שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 15.

מין, מגדר, נטייה מינית - אלו הנושאים שלנו עכשיו. נושאים קלילים, אסקפיזם אפילו, נכון? לא משהו שמשפיע על היום-יום שלנו, על המתחים הפוליטיים כאן בישראל, נכון?

האמת, הלוואי שזה היה המצב… אבל כולנו יודעים מה קורה באמת.

אז אמנם הפרוגרסיביות המודרנית היא המוקד שלנו, אבל כיוון שהנושאים הללו נוגעים לכולנו, אני רואה כמטרה חשובה לא פחות להצליח לייצר שיח בונה סביבם. שיח שבו שמרנים כליברלים מסוגלים לשבת סביב שולחן וירטואלי אחד ולדבר על הנושא. זהו אתגר גדול ובו זמנית זכות גדולה, לנסות ולייצר מסגרת שכזו. אם באמת נצליח כאן לייצר שפה משותפת שאפשר דרכה לגשת לבעיות הללו, אז אמנם עדיין יוותרו ויכוחים על איך יש לנהוג בפועל, אבל אולי נפסיק לפחוד מאלו שנמצאים בצד השני של הויכוח. אולי נצליח לייצר גשרים של שיח בין הצדדים השונים, באופן שאף צד לא ירגיש שבעצם זה שהוא מאפשר לראש גשר להיבנות על האדמה שלו, הוא גם חושף את עצמו למתקפה. גשרים שכאלו הם צעד ראשון בדרך למרכיב קריטי בחברה מתפקדת: אמפתיה לצד השני.

מה שכן, דרך החשיפה הזו כל אחד מאיתנו גם יגלה עמדות שאיננו מרגיש איתם בנוח, ואולי גם לעובדות שלא נעים לו או לה מההשלכות שלהן. זה אומר שכחלק מהשיח שנפַתח כאן נגלה שהמציאות איננה פשוטה כמו שהיינו רוצים שהיא תהיה. כדאי להזכיר כאן שוב את דבריו של תומאס סואל - "לרוב הבעיות הגדולות בעולם אין פתרונות, אלא רק שקלול תמורות", כלומר משחק של רווח והפסד בין ערכים שונים שכולם חשובים. הכרה במצב הזה יכולה להיות מתסכלת ביותר, אבל להתעלם מן הקונפליקט ולהאמין שאם אנחנו לא נסתכל עליו הוא ישכח שאנחנו פה ויעלם - מהלך כזה לרוב דוחה את הקונפליקט, אבל מחמיר את התוצאות שלו כשהוא מגיע לִגבות את חובו בתוספת ריבית.

את הדברים הללו תִמצת בן שפירו, הפובליציסט היהודי השמרן, במשפט הַקַלִיט "לעובדות לא אכפת מן הרגשות שלך", ואם יורשה לי אני רוצה להוסיף משפט המשך: "אבל בעזרת העובדות נוכל להתחשב ברגשותיך באופן המיטבי". וזה מה שאני מקווה לעשות כאן - לנסות ללכת בעקבות האמת, עד כמה שידינו משגת, ולדבר עליה באופן גלוי וכנה, ובו זמנית לראות בה מקפצה לחשיבה בונה ויצירתית שתוכל להביא אותנו לעולם טוב יותר, או לפחות לאווירה טובה יותר ביננו.

בפרק הזה נגדיר שלושה מושגי יסוד - מין, נטייה מינית ומגדר - ונתעסק בשאלה מה הקשר ביניהם. נשמע לכם פשוט? דברו איתי בסוף הפרק…

המונח הראשון הוא מין, או זהות מינית, והוא מתייחס למישור הביולוגי, שבו אנשים משוייכים לתוך אחת משתי קטגוריות - זכר או נקבה, כפי שכולכם בטח ידעתם בגן, למדתם בתיכון, וגם שמעתם בפרק הקודם. אם לא האזנתם לו, ואתם רוצים לדעת איך האמירה הזו מסתדרת עם מצב ה"אינטרסקס" ודומיו, אז חִזרו אלינו כאן אחרי שתאזינו (או תקראו) את פרק 14. 

המונח השני הוא נטייה מינית, והוא מתייחס לתופעת המשיכה המינית ולמי היא מכוונת. בראש ובראשונה אנו חושבים על משיכה על פי קטגוריה של זהות מינית, כלומר - האם האדם נמשך או נמשכת לבן מינו או בן המין האחר. אמנם, יש עוד קטגוריות של נטייה מינית, כמו משיכה לבלונדינים או כאלו עם עיניים ירוקות, אבל לצורך הדיון שלנו אנחנו נתייחס כאן בעיקר לאספקט הזהות המינית, למשיכה לזכר או נקבה.

לסיום, המונח מגדר משמעו, לפי הגדרה ששלפתי מויקיפדיה, "מונח במדעי החברה המתייחס להבחנות בין הגבר לאישה שהן תלויות חברה ותרבות". תחת הכותרת של "מגדר" ישנם הרבה תתי סעיפים, ומה שיעניין אותנו כאן בדיון הוא בעיקר זהות מגדרית, שמשמעה האופן שבו אנו מרגישים ביחס למין שלנו, האם אנו מרגישים גבריים או נשיים או איזה שילוב של תחושות משני הקטגוריות הללו. לאורך הפרק אני אתייחס הרבה פעמים לְזֶהות מגדרית כ"מגדר" לשם הקיצור, אז אני רק שם את זה כאן כדי שזה לא יבלבל אתכם בהמשך.

עכשיו, בטח שמתם לב שהגנבתי על הדרך אמירה על "להרגיש גברי" או "להרגיש נשי", ואולי תרצו לאתגר אותי ולשאול - מה זו תכונה "נשית" ומה זו תכונה "גברית", ומי קבע את זה? אז, בהמשך הפודקאסט אנחנו נגיע גם לדברים הללו, אבל בינתיים, בואו תזרמו איתי. גם אם אתם אלו שחושבים שסטיגמות כאלו אינן טובות, אתם עדיין מכירים רשימה של תכונות אופי או דפוסי התנהגות שנחשבים בחברה שלנו כמאפיינים קבוצה אחת או את הקבוצה השניה, ויעידו על כך הבדיחות הרבות על ההבדלים בין נשים לגברים. (האמת, שמעתם את הבדיחה על איך היתה התלבטות אם "מחשב" צריך להיות זכר או נקבה, כלומר, "מחשֶבה"? תסתכלו בלינק, אני נהניתי). בינתיים ניקח את קיומם של קטגוריות חברתיות כאלו כמות שהן, ונחזור לזה בהמשך.

השאלה שתעסיק אותנו כאן בפרק היא מה הַקֶשר בין שלושת ההגדרות הללו בשטח. זו שאלה מעניינת כי, כשחושבים על זה, לפחות מתוך ההגדרה שלהם לא חייב להיות קשר כזה. כל מונח מתייחס לממד שונה בקיומו של האדם: הראשון הוא ביולוגי, השני הוא פסיכולוגי שמתייחס למשיכה, והשלישי הוא פסיכולוגי שמתייחס לאופן שבו מישהו רואה את עצמו ואת הזהות הפנימית שלו. ממילא, מובן שלפחות מבחינה לוגית, כל קומבינציה יכולה להופיע ואין בכך סתירה פנימית. זה שאני גבר ביולוגי לא מחייב שאני מרגיש ומתנהג באופן גברי, או שאני נמשך דווקא לבנות המין השני.

והנה, דווקא בשל חוסר התלות העקרונית הזו, זה מעניין שאנו מוצאים בשטח שרוב מוחלט של האנשים נופלים לשתי קומבינציות ספיצפיות: גברים במינם ובמגדרם שנמשכים לנשים, ונשים במינן ובמגדרן שנמשכות לגברים, כלומר בעלות הנטיה ההטרו-סקסואלית. העובדה ש"על הנייר" הפרמטרים הללו לא חייבים להיות תלויים אחד בשני, ובפועל אנחנו רואים התכנסות חזקה לשתי תצורות בלבד אמורה לעורר בסקרנים שביננו את השאלה המתבקשת - לָמה זה ככה? כפי שנראה, השאלה הזו היא מוקד הויכוח בין הפרוגרסיבים לשמרנים, כשהליברלים הקלאסים נמצאים איפהשהו באמצע ולא תמיד יודעים באיזה צד הם רוצים להיות.

אמנם, לפני שננסה להסביר לַמה זה ככה, אולי יש מכם שרוצים לאתגר את האמירה ולשאול - האם זה באמת המצב? מאיפה הביטחון הזה?

אז בואו נעבור אחד אחד. 

לגביי זהות מינית, הדאטה קל להשגה, כיוון שמדובר במציאות ביולוגית שאפשר לזהות ברגע שאתה נולד, ומופיע בתעודות הזהות של כולנו, כלומר שיש לנו מדגם שמכסה אפקטיבית את כל האוכלוסיה. מלבד כ-1% מהאנשים שנופלים לקטגוריית האינטרסקס, כולם נופלים לתוך שתי הקטגוריות הללו בלי שום קושי איבחוני ברגע שם נולדים.

לגביי נטייה וזהות מגדרית, לעומת זאת, אנחנו בעיקר מתפרנסים משאלונים שבהם אנשים מדווחים על מה קורה אצלם מבחינה רגשית, ומזה מחלצים סטטיסטיקות. כמובן, הגישה הזו לוקה במגבלה ברורה, שהרי מדובר רק במדגמים, אבל גם אם הם מייצגים את האוכלוסיה, אי אפשר להיות בטוחים שאנשים אומרים את האמת בשאלונים כאלו. מכיוון שכך, יש מחקרים אחרים שמנסים טריקים מקוריים, כמו להסתכל על טרנדים של חיפוש מונחים מסויימים באינטרנט והשוואת הכמויות הללו זה לזה. נניח, אם היינו בודקים כמה כרטיסי ברכה לזוגיות הֶטְרו-אית וכרטיסי ברכה לזוגיות הומואית נמכרו באמאזון, אפשר אולי להסיק משהו על היחס המספרי בין שתי הקבוצות הללו. המחקרים האמיתיים בנושא קצת פחות מתאימים לתוכן הנקי שאני משמר בפודקאסט, אז אני לא מספק לינקים כאן, אבל אתם מוזמנים לחפש באינטרנט דוגמאות באופן עצמאי אם הנושא מעניין אתכם.

בשורה התחתונה, לפי המספרים השונים שמצאתי באינטרנט, נראה שלפחות 90% מהאנשים הינם הטרו, כאשר יש מחקרים לפיהם המספר גבוה עוד יותר. בנוסף, על פי הסטטיסטיקות שדֶבְּרַה סוֹ מצטטת בסיפרה The End of Gender, מתוך כל 1000 אמריקאים יש שישה שמזדהים כטרנס-סקסואלים, או טרנסג'נדר בשיח המקובל - אנשים שיש מתח בין הזהות המינית שלהם לבין הזהות המגדרית. אנחנו רואים, אם כן, שרוב ההתפלגות הולכת לכיוון שמוכר לכולנו: הטרוסקסואלים שהזהות המינית והמגדר שלהם נמצאים בהלימה זה לזה.

אז עכשיו שקצת הבהרנו את המציאות, בואו נחזור לשאלה ששאלנו קודם: מה מקור ההתכנסות הסטטיסטית הזו לשתי התבניות הללו, שהיא בעצם תבנית אחת? אני רוצה להציב שתי אפשרויות על הבמה, ולבחון גם איך כל אחת מהן מבינה את התופעות שלא נופלות לתוך הבינאריות המגדרית-מינית הזו, נניח, הטרנסג'נדריות.

אפשרות אחת היא שההלימה הזו היא תוצאה של נורמות חברתיות. כלומר, אנחנו כחברה התארגנו סביב הבינאריות המגדרית מתישהו בעבר, וזו מערכת שמתחזקת את עצמה מדור לדור בסוג של "שימור מסורת" רחב היקף. לפי התפיסה הזו, קיומם של טרנסג'דרים איננו סתם אירוע חריג, אלא זהו אירוע מכונן. הטרנסג'נדריות מאפשרת לנו הצצה מאחורי הוילון, ומוכיחה לנו שמגדר נמצא על ספקטרום בעל אלפי גוונים של אפור שכולם נורמלים באותה מידה. אנחנו פשוט לא רואים את כל אותם הגוונים כי כפינו על עצמנו כחברה מסגרת מסויימת, מגבלות שמסלילות את הפרטים שבחברה להכניס את עצמם לתוך תבניות קיימות של גבריות ונשיות. 

אפשרות שניה והופכית לקודמת היא שההלימה הזו היא תוצאה של מסגרות ביולוגיות ואבולוציוניות. כלומר, אמנם המין שלנו הוא ביולוגי והמגדר שלנו הוא חלק מן האופי שלנו, אבל הביולוגיה משפיעה על האופי, מקרקעת אותו ומשרטטת לו גבולות גזרה. לפי האפשרות הזו, יש אפשרות לתנודתיות כלשהי, אבל התשתית הביולוגית שמה לו גבולות. תחשבו על כך שיש מגוון אדיר באנושות מבחינה פיזית וכל זוג אנשים - אולי חוץ מתאומים זהים - שונים מבחינה גנטית זה מזה, ועדיין אף בן אנוש לא מצמיח כנפיים. ובהקבלה - יש שני מינים - זכר ונקבה - ושני מגדרים, גבריות ונשיות, עם גיוון רחב בתוך הקטגוריות הללו. לצד אלו ישנם מקרי קצה של טרנסג'נדרים, שהם כמו הגירסה המגדרית לאנשים שהינם אינטר-סקס. טרנסג'נדריות היא לכן תופעת קצה ביולוגית, שאינה מעידה על הכלל הביולוגי-מגדרי אלא להיפך, היא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. 

שתי האפשרויות הללו מתכתבות גם עם שאלה נוספת, מעניינת אף היא: האם ברמת התיאוריה, אפשרית חברה אחרת, שבה הבינאריות המגדרית-מינית איננה דומיננטית כמו שהיא כיום? זו שאלה שתעלה ביתר שאת בפרקים הבאים, אבל כרגע רק אעיר את ההערה הבאה שנראה לי מתבקשת: שאם אנחנו חושבים שהבסיס הוא נורמות חברתיות, אז תחושת הבטן היא שיש מה לדבר על שינויים, אפילו שינויים דרמטיים ואפילו מחר בבוקר, שכן הדברים בידינו להחליט. ואילו אם מדובר במשהו ביולוגי, אבולוציוני, קשה יותר לדמיין איך יהיה אפשר לנתק ביננו לבין אותה תשתית, בטח ביכולות המדעיות והטכנולוגיות שיש לנו כרגע. הדבר אפשרי, אולי, אבל קשה לנו יותר לנסח איך לגשת לכך.

אוקיי - עד עכשיו דיברנו בתיאוריה. ובכל זאת, מה יש למדע לומר בעניין השאלה ששאלנו? האם יש תשתית ביולוגית להלימה בין מין, מגדר ונטייה מינית?

אם נתחיל בנטייה מינית, מכל מה שחיפשתי, איננו יודעים לזהות קטע בגנום האנושי שמקודד מה תהיה הנטייה המינית של מישהו, ובאופן כללי יותר איננו יודעים איך בדיוק הנטייה המינית מתקבעת. ועדיין, יש טיעון אבולוציוני חזק ביותר שממנו כמעט מתחייב שרוב החברה תהיה הטרוסקסואלית. הטיעון הוא פשוט: כדי שהמין האנושי ישרוד לעוד דור ועוד דור, הדור הנוכחי צריך להוליד ילדים, והרבה כאלה. וכדי שזה יקרה, צריכים להיווצר חיבורים מיניים בין גברים לנשים, שהרי אנו יצור דו-מיני מבחינה ביולוגית, ורק דרך החיבורים הללו הילדים הללו נולדים. ועוד הרבה לפני שיש חברה והסללה וכל מונח אחר שתבחרו, החיבורים הללו יווצרו בעיקר דרך מנגנון של משיכה מינית רצונית בין גברים לנשים. 

אמנם, אין להכחיש שיש גם כוחות חברתיים שמתעדפים את הזוגיות ההֶטְרו על גביי קשרים אחרים - על כך אין חולק. אבל בו-זמנית חשוב לזכור שהתופעה הזו מתרחשת גם אצל חתולים, כלבים, ג'ירפות וכל יצור דו-מיני שרוצה לשרוד - ולכל אלו אין שום דבר שמתקרב ל"הסללה חברתית" כמו שיש לבני אנוש. ללא שִדְרַה מרכזית של פרטים הטרו-סקסואלים, פשוט לא יהיה לאותו מין דור המשך מבחינה ביולוגית. 

הטיעון האבולוציוני הזה דורש חידוד, כדי שנבין באופן מדוייק למה הוא כל כך עוצמתי בהקשר לשאלה שלנו. כשאני אומר ש"יצור דו-מיני רוצה לשרוד", כאילו למין כלשהו יש תודעה, והוא "רוצה לשרוד", זו בעצם הָאָנַשַה של "הטבע" שמסתירה את הטיעון האמיתי, שהוא עמוק וחד יותר, והולך ככה: כיוון שהמין האנושי, או מין הכלבים, שרד אלפי או מאות אלפי שנים מאז שהוא בא לעולם ועד היום, זה מוכיח למפרע, בראייה לאחור, שהוא אימץ דפוסים שאיפשרו את ההישרדות הזו. כיוון שהמין האנושי הוא דו-מיני, המימוש הפרקטי של הדפוסים הללו הוא שישנה הטייה חזקה בתוך המין הזה לזוגיות הטרו. כלומר, אין כאן שיפוטיות, או קביעה שמשהו מסויים הוא טוב יותר או רצוי יותר - אלא פשוט הכרה בכך שהמערכת שלנו מקבלת דחיפה חזקה לכיוון הזה, בין אם אנחנו אוהבים אותו באופן אישי ובין אם לא. ורק בזכות הדחיפה הזו, אני ואתם בכלל קיימים.

אמנם, כיוון שאנו כבר משליכים את יהבנו על הברירה הטבעית של התהליך האבולוציוני, אנחנו חייבים גם לשאול את עצמנו את השאלה המקבילה: אם הנטייה ההומוסקסואלית שרדה עד היום, האם אין בכך ראיה שיש גם לנטייה הזו ערך אבולוציוני? אם יש ערך שכזה, הוא אמנם לא יוכל להתבטא על ידי המשכיות פיזית ישירה של המין האנושי, אבל זה רק מעצים את השאלה, שאלה שדורשת תשובה. למיטב ידיעתי, המחקר בנושא הנטיות ההומוסקסואליות ומקורן עודנו בחיתוליו, וקשה ביותר להתקדם בו כיום בגלל הנפיצות הפוליטית שלו. כפי שכותב דאגלס מאריי בספרו "שיגעון ההמון", ושממנו אני אצטט בוודאי גם בפרקים הבאים, 

"הלהט הסובב כל היבט של גנטיקה בתחום הזה הוא אחת הסיבות לכך שנערכו מחקרים מעטים כל כך על היבטים אחדים של הומוסקסואליות. לדוגמה, נערכו מחקרים מעטים מאד על תפקידה האבולוציוני של ההומוסקסואליות, אם אכן יש תפקיד כזה… יש ביולוגים שמוכנים להודות בחשאי שזהו כשל בתחום החקר שלהם. אך הנושא מוקף כיום במים עמוקים וסוערים עד כדי כך שאקדמאים מבקשי קביעות לא ישושו לעסוק בו כלל וכלל."

והוא מוסיף, וזה מתקשר להקדמות שלי על המתח שבין רגשות לעובדות:

"אם החלטנו אילו תשובות אינן אפשריות - או באילו תשובות לא נוכל לעמוד - אין הרבה טעם להעלות את השאלות, למעט חיבתנו כלפי האמת" 

כלומר, הוא אומר בצער, אחת הסיבות שאנו לא יודעים את התשובה לשאלות הללו היא כי אנחנו, כחברה, פוחדים לשאול אותן, פוחדים לדעת מה התשובות שנגלה. 

האמת, אני כנראה אצטט עוד בעתיד מן הספר הזה של דאגלאס מארי, ולכן אולי שווה לשתף כמה מילים לגביי הבחור. מדובר בפובליציסט בריטי שמרן חד ומבריק, שלאחרונה הגיח לתודעה הישראלית בכך שראה את עצמו כמחוייב להגן על ישראל בכל במה אפשרית, כולל ביקור בארץ ושידור מתוך עזה כשהיה יכול, כדי להביא לעולם את הזוועות שקרו כאן ולהילחם באנטישמים בכל מקום שיכל. חוץ מזה, יעניין אתכם אולי גם לדעת שהוא עצמו הומוסקסואל מוצהר. לא שזה אמור לשנות משהו לגביי הנכונות של דבריו - אני בסוף מאמין שצריך לבחון עמדות של אנשים לפי הנכונות שלהן ולא לפי מי אומר אותן - אבל לאלו מכם שחוששים שאולי מדובר במישהו שאין לו אמפתיה למצב ההומוסקסואלי, אולי זה יעזור להרגיע את החששות הללו.

בכל אופן, אני כן רוצה לתת קצת נופך לסוג התשובות שיכולות להינתן לגביי התרומה האבולוציונית של הנטיות ההומוסקסואליות, כדי שתבינו שלא מדובר רק בהרהור שלי. נראה לי שיהיה מעניין לשמוע כאן דו-שיח חופשי בין שתי דמויות שכדאי שגם אותם תכירו. הקטע הבא הוא הסוף של ראיון של ד"ר ג'ורדן פיטרסון עם דייב רובין. פיטרסון, שאותו הזכרתי בפרק השני בפודקאסט, הינו פסיכולוג קנדי שהתפרסם במסגרת המאבק שלו נגד מגמות פרוגרסיביות בקנדה בתחום המגדר, ושעוד נדבר עליהן בהמשך.

דייב רובין הינו בעל תכנית אירוח אינטרנטית שרצה כבר כמה שנים, ושווה לפרט קצת לגביו. הוא יהודי וגיי, שהיה דמוקרט מוצהר עד לפני כמה שנים, וההקצנה הפרוגרסיבית דחקה אותו, כמו הרבה כמוהו, לעבור צד מבחינה פוליטית, כך שבבחירות האחרונות הוא כבר הצביע לטראמפ. מדובר בבחור מאד נעים, בסה"כ, ובסרטון הזה הוא מספר על הזוגיות הגיי-ית שלו, הרצון להביא ילד לעולם עם בן הזוג שלו. הראיון ארוך, ובו שניהם משוחחים על ההבדלים שבין זוגיות הטרו לבין זוגיות הומו-אית, ואתם מוזמנים כמובן להאזין לכולו. 

בנושא שלנו, הנה קטע מסוף השיחה שלהם, שבו הם דנים בשאלה - מה יכול להיות הערך האבולוציוני של הנטייה ההומוסקסואלית? כיוון שהם מדברים מהר, אני לא אלאה אתכם בתרגום מילה-במילה של הדברים, ואסכם אותם כאן, ואז אתן לכם להאזין קצת. בגדול הם אומרים - נראה שאנשים שאינם הטרוסקסואלים נוטים להיות גבוה יחסית במדדים של יצירתיות. הזהות שלהם יותר גמישה הרבה פעמים, שזו גם תכונה של יצירתיות פנימית. ממילא, הם מציעים - בניסוח של רובין שמצטט את פיטר תיל, המנכ"ל לשעבר של פייפאל והומוסקסואל גם כן - ש"הסטרייטים מספקים את הגֶנִים, בעוד הלהט"בים מספקים את המֶמִים". 

באופן יותר מדוייק אפשר לומר שהם מציעים משהו בכיוון הזה: אולי המערך הגנטי או החברתי שמביא לעולם אנשים מאד יצירתיים, מביא על הדרך גם עלייה בנטייה להטב"ית. הגמישות המנטלית והרגשית שמספקת יצירתיות למין האנושי, יכולה גם "לשחרר" אנשים מכבלים אחרים, כמו נטייה מינית "קלאסית", מה שיתבטא במיניות לא קונבנציונאלית.

שימו לב שמדובר בשיח פתוח, כלומר אין כאן מחקר שמוכיח את מה שהם אומרים - אבל שווה לקחת מכאן לפחות את ההבנה שהמערכות הללו מאד מורכבות, ושכל מי שחושב שיהיה כיף להתחיל לשחק איתם ושלא יהיה לכך מחיר, כדאי שיחשוב פעמיים. 

 

אוקיי - ועכשיו, מה לגביי הקשר בין מין לזהות מגדרית?

גם כאן, לפי מה שהצלחתי למצוא על הידע המדעי העדכני, ישנה תשתית ביולוגית שמובילה להלימה גבוהה של המין עם הזהות המגדרית, וזאת דרך מבנה המוח. וכך כותבת ד"ר דברה סו בספרה:

"כאשר זרע מפרה ביצית בכניסה להריון, העובר יהיה או זכר או נקבה. הביולוגיה הזו תשפיע על סוג ההורמונים שהעובר נחשף אליהם ברחם, וזה ישפיע על הזהות המגדרית שלו או שלה כשיוולדו. בערך לאחר שבעה שבועות, אם העובר הוא זכר, אברי הרבייה שלו יחלו להפריש טסטוסטורון, מה שיעצב את המוח באופן גברי. אם העובר היא נקבה, התהליך הזה לא קורה."

כלומר, המין הביולוגי משפיע על התפתחות המוח. בתור קוריוז אשתף גם שסו מביאה בסיפרה שמערכות AI מצליחות כיום לזהות בדיוק של 70% מתוך מבנה המוח של מישהו אם מדובר בגבר או באישה, מה שמורה על כך שיש תבניות שונות שנוצרות במינים השונים.

הצעד הבא הוא להבין שמבנה המוח וכמויות טסטוסטורון בגוף משפיעים על המגדר - הנה ציטוט לדוגמה משיחה שהיא עשתה ובה הסבירה קצת איך מודדים את העניין במחקר, ומדוע עדיין יש נשים "גבריות" יותר וגברים "נשיים" יותר:

"מראיינת: אז איך מודדים מגדר? איך מבחינים בין מגדר לבין מין אם השניים קשורים יחד ביולוגית?

ד"ר סו: זה יותר בקטע של דיווח על רגשות פנימיים. אבל במחקרים מסתכלים על התנהגות. אם מסתכלים על בנות שנחשפו ליותר טסטוסטורון הן מתחילות להתנהג יותר כמו בנים, בקטע שהן יותר אגרסיביות, משחקות במשחקים יותר פיזיים… בנות עם מוטציה גנטית שגורמת להן להפריש ברחם יותר טסטוסטורון מתנהגות, כשהן גדלות, יותר כמו בנים באופנים הללו… אבל כמובן שבהרבה מחקרים מסתמכים על עדות אישית של תחושה פנימית."

כמובן, זה שיש למשהו מרכיב ביולוגי, לא אומר שהוא קבוע וסטטי בכל רגע. הרי כולנו חווים שינויים במצב רוח וכן הלאה. בהמשך אותו ראיון, שואלת אותה המראיינת בדיוק על זה: 

מראיינת: "לפעמים אני מרגישה גברית יותר, ולפעמים נשית יותר, ובכל סיטואציה המצב המגדרי שלי באותו רגע משפיע על איך אני מתנהגת… אולי זו הסיבה שאנשים רוצים להגדיר את עצמם כנזילים מגדרית... זה מרגיש לי שהמגדר שלי הוא דינמי, לא סטטי. אפילו אם הוא בעל תשתית ביולוגית…"

ד"ר סו: "אני חושבת שזה טיפוסי לרוב האנשים. מה שאולי משתנה בין אדם לאדם זה כמה התנועה הזו רחבה, אבל זה מאד טיפוסי. וזו הסיבה שאני חושבת שאין צורך להמציא מגדרים חדשים או קטגוריות חדשות רק בגלל שיש למישהו תחושות הפנימיות שנמצאות בתנועה… זה פשוט אנושי…"

כלומר, יש מרכיבים ביולוגים חזקים שמשפיעים על האופי דרך מבנה המוח, ומייצרים לנו את ההתכנסות הסטטיסטית הזו שבה מין ומגדר נמצאים - לרוב, אבל לא תמיד - בהלימה זה לזה. ועדיין, זה לא סותר את העובדה שכל איש ואישה שונים, שמרחב התחושות שלהם עדיין מאד רחב, ושהם מושפעים מעוד דברים כמו הסביבה והאירועים האישיים שהם חווים. לדעתה של דר' סו, הכרה בכך איננה מחייבת קטגוריזציה חדשה מעבר לשני המגדרים המוכרים - כלומר, אין צורך להגדיר תת-הגדרות קשיחות מעבר למה שכבר יש, ולאפשר למגוון להיות מוכל בתוך ההגדרה הקיימת, שכן להגדרה הזו יש תשתית ביולוגית וממילא יש לה גם משמעות ברורה.

אנחנו לקראת סיום, אז אני רוצה לקחת כמה דקות לסכם את מה שראינו כאן ממעוף הציפור. 

בעוד שלושת הממדים שדיברנו עליהם כאן, של מין, נטייה ומגדר, הם "על הנייר" נפרדים זה מזה, בפועל הם מופיעים בשטח בשני צירופים שכיחים ביותר, והשאלה ששאלנו היא - מדוע? המדע היום איננו יודע מספיק בעניין כדי לענות באופן החלטי ומדוייק, אבל ראינו שיש מרכיבים ביולוגיים חזקים מאד שפועלים לייצר את הצירופים הללו: מנגנון הישרדותי שמכוון לנטייה הטרו, ומנגנונים בתוך הרחם שמשפיעים על מבנה המוח על ידי הפרשת טסטוסטרון, שמשליכים לאחר מכן על הרבה תכונות שאנו מתייגים חברתית כ"נשיות" ו"גבריות". ובו זמנית, אנחנו לא יודעים מה הגבולות של ההשפעות הללו, וכמה דרגות חופש יש לכוחות חברתיים בהשפעה עליהם בהמשך הדרך. 

מול העובדות הללו, יש להציב את האתגר שעומד בפנינו כחברה שבה ה"בינאריות המגדרית" מוטמעת בה, בחוקים ובנורמות שלה, ובו זמנית יש בה אנשים שחורגים מהבינאריות הזו. כאן אנו מגיעים שוב להבדלי הדגשים בין ליברלים לשמרנים: בעוד הליברלים מדגישים את הסבל של אותם אנשים, ומחפשים דרכים להגמיש את המערכות החברתיות הקיימות כדי שירגישו יותר מוכלים, השמרנים מדגישים את חשיבותה של המסגרת הקיימת לקיומה של חברה מתפקדת, ולכן מתנגדים למה שהם תופסים כשינויים גדולים מדי. וכמובן - אני מכליל כאן. אז לדוגמה, יש דתיים סופר-ליברלים בקטעים הללו, ויש גם חילונים שמרנים מאד. תמיד תוודאו שאתם שואלים את מי שמולכם באופן אישי מה הוא חושב - אל תשליכו מהתווית לדעות.

בכל אופן, מול שתי האסכולות הללו, הפרוגרסיבים לא מרוצים בכלל. השמרנים בוודאי אינם לרוחם, אבל אפילו הליברלים אינם הולכים רחוק מספיק לדעתם. לדעתם, עצם השיח המדעי-ביולוגי שמבאר את הבסיס למצב הקיים הוא חלק בלתי נפרד מן המסגרת הדכאנית הקיימת. הם שואפים לפתרון אחר, פתרון שידרוש, כרגיל, מהפכה כוללת במבנה החברתי שלנו. אבל על זאת ועוד נדבר רק בפרק הבא…

אז - מקווה שהיה לכם מעניין!

