאה, ומי שהיה מפר את הכללים הללו היו מעירים לו על כך.
הרעיון שבכל הקמפוס חופש הביטוי והחופש האקדמי שולטים בכיפה, ורק במקומות ספיציפים יש דגש על תחושת מוגנות, איננו כה נורא מצד עצמו. אנחנו לא חייבים להיות דוגמטיים וטהרנים, ולפעמים דווקא השילובים הללו הם הדבר שמאפשר חיים הרמוניים. אני גר ברעננה, ובשבת יש אזורים שבהם חנויות סגורות מתוך כבוד לצביון שחשוב לציבור הדתי, ויש אזורים שבהם החנויות פתוחות לטובת אלו שאינם שומרי שבת - כלומר, לא חייבים ללכת עד הסוף עם כל דבר. ותזכרו שעוד יותר מאשר ישראל, ארצות הברית מפגישה באוניברסיטאות שלה המון אנשים מרקעים שונים, שמעולם לא חיו מחוץ לבית לפני כן. זה יכול להיות קשה למישהו שמשפחתו במרחק אלף קילומטרים מהקמפוס, ושנמצא לבדו בפעם הראשונה, להתאקלם באופן בריא בלי מקומות שהוא או היא יכולים שם להרגיש יותר בנוח.
אלא שלאט לאט הציפיות של התלמידים התרחבו, והם גם ציפו ודרשו ממנהלת האוניברסיטה שבה למדו להרחיב את ההיקף של תחושת המוגנות שלהם. אופן אחד שבו זה בא לידי ביטוי היה בדרישות בלתי-מתפשרות לאסור על דוברים מסויימים להגיע לקמפוסים, ואם הדרישות הללו לא נענו, התגובה מצד המתנגדים היתה נזעמת ואפילו אלימה. בתור דוגמה אחת, בואו ניקח את אוניברסיטת ברקלי - אותה אוניברסיטה שבשנות ה-60 הציתה את התנועה לחופש הביטוי. ב-2017 קבוצת סטודנטים ימניים-פוליטית הזמינה את מיילו ייאנפוליס לנאום מולם. מיילו הוא… דמות צבעונית, בא נאמר. בחור לבן ממוצא בריטי, הומו מוצהר ש- מקווה שאתם יושבים - תומך בטראמפ. מיילו בסופו של דבר איבד הרבה מהקסם שלו מבחינה ציבורית בשל סערה אישית שהוא היה מעורב בה, אבל ב-2017 כל שהיה אפשר לומר עליו זה שהוא פרובוקטור מוצהר, תומך טראמפ, שאהב להסתובב בקמפוסים ולעשות "טריגרינג", כלומר לעצבן בכוונה, ליברלים שלא אהבו את הדעות שלו. הנה, בואו ניקח כמה שניות לשמוע את קטע הפתיחה שלו בסימפוזיון שאליו הוזמן:
אתם מבינים, כן? לא צריך להכביר במילים, וגם כרגע לא ניכנס למה בדיוק היתה הכוונה שלו שם. בפועל, הרבה תאים רפובליקנים נהגו להזמין אותו אליהם, כי סוף סוף היה כאן מישהו שמרן שהוא גם "גיי" וגם חד ומצחיק, ושגם עוזר לפרק את הטיעון של השמאל האמריקאי שהימין לא אוהב אנשים מהקהילה הלהטב"ית. מיילו היה כוכב עולה.
בכל אופן, לקראת ההגעה שלו לבֶרְקְלי בתחילת 2017 פרצו מחאות אדירות בקמפוס. הוא סירב לבטל את ההגעה, אבל בסוף נאלץ לעזוב בלי להעביר את מה שרצה. הפגנה גדולה התארגנה בכניסה לבניין בו היה אמור מיילו לנאום, והמוחים עשו מאמצים למנוע מאלו שרצו לבוא להאזין להיכנס. במסגרת המחאה המוחים ניסו גם לפרוץ בכוח לתוך המבנה שבו מיילו נכח ושבה ההרצאה היתה אמורה להתרחש, תוך הטחת חפצים כבדים בדלתות הבניין. הם ירו זיקוקים לכיוון השוטרים שאיבטחו את המאורע, ואף שרפו באש גנרטור. שישה אנשים נפצעו, כמו לדוגמה נערה שהותקפה במכוון בשל העובדה שלבשה כובע של טראמפ, וסך כל הנזקים בקמפוס הגיעו ל-100 אלף דולר.