רגע - היה לכם מעניין? איזה כיף! אולי תמליצו לחבר או חברה על הפודקאסט? ותזכירו להם להירשם גם באתר כאן!

ועד הפעם הבאה,

להתראות…

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה פרק 14, והפעם, נתחיל בסיפור. יודעים מה - שני סיפורים. 

הראשון התרחש ב-2014, בתחרות של אומנויות לחימה משולבות לנשים (MMA). בתחרות הזו ניצחה פאלון פוקס את טאמיקה ברנט בסיבוב הראשון בנוקאואט טכני, כששברה לה את ארובת העין, ואף גרמה לה לזעזוע מוח. טאמיקה סיפרה, בשיחה עם כתבים, שמעולם לא הרגישה כה חסרת אונים מול מתחרה אחר בענף.

השני התרחש לפני כמה חודשים, באוגוסט 2023. באותו חודש התקיימה תחרות מטעם האגודה הקנדית להרמת משקולות, The Canadian Powerlifting Union (CPU). בתחרות הזו, בדיוויזיה הנשית שלה, ניצחה אן אנדרס, ולא סתם ניצחה: היא ניצחה בנוקאאוט סימלי, והרימה משקל מצטבר של 597.5 קילו - מאתיים קילו יותר מאשר האישה שהגיעה למקום השני. פער של מאתיים קילו, 50% יותר, בתחרות של ספורטאיות מקצועיות, זה דבר די מטורף. בכך, היא גם נהייתה האלופה העולמית הלא-רשמית, בהשוואה לביצועיהן של נשים אחרות ברחבי העולם.

מה המשותף לשני הסיפורים שסיפרתי כאן? בשני הסיפורים הללו אתם יכולים לחוש שהזוכות בתחרות הינן נשים עם כח פיזי מרשים, כמובן. אבל מה שעוד יותר מעניין, וחשוב לפודקאסט שלנו, הוא ששתי הזוכות הללו היו גברים עד לפני כמה שנים, לפני שהן החלו להזדהות כנשים. כלומר, שתי המתחרות הללו הן גברים ביולוגים (טעות התחביר מכוונת, כמובן), שמתחרים בתחרויות לנשים מול נשים ביולוגיות, וקובעים שיאים חדשים בספורט לנשים או מתעמתים מולם בקרב פיזי ומרביצים לנשים ביולוגיות בכל הכח לפי כללי הפורמט.

התופעה הזו, של גברים ביולוגיים שמתחרים בתחרויות לנשים, לא קרתה בין לילה, וכפי שאתם מבינים מהתאריכים של שני האירועים, לפחות כבר עשור יש דיונים סביב התביעה של אנשים שמזדהים כמין ההופכי למין הביולוגי שלהם להשתתף בספורט לפי הקטגוריה שמתאימה למין שבו הם מזדהים, ולא לזה של הגוף הביולוגי שלהם. סביב הנושא הזה יש הרבה מוקדים של ויכוח: זכויות נשים, זכויות להט"בים, איך קובעים מה נחשב "הוגן" בספורט ומה לא, ועוד ועוד. 

אבל בשורש הדברים יש עניין אחד, והוא העניין הקריטי ביותר לשיחה שלנו כאן בסדרה: לְמה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים "אישה". אם המילה "אישה" מתייחסת לאיזו מציאות ביולוגית ברורה, אז על פניו אין זה משנה איך אתה מזדהה רגשית, אם אתה גבר ביולוגי אינך יכול להשתתף בתחרות לנשים, פשוט כי זו הכותרת של התחרות. וכמובן גם להיפך, ביחס לתחרויות של גברים. ואם לעומת זאת המילה "אישה" משמעה בעיקר האופן שבו אתה מזדהֶה - או את מזדהַה - אזי את מוזמנת להיות חלק מן התחרות, ואולי צריך רק לעשות משהו כדי לאזן את התחרות, כמו שיש מגבלות משקל באיגרוף. נניח, אפשר לדרוש שיהיו מגבלות על כמויות טסטוסטורון בגוף של מתחרות שכאלו, שכן זהו חומר שהגוף הגברי מפיק ושנותן לגברים ביולוגיים יתרונות תחרותיים מול נשים.

יודעים מה, הסיפורים הללו מזכירים לי סיפור שלישי שכדאי לשתף כאן כדי להמחיש את העניין. באנגליה, בספטמבר 2017, נכנסה אישה בשם קארן וייט לבית הכלא לנשים ניו-הול ב-West Yorkshire. לאחר שלושה חודשים, הועברה וייט מבית הכלא הזה לכלא אחר, לאחר שנמצא שהיא תקפה מינית שתי אסירות אחרות. הסיפור הזה קשה גם ככה, כמובן, אבל קחו עוד שתי עובדות שכשמחברים אותן יחד קשה להאמין שהסיפור הזה אמיתי. קודם כל, קארן וייט היא גבר ביולוגי, שלא החל שום תהליך של ניתוחים או טיפולים הורמונלים אבל החל להזדהות במהלך התהליך המשפטי כאישה. ושנית, קארן וייט - שלפני שינוי הזהות שלה, שמו היה דיויד תומפסון - נכנס לכלא כשבעברו יש עבירות של שוד, פדופיליה - ואונס נשים. כן, שמעתם נכון: רשויות בריטניה נתנו לאנס נשים, להכנס לכלא נשים, בגלל שהוא הזדהה כאישה. רק לאחר שהתלונות על תקיפה בבית הכלאה צפו, הוציאו אותו משם, ושמו אותו - או שצריך לומר "אותה"? מבלבל מאד, אני יודע - שמו אותו בכלא לאסירים מסוכנים. 

מה קורה כאן? ואולי גם שווה לשאול - איך זה נובע או מתקשר לכל מה שראינו עד כה?

חלק ממה שאנחנו נראה בפרקים הבאים עלינו לטובה הוא איך הכל חלק מאותה תפיסת עולם פרוגרסיבית שהרחבנו עליה עד כה. בתור התחלה, בואו ואקשר אתכם לדברים שראינו בסוף הפרק שעבר. שם ראינו איך יש אנשים שמגדירים מחדש את המילה "גזענות" באופן שרק אנשים לבנים יכולים להיות גזעניים. היום אנחנו רואים איך אנשים רבים על ההגדרה של מונח מאד מוכר - "אישה", ומצַפּים שכל המערכות שנשענות על אותה הגדרה ישתמשו במשמעות שהם יוצקים לתוכה כדי להדריך את ההחלטות שלהן. ממילא, יכולים לצוץ כאן תופעות שיפתיעו את אלו מכם שמחזיקים בראש הגדרה אחרת מזו שיש אצל אלו שמצליחים להטמיע את ההגדרה שלהן במערכות שסובבות אותנו, כמו איגודי הספורט או מערך בתי הסוהר.

אז, מקווה שחגרתם חגורות בטיחות! בפרק הזה אנחנו נקדים כמה הקדמות חשובות לדיון שלנו, ובפרקים הבאים אנחנו ניכנס לעומק הדיון, המאבק או הויכוח הזה. ובעיקר לשמרנים שבכם - תחזיקו חזק, כי הרבה דברים שחשבתם שהם ברורים מאליהם לכולם, מסתבר שהם לא ברורים בכלל, ובטח שלא לכולם.

עכשיו שפתחנו את התיאבון בכמה טיזרים כאלה, בואו נחזור לבסיס. הפרוגרסיביות רואה אי-שיוויון בהמון ממדים, והשניים המרכזיים ביותר הם גזע, ומין-מגדר-נטייה-מינית. עד עכשיו דיברנו על גזענות, ולכן שווה לקחת רגע ולשים לב להבדלים שיש בין הנושא הקודם לבין הנושא החדש שלנו. 

ספיציפית, יש הבדל אחד גדול בין נושא השיוויון והמעמד החברתי בכל הקשור לגזע, לבין זה הקשור למין. קיומם של גזעים שונים היא תוצאה של "אקראיות הסטורית", של העובדה שקבוצות שונות חיו בנפרד זה מזה לתקופות ארוכות. גבר שחור ואישה לבנה שיביאו ילדים לעולם, הילדים הללו לא יהיו שייכים לאף גזע באופן "טהור". כך גם יהיה אצל הילדים שלהם, הנכדים וכן הלאה, בכל דור הדברים יכולים להמשיך ולהתערבב.

[במאמר מוסגר אולי שווה להעיר שבעולם של הפרוגרסיבים, שסבורים שהתרבות הלבנה מקנה ללבנים זכויות יתר, המורכבות הזו מייצרת שעות של דיונים ומיקרו-דיונים על כמה לבן וכמה שחור מישהו נחשב לפי הרקע המשפחתי שלו או שלה. הדברים יפורטו, לדוגמה, בדקויות סביב דרגת ה"שחורות" שלו, ומי שלא מאמין לי שיחפש באינטרנט את המונח colorism, שמשמעו אפלייה על בסיס רמות שונות של גוון שחור בצבע העור שלך - לפעמים אפילו אפליה פנים-קהילתית, אצל האפרו-אמריקאים.]

בכל אופן, העובדה שגזע איננו דבר קבוע ושקשה למדוד אותו היא עוד סיבה שבגללה מאד מוצדק לבטל את הגזענות הממוסדת, ולבער אפלייה על בסיס גזע מכל מערכת החוקים והנורמות הרשמיות במדינות המערב. שכן אין באמת סיבה להפריד בין אנשים רק בשל מוצאם או צבע עורם, כל עוד הם חולקים מצע משותף של ערכים שמאפשר להם לחיות יחד. ומכיוון שכך, כשהפרוגרסיבים באים וטוענים שיש אפלייה על בסיס גזענות במערב, הם נאלצים לחפש בעולמות הסטייה הסטטיסטית, ולא בספרי החוקים. על הדברים הללו דיברנו בהרחבה בפרקים הקודמים, אז לא נחזור עליהם כאן.

בניגוד לנושא הגזע, מין מגדר ונטייה מינית הינם נושאים שבהם דווקא ישנם הבדלים מהותיים במציאות, ששורשם בתשתית ביולוגית אובייקטיבית ומשם הם מחלחלים גם לאופן שבו החברה בונה את עצמה. בפרק הזה נתמקד בממד הכי אובייקטיבי ומוכר, והוא עולם הזהות המינית, ונשאיר את הנטייה המינית והמגדר להמשך הסדרה.

בנושא המין, בואו נתחיל בזווית החברתית. בחברה המערבית, זה מובן מאליו שיש לנשים וגברים צרכים שונים, שצריכים לבוא לידי ביטוי בהתנהלות הציבורית והחברתית שלנו, וזאת בניגוד למשהו מקביל בתחום הגזע שהיה מוקע תוך שניות. הדברים ידועים, אבל בואו ניקח כמה דוגמאות. מקובל שלנשים וגברים יש צרכים רפואיים שונים, ושיש רופאים שמתמחים בענייני נשים דווקא, אבל לחלוטין לא מקובל שיהיה רופא שרוצה להתמחות בטיפול באנשים לבנים. ברוב המקומות אנחנו מקבלים כמובן מאליו שיש שירותים לנשים ושירותים לגברים, וזאת אפילו שהיינו מזדעזעים אם היינו שומעים שיש קניון שבו יש שירותים נפרדים לאשכנזים ולאתיופים. ואמנם, יש מקומות שבהם יש חדר שירותים אחד משותף, זה נכון, אבל עדיין, תַראו לי את ההורה שירגיש בנוח לתת לבני העֶשְרֶה שלו להתלבש בחדר הלבשה משותף לבנים ובנות בבריכה העירונית. ומצד שני, אי אפשר להאמין שנמצא מקום שבו מפרידים בחדרי ההלבשה לפי גזע או עדה.

הפודקאסט איננו מתמקד בהוויה הישראלית בעונה הזו, אבל שווה לדעתי לנצל את המקום הזה כדי להשחיל איזו מילה גם על הנושא של "הדרת נשים" שעולה אצלנו מדי פעם. חלק גדול מן הויכוח על הנושא הזה כאן בארץ בעצם נסוב סביב מתי הפרדה על בסיס מין הופכת לאפלייה. ההבדל בין דתיים לחילוניים איננו לרוב בדרגת הרגישות לאפלייה, אלא בעמדות שלהם לגביי מתי הפרדה טובה לשני המינים גם יחד. הדתיים - ואני מדבר בהכללה גסה כמובן, שכן יש הרבה תת-קהילות דתיות עם דעות שונות מאד בעניין - סבורים שיש להרחיב את הרעיון הכללי שמרגיש לרובנו טבעי סביב מלתחות, ולהפעיל אותו גם על בתי כנסת, בתי ספר, ולפעמים גם תנועות נוער. לעומת זאת, החילונים ובכלל אלו שמתנגדים לתנועות הללו רואים בהפרדה אלמנט של כפייה - לרוב זה נתפס ככפייה בכיוון אחד, של הגברים על הנשים - ולכן נלחמים נגד העקרון הזה כשהוא מתרחב מעבר למה שהם חושבים שראוי. גם הם כנראה יסכימו שנשים וגברים לא צריכים לחלוק מלתחות, אבל הפרדה בבתי הספר זו כבר הגזמה שמאפשרת אפלייה. וכמו שבארצות הברית הבינו שאם מפרידים בין שחורים ללבנים בבתי הספר, אז בתי הספר של השחורים יסבלו מאפלייה בתקציב וכו', גם כאן הסכנה הזו קיימת וחייבים לעמוד על המשמר.

בכל אופן, אם נחזור לנושא שלנו, מבחינה חברתית הפנמנו שהאבחנה המינית היא חשובה ומועילה, אם כי עדיין לא דיברנו מדוע היא כזו ומתי - נרחיב על כך בפעם אחרת ונשים את זה בצד לבינתיים. מהרגע שעוברים לבחינה הביולוגית, הדברים ברורים עוד יותר. בניגוד לערבוב בין גזעים, ש"מדלל", בא נאמר, את התיוג הגזעי באופן טבעי, כשגבר ואישה מביאים ילד לעולם, הילד הזה הוא שילוב גנטי של שני ההורים שלו, אבל הוא בסוף או זכר או נקבה. כלומר, הקִטלוג הבינארי משתמר בין דור אחד לשני, באופן הפוך לגמרי ממה שקורה בערבוב בין גזעים. 

אמנם, הבינאריות הזו איננה כה פשוטה כשצוללים לפרטים, וכאן רק אתן טעימה קטנה מן המורכבות שהטבע מספק לנו. ישנו מיעוט של אנשים - משהו כמו אחוז אחד מהאוכלוסיה - של אנשים שמוגדרים כ"אינטרסקס", כנראה משהו דומה למה שקרוי במשנה "אנדרוגינוס". לאנשים אלו יש בגוף שלהם אברים "זכריים" ואברים "נקביים", ולכן עצם קיומם מציב שאלה ותביעה כלפי החברה. ברמת הביולוגיה צריך להבין איך הם משתלבים בבינאריות שרובנו לוקחים כמובנת מאליה, וברמת החברה צריך להחליט מה האופן הנכון, הרגיש והצודק שאנשים כאלו יפעלו כשכל כך הרבה מערכות מניחות את הבינאריות הזו בתשתית שלהן. ושיהיה ברור - גם אם יש רק מישהו אחד כזה, תשובה חייבת להינתן: בסוף, גם הוא או היא צריכים ללכת לשירותים.

בפרקים הבאים אני נתייחס לזווית החברתית של השאלה הזו, אבל כרגע אני רוצה רק דקה של ביולוגיה. כי סיקרן אותי - מה יש למדע העדכני ביותר לומר על הנושא של אינטרסקס. כדי לוודא שאני לא עושה יותר נזק מתועלת בנסיון שלי לייצר בהירות, וכיוון שאני - כפי שאתם יודעים - אינני מומחה לענייני מין ומגדר, חיפשתי לעצמי ספר שיעשה לי סדר במונחים לפני שאני מנסה לעשות אותו עבורכם. בחרתי בספרה של ד"ר דֶבּרה סוֹ, עיתונאית חוקרת בתחום הביולוגיה והנוירולוגיה, ושמו "סופו של המגדר" - The End of Gender. בספר הזה שיצא ב-2020 היא סוקרת את מה שיש למחקר המדעי לומר על מין, מגדר וכל מה שביניהם, וספיציפית מכוונת בספר להפריך חלק מן הטיעונים הפופולרים שמסתובבים באינטרנט בעניין. אני מודה שעדיין לא קראתי את כולו, אבל הוא בהחלט מקור טוב להתעדכן בו על המחקר העדכני והוויכוחים שיש כיום בעניין. אני אפנה במהלך הפרקים הללו לפעמים לציטוטים מהספר, וגם מצרף כאן לינק לראיון איתה שבu היא מרחיבה על הנושאים הללו, למי שרוצה לצפות וללמוד עוד.

האבחנה הכי ברורה כיום, לפי ד"ר סו, בין זכרים ונקבות, היא בסוג תאי הרבייה שלהם, הקרויים "גמטה" (Gametes). אצל בעלי חיים, גמטות נקביות נקראות ביציות או תאי ביצית, וגמטות זכריות נקראות זרע, וגם אצל אנשים שחווים מצב של "אינטרסקס" יש רק סוג אחד של תאים שמיוצר, בסופו של דבר. כלומר שביולוגית, אכן יש לנו מצב בינארי. אבל זה לא פותר את השאלה החברתית שהעלינו לעיל, אלא רק את הסקרנות המדעית שלנו.

העובדה שיש אבחנה ביולוגית חדה מאד - או לפחות, עם שוליים אפורים מאד דקים - והעובדה שכתוצאה מכך החברה שלנו גם מבססת הרבה מערכות באופן מפורש על גביי הזהות הזו, מייצרת גם דינמיקה אחרת בשיח הפרוגרסיבי ואלו שמתעמתים מולו. כאן אין צורך לחפש סטיות סטטיסטיות כדי לגלות שעדיין יש יחס שונה בחברה לאנשים ממינים שונים - הדברים גלויים וידועים לכולם. העיקר הוא שהפרוגרסיבים חושבים שהמצב הזה פסול, והם רוצים לעשות לכל עולם המיניות את מה שעשו קודמיהם במאה הקודמת לגזענות: למחוק את האבחנות הבינאריות על בסיס מין, מגדר ונטייה מן הלקסיקון שלנו. כך לדעתם החלוקה הדיכוטומית הזו היא עצמה חלק גדול מהסיפור הדכאני של הפטריארכליות: כפייה חברתית ואף לשונית על כל האוכלוסייה, שמנרמלת ראייה בינארית ולא מאפשרת לאנשים את החופש להיות "משהו באמצע". הגמשת המונח "אישה", לדוגמה, שיכולה להוביל גבר ביולוגי להתחרות בהרמת משקולות מול נשים, היא רק דוגמה אחת למימוש בשטח של אותה שאיפה פרוגרסיבית.

עכשיו, רוב השיח בשנים האחרונות, והשיח שאנחנו נתמקד בו בפרקים הבאים, סובב סביב נושא המגדר דווקא, אבל ראוי לציין בהקשר שלנו שמקובל בחוגים מסויימים להפסיק להתייחס אפילו למין הביולוגי של מישהו כמשהו אובייקטיבי, אלא כתווית ש"ניתנה לו בלידתו על ידי הרופא", ובאנגלית - Assigned sex at birth. הדיוק הלשוני הזה בא לומר - גם מין זו תווית חברתית, שרופא כלשהו נתן לך. הרופא הוא חלק מן המטריצה המחשבתית המערבית, הוא "הוסלל" לחשוב באופן שבו מין הוא בינארי, ואתה קרבן של ההסללה הזו, אבל זה לא אומר שזה מי שאתה. 

לחלקכם, אולי לכולכם, זה נשמע לא סביר, אבל זה מה שקורה בשטח, ואנו נרחיב על כך בהמשך.

אחת מתופעות הלוואי של הטרנד הזה ביחס למין הוא קידום, על ידי חוגים פרוגרסיבים, של הצעות "סטריליות" ופונקציונליות לתחליפים עבור המילים ה"טעונות" הללו, של איש ואישה. סוג של "פוליטיקלי קורקט" על סטרואידים.

לדוגמה, בוא נסתכל על אתר הבית של החברה "'קלו"', שמוכרת אפליקציה לנשים למעקב אחרי המחזור שלהן. כחלק מן האתר הם גם מספקים חומרים נילווים על נושא המחזור, בריאות נשית וכו'. ובכן, תחת הסעיף של "שיוויון מגדרי" מופיע טור שכותרתו "איך לשוחח על המחזור, מעבר למגדר". ושם נאמר כך, ואני מצטט:

"אולי זה נשמע לכם מוזר כרגע לומר "אנשים עם דם ווסת" או "אנשים עם מחזור", אבל זה לא שונה במאומה משינויים אחרים שאנו עושים בשפה כדי למנוע הטיות. אלו מונחים יותר מדוייקים המונח "נשים", והשימוש במונח שאיננו מגדרי עוזר להנגיש את החומר הרפואי החשוב לכל אלו שזקוקים לו - ללא קשר למגדר שלהם."

כלומר, הם מציעים לפרק את הזהות ההוליסטית הזו שקרויה "אישה" למרכיבים הטכניים שלה, ולהשתמש בייחוס הטכני והפונקציונלי כשמדברים על עניינים רפואיים. “אל תאמרו אישה, אימרו אנשים עם מחזור”. אנחנו רק בתחילת הדרך שלנו בפודקאסט בנושא הזה, אז לא פיתחנו כאן עדיין את הכלים לנתח באופן מדוייק את הגישה הזו, מה מועיל בה ומה מזיק בה. מה שכן, הדברים הללו מזכירים לנו את פרק 12, בו דיברנו על הדה-קולוניזציה של המתמטיקה, ואיך הפרוגרסיבים ראו בסוג השאלות ששואלים בכיתה נסיון להטמיע ערכים מערביים קפיטליסטים באופן נסתר. באופן דומה, גם כאן הם רואים בשפה הבינארית, הדו-מינית או דו-מגדרית, הסללה בעייתית ביותר, על ידי התרבות המערבית, של השיח והמציאות.

האם הם צודקים? עד כמה הם צודקים? ומה ההשלכות בשטח של הגישה הזו, כבר כיום ובעתיד, אם נאמץ אותה עוד יותר? אלו הדברים שננסה להבין בפרקים הבאים.

פתחתי את נושא המגדר של הפודקאסט בעניין השפה, כדי לפרק כמה מוקשים חשובים לקראת הכניסה שלנו לנושא. פודקאסט, כידוע, הוא מדיום שבו אני משתמש במילים, בשפה, כדי לשתף רעיונות איתכם המאזינים והקוראים. כיוון שחלק גדול מן המאבק מתרחש סביב הגדרות ומשמעות של מילים, זה הופך את השיחה שלנו כאן למורכבת. אני הרי רוצה עד כמה שניתן לפרוש מרחב דיון רחב שכולם יכולים להאזין לו בלי להרגיש שמתעלמים מעמדתם. אבל מאידך, המאבק עצמו הוא סביב השפה שיש לְדָבֶּר בה, והמשמעות של המילים שלה. זה אומר שכל מילה שנשתמש בה כאן יכולה להיתפס כסוג של בחירת צד מראש בדיון. יש כאן לופ לוגי שאי אפשר לצאת ממנו, כי כדי לדבר על נושא אנחנו צריכים לבחור שפה, אבל בחירת השפה יכולה להיתפס כנותנת יתרון לצד מסויים.

אז, אני משתף איתכם את המורכבות הזו, כדי שתבינו איך הדברים עומדים להתנהל. באופן כללי, אני אשתמש במילים באופן שבו רוב האנשים מבינים אותם באופן פשוט, בשיח הרגיל שבין אנשים ברחוב ולא בשיח שבפקולטות לענייני מגדר, כיוון שהשפה הזו כנראה משותפת לכולנו. ובהינתן תשתית משותפת כזו, נציג את התפיסה הפרוגרסיבית שמאתגרת את התפיסה ה"מסורתית" שמוכרת לנו, כדי להבין את החידוש שבה ואיך דרך השפה היא מנסה לתקן את העולם. 

בהמשך לנקודה הקודמת, חשוב להדגיש אותה אבל מזווית אחרת. אחד האתגרים הספיציפיים בשיחה בנושאים הללו בשפה העברית, היא שהשפה המדהימה שלנו היא שפה "מגדרית", בוא נאמר: לכל שם עצם יש גם מין, זכר או נקבה, וכך גם לפעלים. זאת בניגוד לשפות כמו אנגלית, שבה המילים נייטרליות-מגדרית מלבד מילים כמו "He", "she" וכן הלאה. 

הדבר הזה יוצר קושי בפרקים שלנו משתי סיבות. ראשית, אני עומד לתת דוגמאות רבות, וזה יהיה מאד מורכב כל הזמן לומר "הוא או היא" על כל משפט. אז אני אנסה לגוון בדוגמאות שאני נותן, אבל אני מבקש מראש סליחה מקהל השומעים - והשומעות! - אם אני לא נותן ייצוג שווה לשני המינים. הדברים מכוונים, כפי שנהוג לומר, לגברים ונשים כאחד, אלא אם כן צויין במפורש אחרת.

שנית, יש כאן קושי מיוחד דווקא בפרקים הללו, כיוון שישנם אנשים - לדוגמה אלו המזדהים כטרנסג'נדרים - שאצלם יש מתח בין הזהות המינית שלהם לזהות המגדרית שלהם. כשאדם הוא ממין זכר אבל הזהות המגדרית שלו היא נשית, האם עליי להטות את הפעלים והתארים שלי ביחס אליו לזכר, או ביחס אליה לנקבה? כפי שאנחנו נראה, זה לא רק אתגר שלי, אלא אחד ממוקדי הויכוח הלוהטים ביותר במלחמות התרבות של היום: שמרנים מתעדפים כאן את הזהות המינית, בעוד ליברלים ופרוגרסיבים - את הזהות המגדרית. הדבר הזה יוצר בלאגן גדול בכל שיחה, כיוון שבעצם אי אפשר לדבר, אי אפשר להוציא משפט נורמלי כמעט, בלי לקחת צד בויכוח הזה. והאמת, זה מאד בולט בעברית, אבל אפשר לשמוע את הקושי הזה אפילו בשפה האנגלית. לפני כ-4 שנים ניהל טִים פול, בלוגר ידוע, שיחה עם ג'ק דורסי, מנכ"ל טוויטר לשעבר, ו-וִידַאיָא גָ'אד, האחראית בין השאר על נושא מניעת ההסתה בטוויטר. באותה שיחה טים העלה מספר טענות נגד טוויטר שהראו, להבנתו, שהם מוטים אידיאולוגית ואינם נותנים מקום שווה לכל מגוון הדעות, ספיציפית בהטייה אנטי-שמרנית.

פול: יש לכם הטייה, ואתם מטרגטים אנשים ספיציפיים בגלל שיש לכם את ההטייה הזו בלי שאתם שמים לב.

דורסי: אתה יכול לתת דוגמה?

פול: הדוגמה הכי ברורה היא ההענשה של אנשים על שימוש בכינוי גוף שאינו נכון… אם אתה שואל שמרן מה ייחשב קריאה למישהו בכינוי גוף לא נכון, הוא יגיד שזה מקרה שבו אתה קורא לזכר ביולוגי בכינויים גוף כמו "היא". התפיסה הפרוגרסיביות הפוכה ב-180 מעלות. ממילא, יש לכם באתר מדיניות רשמית שמכוונת נגד התפיסה השמרנית…

אז, זו בעיה קשה, וכשמשוחחים על הנושא אי אפשר להימנע מלהכריע פרקטית איך להתנסח גם אם לא אידיאולוגית. אז ההחלטה שלי לפודקאסט הזה היא, בגדול, להשתמש במילים הללו לפי השיח שמקובל בשיח המגדרי, כלומר שאם אני אומר שמישהו הוא טרנסג'נדר, אני מכוון לאישה ביולוגית שמזדהה כגבר. ועדיין, יהיו מצבים שאני אשנה מן המגמה הזו, כי בסוף מה שחשוב לי יותר מכל הוא שהדברים יהיו ברורים לכולם, ואם בשם הבהירות אני צריך להנתסח באופן שפחות מקובל, אז נעשה גם את זה. כל עוד השגתי את זה, אני אשאיר את המאבק על הדבר ה"נכון" להקשר אחר.

אז מאיתכם, המאזינים, אני מבקש: אנחנו כאן כדי לשוחח ולהבין זה את זה - אל תתנו לעקרונות שלכם על איך אתם הייתם רוצים שאני ואחרים נתנסח למנוע מכם להתחבר לרעיונות ראויים. אם יכולתי להתנסח נייטרלית לגמרי כדי למנוע את המתח הזה, הייתי עושה זאת. אבל כיוון שאין לנו ברירה, עדיף לצעוד קדימה עם קצת אי נוחות מאשר לעמוד במקום. וחוץ מזה - אנחנו אוהבים את השפה העברית, ונשתמש בה עד בלי די, ואם זה אומר שכל אחד מאיתנו יפעיל קצת גמישות רגשית כדי לעשות זאת, אז חיזקנו גם שריר חשוב על הדרך - היכולת לצאת מה"מטריצה" המחשבתית שאנו לרוב פועלים בתוכה, ויצא הפסדנו בשכרנו.

וזהו להיום - פתחנו נושא מורכב אך סופר מעניין, ואני מקווה שזה התחיל לעשות לכם סדר בדברים, או לפחות באיך יש לחשוב עליהם. ואני רק יכול לקוות שתמשיכו להגיע, כרגיל, גם לפרק הבא.

ובינתיים - תגיבו לפרק! תשתפו עם חברים! יש כאן רעיונות חשובים שכדאי להכיר, אני חושב, וככל שנפיץ יותר כך נגדיל את מעגל השיח שסביבם.

אז עד הפעם הבאה…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 13 של העונה הראשונה!

בואו נתחיל בקצת טריוויה: הידעתם שישנה פוביה בשם  טריסקאידקפוביה? באנגלית קוראים לזה "Triskaidekaphobia".

הפוביה הזו לא קשורה לפרוגרסיביות בשום אופן - היא הפוביה מהמספר 13, שבתרבויות מסויימות נחשב למספר חסר מזל ביותר. זו הסיבה, בין השאר, שישנם בתי מלון שבהם מדלגים, פשוט, על המספר הזה במיספור הקומות. אבל אנחנו בפודקאסט שלנו לא סובלים מהפוביה הזו, אז פרק שלוש עשרה - הנה הוא כאן :) 

בהמשך לפרק הקודם, תכננתי היום להציג בפניכם עוד שתי דוגמאות להשלכות רחבות של הפרוגרסיביות על המדיניות הציבורית, וגם הפעם, תראו שהדוגמאות נושקות לתחום הגזענות, ואז חשבתי לעצמי - בטח כבר מתחיל לעייף אותם, הקהל הנאמן שלי, לשמוע על גזענות? האם באמת כל הטא-רה-ראם סביב הפרוגרסיביות מתמצה בנושא הזה?

ובכן - כמובן שלא! ואני שמח לבשר לכם שמהפרק הבא והלאה אנחנו נעבור להתמקד בתחום אחר, אחד התחומים הכי חמים של מלחמות התרבות כיום, והוא כל המאבקים סביב נושא הנטייה המינית והמגדר, וספיציפית נושא היחס לטרנסג'נדריות. אז לאלו מכם שמחכים כבר כמה שבועות שאתייחס לנושאים הללו, שאולי שמעתם עליהם בחדשות או בטוויטר - בפרק הבא נתחיל להיכנס אליו, כרגיל מתוך כבוד לכל הדעות. דווקא מתוך הכבוד שאנחנו נותנים לכל דעה יש טעם גם לבקר אותה, וכך גם נעשה בפודקאסט שלנו, כהרגלנו. 

ובכל זאת, נראה לי שזה זמן טוב לומר כמה מילים על הסיבה שבגללה עד כה רוב ההתעסקות היתה בתחום הגזענות. או יותר נכון, היו לכך שתי סיבות. מצד אחד, זה באמת נושא בעל משקל גדול מאד אצל ידידנו דוברי האנגלית מעבר לים, וחלק מהותי ממה שמדריך את התפיסה של הפרוגרסיביות כיום. הסיבה השניה היא שבו זמנית, זה גם נושא קצת פחות מרכזי אצלנו, כאן בישראל. נכון, מתחים סביב גזענות יש גם לנו, הן בשיח הפנים-יהודי והן בין יהודים לערבים, אבל זה לא תופס את עיקר השיח הזהותי בישראל. ממילא, כשחשבתי איך לארגן את הפודקאסט היה נראה לי שיהיה קל יותר להסתכל על נושא הגזענות בריחוק הנדרש כדי שהרעיונות שנדון בהם יהיו העיקר, ולא הרגשות האישיים שלנו, ההעדפות והאתגרים שאנו מתמודדים איתם יום יום. 

אבל אם יש משהו שניסיתי להדגיש שוב ושוב לאורך הפרקים, הוא שרעיונות ועקרונות בסוף מחלחלים למציאות באופן עוצמתי, ולכן כל כך חשוב להבין אותם. אנחנו לא כאן כדי להתחמק מדיונים אמיתיים ועמוקים, אלא כדי להבין דברים, דווקא משום שהם משפיעים עלינו. ולכן, מן השבוע הבא נצעד בעזרת הכלים שפיתחנו אל תוך תחומים שקרובים יותר אלינו בישראל, כמו היחס לגיוון בנטיות מיניות ומגדר. 

אני בטוח שהתהליך יהיה מעניין ומעשיר - אני כל הזמן לומד דברים חדשים בו ומוצא זוויות חדשות לבחון אותו בהם, ורק שמח לחלוק אותם איתכם. מה שאני מבטיח לכם הוא שגם בפרקים אחרי הנוכחי, הסגנון של הפודקאסט לא ישתנה. אני מכוון תמיד לאיזה תחום דיון שיכול להיות משותף לשני הצדדים, ועדיין לצאת ממנו עם תובנות מועילות, וכך גם יהיה בנושא הסבוך הזה - מילה שלי. זה אולי גם המקום להזכיר לכולם שיש אתר לפודקאסט, ואימייל שאפשר לכתוב אליי בו, אז אם אתם רוצים להגיב לתוכן של הדברים - בואו, הצטרפו! אני מבטיח להגיב לכל מי שיכתוב, ואני גם אשמח להכניס תובנות שלכם לתוך הפרקים הבאים, לפי מה שיעלה בשיח.

בכל אופן, השבוע אנחנו עדיין עם נושא הגזענות - אבל כמובן שיהיו כאן חידושים. אל תדלגו סתם לפרק הבא! אל תגרמו לי להתחרט על זה שסיפרתי לכם מה בדרך… אמנם עשיתי עכשיו פרומו סופר-ארוך לפרק הבא, אבל אני מבטיח שגם לפרק הזה יהיה שווה לכם להקשיב. כי גם בו אנחנו נראה איך התנועה הפרוגרסיבית מחפשת דרכים יצירתיות לעשות מהפכות במצב האנושי בשטח, מצד אחד, ומצד שני מנסה לארגן מחדש את האופן שבו אנחנו חושבים, דרך השפה היומיומית שלנו, כדי לעגן אצל כולנו את תפיסת המציאות שלה. שתי התנועות הללו - החיצונית-טכנית והפנימית-לשונית, הם סוג של תנועת מלקחיים שבה הם מנסים לתקוף את החולי שבמצב האנושי ולשחרר אותנו ממנו. האם זה מצליח, או אולי לפחות יצליח בעתיד? בואו ניגש לפרק שלנו ונראה.

בתור התחלה, בואו נדבר על המשטרה. המשטרה, כמו הצבא, היא גוף מאד מאתגר לחברה שמקדשת את החופש והחיים. המשטרה היא גוף שמותר לו באופן רשמי להפעיל כח פיזי נגד אנשים אחרים, ובמקרה של המשטרה הפעלת כח בתוך המדינה נגד האזרחים שלה עצמה. השוטרים שעובדים בה מאומנים, בין השאר, לפגוע באחרים לפי הצורך. בגלל הסכנה שבהפעלת כח פיזי - הכאב והנזק שאפשר לגרום מתוך עמדת כח משטרתית לאזרחים תמימים יותר ותמימים פחות - המשטרה תמיד נמצאת בסד לחצים מובנה. מצד אחד, התפקיד שלה הוא להשתמש בכלים שניתנו לה כדי להבטיח את הסדר הציבורי, הבטחון האישי והצדק, ומצד שני, אסור לה להשתמש בהם יתר על המידה. ממילא, בכל הפגנה סוערת יש תלונות על המשטרה - ולרוב משני הצדדים: אלו שמרגישים שהיא סלחנית מדי למפגינים פרועים ואלו שמרגישים שהיא אגרסיבית מדי כלפי אלו שרק רוצים להביע את דעתם במסגרת אזרחותם. 

ועדיין, עם כל זה שהמשטרה היא מערכת עם סכנות מובנות של ניצול כח שלא כראוי, ובוודאי יכולה להשתפר בהתנהלות שלה, רובנו מבינים גם שמשטרה היא חלק מכל חברה בריאה ומתפקדת. היא אחת מן הגופים היחידים שאחראים על אכיפת החוקים שהכנסת מעבירה בשם האזרחים, ובלעדיה אנחנו נחיה במצב של כאוס, שבו אנשים אחרים - ביריונים, כנופיות, מאפיות - יפעילו כח כדי להשיג את מה שהם רוצים, בלי שיש לאזרח הפשוט סעד מהמדינה. במצב שכזה כל שיוותר לנו הוא להתחמש באופן אישי ולהתחיל קרב יריות בכל מריבה על חניה. לצערנו, זה בערך המצב שאנחנו כאן בישראל רואים בערים הערביות ובהתיישבות הבדואית. היעלמות המשטרה משאירה וואקום של שימוש בכוח, ומישהו תמיד ימלא את הוואקום הזה, וזה לא יהיה תמיד מישהו טוב.

אז לאחר שיישרנו קו כזה, וכולנו מסכימים שצריך משטרה, הגיע הזמן לפגוש את אלו שחושבים אחרת לגמרי. אנחנו חוזרים אחורה בזמן ליוני 2020. הקורונה בשיאה, כמובן, אנשים תקועים בבית ומרגישים איך הממשלה מתקשה להתמודד עם הוירוס, ואז קורה האירוע המפורסם שבו ג'ורג' פלויד, גבר אפרו-אמריקאי, נהרג במיניאפוליס על ידי דרק שווין, שוטר לבן. מחאות אדירות פורצות ברחבי ארצות הברית והעולם, תחת הכותרת הכללית "חיי שחורים נחשבים", Black Lives Matter. 

בכל אופן, אחת מן התביעות שעלו תדיר באותן הפגנות היו - Defund the Police, שמשמעה המילולית היא "להפחית במימון המשטרה". ההרג של פלויד נתפס לא כבאג אלא כפיצ'ר, כמשהו מערכתי וגזעני במשטרה, ושלכן לא מספיק להעניש את השוטר אלא יש לעשות משהו דרמטי הרבה יותר. אבל מה בדיוק? הסיסמא הזו פורשה באופנים שונים אצל אנשים שונים: הגישות המרכזיות יותר דיברו על אימונים טובים יותר לשוטרים, ריענון כללי ההתנהגות עם חשודים, תוספת מצלמות תיעוד כדי ששוטרים יזהרו יותר בהתנהלות שלהם, והקלה על תביעה של שוטרים שסרחו. בנוסף, יש כאלו שהרחיקו לכת עוד יותר, ודרשו להסיט תקציבים מהמשטרה לתהליכי מניעה של פשיעה: יותר לחינוך, יותר לתמיכה סוציאלית, באופן שימנע את הצורך במשטרה כה גדולה ואקטיבית.

ובהחלט, ברמת העיקרון נראה שכל הדברים הללו ראויים היו להיבדק. כמו כל מוסד או ארגון, המשטרה יכולה להסתאב, להיות גדולה מדי או קטנה מדי. יתכן שלבעיות מסויימות לא צריך משטרה אלא עובדים סוציאלים, או מומחים מתחום רפואת הנפש. ובכלל, יש הרבה רעיונות מעניינים שאפשר להציע כשינויים בפוקוס ובהיקף של עבודת המשטרה. אבל היו כאלו שחלמו על יותר. קבוצות של אקדמאים, סופרים ופעילים חברתיים חלמו אז, וחלקם עדיין חולמים, על ביטול המוסד כולו. Abolish the Police, הם תבעו.

הטיעונים של אותם רדיקלים - ואני קורא להם ככה לא מתוך ביקורת אלא פשוט כי ככה הרבה מהם קראו לעצמם, בקטע טוב וחיובי שמשמעו רצון לטפל בשורש האמיתי של הבעיה - נשמעים מאד משכנעים לעיתים. המחקרים שהם עשו מזהים באופן חד אוסף של בעיות ולקחים מן העבר. אם ניקח את המרכזיות שבהן - רפורמות משטרתיות מן העבר לא עזרו בהורדת האלימות נגד מיעוטים; תקציבי המשטרה גדלים בלי שרואים ירידה משמעותית במספרי הרצח והאונס; רוב המשימות היום-יומיות שלהם מתמקדות בדברים קטנים כמו ויכוח בין שכנים או כתיבת דוחות חניה. ראוי להעיר שעל כל אחת מן הטענות הללו ראוי לבחון אם הדאטה תומך בהן או לא, אבל לצורך הפודקאסט שלנו אנחנו נזרום כרגע עם הטיעונים כאילו המספרים תומכים בהם, כדי להישאר מפוקסים.

כמובן, קריאה לביטול המוסד מעלה אוסף של שאלות, חלקן מהותיות וחלקן טכניות. נתחיל מן המהות - למה לקרוא לביטול המוסד כולו? לאור הדברים שראינו בסדרה, אתם אמורים לנחש כבר את התשובה. היא הולכת משהו כזה: לאור כמות המעצרים של שחורים ומיעוטים אחרים באוכלוסיה, אפשר להוכיח סטטיסטית שהמשטרה סובלת מבעיה של גזענות מערכתית - גזענות שספוגה בה מאז שהיא נוסדה. יש שמעירים על כך שהמשטרה לפני מאתיים שנה התעסקה המון במרדף אחרי עבדים שחורים נמלטים, וה"גנטיקה" הזו, לדעתם, עדיין פעילה.  ומכאן הדרך קצרה להאשמת מערכת המשטור בהיותה חלק מן התכנית האימפריילית המערבית, שנועדה לדכא מיעוטים. תאזינו, לדוגמה, לתיאור של אלגרה מק'לווד בוובינר על הנושא:

"הקריאה שלנו לביטול הממסד היא קריאה לשינוי רדיקלי. היא קשורה לקריאות רדיקליות קדומות יותר לביטול ממסד העבדות, והשאריות המתמידות שלהן בתוך מערכת המשפט הפלילית, כנגד אימפריאליזם והאלימות הכאילו-צבאית שמשפיעה גם בבית פנימה וגם בעולם כולו. יש כאן יותר מ-500 שנים של שיעבוד של אנשים שחורים, קהילות ילידיות ועוד קהילות מוחלשות."

כלומר, אנחנו תמיד חוזרים לאותו סיפור. התרבות המערבית כולה חולה, וצריכה לעבור שינוי רדיקלי. תיקון מנגנון המישטור הוא חלק מתיקון החברה כולה באופן הוליסטי. כפי שנמשיך לראות, זו תבנית קבועה אצל הפרוגרסיבים, שהם כמעט ולא מסוגלים לעשות "בידוד" לבעיה אחת, כי אצלם הכל הוא חלק מן הסיפור הגדול. וזה גם חלק מן הבעיה - אם החולי נמצא בכל מקום ויכול גם להתפשט ממקום למקום, אז הרבה מן הפתרונות שלהם הן "הכל או לא כלום", מה שמקשה על הסתפקות בהתקדמות הדרגתית.

אז זה במהות. אבל עוד יותר מעניין הוא הצד הטכני. שכן, מיד תעלה השאלה הטבעית אצל כולנו: נניח שאתה מצמצם פשיעה עד למינימום - מינימום איננו "אפס פשיעה", נכון? עדיין צריך משטרה לטפל במינימום הזה. רצח, אונס, שוד מזויין - בסוף, מישהו צריך להגיב לקריאה הזו ולטפל בה, אז - מי זה יהיה?

התשובה של הפרוגרסיבים היא - כמעט ולא נצטרך משטרה כי אנחנו נמנע אפקטיבית את הפשיעה לפני שהיא קוריית, ואת הקצת שישאר - וזה בטח יהיה בשוליים, נפתור על ידי שיח בריא ומעצב. בואו ניקח כמה ציטוטים של תומכי הגישה הזו. כך לדוגמה כותבת אפריל וויטוורת' בטור שהיא כתבה על ביטול המשטרה (הבריטית, במקרה שלה):

"על ידי ביטול הממסד המשטרתי, נתח אדיר של משאבים ממשלתיים יתפנה. אם המשאבים הללו ינוצלו באופן הנכון, הם יוכלו לממן יוזמות מקומיות חשובות של קהילות ושירותים ממשלתיים. כתוצאה מכך, בני הקהילות הללו יחוו עלייה ברמת החיים, מה שיבטל מראש את הצורך לפנות לחיים של פשע. היוזמות הללו יכולות להתממש לדוגמה במימון דיור, עזרה במציאת עבודה ורשת ביטחון חברתית שיתופית. מכניזמים כאלו יביאו לחיזוק המצב הפיננסי, החברתי והרגשי של האזרחים, מה שיחליש את מגמת הפנייה לפשע בשורשים שלו."

בנוסף, היא כותבת שיש לשנות את הגישה שלנו מגישה של ענישה, לגישה של שיקום. וחשוב שנשים לב בדיוק למה שהיא אומרת על השיקום הזה:

"במקום להעניש אנשים ולהכאיב להם, אנשים יעברו תהליך של שיקום והשלמה ו"צדק מרפא". השיטות הללו יפחיתו את הסיכוי להישנות התנהגויות כאלו, תוך כדי שינוי עמוק בתפיסה המנטלית של הפרט, כדי שהם יוכלו להפוך לאזרחים אחראיים מחדש"

שימו לב למשפט "שינוי עמוק בתפיסה המנטלית של הפרט". זוכרים את תת-המודע? הנה הוא כאן שוב, מבצבץ לו. 

בואו נשמע גם קצת מראיון שעשה טרבור נוח, מגיש ידוע של תכנית אירוח, עם סופרת אפרו-אמריקאית צעירה שכתבה ספר על ביטול המשטרה. טרבור שואל אותה - גם אחרי ביטול המשטרה נצטרך שמישהו יגיב לדברים כמו רצח, אז מה יקרה אז? והנה התשובה שלה:

"אם אנחנו חושבים על דברים כמו רצח, הרבה רציחות קורות בגלל שגבר רוצה לשלוט במיניות של האישה, וזה לא דבר שטבעי לגבר, אלא הוא למד לעשות זאת מתוך הפטריארכיה, ואנחנו רוצים לשאול איך אנחנו יכולים להיפטר מן ההבנייה החברתית שגורמת לגברים לחשוב שהם יכולים לומר לחברה שלהם "אסור לך לעזוב את הבית"... או לדוגמה בגלל מריבות מטופשות על כבוד או נכסים - אנשים מובנים חברתית לעשות זאת, ואנחנו יכולים ללמד גברים וילדים להתנהג אחרת מול אחרים"

אבל הדברים שלה אינם מפצחים את הבעיה העיקרית: מה עם הבעיות שלא יפתרו על ידי מניעה? מה עם הרוצח הסדרתי, או הבחור שפשוט לא יכול בלי החברה שלו - מי יגיב לאלימות שלהם וימנע אותה?

זה לא מפתיע, האמת, שקשה לה להתמודד עם המצב שתיארתי. בואו נזכר במה שראינו בפרק הרביעי: הפרוגרסיבים מאמינים שחוליי היחיד הם כמעט ורק שיקוף של חוליי החברה. אדם אונס בגלל שהוא עבר טראומה, או בגלל שהפטריארכיה לימדה אותו שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה לנשים. אם יהיה לו חינוך טוב ובריא, לא יהיה אונס בעולם. אדם שודד רק בגלל שהוא חווה חוסר, אבל אם תהיה רשת סוציאלית חזקה, לא יהיה חוסר והשוד ייעלם מן העולם. האדם נולד טהור ומושלם, אז כל חטא שלו הוא בעצם הוכחה למשהו מערכתי. עם מספיק מאמץ, נוכל להכחיד את המחסור ומתוך כך גם הרצח בעולם.

אבל דווקא מתוך חוסר המוכנות להכיר בנדרשות של משטרה בכל מדינה, נראה שהם סבורים שגם הכיוון ההפוך נכון: אם עדיין יש רצח, אז זה עצמו סימן שלא הלכנו רחוק מספיק.

האם הם צודקים? בסוף זה עניין של תפיסת עולם, כמה עמוק ניתן להגיע בתכנות-מחדש של הקיום האנושי. להגיע לאחוזים נמוכים של פשיעה בוודאי אפשר - אבל ל-0? הקול הסקפטי שבתוכי אומר: אם זה אפשרי, עדיין לא נוסדה החברה הזו עד היום, ככה שהסיכויים להצליח להגיע לשם כנראה קלושים ביותר. 

והאמת, זה בדיוק חלק מן הבעיה בחלום הפרוגרסיבי: הוא יכול לסמן "הצלחה" רק כשהצליח 100%. שוב אנחנו נפגשים כאן בדחף לסטריליזציה, בחלום האוטופי. אני מצרף פה עוד לינק שבו דיברו עם כמה פעילים ואקדמאים וביקשו שהם יסבירו מה פשר החלום לביטול מוסד המשטרה. חלק גדול מהם מצוטט בכתבה כמשתמשים ברעיון של "החופש לדמיין משהו אחר" - דמיון היא המילה המנחה פה. הם חולמים, וחשים שהמערכת הקיימת כל כך מקובעת ובכל מקום שהיא מפריעה להם ולכולנו למצוא משהו טוב יותר אחרי שידוד מערכות טוטאלי. 

[חשוב לי להדגיש שכמובן יש גם גרסאות של אוטופיזם שאינם פרוגרסיביות: המון גרסאות פונדמנטליסטיות של דתות מנסות בעצם להגיע לאוטופיה, אבל במקום על ידי צעידה קדימה - "פרוגרס" - על ידי צעידה אחורה, אל עבר שורש קדום ועמוק של התרבות שלנו. וגם שם, אותן בעיות יכולות לצוץ. הפרוגרסיביות חוטאת בדברים הללו בגלל, בין השאר, שהיא איננה מסוגלת להכיל גם רעיונות שאינן שלה, גבולות לחזון שמציבים קבוצות אחרות. ובהחלט, כל קבוצה שתהיה אבסולוטיסטית כזו, תוכל להגיע לאותן המקומות שהפרוגרסיביות מגיעה אליהן.]

ולסיום הסיפור הזה: אולי זה רק קוריוז, אולי זו הפרכה ניצחת של הרעיון של ביטול המשטרה, תחליטו אתם. הקריאות הרדיקליות הללו לביטול המשטרה לא מומשו עדיין בפועל בארצות הברית, וכפי שאתם מבינים הן עדיין תכנית בהתהוות עבור התומכים שלהן. אבל כן ראוי לציין מקום אחד שבו זה קרה: במשך חודש יוני 2020, בעיר סיאטל, השתלטו קבוצות אנרכיסטיות בהובלת BLM על אזור של כחמישה רחובות בעיר, שהקיף גם את המקום שבו מת ג'ורג' פלוייד. הם הבריחו משם את המשטרה, והשליטו באזור סוג של קומונה פתוחה למשך כמה שבועות. שלטים וגרפיטי של "אזור ללא שוטרים" וכדומה הופיעו בכל מקום, ובשבוע הראשון אנשים סקרנים הגיעו מכל עבר להסתובב באווירה החופשייה שהזכירה את שנות ה-60. אלו שהחליטו להתנחל במקום התחילו לגדל ירקות בשטחים הפתוחים, פתחו "קו-אופים" סוציאליסטיים שבהם יכולת לתרום דברים ולקחת דברים - הכל לפי מה שבא לך. בלילות היו מופעי מוסיקה של מוסיקאים מקומיים, וכמובן סמים ושתיה היו שם בשפע. נואמים רדיקלים באו לדבר שם, ולסחוף את ההמון עם הקריאה "לחלום על עולם טוב יותר, עולם שבו לא צריך משטרה". 

אבל ככל שהזמן התארך המצב באזור החל להתדרדר. בלילות הסתובבו שם חמולות חמושות, וגלי ונדליזם החלו להתפתח. לאחר שארבעה אנשים נפצעו ושניים נרצחו, המשטרה סוף סוף החליטה לחזור לאזור, פירקה את המחסומים ונכנסו פנימה. הניסוי כשל, לפחות במובן שהאזור לא שרד במתכונת המיוחדת הזו יותר מכמה שבועות, ועלה לעיר 12 מליון דולר בפיצויים לבעלי עסקים שנפגעו בתקופה הזו.

הסיפור הזה ממחיש, שוב, שגם אם אתה מצליח לזהות בעיות באופן עמוק, זה לא אומר שיש לך בהכרח הצעות טובות לפתרונן. ועד שאין לך פתרונות כאלו, נסיונות לערער את המערכת נדונים לכשלון, וכשלון שיעלה לאנשים בממונם ובחייהם. זה לא סתם ניסוי כלים - זה אימון באש חיה.

הדוגמה השניה, שנקדיש לה כמה דקות, מתרחשת במגרש הלשוני. אנחנו נראה את זה שוב ושוב גם בפרקים שיבואו, אבל הפרוגרסיבים מאד אוהבים לשחק במילים ובהמצאה של מילים חדשות, ועוד יותר מזה - בהגדרה מחדש של מילים מוכרות ולהטביע בהן משמעות חדשה. דיברנו כאן בפודקאסט הרבה על גזענות, ולכן, אני שמח לבשר לכם שגזענות היא אחת המילים שעברה, בשנים האחרונות, מסע של הגדרה מחדש. 

מהי ההגדרה של גזענות? בויקיפדיה בעברית נשמרה, בינתיים, הגדרה שתואמת את מה שרובנו כנראה חושבים עליו כשאנו מדברים על גזענות:

"במשמעותה הרווחת, מגדירה הגזענות התייחסות שלילית (שנאה, אפליה) לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם."

לפי ההגדרה הזו, כל אחד יכול להיות גזען כמובן. כל אחד שייך לאיזו קבוצה אתנית או צבעית, ויכול להתייחס באופן שלילי לאנשים בשל צבע עורם והמוצא שלהם. 

אז מה הפאנצ' ליין, אתם שואלים? הרי הדברים הללו ברורים מאליהם, זו פשוט הגדרה של מילה. אלא שיש כאלו שיגידו לכם שאין הדבר כך! אני רוצה להקריא לכם, בתרגום חופשי, מתוך דף ויקיפדיה אחר, שכותרתו: "דעה קדומה פלוס כח", וכך נאמר שם:

“פטריסיה בידול-פאדווה הציעה את ההגדרה החדשה הזו בספר משנת 1970, שם היא הגדירה גזענות כ"דעה קדומה פלוס כח ממסדי". לפי ההגדרה הזו, שני מרכיבים נדרשים כדי שתהיה גזענות: דעה גזענית קדומה, וכח חברתי כדי לקרקע ולאכוף את הדעה הקדומה בכל החברה כולה. תומכיה של התפיסה הזו סבורים, לפיכך, שכל אדם יכול להחזיק דעה קדומה, אבל בני מיעוטים חסרי כח ולכן רק אנשים לבנים הינם בעלי השררה ויכולים להיות גזענים"

אני רוצה שנשים לב לדברים שנאמרים כאן, כי יש כאן שני מהלכים. המהלך הראשון הוא להגדיר את המושג מחדש: גזענות מוגדרת מחדש כשילוב של שני דברים. האחד הוא מה שאנחנו חושבים, באופן פשוט, שהוא גזענות - דעה קדומה על בסיס גזע, והשני הוא כח ממסדי. רק כשאדם מחזיק את השניים הללו יחד - כשיש אדם עם דעות קדומות פלוס כח ממסדי - אפשר לומר שמדובר באדם גזען.

זה המהלך הראשון. אבל יש כאן גם מהלך שני, והוא מה שמוזכר במשפט האחרון: שתומכי הגישה הזו סבורים ש"רק אנשים לבנים יכולים להיות גזענים" כיוון שרק הם מחזיקים בכח הממסדי.

אנחנו כבר בפרק ה-13 אז אנחנו כולנו שועלי קרבות ותיקים, ואני בטוח שהטוויסט הזה איננו מפתיע אתכם כבר. אבל בכל זאת, אנחנו צריכים לשאול - ומה עם אנשים שחורים שמחזיקים בעמדות כח? האם לא היו בארצות הברית ראשי עיר, מושלי מדינות, שופטים, גנרלים ואפילו נשיא שהגיעו מן הקהילה השחורה? האם הם לא החזיקו בכח, ואם כן, האם הם לא היו מסוגלים להיות גזענים? 

בתשובה לשאלה הזו, יש שטוענים באופן קטגורי - לא. רק לבנים יכולים להיות. וכך כותב ג'ורג' יאנסי, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת אמורי, בסוף 2021: 

"גם בתקופה שלנו, אותם מפכלים, ראשי עיר, חברי קבינט, חברי קונגרס, פרופסורים, מנכלים, מנהלי בתי כלא, הנשיא וסגני הנשיא השחורים, עדיין חיים בתוך מדינה שנבנתה על יסודות של גזענות אנטי-שחורה. ממילא, לכל אחד מן התפקידים הללו שהם מחזיקים בהם אין באמת הרבה משמעות והשפעה במסגרת המערכת של עליונות לבנה"

אנחנו רואים כאן שוב איך מאשימים כאן את ה"תת מודע הקולקטיבי", את ה"מערכת הלבנה", שלא משנה כמה אנשים שחורים יחזיקו בה כח, המערכת כולה עדיין "נגדם" באופן מהותי. 

כשאני קורא את הדברים הללו, אני שוב נדהם איך המערכת המושגית של הפרוגרסיביות מייצרת כלא מחשבתי אָיום למאמיניה: הבעיות בעולם, לדעתם, כל כך מושרשות, שמצד אחד חובה על כולם להילחם בהם, אבל ביחד עם זה אין דרך הדרגתית לפתור אותן. רק מהפכות, רק עקירה מן השורש. וכל עוד זה לא קרה, אז לא עשינו כלום, או לפחות כמעט לא עשינו כלום. וכיוון שהעקירה הזו אולי לא תקרה כלל ואולי תקרה רק בעתיד הרחוק, אז מצפה למאמינים תקופה ארוכה של דכדוך. 

ונראה לי שהדברים הללו פתרו לי, באופן אישי, חידה שהרבה זמן תהיתי לגביה. תמיד תהיתי - אם הפרוגרסיבים כל כך רגישים לעובדה ש"כח משחית", אז מדוע הם כל הזמן שואפים לקבל כח? אני שם בצד את זה שהרבה אנשים אוהבים כח, בלי כל קשר לעמדתם הפוליטית. איך הם מסבירים את זה לעצמם, איך הם פותרים את הסתירה הפנימית הזו? ונראה לי שהתשובה היא במה שבדיוק ראינו: שהכח שהם יכולים לקחת הוא תמיד רק קמצוץ מן הכח שיש ל"צד השני". לא משנה כמה הם יזכו בבחירות ובמינויים וכו', תמיד הם יהיו הצד החלש, כי ה"מערכת", הדבר האמורפי הזה שאי אפשר לשים עליו את האצבע כי הוא כל כך חמקמק, הוד-תת-הכרתיותו שנמצא בכל מקום, והוא הרבה יותר עוצמתי. ממילא יש כאן צמא גדול מאד לכח שאי אפשר להרוות אותו, כי זה לעולם לא יהיה מספיק כדי לייצר שיוויון כוחות. אנחנו רואים כאן שוב איך חוסר היכולת למדוד דברים באופן ברור, יכול להוביל למגמות שאין להם סוף ושמשתלטות על הכל, ומי יודע מה הן דורסות על הדרך.

אז זהו להיום, ואתם כבר יודעים על מה אנחנו עומדים לדבר בפעם הבאה. אז נעצור כאן! מקווה שהיה מעניין, מקווה שאתם מתרגשים לקראת הנושאים הבאים, ובינתיים - שיעורי בית! 

תשתפו עם חברים שנראה לכם יעניין אותם…

וכמובן - תצטרפו אליי גם בפעם הבאה!

להתראות,

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק 12!

אני רוצה להתחיל בשיתוף אישי: אחת הסיבות לכך שרציתי לעשות פודקאסט בנושא של הפרוגרסיביות המודרנית הוא בגלל הדברים שאנחנו עומדים לסקור בפרק הזה ובבאים אחריו. במידה מסויימת, לפחות עבורי, כל הדברים שסקרנו עד עכשיו הם הקדמה, מֶתָאַבֶן - ועכשיו הגענו למנה העיקרית.

זוהי המנה העיקרית בשני רבדים. רובד אחד הוא הרובד המעשי: הדברים שאנחנו נסקור בפרקים הקרובים הם החזית של "מלחמות התרבות" שמתרחשות בארצות הברית, כפי שנראה להלן. כשאני אומר שהם החזית, הכוונה היא שהם נושאים שבהם הקרב עדיין לא הוכרע בין הקבוצות השונות, והקרבות מתרחשים בַקמפוסים ובבתי המשפט, בבתי הספר היסודיים ובתיכונים ובאולמות הקונגרס. האנטישמיות ואנטי-ישראליות, לדוגמה, הצטרפו לאחרונה באופן פומבי ביותר לאותה חזית, אם כי הם היו שם כבר מזמן, בשקט. 

הרובד השני, הוא הרובד המהותי: אנחנו נראה איך הרבה דיונים ואירועים שנראים לא קשורים זה לזה, או קשורים באופן רופף, הם בעצם עימות יסודי משותף בין שתי תפיסות עולם מקיפות שרואות אחרת לגמרי מושגים בסיסיים כמו מוסר, צדק, ואמת. וכיוון שכך, העימות אינו מוגבל רק לקוריוזים כמו התראות טריגר, אלא הוא מתגלם בעוצמה גם ובעיקר בנסיונות של הפרוגרסיבים לאתגר עקרונות יסודיים ביותר של תרבות המערב כפי שהיא מוכרת לנו.