עכשיו, מילא אם היה מדובר באיזה אורח רשמי של האוניברסיטה - אפשר היה אולי להבין מדוע התלמידים לא רצו שההנהלה תחשוב שזה מייצג את הציבור בקמפוס. אבל מיילו הוזמן על ידי תא סטודנטים שרצו לשמוע אותו, והמוחים לא הסתפקו בזה שלא באו בעצמם, ולא בזה שפשוט עשו הפגנה מול האולם - הם החליטו שמישהו כזה לא יגיע לקמפוס. לתופעה הזו, של סתימת פיות של דוברים מעוררי-מחלוקת, יש כיום שם שבטח שמעתם - Cancel Culture, תרבות ביטול. אבל עם כל זה שהדברים שמיילו אמר היו לעיתים מתריסים - בכל זאת, הבחור הגדיר את עצמו כפרובוקטור שעושה פרובוקציות בכוונה - מיילו לא נאשם בכלום מלבד זה שהוא אמר דברים שעיצבנו אנשים. אז לאן נעלם חופש הביטוי?
אני משער שאתם בטח מעלים במוחכם השערה, שאולי המוחים צדקו אני פשוט ממעיט מחומרת הדברים שמיילו אמר. אז אם מעניין אתכם לבדוק בעצמכם - אני מצרף לכם כאן לינקים לכמה שיחות שלו, כדי שתוכלו לצפות בזמנכם הפנוי. אנחנו, בינתיים, נמשיך הלאה, כי מיילו הוא לא הסיפור כאן, אלא האווירה בקמפוסים.
לא רק דוברים מן החוץ קיבלו את היחס הזה. גם בתוך הקמפוס פנימה דרשו הסטודנטים יותר ויותר "מוגנות" מפני פרופסורים מן המניין שהביעו דעות שלא אהבו. יש אינספור דוגמאות, ואני אביא כאן רק שתי כדי להמחיש את המצב.
הסיפור הראשון מתרחש לו ב-2015, לקראת חג ה-Halloween. כמו פורים שלנו בישראל, גם בחג הזה נערים ומבוגרים מתחפשים למה שבא להם, כיד הדמיון הטובה. אבל באותה שנה, הנהלת אוניברסיטת ייל הוציאה מזכר שבו הם לא הורו אבל הדריכו, באופן מוצהר, מה לדעתם מותר ובעיקר מה אסור להתחפש אליו. וכך נאמר במייל שיצא:
"האלווין הינו לצערנו זמן שבו ההתחשבות והרגישות של רוב תלמידי ייל מתרופפת, ותלמידים נוקטים במעשים מצערים. כך לדוגמה, לבישה של כתר נוצות, טורבנים, צביעת הפנים בצבעי מלחמה של ילידים אמריקנים, שינוי גוון העור כך שיהיה שחור או אדום. דוגמאות שכאלו ואחרות של ניכוס תרבותי ו\או ייצוג שאינו הולם של תרבויות אחרות, ובשנים האחרונות בייחוד של אסייתים ואנשים מאמריקה הלטינית"
כלומר, האוניברסיטה ביקרה תלמידים שרוצים להתחפש למישהו שאינו הם, מתרבות אחרת. האוניברסיטה אומרת שייתכן שלבושים כאלו יעליבו את בני אותה התרבות, ולכן לדוגמה, מבקשת האוניברסיטה, עדיף שתלמידים, שאינם מאותה תרבות, לא ילבשו טורבן או כתר נוצות כמו צ'יף אינדיאני.
בכל אופן, בתגובה להודעה הזו שיצאה מאת האוניברסיטה, חשה הפרופסורית אריקה קריסטאקיס שנחצה כאן קו מסויים. זה משהו אחד כשאנשים פרטיים מביעים את דעתם לגביי תחפושת כזו או אחרת – זו המהות של חופש ביטוי. אבל אם האוניברסיטה מתחילה לנסח הנחיות ספיציפיות, ולהגדיר מפורשות מה ראוי ומה לא ראוי להתחפש אליו – איפה הגבול, ומי מחליט איפה הגבול? היום זו תהיה רק "הצעה", ובשנה הבאה זו תהיה דרישה שעונש בצידה. ובכלל, כל ההווי של האלווין הוא הווי של פריצת גבולות זמנית. אני אצטט לכם מן המייל שהיא שלחה לתלמידים שלה:
"אני אינני סומכת על עצמי לכפות את הסטנדרטים והמניעים שלי להאלווין על אחרים... אני תוהה כאן בקול, ואינני מנסה בשום אופן להיות פרובוקטיבית: האם אין עוד מקום לנער או אדם צעיר להתנהג באופן קצת אטום? להיות קצת לא מנומס או פרובוקטיבי, אולי אפילו פוגעני במידת מה, בחג הזה? אוניברסיטאות אמריקאיות נהגו להיות מקום בטוח בשביל נערים כדי להתבגר בו, וגם כדי לחוות בו חוויות טיפה רגרסיביות. נראה לי שעם הזמן הן נהיות מקומות עם יותר ויותר צנזורה והגבלות"
בהמשך היא ציטטה גם את בעלה, ניקולאס קריסטאקיס, שגם הוא היה פרופסור באוניברסיטה, שאמר:
"אם אתם לא אוהבים תחפושת – אל תסתכלו עליה, או שתגידו למתחפש שזה מעליב אתכם. דברו זה עם זה. חופש הביטוי והיכולת הרגשית להכיל עלבון הן אבני היסוד של חברה חופשית ופתוחה"
בתגובה למיילים הללו, פרצו מחאות נרחבות מטעם הסטודנטים באוניברסיטה, ועצומות צצו שקראו לפיטורי שני הפרופסורים. בסופו של דבר הם לא פוטרו, אבל כן עזבו לאחר כמה חודשים את חלק מהתפקידים שלהם באוניברסיטה - ניקולאס היה מנהל של אחד מהקולג'ים המסונפים לאוניברסיטה עד המהומה הזו - והם גם שיתפו שלא הרגישו תמיכה ממוסדות האוניברסיטה אל מול העליהום שחוו.
כיוון שאנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות, יש לנו סרטונים שמתעדים חלק ממה שקרה שם. באחד מהם רואים מעגל של סטודנטים, עומדים באויר הפתוח ומוקפים במדשאות ובניינים עם קירות אדומים-כהים, בסגנון המקובל בצפון-מזרח ארצות הברית. במרכז המעגל עומד לו פרופסור קריסטאקיס, ומנסה לנהל דיון עם התלמידים. חלק מן הדיון רגוע וחלק מתלהט, אבל לאורך כולו הסטודנטים מתעקשים שהוא פגע בהם בעצם המייל שלו, ושהוא חייב להתנצל. בשלב מסויים, צועקת עליו תלמידה "התפקיד שלך אינו לבנות כאן מרחב אינטלקטואלי, אלא לייצר כאן אווירה ביתית, מרחב מוגן לתלמידים… אתה צריך לא לישון בלילה, אתה מגעיל!"/
הסיפור הזה מדגים את צמצומו של חופש הביטוי לפחות בשלוש אופנים. קודם כל, עצם העובדה שהממסד מנסה להגביל את חופש הביטוי האישי של התלמידים בחגיגות החג. שנית, העובדה שהיה מספיק ששני פרופסורים יביעו עמדה שונה מן העמדה שהסטודנטים רצו לשמוע, כדי לעורר כזו מהומה ולקרוא לפיטוריהן. ושלישית, השיח עצמו עם התלמידים מלווה בנסיונות השתקה וחוסר מוכנות לפתח דיון שבו יש שני צדדים. באחד מהדיאלוגים שהתנהלו באותה רחבה אומר הפרופסור לתלמידה "את הרי היית תלמידה שלי ויודעת שאני אדם שפתוח לשיח…" אבל זה לא עזר. הסטודנטים בשלהם.