מהשם של הפרק אתם כבר יודעים מה הנושא - הדה-קולוניזציה של המתמטיקה! איזה שם מפוצץ, אה? אבל - מה זה, ולמה זה מעניין מישהו?

כדי להבין את המונח הזה, אנחנו צריכים קודם להבין מה זו "דה-קולוניזציה" בהקשר האקדמי והתרבותי. אז, כפי שרובכם בוודאי יודעים, במאה ה-15 החלה תקופת הקולוניאליזם, שבה מדינות אירופאיות החלו לטייל בעולם ולגלות עוד ועוד מקומות שלא הכירו קודם, ולייסד שם קולוניות - בסיסים של המדינות האירופאיות באותם ארצות ויבשות חדשות. לתנועה הזו עדיין יש שובלים שניתן לראות גם היום. לדוגמה, עדיין ישנו מוסד בשם "חבר העמים הבריטי", שמכיל בתוכו מדינות מן האמפריה הבריטית, בהן קנדה, ג'מייקה ועוד. בגלל המוסד הזה אתם יכולים לדוגמה לקנות בולים קנדיים למשלוח דואר עם דיוקנו של המלך צ'ארלס הבריטי מביט אליכם מתוכם. 

הקולוניאליזם, שבעבר הרחוק נתפס בעיניי אירופה כמשימה כלכלית, דתית ואפילו מוסרית, כשליחות של האדם המערבי להביא את הקידמה והנצרות לכל העולם, ולהאדיר את המדינות שמהן הגיעו, נחשבת כיום מילה גסה. היא מעוררת בדמיוננו - בצדק רב - תמונות של זרים הבאים לאדמות שאינם שלהם ומנסים לגזול אותן ולשעבד את התרבויות הילידיות בכח הזרוע. במאה העשרים החלה, אם אני לא טועה בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה, תנועה של דה-קולוניזציה, עזיבת המערב את אותם בסיסים של שליטה וניצול ושחרור העמים הילידים לקחת שוב אחריות על גורלם שלהם.

כמובן, כמו עם החוקים ששחררו את העבדים מן העבדות בארצות הברית, גם העזיבה הפיזית של מדינות העולם השלישי לא מהווה מיד סוף פסוק. הבריטים השאירו חותם גדול מאד על חלקים נרחבים מהודו, כמו לדוגמה מערכת הרכבות המסועפת וגם ההתפשטות הנרחבת של השפה האנגלית במדינה. הקריאה לדה-קולוניזציה היא קריאה לבחינה עמוקה של מה מן התרבות האירופאית המדינות השונות רוצות לשמר, ומה צריך להיעלם. השפה האנגלית היא דוגמה מצויינת - היכרות איתה היא גם יתרון שנותן לאנשים גישה לשיח בינלאומי, עידוד תיירות וכן הלאה, אבל גם יכולה להתפס כ"מתחרה" עם השפות המקומיות וכפוגעת בטהרת התרבות ההודית. 

אז זוהי דה-קולוניזציה במובן הפיזי ובמובן התרבותי במדינות שהיו קרבנות של האימפריאליזם האירופאי של המאות הקודמות. עכשיו, בואו נחשוב: מה תיחשב דה-קולוניזציה של תחום ידע?

במקרה של לימודי הסטוריה, לדוגמה, אפשר בקלות לחשוב על איך דבר כזה ייראה. ההסטוריה נכתבת על ידי המנצחים, כידוע, וברור שאפשר לספר כל סיפור מכמה זוויות. דה-קולוניזציה של תחום היסטורי משמעו לפחות, באופן הכי מתבקש, שכשבוחנים אירוע יש לבחון אותו מתוך רגישות לתרבויות השונות שהיו מעורבות בו, ולזוויות השונות שהן מביאות לשולחן. להבין שמלחמת העולם השנייה צמחה לא רק בגלל שגעון גדלות של היטלר אלא גם מתוך ההשפלה הגרמנית בהסכמיי ורסאי על ידי בעלות הברית אחרי מלחמת העולם הראשונה, זו לא הצדקה של השאיפות הנוראיות של היטלר והנאצים, אלא עוד חלק בפאזל שמסביר איך הוא יכול היה להגיע בכלל לשלטון. 

אבל עכשיו אני אשאל אתכם: ומה בעניין מתמטיקה, תחום הידע הכי טהור והכי מדוייק - מה שם? איזה סוג של דה-קולוניזציה ניתן - וצריך! - לעשות שם?

השאלה הזו איננה המצאה שלי לצורך דיון אינטלקטואלי, ואיננה איזה קוריוז. כבר כמה שנים שהיא נשאלת ומקודמת בכל מני פורומים רציניים ביותר על ידי נציגי הפרוגרסיבים, לדוגמה, רק בשנה האחרונה פורסם, בינואר 2023, טור דעה עם הכותרת "מדוע אין לנו מה לחשוש מדה-קולוניזציה של המתמטיקה" - וזה במגזין Nature, אחד משני המגזינים הנחשבים ביותר בתחום המדע, לצד Science. התנועה הזו גם לא נשארת ברמת השיח התיאוריטי אלא מתחילה להשפיע ישירות על תכניות לימודים באוניברסיטאות ובתיכונים, בעיקר בארצות הדוברות אנגלית כמו ארצות הברית ובריטניה באופן קונקרטי. אשתף איתכם שלקראת הפרק חיפשתי דרך לברור בכל החומר שיש בעניין, ומצאתי לשמחתי מאמר של המתמטיקאי ג'ון ארמסטרונג וסטודנטית שלו, אינדיאה ג'קמן. המאמר יצא גם כן השנה, והוא סוקר את הספרות בעניין דה-קולוניזציה של המתמטיקה באופן נרחב, מה שעשה את החיים שלי להרבה יותר קלים. הוא כתוב באופן מאד זורם, מתאים לקהל הרחב שאיננו חובב מתמטיקה, ומלא בציטוטים מצויינים, אז אני ממליץ למי שרוצה להיחשף להסתכל בלינק שבהערות על הפרק. (שימו לב: ציטוטים שלא נתתי להם לינק מפורש בהמשך לקוחים מתוך המאמר הזה.)

בפרק הזה אני אסקור בפניכם את הרבדים השונים של המאמצים הללו. נתחיל ברבדים פשוטים, ואז לאט לאט נצלול עמוק יותר כדי לראות עד איזה עומק הקרחון הפרוגרסיבי מגיע שם מתחת לפני המים. אבל רגע לפני שנעשה את זה, אני רוצה להכין אתכם לכך שאנחנו עומדים לצלול עמוק מאד ומהר מאד. אני חושב שעשינו מספיק הכנות בכל הפרקים עד עכשיו כדי שהדברים יובנו ולא יסוננו כ"תיאוריית קונספירציה הזויה של אלישע".

אני גם רוצה להזכיר לנו את מה שראינו בפרקים האחרונים כמצע לדברים שיובוא כאן ולומר: כשאתה חושב שהתת-מודע הוא האוייב, מאד קל לזהות כל דבר כאוייב, גם דברים בסיסיים ביותר, גם דברים חיוביים ביותר. כמו מחלות אוטו-אימוניות, יכולה להתפתח תפיסה שרואה את הגוף הבריא עצמו כמחלה שיש לתקוף, בלי להבחין בין החיובי לשלילי, בין הנדרש וההכרחי לבין המיותר והמזיק.

מוכנים? השנורקל במקום? הסנפירים מהודקים? יאללה נכנסים!

אנחנו מתחילים במים הרדודים, המקום שבו השמש עוד זורחת במלוא עוצמתה. בעומק הזה, תובעים הפרוגרסיבים - בצדק, אני חייב לומר - להכיר בכך שיש הטיות תרבותיות בספרי הלימוד השונים. דברים פשוטים ומתבקשים, כמו שכדאי שאם אתה מלמד ילדים לבנים, שחורים, אסייתים יהודים והיספאנים, אז כדאי שבספרים לא יהיו רק ילדים לבנים ובלונדיניים עם עיניים כחולות, ושלא כל השאלות יהיו על ספירת מתנות בחג-המולד. דברים שכאלו אולי לוקחים זמן וכסף לעדכן, אבל מערכת החינוך בכל מקרה מוציאה ספרים חדשים כל שנה או שנתיים, אז בהחלט, אפשר לוודא שזה מקבל את תשומת הלב הנדרשת.

כמו כן, יש שמעירים על כך שבלימודי המתמטיקה אנשים לא תמיד יודעים את ההסטוריה של המתמטיקה. הרבה אנשים לא יודעים שהמיספור העשרוני הומצא על ידי הסינים והערבים לפני כ-1500 שנה, ולא על ידי אנשים לבנים. רובנו שמענו על סדרת פיבונאצ'י, אבל כמעט אף אחד לא יודע שהסדרה הזו כנראה כבר זוהתה כמעניינת באפריקה 300 שנה לפני שהאיטלקי ליאונרדו מפיזה גילה אותה.  גם כאן, אפשר בהחלט לשקול תוספת של הכשרה בתחום ההסטוריה של המתמטיקה כחלק מלימודי המתמטיקה, אם כי חייבים להודות שמתמטיקאים אינם מתיימרים להיות הסטוריונים - הם רוצים לדעת אלגברה ליניארית, לא את הסיפורים של אלו שפיתחו אותה. אני למדתי בעל פה איך להשתמש במשפט בולצאנו-וויירשטראס בתואר הראשון, אבל לא היה לי מושג מי היו שני החבר'ה הללו - ועדיין אין לי מושג.

עד כה נראה די פרווה, נכון? אפילו רעיון חיובי, בסה"כ. 

הדברים המעניינים מתגלים כש ממשיכים להעמיק. בואו נצטט לדוגמה מתוך מאמרה של מרים פרנקנשטיין, "לימודים ביקורתיים במתמטיקה: יישום של האפיסטמולוגיה של פאולו פריירי". במאמר מוסגר אני אגיד לכם שכל פעם שאתם רואים את המילה "ביקורתי" כתאור של תחום ידע - באנגלית זה "קריטיקל" - תדעו שאתם צועדים לתוך הז'אנר הפוסט-מודרני של המחקר. לא נכנס להגדרתו כאן, אני רק מעיר את זה כ"מילת קוד" שיכולה לשמש אתם גם בהמשך. בכל מקרה, כך היא כתבה  ב-1983, כשהיא מנסה לחשוף מסרים נסתרים בשאלות שילדים נשאלים בכיתה:

"הפעלה של התיאוריה של פריירי ללימודי המתמטיקה מכווינה את תשומת הלב שלנו לאופן שבו רוב השימושים של המתמטיקה כיום תומכים באידיאולוגיות הגמוניות, מתחזקות אותן… אפילו [בחינה בכיתה של] יישומים מתמטיים פשוטים, כמו סְכִימַה של הוצאות הסוּפֶּר, נושאים בחובם מסרים אידיאולוגיים שלשלם עבור אוכל זה מצב טבעי ושהדרך היחידה שבה החברה יכולה להתארגן היא בכך שאנשים קונים אוכל בסוּפֶּר"

אם אתם כמוני, אז בקריאה ראשונה אתם מבולבלים. מה יש לנו כאן? אתם מוזמנים לקרוא את הציטוט שוב אם אתם רוצים, כמו שאני קראתי אותו כמה פעמים כדי לוודא שאני לא מפספס. מה שהיא בעצם אומרת כאן הוא ששאלות כמו "כמה צריך לשלם כדי לקנות מצרכים מסויימים בסוּפֶר" - שאלות פשוטות בחיבור של ילדים ביסודי - הן בעצם נסיון מערכתי להטמיע אצל הילדים ערכים קפיטליסטיים. הטרונייה שלה על כך שיש כאן מסר אידיאולוגי ש"לשלם עבור אוכל זה מצב טבעי" בא בניגוד לאלטרנטיבה - שאוכל מגיע לך בלי שתצטרך לשלם, כלומר, ערכים סוציאליסטיים-קומוניסטיים. 

ובזמן שאתם מעכלים את הקטע הזה, הנה עוד ציטוט מאותו מאמר, כמה שורות אחרי:

"הסטודנטים שלי משוכנעים שהם מרמים אם הם בודקים את העבודה שלהם מול התשובות שבסוף הספר או שואלים חברים מה התשובה…  בעבר, כשלא הצליחו לעשות משימה, הם הביעו בלבול כללי והעבירו שליטה למורה, כדי ש"יאבחן" את מה שהם צריכים להתחזק בו. תהליך כזה מתחזק את האידיאולוגיה ההגמונית של "מומחיות" - שיש אנשים שיש להם (כלומר, הם בעלים של) ידע רחב שאפשר להשיג רק מהם ושהם יתנו לך גישה אליו רק עם "תתנהג לפי הכללים" "

גם כאן, סבורה הכותבת, שהמתמטיקה היא רק כלי להעברת מסר שתלטתני: שהתלמידים צריכים "להתנהג לפי הכללים" כדי שיקבלו "גישה" מאותם אנשים "מומחים". גם כאן, נראה שהיא רומזת לכך שזה לא צריך להיות כך. אבל האם אין לאנשים מומחיות, והאם אין צורך שתלמידים יתנהגו בהתאם לכללי נימוס והשקעה כדי לקבל יחס דומה מן המורה?

כהרגלנו, אני רוצה שנשים בצד את הדעות שלנו וננסה להתחיל בלהבין את מה שהיא אומרת. אז אני שואל שוב -  מה קורה כאן? 

ברמת הניתוח שלה, יש כאן בהחלט אבחנה דקה ביותר מטעמה של הכותבת. אולי עד היום לא שמנו לב, אבל בכל שיחה שאנחנו מנהלים יש המון הנחות נסתרות. אין ספק שהיא צודקת ששאלה על קניות בסוּפֶּר מניחה שיש דבר כזה כמו "כסף", ו"בעלות פרטית על נכסים", דברים שמתאימים יותר לתפיסה קפיטליסטית. השאלה החשבונית גם מנוסחת באופן שהדברים הללו אינם מוצגים כבעייתיים, אלא פשוט כמציאות שכולנו מכירים ומרגישים איתה בנוח.

אלא שהכותבת לא מסתפקת באיבחון הנייטרלי הזה. "השימושים של המתמטיקה כיום תומכים באידיאולוגיות הגמוניות, מתחזקות אותן", היא קובעת. מבחינתה, השימוש בדוגמאות קפיטליסטיות היא מנגנון מכוון של "המערכת" "לנרמל" את הגישה הקפיטליסטית בעיניי התלמידים. התפיסה הפשוטה שלנו היא שזה לא באמת מה שקורה כאן. העולם שסביבנו, בין אם אנחנו אוהבים אותו ובין אם אנחנו חולמים על עולם טוב יותר, הינו המצע שעל גביו השאלה נשאלת. אם אני מבקש מסטודנט לחשב את המרחק בין כדור הארץ לשמש, המטרה שלי היא לבנות יכולות פיזיקליות ומתמטיות, בעוד קיומה של השמש זו הנחה שמאפשרת את השאלה. אם מחר הסוּפֶּר יבוטל, המתמטיקאי ינסח שאלה אחרת שאין בה סוּפֶּר. אבל פרנקנשטיין הופכת את הסדר: מבחינתה, זה לא שהמתמטיקה משתמשת במציאות כדי לקדם הבנה מתמטית, אלא המערכת משתמשת במתמטיקה ככלי להטמעת ערכים שה"חזקים" רוצים לקדם, אלו ש"בעלי" הידע ושולטים עליו.

הנקודה האחרונה הזו מתקשרת בדיוק לדברים שראינו בשני הפרקים האחרונים: הנסיון לומר שהתת-מודע הוא הסיפור, והמודע כמעט ולא חשוב. "נכון, אתה לא מקלל אנשים בשפה גזענית, אבל אתה גזען כי אתה חלק ממערכת שנבנתה על ידי האדם הלבן ומתחזקת סטריאוטיפים נגד שחורים". ובאופן דומה - “אתה מתייחס למתמטיקה כמשהו נייטרלי ואוניברסלי, אבל בכסות הנייטרלית הזו אתה מחדיר אידיאולוגיה קפיטליסטית וזה בעצם העיקר של מה שקורה בכיתה”. 

לאור הגישה הזו, לא יפתיע אותנו לגלות שבשנים האחרונות יש כניסה של ספרי לימוד חדשים שבאים, במפורש, עם מטרה למנף את לימודי המתמטיקה כדי לקדם אג'נדות עם אוריינטציה פרוגרסיבית, תחת שם הקוד "צדק חברתי". אתם מוזמנים לחפש באמאזון ובאינטרנט ספרים - פשוט תכניסו את המילים math ו- social justice לחיפוש, ותראו מה יעלה בחכתכם. אבל בואו ניקח דוגמה אחת - הספר "Rethinking Mathematics", או בשמו המלא בתרגום לעברית: "חשיבה מחדש על המתמטיקה: ללמד צדק חברתי דרך מספרים". אני שם לינק לפי-די-אף שמצאתי אונליין בפרק, וכרגע, שמעו כמה מן הכותרות של הנושאים שהם מציעים שמורים ילמדו:

* “קניית בית כשאתה שחור או חום”

* “אי-שיוויון בהתפלגות העושר בארצות הברית”

* “כאשר שווה אינו הוגן” (פרק בנושא מדיניות חלוקה מחדש של ההון דרך מיסוי)

* “גזענות ומעצרים משטרתיים”

כלומר, מבחינתם, המסקנה האופרטיבית מן התובנות של אקדמאים כמו פרנקנשטייין, היא שיש להזריק מנות גדושות ביותר של אידיאולוגיה לתוך לימודי המתמטיקה. במקום לשאוף לפוקוס, למינימום פוליטיקה בתוך התחום, הם אומרים - אם כבר, אז כבר…

וואו, שמתם לב איך יש כאן פחות קרני אור? איך השמש כבר לא מחממת כמו במים הרדודים?... הממ.. אבל אנחנו לא עוצרים, וממשיכים לצלול…

אם כבר הגענו לכאן, למה שלא נמשיך ונטיל ספק ב"אמת" שהמדע והמתמטיקה מייצגים, ולראות בהם רק "נרטיב" שהעולם המערבי בונה לעצמו?

בואו ניקח לדוגמה עוד כותב משנות ה-80 של המאה הקודמת, ד'אמברוזיו, שאמר שהאמונה באוניברסליות של המתמטיקה קשה לביסוס לאור העובדה שמחקרים אנתרופולוגיים מראים שמושגים כמו ספירה וסדר בתרבויות אחרות "ידועים" להם באופן שונה מן הידיעה המערבית או האקדמית. וכך הוא כותב בתור דוגמה:

"אנחנו יודעים ממקורות מסויימים שהרעיון של "המספר אחד" שונה ביותר באפיסטמולוגיה של הנאייה-ואיססיקה. המספר אחד הוא נצחי בחומרים נצחיים, בעוד המספרים שתיים וכן הלאה הם תמיד אינם נצחיים…" 

כלומר, אין משמעות לפי אותה תרבות ל"אחד ועוד אחד", כיוון ש”אחד” כולל בתוכו משמעות של נצחיות ובלעדיות, שהולכת לאיבוד ברגע שמחברים לה אחד והיא הופכת ל-2, שאינו נצחי. לכן לדעתו מתמטיקה טהורה היא "מלאכותית ביותר ומסוכנת אידיאולוגית" לתרבויות מהעולם השלישי, כפי שהוא כותב בהמשך. 

עכשיו, אני חושב שיש ערך בתובנות תרבותיות אחרות על המספר 1 - גם ביהדות יש הרבה דברים כאלו, בתורת הקבלה והמיסטיקה. אבל אלו תובנות פילוסופיות, מיסטיות - לא מתמטיות. יש הרבה ערך בללמוד על תרבויות אחרות ואיך הן תפסו את העולם, אבל זה לא סותר שלהגדיר את המספר 1 באופן שתואר כאן לא עוזר למתמטיקאי כי זה לא כלי שהוא יכול לפרמל ולנהל על ידי משוואות וכדומה. מה שאנחנו רואים כאן הוא נסיון (כמעט מצחיק) לומר שזה שיש שיתוף שם במילה "אחד" בין מושגים, זה אומר ששניהם שייכים לאותו תחום ידע.

עכשיו אולי תגידו - מה אתה מביא לי איזה מאמר משנות השמונים? אלא שכרגיל בפודקאסט שלנו, הדברים לא עוצרים באקדמיה. הרעיונות הללו הגיעו גם לסף כניסה לתכנית הלימודים בכמה מקומות ממש לאחרונה. לדוגמה, ב-2021 היה ניסיון להכניס למערכת הלימודים המדעית בניו-זילנד, כחלק מן היחידה על מבנה האטום, גם מושגים מן התרבות הילידית. ספיציפית, הם ביקשו שחלק מן הלימודים בביולוגיה וכימיה יכילו גם את המונח הבא, כמונח שווה בין שווים: 

"מאורי - האיכות הנדרשת והבסיסית ביותר, כח החיים הזורם בהכל, בין אם זה חפץ פיזי, יצור חי או מערכת אקולוגית. בביולוגיה וכימיה, מאורי מתייחס ליכולת של מערכת לתחזק את החיים והבריאות שבה, ברבדים הפיזיים, הכימיים והביולוגיים"

ממה שהבנתי, בינתיים הכנסת התכנים הללו נבלמה, אבל המסר הוא ברור: יש כאן גישה שאומרת שכל התפיסות שוות, שאין אחת שטובה יותר מהשניה, ושאין שום דבר שהופך משהו אחד ל"מדע" בעוד משהו אחר הוא "תרבות", פילוסופיה וכן הלאה. ערבוב התחומים והמושגים כאן, וחוסר היכולת להבחין בין סוגי ידע שונים, מונע אפשרות לשיח אפקטיבי, שהרי הרבה מן המאמץ המדעי הוא בדיוק זה - לתחום באופן ברור הגדרות של דברים. 

עוד לא סיימנו עם הצלילה שלנו, אבל בואו לרגע נשים לב שהדברים משתלבים יפה מאד בכל מה שראינו עד כה. אם האדם הלבן מדכא את האנשים הצבעיים פוליטית, אז גם התרבות שלו מדכאת תרבויות ילידיות שהוא השתלט עליהם. ואם חלק ממה שמבדיל בין המערב לשאר העולם הוא המצויינות המדעית והטכנולוגית, אזי יש לחפש גם בתוכה את הגורמים המדכאים, ולהסיר אותם. 

בכך בעצם מסתתר לו אחד הקטעים הכי מעציבים של התפיסה הזו, כי בעצם נוצר כאן מילכוד-22. כדי לחלץ קהילות ילידיות או אפרו-אמריקאיות מן העוני, אנחנו צריכים לקדם אותם כמה שיותר, לתת להם כלים להצלחה, ולכאורה זה אומר להשקיע בחשיפה איכותית יותר למדעים, מתמטיקה ומחשבים וכן הלאה. אם הם יצטיינו בתחומים הללו, הם יוכלו להשתלב בשוק העבודה ולהרוויח טוב ולשפר את המעמד של הילדים שלהם בדור הבא. אבל אם בו זמנית אנחנו מאמצים תפיסה שאומרת שהמתמטיקה תגזול מהם את הזהות התרבותית שלהם, ותעשה להם שטיפת-מוח קפיטליסטית-לבנה-פטריארכלית - אז איזו מתמטיקה אנחנו צריכים ללמד אותם, ואיך?

תנו לשאלה הזו להתגלגל אצלכם במוח בזמן שאנחנו נותנים פוש אחד אחרון לעומק. הרי כבר פירקנו כמעט הכל - את הקפיטליזם, את הדרישה לעבודה קשה מטעם התלמידים כדי שיקבלו עזרה, את עצם המחשבה שיש תחומים שאינם מדעיים. אולי גם נהפוך את עצם השאיפה לידע מתמטי למשהו רע, או לפחות לתכונה רעה?

אל דאגה, גם את זה יש כאן. זוכרים את אותו פיירי שציטטה פרנקנשטיין? ובכן, הנה הדברים שהוא אמר על השאיפה לידע מתמטי, וספיציפית למוטיב הקריטי בחקר המתמטי - האבסטרקציה שעוזרת לו להבין ש-1+1=2 זו אמת שאיננה תלויה בשאלה אם המדובר בתפוחים או בפרחים או באטומים:

"החוקר שבשם השאיפה לאובייקטיביות מדעית, הופך את האורגני למשהו אן-אורגני, את הדברים שמתהווים הוא הופך להווה, את החיים הופך למוות - זה אדם שחושש משינויים. הוא או היא רואים במשתנה (שאיננו מוכחש אך גם איננו רצוי) לא סימן לחיים, אלא סימן למוות וריקבון. הוא או היא אינם רוצים לחקור שינוי, אלא רק ככלי שיאפשר להם לצבור כח כדי לעצור את השינוי, ולא כדי לעודד אותו או להעמיק אותו."

במקום אחר כותב פיירי שהאינסטיקט הזה הוא חלק מן ה"תודעה הדכאנית" של החוקר, ששואף לשלוט בכל דבר שהוא פוגש ולשם כך מפתח טכנולוגיות ושיטות חשיבה שמאפשרות זאת. 

מעבר לדברים הברורים שהוא אומר, אולי שווה לשתף זווית משלי על העניין. שהרי זה מעניין שהדמות שפיירי מצייר כזיקוק האופי של החוקר או המתמטיקאי הוא בעצם סוג של קריקטורה של השמרן המוכר שלנו. מבחינתו, הנסיון למצוא אמיתות אוניברסליות - דברים שאינם משתנים ממקום למקום - היא חלק מהתנגדות פסיכולוגית עמוקה לשינוי, לדינמיקה. היא איננה מנגנון בריא של שמירה על משהו טוב או נסיון לגדול ולהרחיב אופקים, אלא היא "מוות" ושאיפה לכח. 

וואו, זה היה כבד! אולי אפשר להתחיל קצת את העלייה לפני הים ולנשום אוויר צח?

התשובה היא כן, אבל כידוע, לא טוב לעלות מהר מדי מעומקים שכאלו, אז בואו ניקח כמה דקות כדי לנסות ולסכם מה ראינו ולאן זה מוביל.

התפיסה הפרוגרסיבית שראינו מזהה נכון שיש משהו "מערבי" במתמטיקה: תרבותית, המערב הוא זה שבחר בדרך הזו במאות השנים האחרונות. זה לא תמיד היה כך - לפני מאות שנים דווקא העולם המוסלמי הוא שהוביל את הקדמה המתמטית. אבל זה המצב היום, ומה שהפרוגרסיבים מפספסים הוא שלא כל דבר מערבי, שרוב מי שפיתח אותו היה גברים לבנים, הוא בהכרח ספוג בערכים לבנים-פטריארכלים, ושזרים מהותית לבני מיעוטים ונשים וכן הלאה. אולי הערכים הללו דווקא חיוניים לשיפור המצב של אותם קבוצות? כאשר תהליך הלמידה המדעי מעודד מחלוקת, וכאשר הכלים המתמטיים והמדעיים נבחנים כל הזמן על ידי המציאות - המטוסים שלנו מצליחים בסופו של דבר להמריא ולטוס, כן? - זה אומר שאולי התהליכים הללו רלוונטים לכולם, ושגילינו משהו שחורג מעבר לתרבות שלי או שלך, אלא הוא של כולנו, וכדאי שנפיץ אותו לכמה שיותר אנשים וכמה שיותר מהר, כדי שכולם יוכלו להפיק ממנו את המירב, במקום לעסוק בפירוק שלו לגורמים בלי שום תכנית של הרכבה מחדש.

(וכאן אני אקח רק דקה כדי להזכיר לכם את מה שראינו עוד בפרק השני: השמרנים טובים בלשמר דברים, בעוד הליברלים טובים בזיהוי הבעיות בקיים ובפירוק שלהם. הפרוגרסיבים, בהיותם בקצה של הסקאלה, טובים מאד בלפרק אבל ממש לא יודעים איך להרכיב. הם מושחזים כתער בתיעוד המקומות שבהן החברה כושלת, אבל לא מסוגלים לבנות משהו שיחזיק מים לאורך זמן, כי האינסטיקט הביקורתי שלהם שם אותם במסלול של מהפכה מתמשכת שלעולם לא מסתיימת.)

והדברים הללו אינם נשארים ברמת התיאוריה. הם נפוצים לכל עבר, ומוטמעים כל כך בתפיסה שלהם, שהם לא מבינים כשהם פתאום הולכים רחוק מדי וצועדים אל תוך התהום. יש הרבה דוגמאות לעניין, וכרגיל אנחנו צריכים לבחור - אז בואו נסיים בסיפור!

ב-2020 , בעוד הסערה סביב מותו של ג'ורג' פלוייד סערה לה, ה"מוזיאון הלאומי להיסטוריה ותרבות אפרו-אמריקאית" פרסם פוסטר שכותרתו –

Aspects and Assumptions of Whiteness & White Culture in the United States

או, בתרגום חופשי:

"מאפיינים והנחות של לבנוניות ותרבות לבנה בארצות הברית"

אם הכותרת כבר גורמת לכם לאי נוחות – מה זו לבנוניות, וממתי אנחנו מייחסים לצבע העור מאפיינים מהותניים, ועוד במסגרת של מוזיאון רשמי של ארה"ב – אני ממליץ לכם לשבת ולהביא כוס מים לפני שתשמעו על תוכנו של הפוסטר. במסגרת רשימת הדברים שלטענת המחברים מאפיינים את התרבות הלבנה ואת ה"לבנוניות", נמצאים:

-          השמת דגש על השיטה המדעית

-          חשיבה אובייקטיבית, רציונאלית, ולינארית

-          עבודה קשה היא המפתח להצלחה

-          חשיבות התכנון לעתיד

כן, בדיוק כך. לפי הפוסטר הזה, אילו תכונות לבנות. התכונות הללו, שגזענים קלאסיים היו שמחים בעבר לייחס לתרבות הלבנה עד שהם גורשו מן המיינסטרים, ייוחסו עתה בעידן המודרני לאדם הלבן שוב, אבל הפעם דווקא על ידי מוזיאון שכל כולו בא לספר את הנרטיב האפרו-אמריקאי. מה שעוד מעניין בסיפור הזה הוא שהסערה שקמה בעקבות החשיפה הגיעה דווקא מימין, ולא משמאל. לא אחר מאשר בנו של דונאלד טראמפ, לדוגמה, צייץ – "אלו אינם ערכים לבנבנים – אלו ערכים אמריקאים, שעזרו לבנות את המדינה המדהימה שלנו". לאחר הסערה שקמה, המוזיאון גנז את הפוסטר והתנצל.

אני מקווה שלאור כל מה ששמעתם היום, אתם מבינים - אולי לצערכם, אבל מבינים בלית ברירה - איך דבר הזוי כזה יכול לקרות. כשאת או אתה משכנעים את עצמכם שכל המדע והתרבות והתת-מודע שסביבכם פועל נגדכם, אתם תתחילו להתגאות בכך שאינכם חושבים מדעית, אינכם חושבים רציונלית, ולראות בכך סוג של מרד בנסיונות הדיכוי. מרד, שבסופו של דבר, לא מועיל לכם בגרוש, אלא רק שתרגישו טוב עם עצמכם לטווח קצר.

אז זהו להיום, אבל לא לנושא. כי למתקפה על התרבות והמדע יש עוד זוויות חשובות, ואותן נראה בפרקים הבאים.

אבל על זאת ועוד - בפרקים הבאים. להתראות!

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק 11!

בפרק הקודם שפכנו אור חדש על התפיסה הפרוגרסיבית, מתוך נסיון להציג את העמדה הזו באופן הכי משכנע שאפשר, לפחות לפי מה שראינו עד כה. המהלך שטווינו סַבַב סביב התובנה שהתת-מודע שלנו מכיל אלמנטים גזעניים ומפלים, ושבמצטבר ההטיות שהוא מוביל אליהם בְמערכות חברתיות גדולות מייצרות כוחות חזקים ביותר שמשמרים מערכות דיכוי ושליטה של קבוצות מוחלשות. מתוך ההבנה הזו עולה הקריאה הפרוגרסיבית מכולנו לנטרל את הכוחות הללו, לנקות את המרחב מן ההטיות הנוראיות הללו שפוגעות בכל כך הרבה אנשים, במיוחד אלו השייכים לקבוצות המדוכאות ביותר בחברה.

אני מודה, שאני שמח שהפרק הקודם לא הספיק לנו כדי להכניס גם את טיעוני הנגד והביקורת שיעלו בפרק הנוכחי. אני שמח מזה במיוחד עבור אלו מכם, המאזינים, שאינם מזדהים בגדול עם הגישה הפרוגרסיבית. הסיבה לכך היא שיש משהו חזק בלחיות קצת עם הדעה שאינך מסכים איתה, או שאינך מסכימה איתה. הדרך לצמיחה אישית ברמה התפיסתית היא לאתגר את העמדות שלנו, ולא לעשות לעצמנו חיים קלים, ובטח שלא לחטא את המרחב האינטלקטואלי שלנו מכל דעה שונה. ממילא, אני שמח שהיו לכם, אתם שאינכם פרוגרסיבים, כמה ימים לתת לתפיסה שהצגתי שבוע שעבר להתגלגל קצת בראש באי נוחות עד לפרק הזה. 

ובאופן משלים, לאלו מכם שהזדהו באופן מלא עם הדברים שהצגתי שבוע שעבר, וששמחים להזדהות כפרוגרסיבים - שמח שבאתם גם היום! היום יהיה תורכם, אני מקווה, לחטט קצת בקשיים שהתפיסה הזו מייצרת לעצמה, דווקא מתוך התיאור המבוסס שהצגתי בשבוע שעבר.

כמובן, גם הפרק הזה לא יוכל להקיף את כל זוויות הביקורת שיש. חלק מן הזוויות הללו כבר הרחבנו עליהן בפרקים הקודמים, וחלק נדבר בפרקים הבאים. אז תראו במה שנראה היום עיסוק בחלק, אבל לא בכל, הבעיות המהותיות ביותר שעולות, לפחות לטעמי, מתוך התפיסה. 

ספיציפית, הקשיים שאנחנו נצביע עליהם בפרוגרסיביות היום יסובבו סביב ציר אחד חשוב, והוא: שהבעיה שהפרוגרסיביות שמה עליה את האצבע איננה ניתנת לפתרון. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון ל"זו בעיה קשה שצריך להשקיע בה הרבה כסף וזמן", אלא שברגע שצעדנו אל עבר תיקון התת-מודע, צעדנו לתחום כל כך עמוק ומסתורי שאין לנו בו הבנה מספקת היום כדי לגשת בכלל לפתרון, ומעבר לכך: שחלק מן הבעיות הינן בעיות עוד יותר עמוקות, כאלו שמאד סביר שגם בעתיד לא נוכל למצוא את הידיים והרגליים שלנו שם, לא משנה כמה ננסה.

בדקות הקרובות נסקור את הדברים, ובינתיים אני רק רוצה להצביע על השלכה אחת שלהם: אם באמת המצב הוא כה מאתגר כמו שתיארתי, ועדיין הפרוגרסיבים מתעקשים להתקדם בכל הכח קדימה עד שיראו שינוי, נוצר כאן חור-שחור שיכול לשאוב אליו המון משאבים ומאמצים לשינוי חיובי, בלי שנראה כל שיפור בסופו של דבר. חשוב תמיד לזכור שיש מחיר לאשליות: בזבוז של זמן ומשאבים שיכלו ללכת לדברים טובים יותר, קודם כל, וגם הפגיעה בדברים חשובים בשם המאמצים לשנות דברים שאי אפשר לשנותם.

אבל אני מקדים את המאוחר. בואו נצעד בשביל הזה, צעד-צעד.

אז נניח שהתעוררנו יום אחד ואמרנו לחבר הפרוגרסיבי שלנו - אנחנו איתכם. אנחנו רוצים לעזור לתקן את העולם. מהם הכלים שיש בידינו לתקן את העולם, לגשת איתם לפתור את הבעיות שהצבענו עליהם?

כשאני מדבר על "פתרונות", אני לא מדבר על כפייה מבחוץ של השיח וכו', כמו צנזורה ממסדית או מערכות סינון תוכן ברשתות החברתיות, כמו שיש היום. כל פתרון שדורש מערכות כפייה קבועות מפספס את הנקודה העיקרית: אנחנו חולמים, אם אנחנו פרוגרסיבים, לתכנת מחדש את התת-מודע כדי שלא ישמר את ההטיות הפסולות שבתוכנו. אולי בינתיים, בטווח הקצר והבינוני, צריך להפעיל קצת כח, קצת צנזורה, לנקות את הפצע כדי שיוכל להחלים, ואולי זו הסיבה שהפרוגרסיבים מקדמים כל כך הרבה מהלכים מהסוג הזה. אבל לטווח ארוך - צנזורה היא לא פתרון. תראו מה קרה בעבר, והאמת, תראו מה שקורה כיום, במדינות קומוניסטיות ורודניות, איך הן נאלצות להפעיל צנזורה כל הזמן, ואיך מערכות הצינזור תפחו ותפחו ואיתן הפעלת הכח של המשטרה החשאית וכדומה. אם נגיע למקום שכזה, אז פספסנו ובגדול. 

כיוון שצריך להתחיל מאיפהשהוא, בואו נצמצם את היעד שלנו לתכנות מחדש של אדם בודד: ספיציפית, אותנו. כל אחד ואחת מכם המאזינים, קחו דקה ותחשבו על עצמכם - מה יידרש כדי לחטא את התת–מודע שלכם מן ההטיות התת-הכרתיות שלכם?

זו בעיה קשה ביותר, ויש לה כמה ממדים. בראש ובראשונה יש לנו אתגר של מדידה. כדי לתקן מצב אנחנו חייבים מערכות מדידה של המצב, כדי שנוכל להעריך את חומרתו, וגם כדי שנוכל לבדוק האם התהליך שנעביר את ה"פציינט", אם נקרא לו ככה, עשה משהו. לפעול בלי מדידה משמעו לפעול בלי משוב לניסויים שלנו, וכל הקטע של ניסוי הוא שאינך יודע עדיין מה יעבוד ומה לא, אז חייבים משוב. אז - איך מודדים הטיות התת-הכרתיות? 

הבדיקה הכי טובה, אם היא היתה פרקטית, היא לבחון איך אני מתנהג כלפי אחרים בשטח בלי לשים לב. לכאורה, זה בדיוק המקום שבו אני כביכול פוגע באחרים, ולכן היה הכי יעיל לראות את זה בשטח. אלא שלפי כל מה שראינו עד כה, זה לא יכול להיות הכיוון. הרי כל הקטע של ההטיות התת-הכרתיות הללו הוא שאי אפשר להצביע על אירוע ולומר במפורש שהוא נעשה ממקום גזעני. נניח שהגיעה מועמדת אפרו-אמריקאית לעבודה, ולא קיבלתי אותה. האם זה בגלל מוטיב גזעני או מיזוגני? או אולי היא באמת לא היתה מתאימה לארגון? אולי פשוט באותו יום הייתי במצב רוח רע וכל מי שהיה נכנס למשרד היה יוצא עם תשובה שלילית? 

בשל כך, וכדי להתמודד עם האתגר הזה, פסיכולוגים עמלו ועומלים קשה כדי לנסות לייצר מבחנים בתנאי מעבדה שיאפשרו להם למדוד "גזענות תת-הכרתית" שכזו, או הטיות תת-הכרתיות אחרות באופן כללי. אחד המבחנים הכי פופולריים בנושא, שקיים מאז 1998, שעד היום עשו אותו עשרות מיליוני אנשים, ושנמצא בשימוש אקטיבי בהמון חברות וארגונים כחלק ממאמצי הדיוורסיטי נקרא Implicit Association Test, או IAT בקיצור. לצורך הפרק הזה אנחנו ניקח את המבחן הזה כמקרה בוחַן, ונלמד קצת איך פסיכולוגים מנסים לפרמל את הבעיה. מתוך הדיון נבין את החולשות הגדולות של המחקר העדכני בעניין, שבגללן אי אפשר למנף אותו לצורך בניית תכנית פעולה פרוגרסיבית, לפחות לא לפי מה שידוע לנו כיום.

לפני שנרחיב בעניין, חשוב לי לומר שפרק קצר כמו שלנו לא יכול לסקור את כל המאמצים בתחום, ואני גם לא מומחה בעניין. אז מעבר לידע כללי שאספתי לאורך השנים, לקראת הכנת הפרק הזה נעזרתי בשני מקורות אוןליין - שיחה מהשנה האחרונה עם פרופסור קריס פרגוסון שעלה מוקדם יותר השנה, ושסקר באופן יפה את מצב המחקר בעניין, וכן שיחה מ-2019 עם פרופסור בריאן נוסק, אחד מן הממציאים של מבחן ה-IAT שנדבר עליו עוד מעט.

אז קודם כל - מהו המבחן הזה? אני אסביר בשורות הבאות בקצרה, אבל אתם גם מוזמנים פשוט מוזמנים גם להאזין לדר. פרגסון עצמו כשהוא מתאר איך זה עובד.

 ובכן, במבחן IAT הרעיון הוא לתת לאנשים משימה פשוטה לבצע, ולראות אם מהירות הביצוע מושפעת מהטיות תת-הכרתיות. ספיציפית, אנשים יושבים מול מסך, כאשר בקצוות המסך מופיעים כל פעם קטגוריות הופכיות, ספיצפית יופיעו "טוב" לעומת "רע", ו-"אפרו אמריקאי" לעומת "אירופאי-אמריקאי". לפעמים "טוב" ו"אפרו-אמריקאי" יופיעו בסמיכות, ולפעמים "טוב" ו"אירופאי-אמריקאי" יופיעו בסמיכות, והשילוב ההפוך מופיע בקצה השני של המסך.

הנבדק יושב מול המסך ומקבל תמונות של פרצופים, וצריך להזיז אותם עם העכבר לקטגוריה הנכונה. מה שבעצם נבדקים עליו כאן הוא המהירות - כמה מהר אתה מקטלג נכון כל פרצוף עם הגזע שהוא מתאים לו. ההנחה העומדת בבסיס המחקר היא שאם אתה מֶאֶט בקטלוג של פרצוף שחור לקטגוריה שלו, ובעיקר אם אתה מֶאֶט בקטלוג כש"אפרו-אמריקאי" נמצא ליד המילה "טוב", זה אומר שהמוח שלך צריך לעבוד יותר חזק כדי להחליט את ההחלטה הנכונה, וזה כנראה - כך הציעו החוקרים שהמציאו את המבחן - בגלל שאתה מפעיל את החלק המודע שלך כדי להילחם בתת-מודע הגזעני.

עכשיו, קודם כל מגיע כל הכבוד לממציאי המבדק הזה. הוא בהחלט מבדק מקורי באופן שבו הוא בנוי, ואתם יכולים לראות איך הוא מנסה לגשת לתת-הכרה באופן סטרילי, לגשת לצנרת הניורולוגית במקום לנתח התנהגות בקונטקסט חברתי מורכב. אבל אחרי מחיאות הכפיים צריך לשים לב כמה רחוק הוא ממה שאנחנו מוטרדים ממנו. כל מה שמוכח כאן, במקסימום, הוא שהמוח שלנו מתאמץ יותר במשימת קטלוג נתונה. לכאורה, גזענות נסתרת זו רק פרשנות אחת לעניין - אפשר להציע הרבה נימוקים למה זה יקרה. לדוגמה - אולי, כיוון שהנבחן יודע מה הבחינה בודקת אצלו, המוח שלו צריך להתאמץ קצת יותר כשהוא רואה תמונה של מישהו שחור כדי להשקיט חלקים במוח שפוחדים מזה שהוא יעשה טעות ויתוייג כגזען. ההצמדה של "איטיות" ל"הטייה" איננה חד משמעית.

שנית, רמת האמינות של המבחנים הללו לוקה בחסר בעוד אופן: אפשר לקחת את המבחן הזה כמה פעמים, אפילו בפער של כמה דקות, ולקבל תוצאות שונות ביותר כל פעם. וזאת בניגוד, נניח, למבחני איי-קיו, שהינם מאד עקביים בציון שמקבלים בהם בכל פעם שעושים אותם. מבחן עם כל כך הרבה רעש בתוצאות שמתקבלות מאותו אדם הוא מבחן שהאמינות שלו באיבחון האדם ירודה ביותר. זו הסיבה שהמבחנים הללו אינם בשימוש, נניח, כשרוצים לסנן מועמדים לחבר מושבעים: כי אי אפשר לסמוך על התוצאות שלהם. הנה, תאזינו לבריאן נוסק, אחד מן הממציאים של המבחן, אומר בדיוק את זה:

"יש רצון טבעי לפתרונות קלים, לקוות שיש כאן מדד שמודד באופן ישיר משהו שמאד אכפת לנו ולא אמור להיות לו שום רעש במדידה, וצריך להיות אפשר להפעיל אותו בהמון מקומות… יש כאן סיכון של הפעלה רחבה של הכלי הזה כדי להחליט מי צריך להתקבל לעבודה, ומי צריך להיבחר לשרת בחבר מושבעים. אילו סוג השימושים במדד הזה בעולם האמיתי שהולכים הרבה מעבר לאמינות של המדד… גם כשהשקנו את האתר שמבצע את הבדיקה, הזהרנו שאסור לייחס לו תכונות שאין לו.”

 

ושלישית, מחקרים שנעשו מאז לא מצאו קשר משמעותי בין ציון "גרוע" במבחן הזה - כלומר, רמת גזענות תת-הכרתית גבוהה - לבין התנהגות גזענית בשטח, והרי כל הסיבה שאכפת לנו מגזענות תת-הכרתית היא בגלל ההשפעות הרוחביות שלה בחברה. אם המודע שלנו מצליח לשלוט באותן הטיות, אז אולי הן לא כל כך עוצמתיות כפי שהפרוגרסיבים חוששים? בואו נוסיף קצת צבע לפרק הזה ונאזין בדיוק לטיעון הזה בפיו של בן-שפירו, פובליציסט יהודי שמרני בארצות הברית, בשיחה שניהל עם סטודנטית בעניין הזה לפני כמה שנים:

סטודנטית: האם תוכל לתת לי דוגמה למחשבה שיש למישהו שלא משפיעה על ההתנהגות שלו? האם אנשים שתומכים בטראמפ לא מצביעים לו?

בן שפירו: כן, זה קורה כל הזמן. 

סטודנטית: לדוגמה

בן שפירו: לדוגמה כל המחשבות שיש לך לבוא כאן לבמה ולחנוק אותי… אם כל פעם שיש מחשבה היא מתבטאת במעשים, אז כל פעם שגבר סטרייט היה רואה אישה יפה ברחוב, היינו בבלאגן גדול…

במילים אחרות, אפילו אם נקבל שישנן הטיות כאלו, זה לא אומר שכל הטייה תת-הכרתית מפעפעת לשטח בדמות סטטיסטיקות קונקרטיות. 

אז בעיית המדידה היא בעיה אחת שעומדת לפתחנו, כנראה ללא פתרון אמיתי, ומונעת מאיתנו לגשת באופן אפקטיבי לפתרון המצב. 

בעיה שניה היא - האם אפשר בכלל לתקן את המצב, גם אם יכולנו למדוד אותו? כלומר, נניח שהצלחנו באיזה אופן לשרטט את גבולות הגזרה של ההטיות התת-הכרתיות שלנו, עדיין זה לא אומר שאנחנו יודעים איך לשנות אותן. כל מי שהלך לטיפול פסיכולוגי יודע עד כמה מורכב התהליך הזה, והעומקים האינסופיים של הזהות שלנו, שיכולים לקחת שנים של אחד-על-אחד עד שמצליחים לפצח את העניין. כל עוד לא מצאנו דרך לעשות "פסיכותרפיה גלובלית" אמיתית, שמביאה לשינויי עומק בתת-מודע ולא סתם קמפיין ספינים שמסיט את דעת הקהל לחמש דקות באיזה נושא, אנחנו בבעיה. וגם כאן, בואו נאזין שוב לפרופסור נוסק, כשהוא מדבר על מה אנחנו יודעים על הסמינרים שיש היום שאמורים לעזור להתמודד עם ההטיות הללו:

"הרבה מן העיסוק שלי בתחום הוא גם בלהבהיר לאנשים מה אפשר לצפות מסמינרים שנועדו לעזור להילחם בהטיות תת-הכרתיות… המחקרים בתחום הובילו הרבה ארגונים לרצות ללמד אנשים על התחום, מתוך תקווה שאחרי סמינר כזה אנשים יהיו פחות מוטים… אבל יש מגבלות כאן, והן שההכשרות שיש כיום הם מקסימום סוג של חינוך, אבל הם לא משנים התנהגות ולא עוזרים להיפטר מן ההטיות"

 

ושוב אנחנו מגיעים לעובדה שאין לנו דרך לתקן את המצב בסאקלה גדולה, של מיליוני אנשים, ואין לנו דרך למדוד ולהוכיח שתיקנו אותו. תנו לעובדה הזו לשקוע טוב אצלכם: יכול להיות שאנחנו עומדים מול מצב נורא ואיום, ויכול להיות שאין כאן שום וכלום, ואין לנו דאטה שיכול להוכיח לכאן או לכאן, ואין לנו גם כלים להתקדם גם אם היינו יודעים שההטייה קיימת.

אז - מה הלאה? אנחנו בבעיה, באסה אפילו אפשר לומר, אבל מחר הוא יום חדש והצעד הבא הוא לשאול - מה התגובה הראויה לאור כל מה שאמרנו? מה עושים עם בעיה שאי אפשר למדוד את גודלה והשפעתה, ואי אפשר לפתור באופן שנוכל לדעת שפתרנו אותה?

הגישה השמרנית היא לאחוז במוכר ובידוע. אנחנו לא זזים לשום מקום לפני שנבין איך לנהל את התזוזה הזו, הם אומרים. נשמח לתקן כל חוק גזעני במוצהר. נשמח אפילו לעשות שינויים קלים כחלק מניסוי חברתי ולהתקדם לאט לכיוון טוב יותר. אבל לא נקפוץ ראש לתוך בריכה בלי לדעת שיש בה מים. אולי באמת יש כאן מפלצת תת-הכרתית שמנהלת את החברה, אבל בלי תכנית פעולה אנחנו לא מוכנים לעשות שום דבר בעניין. אנחנו נסתפק בבעיות שהעולם המודע מספק לנו - יש שם מספיק חומר, תאמינו לנו.

לעומתם, הגישה הפרוגרסיבית המודרנית היא להמר שיש בעיה גדולה, שהחזון שלהם לעתיד הוא טוב, ושהתכניות שלהם להשגתו כולן נכונות, וממילא צריך להתקדם בכל הכח. בסוג של תמונת ראי לשמרנים, כמו שהשמרן מסתכל בחשדנות על חזונות פרוגרסיביים למיניהם ומגן בכל הכח על הממסדים הקיימים, הפרוגרסיבים מסתכלים בחשדנות על הממסדים הקיימים ומכתרים את החזון ומסרבים לוותר עליו. הם סומכים על עצמם לא רק בתיאור הבעיה, אלא גם בכך שחייב להיות פתרון, ושהם ידעו מה נכון ומה לא, מה לעשות ומה לא לעשות. הם, הרי, "התעוררו".

אבל מה בדיוק הם יעשו? ובכן, הם יעשו בדיוק את מה שראינו שהם עושים: הם מפעילים כלים של כח ארגוני מלמעלה כדי להביא לשינוי באופן כפוי בשיח. זה בא בצורה של התראות טריגר ואכיפה של מיקרו-אגרסיות. זה בא בצורה של גירוש ו"ביטול" של דוברים ומרצים שאומרים דברים ש"אסור", במרכאות, לומר. זה גם לא נעצר בקמפוסים, אלא ממשיך גם למקומות עבודה. ספיציפית, אחד המקומות ששם נמצאים נציגים פרוגרסיבים רבים הם בפייסבוק, אינסטגרם, ועד לאחרונה טוויטר - שם הם חלשו ועדיין חולשים בפייסבוק על מערכות הצנזורה שאחראיות על זיהוי "שיח שנאה", "דיסאינפורמציה" ועוד קטגוריות כאלו. ומעבר לכך, בכל מני ארגונים הם גם מקדמים דרך מחלקות ה-HR סמינרים למניעת הטיות תת-הכרתיות, על אף הקשיים המתודולוגיים שממציאי המבדקים מודים בהם. 

במילים אחרות - אין להם פתרון ארוך טווח, אבל עד שהם ימצאו אחד כזה, הם יפעלו טקטית כדי להילחם בתת-מודע הגזעני. אבל כפי שאמרנו בתחילת הפרק - גישה כזו נוטה לתחזק את עצמה, וכמו במדינות טוטאליטריות היא לעולם לא תצא משימוש, ורק תגדל ותגדל ותיקח לעצמה יותר ויותר כח, כדי להגן על האנושות מפני עצמה, מפני התת-מודע של עצמה. 

וכאן טמונה אחת הסכנות הגדולות של הפרוגרסיביות בשטח, שכן אם קצת נחשוב על זה ברור שהפרוגרסיבים חוטאים כאן באותו חטא שהם מאשימים בו את משעבדיהם. הם תובעים את הכח לשנות את המציאות, תובעים מכולנו להסכים לשינויים הגדולים שהם מציעים בחברה, אבל שוכחים שגם להם, הפרוגרסיבים, יש תת-מודע, וזה לא משנה כמה הם חושבים שהם "התעוררו". ומה קורה בתת-מודע שלהם - האם מישהו יודע? ממילא, איזו סיבה יש לאדם הממוצע לסמוך דווקא עליהם יותר מאשר הפריווילגי שכרגע מחזיק בכח, או יותר מן האזרח שאותו אתם מנסים לגאול? מה הופך את התת-מודע שלהם לפחות מאיים, פחות דיקטטורי, ומי אמר שהשאיפה שלהם לקבל כח לתקן את העולם איננה רק כסות למניע תת-הכרתי לשלוט על כולם?

ויש גם נקודה שלישית, בעייתית עוד יותר ממה שראינו עד כה.

נניח שהיינו מוצאים דרך למחוק את ההטיות התת-הכרתיות הללו - מה עוד היינו מוחקים על הדרך? נניח שהיינו מסוגלים להיפטר מאינסטינקטים של גזענות, אבל על הדרך גם היינו מפסיקים להעדיף את הילדים שלנו על פני ילדים אחרים, כי מסתבר שרפלקס של גזענות הוא סה"כ הרחבה של הריפלקס הבריא של "אני רוצה להגן על הקרובים אליי מפני שאר העולם שאני לא מכיר"?

במילים אחרות, בתפיסה החברתית שלנו יש קטגוריה של "גזענות" שמתוייגת כרעה, ויש קטגוריה של "אהבת ילדים" שהיא טובה. אבל מה אם שתי הקטגוריות הללו שלובות יחד באותן מערכות נוירולוגיות ומנטליות? מה אם אין לנו ברירה אלא לבחור את שתיהן או אף אחת מהן? גם זהו אחד העניינים שפסיכולוגים עדיין לא יודעים להפריד במחקרים שלהם, ועוד אתגר לא פשוט שעומד לפתח כל מי שרוצה למצוא פתרון לנושא.

האמת, שכבר בתלמוד הבבלי יש סיפור, מדרש בגמרא במסכת סנהדרין, שמראה שכבר חז”ל הבינו שהטבע האנושי מורכב באופן הזה. 

הגמרא מספרת שלפני כ-2000 שנה קיבלו הרבנים של אותה תקופה מסר שמימי: יש עת רצון, וניתן להם הכח לעצב את האופי האנושי מחדש. הדבר הראשון שהם עשו היה להתפלל שהדחף העמוק לעבודה זרה - כלומר, הדחף לעבוד אלילים אחרים שאינם האלוקים היהודי, ושמולו נאבקו הרבה מן הנביאים, ושבגללו בין השאר נחרב בית המקדש - שהדחף הזה ייעלם! תפילותיהם התקבלו, והמדרש מספר איך אותו יצר התגלם כאריה בוער שפרץ מתוך בית המקדש, ובהולכו נתמעט יצר עבודה זרה.

בראותם כי טוב, אמרו - בואו גם נבטל את הדחף המיני! תחשבו כמה טוב יהיה כאן אם אנשים לא יבצעו אונס, לא יבגדו בבני ובנות-זוגם, וכן הלאה! כמה סבל נוכל למנוע באופן הזה.

ובכן, גם התפילה הזו התקבלה, אבל אז הם שמו לב למשהו מטריד: בכל המדינה, במשך כמה ימים, אף תרנגולת לא הטילה אף לא ביצה אחת. היצר המיני דוכא, אבל איתו גם הלך הדחף האבולוציוני שהיצר המיני שיקף: יצר ההשרדות של המין האנושי, של היצורים החיים כולם. ברגע שהם ראו זאת, החכמים התפללו להחזיר את יצר המין כפי שהיה קודם, והדברים חזרו למצבם הטבעי.

המדרש  הזה, כמו רבים אחרים, אינו מנסה לתאר אירוע שקרה באופן הפשוט שבו הוא מתואר. הוא בא להעביר לנו מסר: שליצר המין יש השלכות שליליות, אבל שזה לא קל להפריד את הטוב מן הרע, ולפעמים אם תנסה "לרפא" משהו בתוך עצמך באופן גס, בלי הבנה עמוקה מספיק של מה אתה עושה, אתה עלול גם לאבד משהו חיובי חשוב, ושבסך כל הדברים אתה תצא מופסד. עדיף, לפעמים, להחזיק משהו שאינו מושלם ולהתמודד איתו, כי הוא גם מכיל חוזקות ופוטנציאל גדול לדברים טובים.

הקשר לסיפור שלנו, אני משער, ברור.

אז זהו להיום. בפרקים הבאים אני רוצה לקחת אתכם לכמה דוגמאות קונקרטיות של מקומות שבהן הפרוגרסיביות מזהה בעיות עומק כל כך עמוקות, שהן מחפשות דרך לעשות טיפול שורש לחברה המערבית, וכמעט כל אמצעי מוכשר כדי לקדם את המטרה הזו - אולי אפילו אמצעים שהנזק שלהם גדול על הרווח. על הזיהוי, התכניות לשינוי והמחירים שהתכניות הללו גובות מן האזרחים ומכולנו, בעצם - על כל זה בפעם הבאה.

ובינתיים - מקווה שהיה לכם מעניין, כרגיל! 

להתראות… ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק עשירי!

אז עשינו את זה - הגענו למספר העגול הראשון של הפודקאסט. אני באמת לא יכול להגיד לכם כמה זה משמעותי עבורי, שהגעתי והגענו יחד לאבן הדרך הזו. אני כבר שנים חולם על בניית הפודקאסט הזה, וזה עדיין מפליא אותי לגלות שזה סוף סוף קורה. אז שוב - תודה רבה לכולכם על ההאזנה!

אני רוצה גם לקחת רגע ולהזכיר לכם שיש עכשיו גם אתר לפודקאסט, שאתם יכולים להירשם אליו. הירשמות לאתר היא כמובן בחינם, ומי שנרשם מקבל במייל עדכון כשיוצא פרק, וגם את הטקסט הכתוב של הפרק. בנוסף, זה נותן לכם גם את האפשרות להגיב לתוכן של הפרק ולפתח דיונים איתי ועם מאזינים אחרים. אז אם זה מעניין אתכם, הלינק מופיע בתיאור הפרק, תחפשו לינק עם המילה "סאבסטאק" - לכו לשם ותצטרפו.

הפרק העשירי זהו מקום טוב, אני חושב, לבחון מחדש את כל הדברים שראינו - התראות טריגר ומיקרו-אגרסיות, סטריליזציה של המרחב המחשבתי והאומנותי ופוליטיקת הזהויות, וכמובן ההתמקדות בתוצאות וראייה באי-שיוויון סטטיסטי כהוכחה לגזענות מערכתית - ולנסות לשזור אותם יחד לסיפור אחד בעל הגיון פנימי רציף, עד כמה שניתן. ולא רק זה: אני לא רוצה לבנות כאן איש קש, אלא איש ברזל, כלומר ניסוח שמבליט את החוזקות והתובנות של הפרוגרסיביות המודרנית הזו. אני מאמין שפעמים רבות התכונות החזקות של בני אדם הם גם המפתח להכרת החולשות שלהם, וגם כאן, מתוך הבנת התיאוריה אני מקווה שנבין גם איך בצילן של אותן חוזקות צומחות גם החולשות שלה.

בפרק הזה יופיע על המגרש בחור חדש, והוא התת-מודע, גם האישי וגם הקולקטיבי. כפי שאנסה לשכנע אתכם, הבחור הזה והשפעותיו הוא שחקן מפתח בכל הדברים שראינו עד כה. הנסיון להנכיח את התת-מודע בהתייחסות שלנו למציאות החברתית שסביבנו הוא אחד המאמצים הכבירים של הפרוגרסיביות החדשה, אבל בו-זמנית הצלחה בהשגת המטרה הזו היא, כפי שנראה בפרק הבא, מה שגם שומט את הקרקע מתחת לפרוגרמה הפרקטית הפרוגרסיבית. אני יודע - זה נשמע קצת לא ברור ולא מוגדר, אבל בשביל זה יש לנו פרק שלם! אני מקווה מעבר לתוספת של עוד רכיב בסיפור, הפרק הזה ישמש "מרחב התארגנות אינטלקטואלי" לקראת הפרקים הבאים: כלומר, פרק שיעשה לנו סדר בבגאז' כדי שנוכל לארוז את כל הציוד שאספנו באופן יעיל, ולהתקדם לפרקים הבאים עם גרסה מזוקקת של האלמנטים העיקריים של התפיסה הפרוגרסיבית המודרנית. 

לפני שנתחיל ממש, אני רוצה לתת כאן גם טיפ לאלו מכם במאזינים שמגיעים מעולמות ה-AI. המודל שאני אתאר היום להבנת הפרוגרסיביות יכול להזכיר לכם איך מערכות של למידה עמוקה, deep learning, עובדות, וספיציפית איך המערכת כולה מתפקדת כאילו באופן מכוון בעוד אין אף רכיב בתוכה שמודע לאותה כוונה. אולי בעונה עתידית כלשהי נשקיע בביאור הקישור הזה, אבל כרגע נסתפק ברמז הדק הזה. ולמי שאינו מבין על מה אני מדבר - הכל טוב. הפרק לא מסתמך על היכירות עם מערכות בינה מלאכותית. זה רק שאני אוהב לבחון דברים מהמון זוויות שונות, וזו זווית ששווה יום אחד להרחיב עליה.