הדוגמה הזו היתה כאין וכאפס ביחס למה שקרה ב-2017 בקולג' Evergreen עם פרופ' ברט ויינשטיין. הסיפור הזה המחיש באופן מדהים מה קורה כאשר מִנְהֶלֶת האוניברסיטה בוחרת לקדם, ביחד עם התלמידים, אג'נדות של "מוגנות" קיצונית במקביל לאג'נדות פרוגרסיביות מודרניות אחרות שעוד ניגע בהן בהמשך. הסיפור הזה היה כל כך דרמטי, שהוא זכה לסרט תיעודי בן כתשעים דקות שאפשר למצוא ביוטוב. למי שרוצה לראות איך נראית התדרדרות במדרון חלקלק מטורף, שיכין פופקורן ויצפה בשעה וחצי של תהליך לא יאומן שקרה בקולג' הזה. ואם עשיתם את זה, בבקשה תכתבו לי בהערות של הפרק - אני אישית ראיתי את הסרט כמה פעמים, כי זה פשוט מדהים לראות איך הסדר המוכר יכול להתפרק לגמרי ולהפוך לכאוס טוטאלי.
כרקע לסיפור צריך להבין שהקולג' הזה היה קולג' מאד ליברלי, מאד פתוח גם אינטלקטואלית וגם בכל הקשור לשיח מול התלמידים. היתה מדיניות של גמישות בבניית התואר, יצירת קורסים חדשים, וכן הלאה. בכל אופן, כחלק מן האוירה הזו היה שם מנהג קבוע: פעם בשנה, בחודש מרץ, היו בני המיעוטים בקולג' נמנעים מלהגיע לקמפוס ליום אחד, באקט שמטרתו לגרום לשאר הסטודנטים לחוש את החוסר שלהם. קראו לזה "day of absence", "יום של חוסר", והרעיון היה שבני מיעוטים מרגישים לעיתים בלתי-נראים, שהרוב לא מכיר בקיומם ומתעלם מהם, ובאופן המופגן הזה של היעלמות קהילתית כמעט מן הקמפוס הם יוכלו לגרום לאחרים, אלו ששייכים לרוב, לשים לב אליהם.
בכל אופן, ב-2017 החליטה ההנהלה לשנות את הטקס: במקום שבני המיעוטים לא יבואו לקמפוס, ביום המיועד רק בני המיעוטים יגיעו, ושאר התלמידים והמרצים לא. הרעיון הזה לא מצא חן בעיניו של ברט ויינשטיין, פרופסור לאבולוציה, ואשתו הת'ר היינג. מבחינתם, בעוד הגרסה המקורית היא טקס שמעודד את אלו שמרגישים בלתי-נראים להביע את התחושה הזו לפי רצונם, הגרסה החדשה היא גזענית, שכן היא מונעת בכח מאנשים להגיע לקמפוס על בסיס צבע העור שלהם. "לכן", הוא הודיע במייל ששלח בתפוצת נאטו להנהלה, "אני אגיע לקמפוס באותו יום, בתור מחאה על המוטיב הגזעני של הנוהג השנה".
המייל שלו עורר ויכוח גדול בקמפוס, והאוניברסיטה הבהירה שלא יאסרו על סטודנטים לבנים להגיע ושזו רק הצעה או בקשה. אבל האירוע הזה "נרשם", איך אומרים, וברט סומן כמי שמתנגד לכיוונים ה-woke-ים שהסטודנטים וההנהלה מבקשים לקדם.