אז יאללה - מתחילים!

כפי שראינו בשני הפרקים האחרונים, במאתיים השנים האחרונות היתה מלחמה עיקשת להסיר גזענות, מיזוגניות ושאר מערכות של אפליה ממסדית מתוך המערכת האמריקאית. קרבות רבים של המלחמה הזו הסתיימו בהצלחה גדולה, והשיוויון בין הקבוצות השונות גדל, כמו הרחבת זכות הבחירה למוסדות הרשמיים של המדינה. 

אבל אי-השיוויון שהיה שם קודם נבע ממקום נפשי ותרבותי מסויים, ורק בגלל ששינינו חוקים זה לא אומר שהמקום הנפשי והתרבותי הזה נעלם. לדוגמה, ניצחון הצפון על הדרום במלחמת האזרחים האמריקאית אמנם גרם לכך שעבדות הוצאה מחוץ לחוק, אבל בעלי העבדים הגזעניים עדיין החזיקו בדעות גזעניות. כלומר, בכך שהחוק אסר על גזענות, הגזענות עצמה "ירדה למחתרת". לבנים עדיין היפלו נגד שחורים, ונשים עדיין לא קיבלו יחס שווה מגברים, רק שבמקום להופיע בדמות חוקים ותקנות, האפלייה הזו עברה לכלים "רכים" יותר. נניח, נשים לא התקבלו לעבודה מסויימת לא בגלל שהן נשים, אלא בגלל "חוסר התאמה לתרבות הארגון", וכן הלאה. ונכון - קשה יותר להצביע על המופעים של האפליה אחרי ה"ירידה למחתרת" מאשר היה כשהחוקים הצהירו עליה במפורש, אבל אותותיה נוכחות בבירור בסטטיסטיקה על פערי שכר בין הגזעים והמינים, באחוזים של אנשים בכל מני תפקידי כח והשפעה, וכן הלאה. ה"מערכת" משמרת את ההגמוניה שלה, רק בדרך אחרת, לא רשמית.

מה שראינו במערכות הגדולות הללו הוא בעצם, לדעת הפרוגרסיבים, רק ביטוי קהילתי מצטבר למה שקורה ברמת הפרט, ברובד האישי. גם כאן, פעם זה היה מקובל לומר דברים גזעניים בקול, או לשחרר אמירות סקסיסטיות בעבודה, והיום זה כבר אסור בתכלית האיסור. לא רק זה - חלק גדול מן האנשים הלבנים במערב גדלו על ברכי חינוך אחר, והם יודעים שזה לא מוסרי להתנהג בצורות הללו. אבל עדיין - דעות קדומות מפלות הן משהו עמוק, וגם מי שלא חושב כך במודע, עדיין נושא בקרבו גזענות תת-הכרתית. גזענות מהסוג הזה יכולה להיות שם גם אם אתה באופן מודע מנסה לא להיות גזען, להיות "עיוור צבעים" בהתנהגות שלך. היא מסוכנת יותר כיוון שהיא אמנם הרבה פחות פוגעת באופן ישיר, אבל היא שוכנת בקרבם של הרבה יותר אנשים - אולי אפילו כולנו. והאפקט המצטבר של הטיות קטנות מאד אבל בקבוצות של מליוני אנשים יכול להיות אדיר, סיגנל שמתעצם לגל עוצמתי חד משמעי ששוטף הכל.

באופן משלים לאותו רעיון, החברה שלנו יכולה להיות גזענית באופן מערכתי גם אם אין בה אף חוק גזעני מפורש. הגזענות הזו תבוא לידי ביטוי בכל מני הטיות קטנות בחוק, שבאופן נקודתי נראות מובנות אבל כשמעמיקים בהם רואים איך הם משמרים אי-שיוויון או מאפשרים לבעלי השררה לשעבד את אלו שתחתיהם. באופן מושאל, חוקים גזעניים מפורשים וכללי התנהגות חברתיים הם ה"מודע" של החברה, בעוד שהטיות קלות בחקיקה, באכיפה וכדומה הן ה"תת מודע" של החברה, ושם מתרחשת רוב הפעילות הגזענית כיום.

הנה, בואו אתן לכם דוגמה שמביאה רובין דיאנג'לו, אחת הכוהנות הגדולות של הפרוגרסיבים היום, באחד מן הסרטונים שלה:

כלומר, מה שאומרת כאן רובין דיאנג’לו היא שיש אפליקציה שמשמשת לסימון שכונות טובות ורעות, ושלפי הבנתה הדבר הזה הוא כסות לסימון איפה יש אנשים שחורים או מיעוטים אחרים. והיא אומרת: “כולנו יודעים מה באמת הכוונה של מי שמסמן באפליקציה הזו”. מבחינתה זה ברור מאליו שהתת-מודע הלבן משתמש בתווית “שכונה פחות טובה” כדי לסמן איפה יש משפחות שחורות. אין לה כמובן הוכחות לזה, אבל זו התיאוריה: התת-מודע הגזען מדריך אותנו מאחורי הקלעים.

חשוב לומר שלפחות ברמת התיאור הטכני, אני חושב שיש לרעיון הזה ביסוס מסויים. אין כמו הדור שלנו לדעת בדיוק למה הכוונה, כי אנחנו חיים בעולם של רשתות חברתיות שמקשרות מליוני אנשים. מי מאיתנו לא שמע על כך שהטיות קלות באלגוריתמים המתעלים את המידע ואת הסוג שלו, מסוגלים להשפיע באופן רוחבי על כל אותם מליונים, ולהנדס במידת מה את התודעה שלהם? אז אם באמת יש הטיות כאלו באנושות - סליחה, כיוון שיש הטיות תת-הכרתיות אצל כולנו וגם אצל אלו שבראש הפירמידה - הן מחלחלות לכל החברה, ומתחזקות את הגזענות התת-הכרתית, המיזוגניות התת-הכרתית, ועוד ועוד, בכל מקום. כפי שאומרת דיאנג'לו באחד מהרצאותיה, "המסרים הללו מומטרים עלינו כל הזמן, 24-7, ואין לנו מטריות, ושום דבר לא יכול היה להגן עלינו מן האפקטים שלהם". 

בואו ניקח רק דוגמה אחת לגזענות שכזו. ב-2003 פורסם מאמר בשם: "האם אמילי וגרג יותר אטרקטיביים למעסיקים מאשר לאקישה וג'אמל? ניסוי בשטח בתחום האפליה התעסוקתית". במאמר הזה תיארו החוקרים ניסוי בו הם שלחו 5000 קורות חיים ל-1300 מעסיקים שחיפשו עובדים, וכל מה שהם שינו בהגשות שלהם היה את השם של המועמד. מה שהם מצאו היה שקורות חיים עם שם "לבן", כמו אמילי או גרג, הוביל לעלייה של 50% בכמות התשובות החיוביות שקיבלו מן המעסיקים הפוטנציאליים, לעומת אותם קורות חיים עם שם "שחור" כמו לאקישה או ג'אמל. כיוון שבשני המקרים הפרטים בקורות החיים היו זהים, נראה שמה שמשחק שם תפקיד הוא פשוט גזענות. עכשיו, ייתכן שמדובר בגזענות מודעת לעצמה, כלומר למגייסים שראו את השם ואמרו לעצמם, במודע, שהם לא רוצים מועמדים שחורים אצלם. אבל בשל המגוון של המעסיקים שנבחרו לניסוי, התיזה ההגיונית יותר היא שמדובר דווקא בגזענות מסוג אחר: לאנשים לבנים יש בראש הטיות שגורמות להם, בתת מודע שלהם, להתייחס באופן שלילי לשחורים, ולכן הם מטים את הכף נגד המועמדים עם השמות הללו. 

ועכשיו דמיינו מצב שבו ההטיות הללו פועלות כל הזמן, בכל מקום, אצל כל האנשים הלבנים המחזיקים ברוב הכח בחברה, ותבינו לבד כיצד חוסר השיוויון בחברה משתמר מדור לדור, ואנחנו תקועים בלופ. 

במאמר מוסגר אגיד שאפשר לקחת את הדאטה של המאמר הזה ולראות אם המסקנות הללו מחוייבות באמת, ואני ממליץ בחום שתיקחו קצת זמן לאתגר את התיזה, ולנסות להציע בראש שלכם זוויות אלטרנטיביות להבנת הדאטה שהמחקר אסף. אני רק אעיר משהו שכדאי לקחת בחשבון, ושאינו סותר את הממצאים אבל כן יציב אותם באור מעניין: בעוד החוקרים יכלו לשלוט לחלוטין על ה"דמות" שכל רזומה גילֶם, גבר-אישה ו-לבן-שחור, הם לא יכלו לשלוט או לדעת מי עומד בצד השני ומסנן את מה שהם שלחו. כלומר, גם אם זה נכון שיש אפליה, המחקר לא חושף שהאפליה שוכנת בקרבם של האנשים הלבנים בחברה. החוקרים, לפי מה שקראתי, גם לא טוענים משהו על זהות המעסיקים, אלא רק מצביעים על אפלייה בתוצאות. אבל לעניין הספיציפי שלנו זה חשוב, כי אם המפלים הם עצמם שחורים, אולי לא מדובר כאן בדוגמה שמשרתת את פוליטיקת הזהויות הפרוגרסיבית. ושוב, זו רק נקודה אחת שאני שם כאן כדי לפתוח לכם את החשיבה. את הסיפור הזה הבאתי רק כדי להדגים איך גזענות תת-הכרתית יכולה להוביל לשימור הכח אצל בעלי הכח, כלומר לפוליטיקת הזהויות, וזאת גם בלי שיש איזה ארגון סודי של גברים לבנים הטרו שעושים ישיבה נסתרת פעם בחודש על איך לשמר את הכח שלהם.

אם נמשיך את הקו שהתוויתי לעיל, אנחנו יכולים סוף סוף לחבר את פוליטיקת הזהויות לנושאים שהרחבנו עליהם בפרקים 6 ו-7, הלו הן התראות טריגר ומיקרו-אגרסיות. התראות טריגר נדרשות כי אנחנו פתאום מגלים איך שכולנו נתונים ללחצים חברתיים כבירים - וקבוצות מוחלשות חשופות במיוחד לאפקט המצטבר של הגזענות, המיזוגניה ומה לא. הייפלא שכל מני דברים קטנים-לכאורה מעוררים אצלם טראומות? ובאופן דומה צריך להבין מיקרו-אגרסיות. בפרק 7 נמנעתי מלהכנס באופן פורמלי להגדרה של מה זו מיקרו-אגרסיה, ודיברנו על "חוסר טקט שקשור לתחומי גזע, מין וכו'". אבל לאור הדברים שתיארתי לעיל, נראה לי שווה להביא את ההגדרה הרשמית, ואני מצטט מויקיפדיה בעברית:

"מיקרו-אגרסיה הוא מונח המתאר ביטויי השפלה, עוינות או ביזוי קצרים ומהירים, אשר מתרחשים באופן שגרתי ויום יומי… הם מתקשרים באופן מכוון או לא מכוון עם דעות קדומות עוינות, כינויי גנאי או התייחסות שליליות כלפי קבוצה חברתית מסוימת ובמיוחד כלפי קבוצות שוליות תרבותית.

…עם זאת, אנשים שפועלים בצורה מיקרו-אגרסיבית יכולים להיות גם בעלי כוונות טובות. זאת משום שפעמים רבות הם אינם מודעים להשפעה הפוטנציאלית של דבריהם ואינם מתכוונים לגרום לפגיעה בזולת"

כלומר, מיקרו-אגרסיות הן הרבה פעמים הצפה של התת-מודע הגזעני, המיזוגני ומה לא, לשיח ולהתנהגות החברתית. והן קורות כל הזמן, כשהקבוצות המוחלשות סופגות עוד ועוד ועוד מיני-התקפות מהקבוצה השלטת.

אנחנו יכולים להבין כאן עוד דבר שראינו בפרק השמיני של הסדרה, אבל מזווית חדשה. בפרק השמיני הלנתי על הגזענות הפרוגרסיבית, שמתייחסת לפרטים כמייצגים קבוצות במקום את עצמם. אני חושב שאם מסתכלים על הדברים באופן שהצגתי היום, אפשר להבין קצת ממה שמניע הסתכלות כזו: כשאתה משוכנע שמה שקורה סביבנו הוא תהליך של מסרים תת-הכרתיים שעוברים מדור לדור ומאחד לשני, ושלבנים לומדים מלבנים ושחורים משחורים, אז קל להסיק שהאנשים שסביבך לוקים בגזענות בלי קשר לזהות האישית שלהם או לתפיסה המודעת שלהם את עצמם. עוד נדבר בהמשך על האם זו הדרך הנכונה או הבריאה להסתכל על אנשים אחרים, אבל כרגע אני רק רוצה להבין את השיטה, להבין איך ראייה כזו של המציאות מובילה לקִטלוג שכזה.

בכל אופן, אני חושב שזהו המודל שמתאר את מה שאפשר לקרוא לו "מרחב הבעיה" מזווית פרוגרסיבית. אנחנו עומדים בְמודע מול התת-מודע של הפרט, ניצבים בהכרה מלאה מול התת-הכרה של החברה כולה, ומנסים לחלץ את עצמנו מן המיצר ולהביא לגאולה - לפַרְמֶט, כביכול, את הדיסקט האנושי כדי שיפסיק להחזיק בקרבו תפיסות גזעניות וכו'. ואני מזכיר לכם שפרוגרסיבים, כמו שאמר תומאס סאול, חושבים שהאדם נולד מושלם, והחברה היא זו שמשחיתה אותו. יש אלמנט מאד אופטימי בראייה הזו, שכן לפיה הפִירמוט הזה אפשרי. כל מה שצריך הוא להתמודד איתו באופן מערכתי - כגודל המחלה, כך גם עוצמת התרופה.

ומהי התרופה הזו, אם כבר הזכרנו אותה? ובכן, כבר ראינו את הדרך בפרקים הקודמים: סטריליזציה של המרחב של השיח ממסרים גזעניים. אנחנו יכולים לטהר את השיח ממיקרו-אגרסיות, ולטהר את חומר הלימודים והשפה מביטויים שעושים "טריגרינג", ובזאת נשיג שני דברים. ברמה הטקטית אנחנו נגן על הקבוצות המוחלשות מפני המתקפה הנוראית של "התת-מודע הקולקטיבי", ובכך נגדל דור של צעירים בריאים יותר, שהתרבות השלטת לא נתנה בו את אותותיה. אבל מעבר לכך, ברמה האסטרטגית יש כאן תקווה לעקר מתוך התת-מודע את המסרים הפגומים של הגזענות ושאר מיני האפלייה. אם הפנמנו באופן תת-הכרתי את מה שראינו סביבנו עד היום, ככה גם נוכל להפנים מחדש את הגרסה הסטרילית. כמו מה שקורה בטיפול פסיכולוגי פרויידיאני, נצליח להעלות את התת-מודע לתוך המודע, ושם להשיג שליטה עליו. אז, סוף סוף, נוכל לקדם כאן חברה ברמת קיום חדשה לגמרי, דבר שלא נראה כאן מעולם.

במילים אחרות, המפתח כאן הוא לעורר את המודע לשים לב לבעיות שהתת–מודע מייצר, ובאופן סימבולי הפרוגרסיבים רואים את עצמם כחלק ה"מודע" של התרבות שלנו, שמנסים לעורר - woke - את שאר הקבוצות שעדיין לא "מודעות" לתיאור המציאות הזה. זוהי שליחות קדושה, לטעמם, שכן רק כך נוכל לשחרר את העולם מכבליו. כדי להשיג את היעדים שלה, התנועה הפרוגרסיבית צריכה לשכנע את כמעט כל האנשים בצדקת דרכה, שהרי כל עוד יש קבוצות גדולות של אנשים שלא "ראו את האור" ו"התעוררו", אז הם ימשיכו להכאיב ל"מוחלשים" שביננו, וגם התת-מודע שלהם ימשיך להעביר הלאה בתורשה את האלמנטים הפגומים בתרבות. כל מי שאינו מצטרף לתנועה הוא בהגדרה פועל נגדה - כיוון שגם אם במודע הוא לא מפריע לה - וכמובן, יש כאלו שגזענים במודע, ללא ספק - התת-מודע שלו פעיל באופן שלילי, פוגע באחרים ומשכפל את עצמו אצל אחרים. 

לאור כל הנ"ל, שווה שנבחן אספקטים נוספים של המתח שבין המודע לתת-מודע שעולים כאן. בואו נתחיל בלשאול שאלה פשוטה: האם אדם שבאופן מודע איננו גזעני, אבל התת-מודע שלו מכיל הטיות גזעניות מינוריות - האם הוא "גזען"? האם זו המילה הנכונה להשתמש בה? על פי מילון Mirriam Webster שיש לי מודפס בבית, מ-2020, נראה שהתשובה היא לא: על פי המילון, גזענות היא "אמונה" שגזע מסויים עדיף על גזעים אחרים, כלומר שהיא תובעת מודעות כדי שתיחשב גזענות. 

אבל תנו לי לספר לכם סיפור: זוכרים את evergreen college, מהפרק החמישי, שבו הרצה פרופסור ברט ויינשטיין, ושבו ניסו לעשות יום שבו אסור ללבנים להגיע לקמפוס? נשיא האוניברסיטה שצידד בסטודנטים וכנגד הפרופסור, שמו פרופסור ג'ורג' ברידג'ס. כן כן, ההוא שאמר שינהיג חינוך מחדש של צוות ההוראה כדי שלא יתנגדו לשינויים הפרוגרסיביים שרצה להנהיג בקמפוס. בכל אופן, בעקבות האירועים הסוערים שהיו אז בקמפוס, הוא התראיין בין השאר לערוץ vice ששאל אותו על מה שקורה שם.

המראיין: "התלמידים אומרים שאתה גזען לבן"

ג'ורג': "אני משער שהתלמידים אמרו הרבה דברים לגביי. אני לא מאמין שאני גזען לבן"

מראיין: "רגע - אתה 'לא מאמין' שאתה גזען? כלומר, אתה מקבל שאולי אתה גזען לבן?"

ג'ורג': "טוב, זה תלוי למה אתה מתכוון במונח הזה. הרי בכל זאת, אני אדם לבן בעמדת כח…"

הספק שמתגלם באמירה "אני לא מאמין שאני גזען", משמעו שגזענות איננה יושבת רק במודע, אלא גם בתת מודע, ואם יש לך גזענות בתת-מודע, הרי שאתה גזען. אתה יכול להיות גזען גם בלי לדעת את זה, ובאינדוקציה, החברה כולה יכולה להיות גזענית, בלי שרוב האנשים שבה מודעים לכך. כלומר, אני רוצה להציע שהמצב הנפשי שבו ג'ורג' היה מצוי אז היה משהו כזה: אני מספיק מודע כדי לדעת שיש בי נטיות גזעניות בתת-מודע. אז ממילא, יש עלי אחריות חלקית לגזענות שלי, גם אם אני לא גזען מהסוג הקלאסי. 

אבל יש משהו קצת צורם בגישה הזו, וזאת מכמה זוויות. דרך אחת להסביר מה צורם הוא שאם כולנו גזענים באופן תת-הכרתי, אז המילה בעצם מאבדת את משמעותה. דרך אחרת לחשוב על זה היא שכיוון שהתווית "גזען" היא אחת מכינויי הגנאי הקשים בחברה המערבית, זה מרגיש שמישהו לוקח מילה עם משמעות קשה ביותר, ומנסה להזריק לתוכה משמעות קצת אחרת ועדיין לשמר את הנימה הביקורתית שבכינוי. ואולי מזווית אחרת אפשר לומר שאם אנחנו יוצרים שיתוף שם בין אדם שהוא גזען במובן המקורי של המילה, לבין מישהו שהוא חלק מחברה שיש בה - אולי - הטיות גזעניות, נראה שלא הרווחנו משהו אלא הפסדנו אבחנה חברתית חשובה.

והנה, עוד דוגמה, עוד יותר מתוסבכת. בפרק 7 הפניתי אתכם לזוג מאמרים על נושא המיקרו-אגרסיות. המאמר הראשון נכתב על ידי בחור בשם לילנפילד, והוא מבקר את התיאוריה בשלל אופנים. לעומתו, המאמר התומך נכתב על ידי וויליאמס, והוא ספיציפית נכתב כתגובה למאמרו של לילנפילד. בכל אופן, אחד מן הביקורות של לילנפילד הוא שהמילה "אגרסיה" משמשת באנגלית רגילה רק למצבים של פגיעה מכוונת, בעוד, כפי שאנחנו כבר יודעים היטב, מיקרו-אגרסיות יכולות להיות גם בלתי מכוונות. במאמר התגובה שלה ויליאמס מתייחסת לביקורת הזו. אני רוצה להקריא לכם אותה, ואז לנתח אותה. מה שכן, אני מבקש שתשימו לב במיוחד למשחקים שנעשים כאן עם ההגדרות של הדברים - אתם תראו שהיא מנסה לרקוד על שתי החתונות: לומר שמדובר במשהו מודע אבל גם תת-מודע, בו-זמנית:

"לילנפילד טוען שבגלל שפעולות אלו אינן תמיד מכוונות, וכוונה היא תנאי הכרחי לאגרסיביות - המונח "מיקרו-אגרסיות" אינו מדוייק וצריך להחליפו. מיקרו-אגרוסיות הן חלק מן המערכת האידיאולוגית החברתית שמעניקה הטבות לקבוצה השלטת על חשבון הקבוצה הנשלטת. בתור שכאלו הם בהחלט מכוונות, אם כי המכוונות שלהן יכולה לייצג דעה קדומה אישית של הפוגע (מודעת או שאינה מודעת), או יכולה להיות ביטוי של היעדים האגרסיביים של הקבוצה השלטת, שהועברה לאנשים תמימים דרך על ידי צפייה בהתנהגותם של אחרים או מכניזמים חברתיים אחרים."

ויליאמס מדלגת כל פעם מאחד לשני. הן מכוונות כי מדובר בדעה קדומה מודעת - או שאינה מודעת. יש כאן "יעדים אגרסיביים של הקבוצה" - אבל אלו שמפיצים את היעדים האגרסיביים הם "אנשים תמימים". 

אני חושב שהבלבול המושגי כאן קשור לאתגר המוסרי שהפרוגרסיבים מתמודדים איתו: 

מצד אחד, אם נגביל את עצמנו לגזענות מודעת, יהיה הרבה יותר קל להצביע עליה והרבה יותר קל לדרוש מהגזענים לשנות תפיסה, כי הויכוח ברור ושקוף. בכלל, תביעה מוסרית מאנשים לרוב באה יחד עם הרעיון של בחירה חופשית - אפשר לבקר אותי רק על דברים שבחרתי, וכדי לבחור אני צריך להיות מודע למעשיי. 

אבל אם נעשה את זה, נתפוס רק אחוז קטן מן הבעיה - הבעיה של התת-מודע הקולקטיבי של רוב רובם של האנשים, או לפחות המשעבדים, לא יכלל בסיפור בכלל, והוא הכח הבעייתי באמת. 

לעומת זאת, אם התת מודע הוא המוקד, זה מייצר קושי להניע שינוי. קשה להעניש או להפעיל לחץ על אנשים בשל דברים שאין הם שולטים עליהם. ויליאמס, והפרוגרסיבים בכלל, מנסים לאחוז בחבל בשתי קצותיו כדי להגיע ליעד, מנסים לומר ש"מספיק שהסבנו את תשומת הלב שלכם לכך שיש לכם הטיות תת-הכרתיות כדי שתשנו את ההתנהגות שלכם, ושתסכימו לתקנות שאנחנו מנסים לחוקק". ומכאן מגיעים הניסוחים המעורפלים הללו. כי באמת, יש כאן מתח אדיר.

אוקיי - אז זהו לפרק הזה. בפרק הבא אנחנו נעזוב את עמדת הסנגור, ונעבור לעמדת הקטגור, ונדבר על החולשות שבתפיסה עצמה, ועוד יותר על הקשיים שבתכנית האופרטיבית שלהם לפתרון המצב האנושי. בינתיים, אני מקווה שנהינתם מהנסיון שלי לארוג את כל הדברים שראינו עד כה בסיפור מאחד שאפשר אפילו להזדהות איתו, או עם המוטיבים שלו, גם למי שאינו פרוגרסיבי.

לסיום אדגיש שוב שהפרק הזה הוא מאד "אני" - אני מנסה להציע כאן את הנרטיב הכי חזק שאני יכול לתמיכה בראייה הפרוגרסיבית, וכמובן שיכולים להיות נרטיבים אחרים ששוזרים את הפרטים אחרת. אז, בו בזמן שאני מקווה מאד שאתם זורמים עם התיאוריה שלי, אני אשמח מאד לשמוע אם אתם רואים את הדברים באופן שונה. ובשביל זה יש אתר! הלינק נמצא בתיאור של הפרק, אז תתצטרפו ותתחילו לשתף את עמדתכם! כמה שיותר זוויות, יותר טוב…

להתראות…

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, פרק תשיעי בעונה הראשונה.

אתם יודעים? תמיד רציתי להיות פעם אחת במצב כזה שבו אני מתחיל מכתב במילים "אם אתם קוראים את השורות הללו סימן שאני…" ואז איזה משהו מיסתורי, כמו "טסתי לחלל" או "חמקתי מזרועו הארוכה של החוק". יש משהו מגניב בפתיחה הזו, לא?

אז בדיוק שמתי לב שהפודקאסט הזה מאפשר לי לומר את זה, אז הנה, אני הולך על זה: "אם אתם מאזינים לדברים שלי עכשיו, סימן שכבר שמונה פרקים שאתם כאן איתי, איתנו, במסע הזה להבנת הפרוגרסיביות המודרנית". אין לי אלא לומר לכם שוב תודה על שהצטרפתם אלי כאן, ולעודד אתכם להמשיך. אולי גם תצטרפו כעוקבים לפודקאסט, וכמובן אשמח אם תשתפו אותו עם מכרים וחברים שלדעתכם יהנו". 

זהו. וואו. חלום שהתגשם… טוב, בואו ניגש לעניינים.

בפרק הקודם סיימנו בשאלה: האם באמת אנו מצויים במצב שבו יש אי-שיוויון מערכתי בין הגזעים, המינים וכן הלאה, ושכל מה שעוצר אותנו מלהגיע לשיוויון הוא כוחם של הפריווילגים בקודקוד של הפירמידה? אז היום, אנחנו נדבר בדיוק על השאלה הזו, אבל מזווית קצת מקורית, לפחות אני מקווה. אני רוצה להודות כאן שוב לתומאס סואל, שהאיר את עיני בדיון מעמיק מאד בשאלת השיוויון בספרו "המרדף אחרי צדק קוסמי" , ושאתם יכולים למצוא בתרגום העברי שלו בהוצאת "סלע מאיר" ובחנויות הספרים. מי שהדיון היום מרגיש לו לא מסַפֶק, מוזמן לקנות את הספר ולקרוא להנאתו.

כדי לגשת לשאלת השיווין בעולם, אנחנו נצטרך לשאול את עצמנו כמה שאלות בסיסיות ועמוקות, שאולי מעולם לא שאלנו. והשאלה הראשונה ברשימה היא: לְמה בדיוק אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שאנחנו רוצים חברה שיוויונית? 

כדי למקד את הדיון, אשאל זאת בדרך אחרת: אם הייתי מציג בפניכם מצב חברתי של מדינה, איך הייתם מחליטים אם מתקיים בה שיוויון? תניחו לצורך העניין שאתם יכולים לקבל את כל הדאטה שאתם רק מדמיינים לעצמכם שצריך: ספר החוקים והתקנות של מדינת ישראל, פירוט משכורות בעשור האחרון, מצב משפחתי, מיקום גיאוגרפי ורמת השכלה ופילוח של האסירים בבית כלא וכמות הרציחות בכל עיר וכן הלאה וכן הלאה - רק תגידו ותקבלו את המידע עד שלוש ספרות אחרי הנקודה. מותר לכם גם להאכיל את הכל ל-GPT ולהיעזר בו ובמחשב-על כדי לעשות את כל החישובים שתרצו.

ואחרי כל זה - האם אתם יכולים לענות על השאלה הזו, האם ובאיזו מידה החברה שלנו שיוויונית? האם לדעתכם יש מישהו שיכול?

אם תעשו גוגל, תגלו כמובן שיש כל מני מדדים שמתהדרים בשם "מדדי שיוויון" או "מדדי אי שיוויון". אבל מספיק שניקח אחד מהם כדי להבין למה הם לא מְספקים. לדוגמה, ישנו מדד בשם "מדד ג'ני", שמודד את אי-השיוויון החברתי בהכנסות - ציון "0" במדד הזה משמעו שכולם מרוויחים אותו הדבר בדיוק, וככל שהציון גדל כך ההבדל בהכנסות גדל ואיתו אי-השיוויון. אוקיי - אז, אם הייתי אומר לכם שציון הג'ני שלנו הוא "0" - האם תרגישו בנוח לחתום על מסמך שקובע שאנחנו בחברה שיוויונית?

התשובה היא קרוב לוודאי שלא, וזאת בגלל ש"כמה כסף הרווחתי בחודש ביחס לאחרים" זה רק מספר אחד, אבל יש עוד המון מספרים מעניינים: כמה שעות עבדתי בשביל הכסף הזה, ומה ההוצאות שלי - הוצאות של מישהו בריא זה לא כמו הוצאות של מישהו חולה, הוצאה של משפחה והוצאה של רווק שונים לגמרי, וכן הלאה וכן הלאה. וכמובן, לא שקללנו כאן את ההון העצמי שיש לכל אחד - אנשים עשירים רבים לא מקבלים משכורת בכלל, אז משכורות לא מייצגות עושר. וכן הלאה וכן הלאה. בעצם, הבעיה הזו לא שייכת רק למדידת שיוויון -  זו בעיה ידועה בתחום ניתוח הנתונים. מערכות מורכבות דורשות בחינה רוויות-מדדים, וברגע שיש יותר ממדד אחד שמשתמשים בו כדי למדוד תופעה מסויימת, מדדים שונים יכולים לספר סיפור שונה. מדד א יכול להראות שיפור גדול בעוד מדד ב' יכול להראות שיפור מינורי, אפסי או אפילו שלילי. וכשזה המצב מגלים פתאום שהמספרים הללו, שמפתים מאד בקונקרטיות ובחד-משמעיות שלהם, לא מספקים את הסחורה.

אז - מה עושים במצב כזה? באמת, יש כל מני טכניקות, אבל כולן בלי יוצא מן הכלל דורשות מאיתנו לצמצם את החלון שאנחנו מסתכלים עליו במציאות, ולהגיד "אנחנו באים לפתור רק פן אחד של הבעיה, נניח של אי-השיוויון, וכדי שנוכל להתקדם בזה נתעלם מצדדים אחרים". ממשלה יכולה להגיד שהיא רוצה להקטין את מדד ג'ני, ולהיות מוכנים שזה אולי יפגע במדדים אחרים, או להיפך, להקריב את מדד ג'ני על מזבח מדד החלופי. מה שאנחנו רואים כאן הוא עיקרון שאותו הגדיר תומאס סאול כך: "לבעיות במציאות לרוב אין פתרונות, יש רק שקלול תמורות".