חודשיים אחרי כן המשטרה באה לקמפוס בשל תלונה נגד שני סטודנטים שחורים, והתגובה הסטודנטיאלית היתה סערה גדולה ומחאתית. הם ראו בפעילות של המשטרה ביטוי לגזענות ממסדית בכל מקום, ואש המחאה שנצתה דרשה לעשות מהפכה בקמפוס בכל הקשור ליחסים בין-גזעיים. מה שקרה בקמפוס בימים ובשבועות הבאים היה די בלתי נתפס, ואני באמת ממליץ לאנשים לצפות בסרט הדוקומנטרי כדי לראות בעיניים מה קרה שם. אבל אני אתן כאן כמה פרטים כדי שתבינו בגדול. ואני מלקט את החומר הזה מהאינטרנט, אז ייתכן שחלק מהפרטים לא מדוייקים עד הסוף, אבל הכיוון הכללי יהיה ברור.
בתור התחלה החלו מִפגָנים של סטודנטים שתובעים פומבית את התפטרותו לאלתר של פרופסור ויינשטיין, יחד עם עוד כמה דמויות ש"סומנו" כבעלות דעות בעייתיות. בסירטונים שהוקלטו על ידי הסטודנטים רואים אותו יוצא לשוחח איתם בכמה הזדמנויות, אדם אחד מול עשרות סטודנטים להוטים למאבק. בכולם הם מתישהו מגיעים לצעקות "ברט ויינשטיין הזה חייב ללכת". בכל פעם שהוא מנסה לפתח שיחה איתם, הם משתיקים אותו. "אנחנו נשאל את השאלות, אתה תקשיב" אומרת אחת הסטודנטיות באירוע אחד. הנה, תשמעו…
וזה לא נעצר בסטודנטים. ההנהלה הגיבה בכך שהיא פנתה לנציגים מהמוחים, ובהקלטות מתוך השיחה עם נשיא האוניברסיטה שומעים אותו אומר להם שאפילו שהוא מסכים עם האידיאולוגיה שלהם, יש בעיה. "הבעיה היא", ואני מצטט, "שיש להם את הזכות להביע את דעתם, אפילו באופן פוגעני. ואיך אפשר לעצור אנשים מלדבר באופן פוגעני? זה אתגר. יש את הרעיון של חופש הביטוי…". ובכל זאת, הוא מרגיע אותם ואומר להם שהוא מתחייב - וכל זה מוקלט, כן? - הוא מתחייב שהוא יעשה חינוך מחדש לפרופסורים שאינם מתיישרים עם החזון הפרוגרסיבי שלו ושל הסטודנטים, ומי שלא ישנה את תפיסתו והתנהגותו, בסופו של דבר יוענש ויוזז הצידה. ושוב, אלו דבריו של נשיא האוניברסיטה, שלא תומך בפרופסור מן המניין אלא להיפך, מוכן להיפטר ממנו כדי להרגיע את התלמידים.
ב-23 למאי, המשיכה ההנהלה ועשתה מפגש בקפיטריה לכל התלמידים שרוצים לדבר על תחושותיהם. דברים הזויים קורים במפגש הזה. לדוגמה, האוניברסיטה סיפקה אוכל לאירוע, אבל מישהו שם מחליט ומצהיר שרק בני מיעוטים יכולים לאכול אותו - ללבנים אין גישה לאוכל. בשיחה הזו כל התלמידים יכולים להביע את עמדתם, ומלבד מיעוט של תלמידים שעומדים לצד ברט, רוב מה שמופיע בסרטונים שיש מן האירוע זה צעקות על גזענות בממסד. "לבנבנות זו התפיסה הכי דכאנית וגזענית שיש בעולם, אתם מבינים את זה!" צועק מישהו.
ביום למחרת, הסטודנטים השתלטו על בניין שבו היה סמינר לפרופסורים, וחסמו את הדלתות לבניין כדי שהמשטרה לא תכנס. בהמשך הם "כלאו" את נשיא האוניברסיטה ועוד כמה מההנהלה בתוך חדר יחד עם נציגים משלהם, ומדריכים "שומרים" שלא לתת לאף אחד לצאת. בתוך החדר עם הנשיא הם אומרים לו "הכל בסדר?" והוא עונה "אני צריך ללכת לשירותים", ובתגובה לזה הסטודנט אומר לו "תתאפק". הנשיא לא מתנגד, וכל הסטודנטים מתפרצים בצחוק. רק הם יקבעו אם מישהו יצא או יכנס לחדר.