תזכרו גם ששיוויון אינו רק בכסף. לדוגמה אפשר לקחת את הדילמה של טיפול בפשיעה. נניח בארץ, יש הרבה פשיעה על פי דיווחים שונים במגזר הבדואי. אם נחליט לא לעשות כלום, נקבל אי-שיוויון בכך שבחברה הבדוואית תהיה הרבה יותר פשיעה שאיננה מטופלת. לעומת זאת, אפשר לאמץ מדיניות לטפל בעניין. אפשר להגביר את האכיפה במגזר הזה, אבל אז בטח נגלה שסטטיסית יש אחוז גבוה יותר של בדואים בבתי הכלא, וגם זה יכול להיתפס כחוסר-שיוויון. אפשר להציע שהפשיעה נובעת מעוני ושצריך להגדיל להם קצבאות, אבל אז יהיה אי-שיוויון מול אוכלוסיות חלשות יותר, וכן הלאה וכן הלאה. בכל אופן, הדוגמה רק באה לשם המחשה איך פתרון של בעיה על פי מדד א' יוצר בעיה על פי מדד ב'.

לפעמים אפילו אותו מדד נתפס כסמן למשהו טוב ומשהו רע בו זמנית. לדוגמה, מספר החוקים שמעבירים בכנסת הוא גם מדד לפעילות פרלמנטרית, כלומר עד כמה ח"כים עושים את העבודה שלהם, וגם מדד למעורבות יתירה של הממשל בחיי האזרחים שמוביל בין השאר להעלאת מיסים וחסמים רגולטורים לפעילות היומיומית של האזרח. 

אנחנו רק בתחילת המסע שלנו היום, אבל כבר התובנה הראשונה הזו יכולה לדכא חלק מאיתנו, בעיקר את אלו שחולמים על חברה צודקת ושיוויונית מושלמת. ומדוע? כי התובנה הזו אומרת בעצם שככל שננסה להרחיב את מבטנו ולהתחשב ביותר מאפיינים שמשפיעים על שיוויון, כך גם יקטן מרחב התמרון המעשי שלנו בהשגתו. או, אם נהיה מדוייקים יותר - מחזורים של מדידה והפעלת מדיניות לא פותרים את הבעיה השורשית יותר של בחירת מה בדיוק צריך למדוד. 

בגלל מה שבדיוק אמרתי, אפשר להסיק שתמיד - תמיד! - יהיה מישהו שירגיש שיש חוסר שיוויון. כי מספיק ששני אנשים מתעדפים אחרת את מדדי השיוויון הקיימים, וכבר זה אומר שמה שאחד רואה כהצלחה גדולה יכול להיתפס אצל השני כעמידה במקום או אפילו נסיגה, כי כל אחד מכניס את הנתונים למשוואה אחרת. ממילא, אם אתה נבחר ציבור, אז תמיד - תמיד! - יהיה אפשר למצוא מחקר שפועל נגדך. ומכאן מיד אפשר לחזות מראש איך ייראו שלטי החוצות הענקיים שמאשימים את הממשלה בהתעמרות בעניים או באדם הפשוט, ומחקרים שמצוטטים בעיתונות עם גרפים מאיימים, כאילו משהו נורא קורה.

האמת, דברים כאלו הם הסיבה שאני כבר מזמן מתעלם מכתבות שמתחילות ב"מחקרים מראים שישראל היא במקום ה-X במדד ה-Y". כי אני יודע שהסוד כאן הוא בבחירת הנוסחה לחישוב Y, וזה הדבר שלא מספרים לך בכתבה.

ועוד נקודה חשובה היא שבינתיים דיברנו על שיוויון, אבל יש עוד דברים שחשובים לנו לא פחות: שגשוג, חופש, צדק, בטחון אישי, ועוד ועוד. לכל אחד מאלו גם אפשר להגדיר מדדים, והתחרות ביניהן רק מסבכת את ההחלטה לאן כדאי להתקדם.

האם אני מנסה לומר שאין מה להתאמץ להשיג שיוויון? האם אני מנסה לפתור את כולנו מלנסות לעזור ולשפר את המצב סביבנו? 

לא! 

זה רק אומר שכדאי שניקח בחשבון את כל מה שאמרתי לעיל: שאין איזו נוסחת קסם, ואנחנו צריכים לגשת בענווה לנושא הזה: לא להלקות את עצמנו כשיש מדד שבו אנחנו נכשלים, לא לחשוד באנשים שמשתמשים במדד אחר שכל הכוונות שלהם רעות, ומאידך להתייחס בחשדנות למי שמנסה להלהיט את הרוחות על בסיס מאמר שלא התעמקנו בו, שבו כתוב מספר לא מעודד. ומעבר לכך, זה אומר שיש משהו בעמדה השמרנית שמזהירה - אל תשנה משהו במצב הקיים בפזיזות, כי אולי תשפר משהו אחד אבל תשלם במחיר של משהו אחר, ורק תגלה את זה מחר, כשמישהו ימציא מדד נוסף שלא חשבת עליו.

עכשיו, כשהתשתית הזו בידינו, בואו נבנה עוד קומה ואשאל אתכם - מה אתם רוצים להשוות, באופן כללי: הזדמנוית, או תוצאות? 

האמת היא, שהשאלה הזו עומדת בשורש הויכוח שבין שתי אסכולות שמוכרות לנו כבר - הליברל הקלאסי לעומת הפרוגרסיבי. הליברל הקלאסי מתעדף חירות, כלומר למקסם לכולם את היכולת לבחור מה לעשות, שזו דרך אחרת לומר שיפור מאזן ההזדמנויות. לעומתו הפרוגרסיבי רוצה להשיג חברה מושלמת יותר תכלס, שבה אנשים סובלים פחות, ולכן הוא שם דגש על שיוויון בתוצאות. 

אולי אחת הדוגמאות הכי רלוונטיות לחיינו אנו שמדגימות את המתח הזה היא בויכוח הנוקב לגביי איך אמורות הרשתות החברתיות לנהוג בתוכן שזורם בצינורות שלהן. באופן כללי, פייסבוק וטוויטר שלפני עידן אילון מאסק שמו דגש חזק על ניהול התוצאות של השיח. היתה להן מערכת מאד מסועפת של מעקב אחרי שיח שנאה, וצנזורה אקטיבית שנועדה לוודא שהמרחב הוירטואלי שבה הוא "בטוח" ומוגן. מאז אילון מאסק קנה את טוויטר והצהיר במפורש שהוא רוצה לאפשר יותר שיח, גם שיח מתריס, כי הוא מאמין שחופש הביטוי גובר כאן על הרצון לנווט את השיח למקום יותר פרודוקטיבי ובטוח. 

כנראה שרובנו, באופן טבעי, נחפש איזה מקום טוב באמצע, וכל חברה חפצה חיים עושה את זה. חוקים שאוסרים על הסתה לאלימות, לדוגמה, הן מקרה שבו מקריבים את חופש הביטוי לשם מוגנות הציבור. אבל כמו שבדיוק דיברנו, יש כאן שני מדדים, והשאלה היא - מה "יחס ההמרה" בין השניים עבורכם? כמה הפחתה של אי-שיוויון בתוצאות תהיו מוכנים לספוג כדי להשיג הגדלה נכבדה של שיוויון הזדמנויות, ולהיפך?

אוקיי. אז הצטיידנו בכלים מושגיים חשובים, ואני חושב שיהיה מעניין להפעיל אותם בניתוח של חלק מן ההישגים הגדולים במאות השנים האחרונות בכל הקשור לזכויות אדם. כרגיל אצלי בפודקאסט, אנחנו נתמקד בארצות הברית של אמריקה כדי להדגים את הדברים, ולכן הכי ראוי שנפתח בקטע הבא:

“מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחירות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים”

מוכר לכם מאיפשהו? אני משער שכן. זהו אחד הקטעים המפורסמים ביותר בשפה האנגלית, הלא הוא הכרזת העצמאות האמריקאית. הפרוזה בעלת המעוף הזו היוותה השראה לרבים שתבעו מאז את זכותם של נדכאים ליחס שווה והוגן מאת רשויות המדינה והקולקטיב האזרחי. האמירה שהזכויות ניתנו מאת האל ולא מאיזו ממשלה של בני אדם, וההצהרה שמדובר באקסיומה ש"מוכחת מאליה" למרות שרוב ההסטוריה האנושית רצופה משטרים שלא חשבו שזו אקסיומה בכלל, מביעה אמונה עמוקה בערך שיש לחייו של הפרט באשר הוא, ובזכותו להטוות את מסלול חייו כפי שהוא בוחר. 

אמנם, החזון הזה לא התגשם במלואו ב-1776 כשהוא נכתב על ידי תומאס ג'פרסון. ג'פרסון עצמו, כידוע, היה בעלים של עבדים, אף כי ניסה פה ושם להיטיב עימם. עד מלחמת האזרחים של ארצות הברית ב-1865 עדיין היה מותר במדינות מסוימות לסחור בעבדים, ורק ב-1870 קיבלו השחורים את הזכות להצביע. גם לאחר מכן המשיכו מנגנוני האפלייה הבין-גזעית לפעול ברחבי ארצות הברית, אבל גם בעיתות של משבר ושל אכזבה מהחלום האמריקאי, ידעו המנהיגים הגדולים, אבירי זכויות האזרח שבדורות הקודמים, לרתום את החלום והאמונה העמוקה של האומה האמריקאית בהצהרת העצמאות שלהם עצמם כדי להצמיח את החלום מחדש באופן שלם יותר. אולי המפורסם שביניהם היה המנהיג השחור מרטין לותר קינג, שהצהיר ב-1963 בנאומו המפורסם "יש לי חלום" - 

"ואם כן, גם אם אנו ניצבים בפני אתגרים היום וכנראה גם מחר, עדיין - יש לי חלום. זהו חלום שנטוע עמוק בחלום האמריקאי. יש לי חלום שיום אחד האומה הזו תקום ותחיה בהלימה לתביעה המוצהרת שלה מעצמה, שאנו רואים באמיתות אלו מוכחות מאליהן, שכל בני האדם נוצרו שווים."

התנועה הליברלית הזו, קיבלה נופך מיוחד בהקשר הגזעי שלה בארצות הברית, מדינה שכמעט כל אחד מאזרחיה, מלבד הילידים האמריקאים, יכול לשרטט את עץ המשפחה שלו או שלה אחורה בהיסטוריה לזוג מהגרים כלשהו. אבל תהליך השחרור של האזרחים מכבלי האפליה הממסדית לא היה מוגבל רק לענייני גזע. 

נשים, לדוגמה, קיבלו את הזכות להצביע רק ב-1920, חמישים שנה אחרי שהשחורים זכו בכך. ואם נמשיך לנטייה מינית, הפעם הראשונה שפעילות מינית הומוסקסואלית הותרה בחוק היתה ב-1961 ורק במדינה אחת, מדינת אילנוי, ורק ב-2003 נקבע סופית בבית המשפט העליון האמריקאי שאסור למדינות להעביר חוקים שאוסרים על פעילות מינית שכזו. זה מפתיע לפעמים לחשוב שדברים שנראים לנו היום ברורים מאליהם, כמו שלאישה צריכה להיות הזכות להצביע, נחשבו לפני רק קצת יותר ממאה שנה נתונים במחלוקת.

ואכן, אפילו שחלק ניכר מן הדברים הללו נראה לנו ברור מאליו, אל מול כל אחד מהשינויים הדרמטיים הללו עמדו כוחות שמרניים שניסו למנוע או לצמצם אותם. הם התריעו בשער שהשינויים המוצעים אינם טובים ואינם רצויים. לפעמים אנחנו מדמיינים איזו קבוצה של גברים סטרייטים לבנים שמנסים למנוע מכולם לקבל זכויות כי הם לא רוצים לחלוק בעוגה, אבל המציאות הרבה יותר מורכבת מכך. לדוגמה, בכל הקשור לשיוויון זכויות לנשים, רוב המתנגדים להקניית זכות הבחירה לנשים היו דווקא נשים. אני אצרף כאן מאמר [בעברית] שסוקר את התנועה האנטי-שיוויונית הזו למי שרוצה לקרוא ולהכיר.

עכשיו, בואו ניקח את הדברים שדיברנו עליהם לפני הסקירה ההסטורית ונציב את המהפכות המדהימות הללו בחברה האנושית מול הפיצול של שיוויון אפשרויות או תוצאות - לאיזו קטגוריה נכניס, נניח, את הזכות לבחור לשחורים או נשים?

לשמחתנו, התשובה במקרה הזה היא ששתי הגישות מרוצות מהעניין. הזכות לבחור היא שיפור מרחב ההזדמנויות שניתן לציבורים גדולים, במובן זה שהממשל מפסיק להתערב ולקבוע שקבוצה אחת זכאית לְמה שקבוצה אחרת לא. במקביל לכך יש כאן גם תוצאה שיוויונית יותר - תוצאה לכל הפחות במובן זה שספר החוקים מתייחס באופן שיוויוני יותר לכולם לאחר המהפכה, וכנראה הרבה מעבר לכך. שני הצדדים, הליברלי והפרוגרסיבי, יכלו להיות מרוצים מהעניין. רק השמרנים של אותה תקופה שהגנו על הסטטוס קוו התמרמרו לתקופה מסויימת, אבל אפשר להסתכל סביב היום ולראות שחוץ ממיעוט קיצוני, גם השמרנים היום מֶגֶנִים על חופש הבחירה לכולם בחירוף נפש, ולא יעזו לשקול ביטול הבחירה לפי מין או גזע.

בכל אופן, בואו נמשיך. 

אחרי שהמערכות הפורמליות הללו, מערכות שהמנגנונים שלהם הם מילים - חוקים ותקנות - טוהרו מאפלייה על בסיס גזע ומין, ובואו נניח שאפילו היינו דואגים שהאכיפה תהיה הוגנת ושקופה. עולה השאלה - האם הגענו אל המנוחה והנחלה? האם השגנו את השיוויון המיוחל? 

אפילו שהיינו רוצים לומר שכן, אנחנו חייבים להיות כנים ולהודות שלא. הרי ביום שאחרי שעבד שחור משוחרר מאדוניו הלבן הוא עדיין סוחב איתו את כל חוסר הצדק ואי-השיוויון של ההסטוריה שלו. מקבילו הלבן נהנה מיתרון "לא הוגן" על פניו. אם להשתמש בדוגמה פופולרית, זה כאילו שתעשו בין שני אנשים תחרות ריצה ל-400 מטר, אבל תתנו לאחד להתחיל מאה מטר לפני השני. 

ועדיין, אם התחרות היתה לא ל-400 מטר אלא ל-400 קילומטר, כנראה שלא היינו חושבים שיש לפער היחסית קטן הזה השפעה גדולה על תוצאות המרוץ. בריצה למרחקים כאלו, הדברים שישפיעו הרבה יותר על זהות המנצח הן היכולות שלו, כמה התכונן, וכן הלאה. במילים אחרות - אם המשחק הוגן בסה"כ, אז גם אם יש סטיות לא הוגנות בתחילתו זה לא יעצור את השחקן הטוב יותר מלנצח בסופו של דבר, ובטח לאחר כמה דורות של משפחות המשחקות לפי אותם כללים, ציבור הנשים או ציבור השחורים אמור להתייצב ולהיות באותו מצב כמו מקבילו הגברי הלבן.

אלא שבמציאות עדיין יש כיום סטיות סטטיסטיות בין המינים והגזעים, ואז עולה החשד, האם באמת המערכת עצמה שיוויונית? מבחינת הליברל, ששם את שיוויון ההזדמנויות במרכז, השאלה היא: האם חוסר השיוויון במציאות נגרם כתוצאה מחוסר בשיוויון הזדמנויות? 

לדוגמה, דמיינו את הסיפור הבא. מישהו בא ומספר לכם דבר לא נעים: שבעבודה נחשבת, עם פוטנציאל השתכרות גבוה, 75% מהעובדים שייכים לקבוצה אתנית אחת, בעוד כל שאר הקבוצות האתניות מתחלקות ביניהם ב-25% הנותרים, כלומר יחס 3:1. לעומת זאת, האחוז של הקבוצה הראשונה באוכלוסיה הוא הרבה יותר נמוך מ-75%, כלומר שלא רק שהם שולטים בתעשייה הזו, זה גם הרבה מעבר לאחוז שלהם באוכלוסיה. 

הוא יציג את הסטטיסטיקות הללו ויגיד: זה בסדר מבחינתכם? ואולי הוא מוסיף, ככה על הדרך: שמעו, אין דרך אחרת להסביר את התופעה הזו מלבד גזענות, שמונעת ייצוג שווה לכולם. בטח יש אנשים בראש המערכת שמסננים מועמדים ומועמדות, חלקם באופן מודע וחלקם באופן תת-מודע, כדי לשמר את ההגמוניה שלהם. 

ומה אתם חושבים? מסכימים? לכאורה גזענות זו אפשרות אחת, אבל ייתכן שזה גם נובע מבחירה שונה של אנשים שונים. אולי יש שיוויון הזדמנויות, והפרטים בחרו מה שבחרו וזה מה שיצא. כמו שיש אמא יהודייה שדוחפת את בניה להיות רופאים, אולי הקבוצה שדומיננטית סטטיסטית באותה עבודה פשוט מעדיפה תרבותית את התחום הזה בתעשייה מאשר הקבוצות האחרות.

ויודעים מה, בואו לא נעצור שם ונניח שאספר לכם שה-75% אחוז הללו הם לבנים, ששולטים בתפקידי הבנקאות ברמות ההנהלה הראשונות בבנקאות בארצות הברית? מה דעתכם עכשיו? ודרך אגב, זו אכן הסטטיסטיקה, כפי שתוכלו לראות בלינק הזה.

מצויין. ועכשיו, כשהדברים התיישבו אצלכם בראש ובלב, נניח שאספר לכם שטעיתי, ושמדובר בכלל ב-NBA, שבו כמעט 75% מהשחקנים הם שחורים, אפילו שהם רק כ-14% מאוכלוסיית ארצות הברית? כל השאר לבנים, היספאנים וקבוצות אחרות. האם המידע הזה שינה את התחושות שלכם מלפני רגע?  וגם כאן, זו באמת הסטטיסטיקה, על פי ויקיפדיה.

עבורי, לפחות, התשובה היא "כן", והסיבה לכך פשוטה. כי מהרגע שהסיפור מקבל יותר צבע, פתאום עלתה במוחי עוד סיבה, עוד הסבר אפשרי לאנומליה הסטטיסטית הזו: אולי משהו בגנטיקה של אנשים ממוצא אפריקאי נותן להם נתוני פתיחה טובים יותר להצליח במשחק, נניח מבחינת גובה, מבנה גוף ועוד. או אולי תרבותית יש משהו במשחק הזה שדוחף יותר נערים שחורים אתלטיים להתמקצע דווקא בו, בניגוד לספורט אחר כמו בייסבול, שם הם תופסים רק 7.2 אחוז מהשחקנים. 

ובאופן דומה, נניח לגביי הצלחה בשוק האמריקאי, ששם אנחנו רגילים לחשוב ששחורים לא מצליחים להתקדם בגלל גזענות של מערכת לבנה, אני רוצה לשתף איתכם עוד סטטיסטיקה מעניינת, שאוסיף כאן רק כי לא הרבה מכירים אותה. בחינה של הדאטה מראה שמהגרים חדשים מניגריה לארצות הברית הינם מוצלחים מאד בכל קנה מידה אקדמאי. כשליש מאלו מתוכם שמעל גיל 25 הם בעלי תואר שני ומעלה, שזה פי שלושה מהממוצע הכללי בארצות הברית, כולל לבנים. מדובר באנשים שחורי-עור לכל דבר ועניין, אבל שמגיעים עם עוד משהו שהם מתהדרים בו כסוד ההצלחה שלהם, דבר שאנו כיהודים גם מכירים היטב: המשפחות שלהם דוחפות אותם באופן אינטנסיבי להצלחה אקדמית כבר מגיל צעיר. כלומר שאולי באמת פרמטר חשוב בסיפור הוא תרבות וחינוך מהבית, ולא חייבים לייחס כל דבר לגזענות של הסביבה ה"לבנה". 

אם כן, מה שעולה מכל הנ"ל הוא שגם אם היינו מצמצמים את ההגדרה שלנו לשיוויון למדד מסויים, אז רק בגלל שיש אי-שיוויון סטטיסטי זה לא אומר שיש גם אי שיוויון מוסרי או ממוסד, או שיש גזענות אנושית שמוטמעת במערכת. ייתכן שגורמים אחרים, כמו תורשתיות או התרבות שבה מישהו גדל, והם אלו שמייצרים את הדאטה שמטריד אותנו. הפרוגרסיבי עדיין יוטרד מאד, כי בשורה התחתונה הוא חש שהתוצאות לא מספקות, אבל את הליברל זה קצת ירגיע, כי לפחות המערכת משווה הזדמנויות, גם אם התוצאות לא משמחות.

מבחינה מתודלוגית, לדברים שהבאנו כאן יש משמעות נוספת חשובה שלדעתי אסור להתעלם ממנה: אם קיומו של אי-שיוויון סטטיסטי לא מוכיח שיש הטייה מערכתית, או אפילו שיש בעיה, זה אומר שרובנו, כשאנו מוטרדים מסטטיסטיקה כלשהי, זה בגלל שאנחנו מעמיסים את המשמעות השלילית שלה מתוכנו, מתוך תפיסת המציאות שלנו, ואז מייחסים למספרים עצמם מעמד של "אמת מוסרית". כלומר, אם אנחנו גדלנו בלי גזענות סביב, אנחנו נניח שמדובר בסטיות מבוססות בחירה, תרבות, תורשתיות וכו'. ומאידך, אם אנחנו מאמינים - אולי בגלל חוויות אישיות שלנו, אולי מסיבות אחרות - שיש בעיות של גזענות ואפליה ברמה מערכתית, אז תמיד יהיו מספרים שיראו אי-שיוויון. אם זה המצב הנפשי שלנו, המאבק למען השיוויון הוא בלתי נגמר בהגדרה, גם אם אין במציאות משהו אמיתי להילחם בו.

אסכם ואומר כך: בפרק הזה בעיקר רציתי לבלבל אתכם, ואני מקווה שהצלחתי. רציתי שתצאו מכאן עם חשדנות בריאה בתכניות גרנדיוזיות לתיקון החברה. האנשים שמובילים תכניות כאלו לרוב באים עם כוונות טובות, אבל במקביל גם עם ראייה מוגבלת של המציאות. לא כי הם מוגבלים במיוחד, אלא כי כולנו מוגבלים בראייה שלנו. ובו זמנית, אני חושב שחלק מן התכניות הללו ראויות ביותר, וחשוב להצטרף אליהן כדי לנסות ולעשות טוב. רק שגם כשאנחנו עושים את זה, לא לאבד פרסקפקטיבה שאולי אנחנו טועים, ואולי אנחנו הורסים דברים טובים תוך כדי שאנחנו בונים משהו טוב אחר.

בהקשר שלנו, באים כל מני אנשים - לא רק פרוגרסיבים, אבל גם הם - ומצהירים שהמצב נורא ושכולו נגרם על ידי קבוצה קטנה שמשעבדת את כולם. בפרק הזה רציתי להתחיל את הניתוח של הטיעון הזה בלהראות לכם עד כמה קשה לבסס טיעון שכזה, אפילו ברמת תיאור המציאות. 

אבל הפרוגרסיבים בשלהם, והם משלבים ידיים במאמצים כבירים כדי לשנות את המציאות לטובה על פי תפיסתם. בפרקים הבאים נראה חלק מן המדיניויות שלהם, ונבחן את התיקונים שהם דורשים והמחירים שהם מוכנים שהחברה תשלם בדרך להשגת החברה המשופרת שהם מאמינים שהינה ברת-השגה, שם מעבר לאופק.

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות - פרק הבונוס הראשון…

מחר אמור לצאת הפרק הבא בפודקאסט - פרק מספר 9 - אבל לאור התפתחויות של היממה האחרונה, הנוגעות לנושא של העונה שלנו, חשבתי לעשות פרק קצרצר שרק יעדכן אתכם לגביהן.

אוקיי. אז, כפי שאתם יודעים וכפי שהזכרתי בפרק הראשון, בחודשיים האחרונים האנטישמיות בעולם המערבי גואה, ובפרט בקמפוסים של האוניברסיטאות המובילות בארצות הברית, שם שולטת התפיסה הפרוגרסיבית ברחבי הממסד.

ובכן, לאחר הצטברות של אירועים כאלו, הקונגרס האמריקאי קרה לפניו את ראשיהן של כמה מן האוניברסיטאות הללו, בהן MIT, Penn State, ו-Harvard. הם נשאלו כל מני שאלות על ההתנהלות הממסדית שלהם לאור המתקפות על התלמידים היהודים, וגם הביאו סטודנטים להעיד על מה שהם חוו. 

אז, במקום לעשות לכם קריאה מודרכת, אני מביא לכם כאן לינק לדיוני הוועדה כולה - הדיונים כולם ארכו יותר מ-5 שעות, אז יש הרבה למה להאזין. זו גם וועדה רשמית, שבה לכל נציג ציבור יש מגבלת זמן וחלקם חוזרים על אותם השאלות, אז אני לא מבטיח לכם כאן צפייה שכל דקה בה סוחפת, כן? 

בנוסף גם אצרף כאן שני לינקים לעדויות התלמידים, שתוכלו דרכם לשמוע מה החוויה של אמריקאים יהודיים בימים אלו. אני חושב שמי שעקב אחרי הפודקאסט עד עתה, ובעיקר לפרק האחרון מהשבוע שעבר, ימצא את עצמו מבין יותר את ההקשר שבו הסטודנטים הללו חווים את ההלם מחוסר-הטיפול של האוניברסיטה במה שקורה שם. ספיציפית הם מתייחסים שם להתכחשות הממסדים למחוייבות שלהם למה שקוראים DEI - דייורסיטי, שיווין והכלה. מערכות האוניברסיטה שמוכוונות ל-DEI אמורות להיות אלו שמקדמות את הערכים הפרוגרסיבים בקמפוס, ודווקא הן אלו שמפנות עורף לסטודנטים היהודיים בתקופה הזו, ואפילו לפעמים נציגים שלהם תוקפים את היהודים. כפי שאחד מהם העיד, אחד מנציגי ה-DEI באוניברסיטה אמר שזו "עובדה מוכחת" שישראל סוחרת באברים של פלסטינאים שנהרגים בלחימה.

לסיום, אני רוצה לצטט את מה שאחד מחברי הקונגרס אמר, דבר שיתחבר ישירות לדברים שדיברנו עליהם בשבוע שעבר: הכפפה של כל דיון למטריצת המשעבד-משועבד של המערכת המושגית של הפרוגרסיביות, ששמה את היהודים בקוביית המשעבדים ושממילא רעיון האנטישמיות לא יכול להתקבל בתוכו - אז מתעלמים.

ואני מצטט:

השביעי לאוקטובר היה יום יוצא דופן בחיינו. ועדיין, בכל פעם שאנחנו מדברים על אנטישמיות, באיזה אופן לא ברור אנחנו תמיד מוצאים את עצמנו גולשים לשיחה על כל מני סוגים אחרים של גזענות.

מדובר כאן ב-1200 נרצחים, תינוקות שרופים וכרותי ראש, חטופים - ועדיין נראה שאיננו מסוגלים להשאר ממוקדים באנטישמיות.

אני זוכר איך, לפני כמה שנים, דיברנו על "חיי שחורים נחשבים". אם היית מנסה אז לדבר על "חיי כחולים נחשבים" - כלומר, הגנה על חיי השוטרים, או "חיי יהודים נחשבים", או "חיי ערבים נחשבים" - היו קוראים לך גזען.

אנחנו צריכים להתחיל להתמקד במה שקורה אצלכם בקמפוסים.

זה נשמע מאד יפה ופרחוני, כל הרעיונות והערכים הנעלים שאתם מצהירים שאתם שואפים אליהם, אבל הערכים הללו אינם מגיעים לשטח, לילדים שלנו.

טוב, זהו לעכשיו. להתראות מחר בפרק מספר תשע!

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות. פרק 2 בחזקת 3, הידוע בכינויו - שמונה.

בפרקים האחרונים דיברנו על המתח שבין מוגנות לחירות, ועל הבחירה הפרוגרסיבית לתעדף יותר את הראשון על חשבון האחרון. אחת השאלות שריחפה לה באוויר היתה - על מי בדיוק צריך להגן, ומפני מי. בפרק הזה, סוף סוף, ננסה לענות על השאלה הזו, ועל הדרך תראו שהעקרון המוסרי השני, עקרון השיוויון, יתחיל להופיע. בנוסף, סוף סוף נגיע למשהו שהוזכר בתחילת הסדרה: נתחיל לראות כיצד האנטישמיות נכנסה לתמונה.

לפני שנתחיל, אתן את ההערה הכמעט-קבועה שלי. במה שיבוא בדקות הבאות אני אתמקד בשיטה, בתיאוריה, ביסודות המנחים שלה. ממילא, כשאני אדבר בהמשך על "הפרוגרסיבי", אני מדבר על הדמות ה"אידיאלית", שהולכת עם האידיאולוגיה עד הסוף. אבל כמובן שכל פרט הוא אדם בפני עצמו. יש כאלו המזדהים כפרוגרסיבים שלא מודעים לתפיסה הרחבה אלא רק תומכים במדיניות מסויימת ששמעו עליה, ויש טהרנים שמאמצים אותה בשתי ידיים. אז כרגיל חשוב שתמיד, גם אם תקבלו את הניתוח שאציג בהמשך - אל תשכחו אף פעם שבני אדם אינם אידיאולוגיה, ותמיד טוב להקשיב להם באופן בלתי אמצעי לשמוע את דעותיהם בלשונם, לפני שמניחים משהו על עמדתם.

בפרק הרביעי כבר רמזנו מה התשובה לשאלה "על מי צריך להגן" - הכללים מודרכים לפי פוליטיקת הזהויות. כפי שאמרתי בתִמצות אז, התפיסה הזו סבורה שיש לנתח את הדינמיקה החברתית במדינה ובעולם כולו קודם כל דרך השיוך של כל אדם לקבוצות זהות מבוססות גזע, מין, נטייה מינית, מגדר ועוד. לפי התפיסה הזו, היחסים בין קבוצות הזהות השונות אינם יחסים בין שווים, אלא יחסים של הירארכיה. הגזע הלבן הוא החזק, לעומת הגזעים האחרים; המין הגברי הוא המין החזק, לעומת המין הנשי; בעל הנטייה ההטרו-סקסואלית הוא החזק, לעומת הנטיות האחרות, וכן הלאה. בראש הפירמידה, אם כן, נמצא הגבר הלבן ההטרו-סקסואל, ואפשר להוסיף עוד תכונות על בסיס מצב סוציו-אקונומי, חינוך וכו' וכו'.