וכן הלאה, וכן הלאה. הסטודנטים די השתלטו על מה שקורה בקמפוס. יש עוד הרבה פרטים לסיפור, כמובן, אבל הסוף היה שלא משנה כמה ניסו ברט והת'ר לשנות את המצב, הנהלת האוניברסיטה נתנה לסטודנטים די לקבוע איך הדברים יהיו. בסופו של דבר הם סיכמו עם האוניברסיטה שיעזבו את הממסד בתמורה לפיצויים נכבדים, ומאז ברט ואשתו אינם מרצים באף אוניברסיטה, אלא מצאו את דרכם למעמד של "אקדמאיים גולים", והם מריצים פודקאסט בשם Dark Horse.
וכל זה רק בגלל שברט ויינשטיין, פרופסור מן המניין, מחה נגד משהו שלדעתו הוא גזעני.
את הזמן שנותר לנו אנו רוצה להקדיש לכמה מסקנות מן הסיפורים הללו. אנחנו צריכים לקחת צעד אחורה ולזהות - מה אנחנו רואים כאן?
בכל הסיפורים הללו, אנחנו רואים כאן מאמץ מרוכז של התלמידים להשיג סטריליזציה אינטלקטואלית של המרחב הפיזי. התלמידים הללו הועמדו במקום שבו הם נפגשים, באופן ישיר או עקיף, עם דעה שאינם מסכימים איתה. הגישה החינוכית המקובלת היא, שהכי בריא לנער מתבגר וגם למבוגר שנמצא במצב הזה ללמוד איך להתמודד עם דעות אחרות, כלומר איך להתנהל במרחב שאינו סטרילי אינטלקטואלית. הדברים מזכירים את ההתמודדות של בתי המשפט בארצות הברית סביב ענייני חופש הביטוי, וספיציפית מה לעשות עם דיסאינפורמציה או שיח שנאה, מה שקורים hate speech. השופט ברנדייס קבע, ב-1927, שכשהדבר אפשרי, "המזור [לשיח פגום] הוא יותר שיח, לא כפיית שתיקה". כלומר, תציג בפני קהל השומעים טיעון טוב יותר מזה שמפיץ את המסרים הפוגעים, והקהל ילך איתך וכך יגביל את השפעת הרעיונות הפגומים שהוצגו לו.
אבל זה לא מה שהתלמידים הללו רוצים להשיג, והממסד גם לא תובע מהם להתנהל ככה. במקום זה, התלמידים הללו משקיעים את המאמצים שלהם בלבצע סטריליזציה של המרחב. אם יסירו את הדמות המפריעה, הם אומרים לעצמם, הם לא יצטרכו להתמודד איתה יותר.
מעבר לכך, בואו נשים לב איך הסטריליזציה נעשית: מזהים את דמות הסמכות בממסד, ומפעילים עליה לחץ מלמטה כדי שתפעל לטובת היעד. ואם היא לא משתפת פעולה, אותה דמות סמכות - אז נפעיל עוד לחץ ונעצים את ההצהרות ואת האלימות עד שהם יכנעו. זו הדרך של האקטיביסט החברתי, זו הדרך של הפרוגרסיבי, שרוצה שמי שמחזיק בכח יחזיק במספיק כח כדי לפעול לטובת שיפור הכלל. וזאת גם במחיר של פגיעה בחלקים "בעייתיים", במרכאות, שבציבור.
חשוב שנשים לב גם שאמנם במוקד הדוגמאות שנתתי כאן היה עימות בין סטודנטים לבין מרצים ופרופסורים, אבל שבעצם הקרבנות כאן היו גם סטודנטים, ולעיתים כאלו שמהווים את הרוב, לא המיעוט. בסיפור של מיילו, אלו שרצו לשמוע את מיילו לא זכו לעשות זאת. בסיפור של קריסטאקיס, נערים שרצו להתחפש למשהו עכשיו חשו כנראה לחץ מהאוניברסיטה עצמה לא לעשות את זה, וגם שאף אחד לא יקשיב להם אם ירצו לשנות את ההצהרה. בסיפור של ויינשטיין, אפילו אם רק נתמקד בטריגר של הסיפור, מדובר בכל הסטודנטים הלבנים שנאסר או הומלץ להם שלא להגיע לקמפוס. וממילא, עולה השאלה - למה זה בסדר להפלות בין סטודנט אחד לשני רק על בסיס דעותיו או צבע עורו?
זו השאלה שאנחנו נרצה לענות עליה בפרקים הבאים. הצעד הבא שלנו יהיה לשאול איך הגענו למצב שבו סטריליזציה היא שם המשחק, שדעה לא כיפית הופכת לאיום על המוגנות שלך. בפרק הבא נסקור חלק מן הסנוניות שהיו שם ברקע, ושהעידו על הכיוון הזה, הסימנים המוקדמים שהיו שם כדי להראות לאן הרוח נושבת. בפרקים שאחרי, נתמקד באלמנטים הגזעניים והאחרים שנכנסו לתפיסה הפרוגרסיבית בדלת האחורית.
בינתיים, אני רוצה לשוב למה שהזכרתי בתחילת הפרק, ולהחזיר אותנו לאזור עמוק יותר בקרחון שאת הקצה שלו ראינו היום. ברמה המוסרית השורשית, מה שקורה כאן הוא תוצאה של בחירה בערך ה"מוגנות" על חשבון ערך "חופש הביטוי". מהרגע שתחושת מוגנות היא העיקר, אז החירות האישית צריכה להתכופף בפניה. ואם כדי שכולנו נרגיש מוגנים, כמה סטודנטים יצטרכו לא להתלבש בתחפושת שרצו או פרופסורים צריכים לעזוב את הממסד, אז הם ילכו וזהו. ככה יהיה יותר נעים.
אסיים בציטוט מתוך ספרו של אלדוס האקסלי, בספרו "עולם חדש מופלא". בעולם העתידי הזה של הספר, אנשים נולדים דרך פס-ייצור גנטי בבית חרושת, והגנטיקה שלהם מהונדסת ככה שכל אחד גדל לתפקיד ספציפי בחברה. גיבור הסיפור הוא ג'ון, איש צעיר שנולד באופן ה"ברברי", כלומר דרך רחם של אישה, שמתגלגל חזרה לחברה הזו, שם רואים בו "פרא". בתחילה הוא נדהם מהתחכום המדעי שלה וקורא לה "עולם חדש מופלא", אבל בהמשך הוא מתחיל להבין שמרוב שהחברה הזו מתוכננת וסטרילית, היא לא מאפשרת ליחיד להביע את עצמו, למצוא את עצמו, לחדש משהו. בויכוח שג'ון הפרא מנהל עם אחד ממנהיגי החברה הזו על טיב החברה, אומר לו המנהיג:
"אבל זהו המחיר שאנו צריכים לשלם עבור יציבות.
אנו צריכים לבחור בין שמחה לבין מה שאנשים נהגו לקרוא לו אומנות גבוהה
אנחנו הקרבנו את האומנות"
ובמקביל, דיאלוג נוסף שאצטט באופן חלקי:
"אין בעיה", אמר הפרא, "אני תובע את זכותי להיות עצוב"
"שלא לומר להזדקן ולהיות מכוער ואימפוטנט" אמר המנהל, "את הזכות לחלות בסרטן, את הזכות שלא לקבל מספיק אוכל, את הזכות לסבול. את הזכות לחיות במצב תמידי של דאגה מן המחר. את הזכות לחלות בטיפוס, ואת הזכות לעבור ייסורים גדולים ביותר"
שתיקה ארוכה השתררה בחדר.
"כן", אמר הפרא, "אני תובע לעצמי את כולן"
ואני אשאיר אותכם עם השאלה: מה אתם הייתם בוחרים?
עד הפעם הבאה… ביי…
This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com