וצריך כאן לחדד: כשאני אומר שמין או גזע מסויים הוא "חזק", אין הכוונה לחוזק גנטי או גזעי. הכוונה היא שהוא חזק בחברה שלנו, כלומר שהוא מחזיק ברוב או בכל הכוח, ומשתמש בכוח הזה כדי לוודא שהמציאות הפיזית והחברתית שסביבנו מתאימה דווקא לקבוצה שלו. במקביל, הוא והקבוצה שלו יתעלמו באופן מופגן מצרכיהן של הקבוצות היריבות, ואפילו מעבר לכך - הם יפעילו את הכח שיש להם בתור הקבוצה ה"חזקה" - בסוג של אלימות ממסדית - נגד הקבוצות החלשות כדי שלא יעזו להרים את הראש ולדרוש שינויים. כלומר, כיוון שכח משחית, ביחד עם החזקת הכח הזו מגיעה גם ההשחתה המוסרית. הקבוצה החזקה מתבצרת בעמדתה הנוחה ומתעללת בקבוצות החלשות ממנה.

ההגות שמקדמת את תפיסת המציאות הזו קיימת כבר עשרות שנים, מאמצע המאה העשרים, והיא שילוב שבין מרקסיזם ופוסט-מודרנה, כפי שכבר הזכרתי בפרק הרביעי. יש ספרות ענפה בעניין - אני מזכיר שחלק גדול ממנה צמח מתוך האקדמיה, אז מאמרים וכנסים לא חסר כאן - ולכן גם כאן יש הרבה דקויות וגרסאות שונות שלא נִכָנס אליהן כעת. שוב, אקדמאים, כן? אנשים שמשלמים להם כדי שיפיקו מאמרים? אבל בואו נקרא שני ציטוטים אקראיים שמדגימים את אופן החשיבה: כך כותבים, לדוגמה, דיאנג'לו וסנסוי בספרם "האם באמת כולנו שווים? הקדמות למושגי יסוד בצדק חברתי":

"בכדי לדכא, קבוצה חייבת להחזיק בכוח ממסדי בחברה. באופן הזה, הקבוצה ממצבת את עצמה במקום שהיא יכולה לכפות את תפיסת העולם שלה על אחרים ולשלוט על רעיונות (אידיאולוגיות), כללים פוליטיים (המערכות הטכניות), וכללים חברתיים המגדירים כיצד יש לתקשר (שיח). הכפייה הזו מלמדת את כולנו לראות את המצב החברתי הקיים כנורמלי, טבעי, והכרחי כדי שהחברה תוכל לתפקד. השליטה הזו הינה היסטורית (ארוכת-טווח), אוטומטית ומנורמלת.

כח בהקשר של הבנת צדק חברתי מתייחס, אם כן, לָכלים האידיאולוגיים, הטכניים ומבוססי-השיח, שדרכם אלו שנמצאים בעמדות השפעה יכולים לכפות את הרעיונות והאינטרסים שלהם על כל השאר."

.

ב"אנציקלופדיה לדיוורסיטי וצדק חברתי", נאמר כך בערך על "הצטלבותיות", מושג שעוד נדבר עליו בפרקים הבאים:

"החוויות שלנו בחברה מעוצבות על ידי הגזע שלנו, המעמד החברתי שלנו, הזהות המינית והמגדרית שלנו ועוד מאפיינים רבים אחרים של פילוח חברתי. חלק מן המיקומים בציר החברתי מעניקים פריווילגיה (לדוגמה, להיות לבן), בעוד מיקומים אחרים על הציר מדוכאים (לדוגמה, להיות עני). הצדדים השונים הללו של אי-השיוויון החברתי אינם פועלים בנפרד ובמנותק זה מזה: הם פועלים יחד כדי לייצר מערכות דיכוי ושליטה משולבות זו-בזו." 

התפיסה הזו של המציאות, מדריכה את הפרוגרסיבי בכל אשר ילך. כלומר, מבחינתו הדברים שתיארתי אינם "תיאוריה" או זווית מסויימת של המציאות - זוהי המציאות, ב-הא הידיעה. אין מה להטיל בה ספק, כמו שאתם לא מטילים ספק היום בקיומם של פלנטות בחלל החיצון. לא רק זה - היא אפקטיבית כל האמת. כלומר, כיוון שהכוחות החברתיים הללו כל כך עוצמתיים, פוליטיקת הזהויות הזו בעצם מסבירה את רוב הדינמיקות האנושיות שסביבנו, ולכן יש לראות אותה בכל מקום - בפוליטיקה ובמדעי החברה, כמובן, אבל גם בספורט, במדעי הטבע והמתמטיקה, ואפילו בשפה היומיומית שלנו. וכפי שגם משתמע בדברים שקראנו, אם מישהו מנסה להטיל בה ספק, הרי הניסיון הזה שלו מחשיד: האם הוא חלק מאותה מערכת שמנסה לכפות עלינו את התפיסות שנוחות לה? ממילא אין ממש טעם להקשיב לו. כלומר, זו מערכת חשיבתית שגם מֶגֶנַה על עצמה מפני ביקורת, ושמונעת יכולת לפתור אי-הסכמות דרך שיח.

ובכן, זה בסיס התפיסה, ויש לה השלכות רחבות ביותר. בפרק הזה אנחנו נתמקד בשתיים מרכזיות, ובפרקים עתידיים ניגע בעוד השלכות כאלו.

הראשונה היא התביעה החד-משמעית שראייה שכזו מציבה, בפני אלו שמאמצים אותה, להלחם למען תיקון המצב המעוות. "בחברה גזענית, אין זה מספיק לא להיות גזעני - חובה עלינו להיות אנטי-גזעניים" - זהו ביטוי שגור בפיהם של הפרוגרסיבים, שמיוחס לאנג'לה דייוויס, פעילה חברתית רדיקלית ילידת 1944. והדברים די מתבקשים, כן? הרי התיאור הזה מעלה בכל אדם בעל לב וחמלה רצון לעזור לאלו שבתחתית הסולם, ולהפיל את הרודן שמעליהם, ובמיוחד לליברלים שביננו, שלא יוצאים מנקודת מוצא שמכבדת את הממסד כברירת מחדל. באופן סמלי, אם הגבר הלבן ההטרו הוא הבחור שבראש הפירמידה, קשה לדמיין את הקשיים שחווה אשה היספאנית לסבית, נכון? קשה לקבל את המחשבה שהיא צריכה להיאבק במוסדות שנוסדו ועוצבו על ידי גברים-לבנים-הטרוסקסואלים, ושלא ממש רואים אותה או שמים עליה. היא בטח בלתי נראית עבורם, עם כל הסבל שזה כרוך בו. אז זה רק טבעי לרצות לעזור, ובטח כשלעזור משמעו להשקיע איזו שעה בחודש באיזו הפגנה למטרת העלאת מודעות, במקרה הקל, ואולי במחאה על אירוע חמור של גזענות שקרה בקמפוס כדי שמשהו ישתנה. 

אבל איך נלחמים במשהו כל כך חזק ששולט על כל המציאות שסביבנו? המסקנה האופרטיבית של הפרוגרסיביות החדשה היא שיש ליצור "ברית משועבדים" נגד ה"משעבד" שבראש הפירמידה. הגבר-הלבן-ההטרו, לצורך הדוגמה, אמנם מחזיק ברוב הכח, אבל אם הנשים והשחורים והלהטבים יתאגדו יחד כדי לפרק את המסגרות שבָנַה ושמבצרות את כוחו, הוא לא יוכל להם. אם הברית הזו תחזיק מעמד די זמן, המשועבדים יסירו את עול המערכת מעליהם, הם יוכלו לבזר את הכח, והעולם יהיה שיוויוני יותר והוגן יותר. נגיע לאוטופיה.

דוגמאות לכך רבות מספור. אמנסטי אינטרנשיונל, לדוגמה, קובעים בטור שלהם מ-2022 ש"צדק סביבתי הוא צדק גזעי", כיוון ש"שינוי האקלים משפיע על כולם, אבל באופן קיצוני יותר על קהילות של שחורים, ילידים, ושאר מיעוטים גזעיים". ובמאמר מדגמי מתוך Michigan Journal of Race and Law, פורסם ב-2007 מאמר שכותרתו "אהבה חד-מינית: חתירה מתחת לעליונות לבנה על ידי חתונה חד-מינית", ושם בין השאר נכתב:

"בפרק הזה במאמר נתייחס בראש ובראשונה לאופן שבו עליונות הטרוסקסואלית ועליונות לבנה משולבים זה בזה ועומדים ביסוד המבנה החברתי של המשעבד והמשועבד.",

וממילא המסקנה המתבקשת שלהם היא ש"יחסים חד-מיניים מעצם מהותם חותרים תחת עליונות לבנה", כלומר שאנו רואים כאן איך המאבקים השונים הם בעצם אחד, נגד אוייב משותף.

אחת ההשלכות של הברית הזו היא שאפילו אם יש מתחים בין המשועבדים לבין עצמם, יש לשים אותם בצד כל עוד נלחמים באוייב-מספר-אחד. וכאן אין לנו אלא להפנות את מבטנו לתקופה שלנו - זוכרים את השלטים עם הכיתוב "להטבים למען עזה"? על פניו זה לא נראה הגיוני, כי להטבים היו נרצחים בעזה תחת חמאס. אלא שבתפיסת המציאות שלהם, זו התעסקות בקטנות וצריך להביט על התמונה הרחבה. מכל מני סיבות, הפלסטינים מופיעים נמוך יותר מהישראלים במדרג - הישראלים הם חלק מהתרבות השלטת, המאמצת את הכלים של המערב הקולוניאליסטי, והפלסטינים הם המדוכאים. ומן הרגע שהזיהוי הקבוצתי עם המיקום בהירארכיה נסגר, מחובתם של שאר המדוכאים, כולל הלהטב"ים, לשלב ידיים כנגד העריץ. זוהי המשימה מספר אחד, שאם ישיגו אותה, הם מאמינים, כל הבעיות הגדולות יפתרו. בעולם שאחרי המהפכה הגדולה, נטפל בבעיות "קטנות" כאלו כמו רצח של להטבים במקום קטן ושמו עזה. 

והאמת, האנטישמיות שראינו לאחרונה היא רק דוגמה אחת מני רבות של גליצ'ים אנטישמיים במערכת שצפו לפני השטח בשנים האחרונות, סיפורים שכששומעים אותם בפעם הראשונה לא מצליחים להאמין שהם באמת קורים או קרו. בואו ניקח שני דוגמאות לעניין. כפי שתראו בשתיהן, מכיוון ש"נרטיב העל" של הפרוגרסיבים מתייחס ליהודים כאילו הם חלק מן הקבוצה ה"לבנה", אז הם כופים את הראייה הזו על המציאות גם כשזה לא הולך כנגד העובדות וההגיון הבריא. 

הדוגמה הראשונה קרתה בינואר 2022. השחקנית וופי גולדברג, שחלקנו מכירים מהסדרה "מסע בין כוכבים" או בתור הזמרת ב"הנזירות בלוז", משמשת כבר כמה שנים כחלק מן הפאנל הקבוע בתכנית The Five, תכנית של חמש נשים שמדברות על נושאים פוליטיים וחברתיים. לרוב יש ארבעה ליברליות, ושמרנית-מחמד אחת כדי לאזן. בכל אופן, גולדברג - שעל אף שמה איננה יהודיה, אלא היא אפרו-אמריקאית שבחרה בשם הזה בתור שם הבַמַה שלה - דיברה בתכנית על נושא ספרות השואה, וכך הלך הדיאלוג:

"אם אנחנו עומדים להעלות את הנושא, בואו נהיה כנים בעניין" אמרה גולדברג, "כיוון שהשואה לא היתה עניין של גזע, לא, זה לא היה עניין של גזע"

"אז מה היה העניין שם?" שאלה ג'וי בהאר, אחת מן הפאנל.

"העניין שם הוא האופן הבלתי הומאני שבן אנוש יכול להתייחס בו לבן אנוש אחר" ענתה גולדברג, "זה העניין שם"

אָנָה נָבָארו, עוד אחת מהפאנל, התפרצה ואמרה "ובכן, היתה שם עליונות לבנה, בוודאי. הם רדפו אחרי יהודים וצוענים"

"אבל שני אלו הם קבוצות של אנשים לבנים" התעקשה גולדברג. "אתם מפספסות את העניין. ברגע שאתן הופכות את זה לנושא גזעני, זה הולך בדרך הזו. בואו נדבר על זה באופן גלוי - זה פשוט על איך שאנשים מתייחסים זה לזה. זו בעיה. זה לא משנה אם אתה לבן או שחור, בגלל ששחור, לבן, יהודים - כולם אוכלים את כולם"

לשמוע ולא להאמין, נכון? אבל זה מה שקורה כשמרדדים את השיח, והכל מתכנס לסיפור אחד בלבד שהכל חייב להסתדר לפיו. שנאת יהודים איננה, על פי גברת גולדברג, עניין של גזענות. זה משהו אחר, סתם מקרה של "התנהגות בלתי-הומאנית בין שני בני אנוש". בכל אופן, וופי הורחקה מהתכנית לשבועיים, וסוג-של-התנצלה, אבל אפשר להניח שזה נעשה רק כדי לשמור על עבודתה, לא מתוך שינוי אמיתי בתפיסה.

הדוגמה השניה והמפתיעה עוד יותר, קשורה לליגה-נגד-השמצה, ה-ADL, ארגון יהודי שקם בארצות הברית לפני יותר ממאה שנה. מטרת הארגון הרשמית היא להגן, בראש ובראשונה, על יהודים, אבל באופן כללי להלחם למען שיוויון ויחס הוגן לכל קבוצה נרדפת. בשנים האחרונות, הארגון פועל תחת הנהגתו של ג'ונתן גרינבלאט, יהודי פרוגרסיבי שבין השאר היה חלק מממשל אובאמה. ובכן, עד יולי 2020, מי שהיה מבקר באתר שלהם היה מוצא את ההגדרה שלהם לגזענות, והיא היתה משהו סטנדרטי, ואני מצטט:

"גזענות היא האמונה שגזע אחד טוב יותר או נחות יותר מגזעים אחרים, ושתכונותיו החברתיות והמוסריות של הפרט נקבעות מראש על פי התכונות המולדות שלו."

אבל ביולי של אותה שנה, בערך חודש לאחר שג'ורג' פלוייד, אדם שחור, נהרג על ידי שוטר לבן בשם דרק שווין, ההגדרה שונתה לניסוח הבא:

"גזענות היא ההקטנה ו\או הדיכוי של אנשים ציבעיים - People of Color - על בסיס מפתח של הירארכיה גזענית שמעניקה פריווילגיות לאנשים לבנים"

מטורף, נכון? ארגון יהודי שמגדיר גזענות כדבר שממוקד דווקא באנשים לפי צבע העור שלהם? לאחר סערה שצצה הם החזירו את הגרסה הקודמת, או משהו יותר קרוב אליה, אבל איך דבר כזה קורה? לאור מה שאמרנו לעיל, זה מובן: כולם, אפילו היהודים הפרוגרסיבים, נדרשים ליישר קו עם ההירארכיה הרשמית של התנועה, ולעזאזל העובדות, לעזאזל אפילו החוויה האישית שלהם.

אז זוהי הנקודה הראשונה. 

הנקודה השניה היא היעלמותו של הפרט בתוך הכלל. את המגבלות על חירות הפרט כבר ראינו בפרקים הקודמים, אבל התפיסה הפרוגרסיבית מציירת את כל הפרטים של ה"דכאנים" בצבע אחד ואחיד, שכל מטרתם לשמר את כוחם. נניח שסטודנטית פרוגרסיבית בשם ג'ולי מפגינה בעד פיטורי פרופסור מסויים, בגלל איזו אמירה מיזוגנית חמורה שאמר. פתאום מופיע מולה מארק, סטודנט שמרן באופיו שהחליט להפגין למען זכויותיו של אותו פרופסור בדיוק. איך היא תגיב לכך? תפיסת המציאות שלה "מסלילה אותה", אם נשתמש במילה פרוגרסיבית ידועה, להתייחס למארק כמייצג את ה"מין הגברי" שרוצה לשלוט ב"מין הנשי". ממילא אין צורך לדבר איתו בכלל ולשמוע את דעותיו. אם הוא לא מצהיר מפורשות שהוא בצד שלה, אז הוא אינו פרט עם זהות עצמאית, אלא רק מופע אחד מני רבים של המערכת שצריך לפרק. ומעבר לכך - הוא פרט ששייך לצד המשעבד, מה שאומר שיש לו כח ביד, כח שג'ולי יודעת שמכוון כלפיה - כלומר שמארק ממש מהווה איום עליה בגלל השיוך הקבוצתי שלו.

וככה, אם לא שמתם לב, נוצר לו היפוך מעניין. שהרי יש שם מוכר למצב כזה, מצב שבו אנחנו מתייחסים לאנשים לא כאל פרטים אלא כמייצגי קבוצות, כשהקבוצות הללו מאופיינות, נניח, רק על ידי צבע העור שלהם: גז-ע-נות. ממש כך, במהלך שעושה לי קצת סחרחורת, מוצאים את עצמם הפרוגרסיבים מעודדים הסתכלות גזענית על המציאות. אנחנו נקדיש עוד זמן בפרקים אחרים למאפיינים של הגזענות הזו, אבל כרגע נסתכל רק על אחד, על ידי השוואה לגזענות הנאצית. הגזענות הנאצית היתה מבוססת על הרעיון ש"החזק" הוא זה שמגיע לו להיות בפסגה, ושהגזעים הנחותים ראויים ליחס משפיל או אפילו להשמדה. לעומת זאת, הגזענות הפרוגרסיבית הופכת את השיח: אם אתה חזק, זה עצמו כתב האישום נגדך, כי כנראה החוזק של הקבוצה שלך הושג על ידי שיעבוד של אחרים. ככל שאתה חלש יותר, ככה אתה צודק יותר. מכאן הגיע הביטוי השגור בפיהם של שמרנים מתנגדי פרוגרסיביות, "אולימפידאת המשועבדות", opperssion olympics. ככל שאתה משועבד יותר ומסכן יותר, כך העמדה המוסרית שלך טובה יותר, כי המעמד שלך מוכיח שלא הושחתת על ידי כוח.

בכל אופן, לגזענות הזו יש הרבה ביטויים, יותר מאשר אפשר להקיף בפרק הזה.  אפשר להתחיל בלהזכיר לכם את פרופ' ויינשטיין שעמד כנגד מהלך שתפס כגזעני - הוראה לסטודנטים לבנים שלא להגיע לקמפוס ביום מסויים - והוקע על ידי הסטודנטים והאוניברסיטה בשל כך. מעבר לכך, בשנים האחרונות יש תנופה בכל מני קמפוסים לעשות טקסי סיום לבוגרי האוניברסיטאות שמיועדים רק לשחורים, או היספאנים, בנפרד משאר הסטודנטים הלבנים. באופן דומה, באוניברסיטת וושינגטון העלו רעיון ב-2019 לעשות מגורי סטונדנטים מופרדים על ידי צבע-העור, בהיפוך מדהים מהגישה של התנועה של המאה ה-20 לכיוון ההפוך, של איחוד מסגרות. ועוד ועוד ועוד. 

והנה עוד שני סיפורים שידגימו את הנושא בשטח.

סיפור ראשון: ינואר, 2019, ה-15 לחודש. שדרן רדיו של Fox News, בחור בשם דֶיוִויד וֶוב, מראיין את Areva Martin, אנאליסטית של CNN. אני משער שרובכם יודעים, אבל למי שלא יודע, שתי רְשתות התקשורת הללו אינן ידידות טובות, בלשון המעטה. FOXידועה בצידוד בצד הרפובליקני של המפה הפוליטית, בעוד CNN תומכת בדמוקרטים. בכל אופן, במהלך הראיון מגיע דיוויד לשלב שבו הוא מדבר על הקריירה שלו כשדרן, והדיאלוג הבא מתרחש – וכאן אני מתרגם באופן חופשי:

דיוויד: ...אני עבדתי בחלקים שונים של עולם המדיה והחדשות, עשיתי את עבודת התשתית הנדרשת כדי שאהיה כשיר לעבוד בכל אחד מהם – מעולם לא ראיתי בצבע העור שלי את העניין המרכזי, אלא ביכולות ובכישורים המקצועיים שלי.

אריבה: ובכן, דיוויד, זה נושא לשיחה ארוכה אחרת בעניין פריווילגיה לבנה (או: סגולתיות לבנה), דברים שלך יש את הזכות (=פריווילגיה) לעשות שאין לאנשים צִיבְעִיִים (People of Color).

דיוויד: איך יש לי את הפריווילגיה של פריווילגיה לבנה?

אריבה: דיוויד, מעצם היותך גבר לבן, אתה נושא פריווילגיה לבנה. זה נושא לדיון ארוך יותר, אין לי זמן עכשיו...

דיוויד: צר לי לגלות לך, לא הכינו אותך כראוי לראיון – אני שחור-עור.

את הסיפור הקצר הזה אני מביא לא רק בגלל ההומור שבו, אלא גם כדי להדגים את הקלות הבלתי-נסבלת של הגזענות הפרוגרסיבית הזו. בהמשך הדברים שלה מתנצלת אריבה על מה שאמרה בטענה ש"הצוות שלה לא הכין אותה כראוי לראיון", אבל הטיעון הזה מגוחך. כל שהוא אומר הוא שלקראת הראיון אריבה שמעה שדיוויד עובד בפוקס והוא לבן - כך חשבה בטעות - וזה הספיק לה. היא לא חשבה לרגע שיש לה צורך להבין מיהו האדם שמולה באמת - התיוג הגזעני "לבן שהצליח בקריירה שלו" הספיק לה כדי להחליט - הוא התקדם בקריירה לא בגלל שהוא מוכשר, אלא כי הוא גבר לבן ובעל "פריווילגיה לבנה". 

והנה עוד סיפור הומוריסטי שממחיש את ההתבצרות הזו בזהויות, כשמפסיקים לשאול מה אופיו ואיכויותיו של אדם אלא רק מתעניינים בזיהוי ה"זהותי" שלו. בחורה בשם אמנדה גורמן כתבה שיר וקראה אותו בטקס המינוי לנשיאות של הנשיא ביידן אחרי הבחירות של 2020. אמנדה היתה רק בת 22, צעירה אפרו-אמריקאית ופעילה חברתית, והשיר שקראה זכה לפרסום רב ברחבי העולם. לאחר תקופה מסויימת, התבקש המתרגם הקטאלני, Víctor Obiols, לתרגם את השיר לקטאלנית. הוא עמל על התרגום, והגיש אותו לעורך הספרדי שלו. 

אך לאחר שהתרגום התקבל, התקבלה בקשה מהמוציא לאור האמריקאי, Viking Books. הם ביקשו להתעלם מהתרגום של ויקטור בלי כל קשר לתוכנו ואיכותו, ובמקום זה שהשיר יתורגם מחדש על ידי מישהו אחר - ספיציפית, הם רצו מישהי, "אישה, בעלת שורשים אפריקאיים, ואקטיביסטית חברתית". כלומר, בעצם, הם דרשו שהתרגום של השיר של אמנדה ייעשה על ידי מישהי שדומה לה ברקע. 

כלומר, יש כאן איזו רמיזה שאומרת: אם אתה לא בקבוצה שלי, אז אינך יכול להבין אותי, וגם עדיף שלא תיגע בחומר שאני יצרתי. ההתכנסות המשתבללת הזו לתוך הזהות הפרטנית היא חלק מהותי מהתהליך של הפרוגרסיביות החדשה, ועוד ניגע בה בהרחבה בפרקים עתידיים. בינתיים רק ראוי לציין שהיא בדיוק המגמה ההפוכה לזו של הגישה הליברלית, שסבורה שיותר שיח, יותר דיאלוג, ויותר שיתוף הם הכיוון שאליו יש לשאוף. האמת, ויקטור, המתרגם הקטאלני, התייחס לכך בעצמו בתגובה לאירוע, ואני מצטט: 

"הם לא פקפקו ביכולותיי. אבל אם לשיטתם אינני יכול לתרגם שיר כיוון שהוא נכתב על ידי אישה, צעירה, שחורה ואמריקאית מן המאה ה-21, אזי גם אינני יכול לתרגם את חיבוריו של הומרוס כיוון שאינני יווני מהמאה השמינית לפני הספירה. וגם לא הייתי אמור לתרגם את שייקספיר כיוון שאינני אנגלי מן המאה ה-16".

ובצד הדברים הכתבה מציינת: עד ירידת הידיעה לדפוס, לא נמצא מתרגם מחליף לויקטור.

אז מה הלאה?

שמעו, תיארתי כאן את התפיסה הפרוגרסיבית, שרוצה להשיג שיוויון בין המינים, הגזעים ומה לא, ושרואה את המציאות כעימות בין קבוצות חזקות לעומת קבוצות חלשות, עם אי-שיוויון משווע ביניהן. בפרקים הבאים נראה לי שצריך לשאול את השאלה - האם באמת זה המצב? האם באמת זו הדרך לתאר את המציאות? האם יש לכך ביסוס?

תגידו, "אבל אלישע, בדיוק ראינו המון דברים מוזרים בפרוגרסיביות. למה שבכלל נקדיש לזה זמן?" 

בתגובה, אני רוצה לצטט את וודי אלן, הקומיקאי היהודי הנודע. הוא אמר פעם: "זה שאני פרנואיד זה לא אומר שלא רודפים אחרי". כלומר, בהקשר שלנו - חולשות בתפיסה לא מעידות על נכונותה או אי-נכונותה של התפיסה. אולי הפרוגרסיבים צודקים בתיאור המציאות ורק מפספסים במימוש המעשי של התובנות שלהם. אז - איך אפשר לדעת מי צודק, ומה ניתן לעשות בעניין? 

על זאת ועוד, בפרקים הבאים… ועד אז - מקווה שהיה לכם מעניין! 

להתראות

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com

שלום כולם, וברוכים הבאים לאלישע והזוויות, עונה ראשונה, פרק שביעי במספר!

בשני הפרקים האחרונים דיברנו על המתח הקיים בין ערך החופש לערך המוגנות, בעיקר סביב חופש הביטוי והמגבלות שראוי להציב לו בקמפוסים כדי לייצר סביבה מכילה יותר. היום יהיה הפרק השלישי והאחרון בדיון שלנו על המתח הזה לעת עתה, ומן הפרק הבא נעבור לדון בצדדים אחרים של הפרוגרסיביות המודרנית. 

בפעם שעברה דיברנו בהרחבה על "התראות טריגר", והיום הגיע תורן של "מיקרו-אגרסיות". לפני שניכנס לפרטים, בואו אני אתן לכם פרומו קצר: גם הפעם נראה, שהתֶזָה המרכזית היא שמילים ורעיונות מסויימים, תמימים למראה, יכולים לגרום נזק, ושלכן צריך לנקות השיח מהן - כלומר, להגביל את חופש הביטוי. גם הפעם נראה כיצד המגמה הזו מצמיחה הגדרות חצי-רשמיות של גבולות הגזרה של מה מותר ומה אסור, שימצאו את דרכן לסוג של "מילונים" שהאוניברסיטאות מפיצות ומעודדות לפעול לפיהן. וגם כאן, עם ה"פִירמול" של התחום, תגיע גם הציפייה שהממסד יכפה או לכל הפחות יפעיל לחץ על באי הממסד ליישר קו עם המהלך הזה. 

תכנית הפעולה הזו מתאימה ביותר לפרוגרסיבי. כפי שראינו בפרק הרביעי, הפרוגרסיבי רוצה לתת את הכלים המירביים למוקדי הכח במסע על עבר שיפור החברה. כיוון שמוקדי כח מפעילים את כוחם דרך הביורוקרטיה, הרי שאחת הדרכים הישירות ביותר להשיג את היעד היא בדיוק זה: המצאתו של מונח שיצביע על הבעיה שרוצים לפתור; הטמעה שלו במסגרת הפורמלית; ואז הפעלת הכח של המערכת באכיפת הרעיון המנחה. אני רוצה כרגיל להדגיש שאני לא מנסה לתפוס כאן עמדה לגביי ההתנהלות הזו. הפרוגרסיבי סה"כ עושה את מה שלדעתו יביא הכי הרבה טוב בעולם: הוא ממנף את המערכות הקיימות כדי לקדם את מה שהוא תופס כמדיניות חיובית ומיטיבה. אם יש בכך בעיה, היא רק עבור אלו שנמצאים במחנה שלא מסכים עם החזון שלו, שמוצאים את עצמם מתמודדים מול כפייה מערכתית המנסה להגביל את החופש שלהם. אבל כנראה שלדעתו הם טועים, ויודו לו בהמשך.

אבל די עם ההקדמות, נכון? אשתי תמיד אומרת לי שאני נותן יותר מדי הקדמות. בואו ניגש לעניין שלשמו התכנסנו: מהן בדיוק מיקרו אגרסיות? 

המונח מיקרו-אגרסיה הומצא ככל הנראה ב-1969 על ידי הפסיכיאטר פרופסור צ'סטר פירס. במקום שאקריא לכם כאן הגדרה מילונית של המונח, שכמובן עבר שינויים ודיוקים לאורך השנים, נראה לי שהדרך הכי פשוטה להעביר את הקונספט היא לומר שמי שמבצע מיקרו-אגרסיה הוא מישהו שמתנהג או מדבר בחוסר טקט, אולי אפילו חוסר-טקט קיצוני, בדברים שקשורים לגזע, מין, מוגבלויות וכדומה. 

פשוט, נכון? אבל כיוון שזה הפודקאסט שלי, ההגדרה הזו פותחת לי פתח לספר שני סיפורים משפחתיים משעשעים שמדגימים את העניין, ואני… אוהב לספר סיפורים!

הסיפור הראשון הוא שאשתי, שהיא עורכת פטנטים במקצועה, ישבה פעם עם ממציא שהמציא מכשיר שעוזר בניקוי תריסים. תוך כדי שהוא מתאר לה את ההמצאה, הוא אומר "אז כשהאישה מנקה את התריסים בבית…". אז אשתי אמרה לו בחיוך, "אתה יודע - אצלנו בבית בעלי מנקה את התריסים." הוא חייך בחזרה ואמר, "וואו, את אישה ברת מזל… בכל אופן, איפה הייתי? אה, כן. כשהאישה מנקה את התריסים…"

והסיפור השני: ההורים שלי עם שני האחים הקטנים היו לפני הרבה שנים באלסקה, והיה שם קאובוי אחד שפגש אותם. כשהוא קלט שהם מישראל, הוא חַלָק מהתובנות שלו לגבי העם היהודי. "אתם יודעים", הוא אמר, "אתם היהודים, אני קלטתי כבר שאתם יש לכם הבנה עמוקה מאד לגביי איך לעשות כסף, כי אף פעם לא פגשתי יהודי עני. ולכן כל פעם שאני נכנס לצרות פיננסיות, אני פותח את התנ"ך, קורא בו ושואל את עצמי – מה היה יהודי עושה במצב הזה?"  What would a Jew Do?

שני הסיפורים הללו מדגימים חוסר טקט עם ניחוח מיזוגני או גזעני, ולכן הם נחשבים "מיקרו-אגרסיות". כלומר, בכל סיפור חוסר הטקט של הדובר חושף את הדעות הקדומות שלו לגביי נשים או יהודים. מצד שני, מן האווירה של השיח נראה ששני הדוברים לא חשבו שהם אומרים משהו מעליב - הם "clueless", חסרי מודעות עצמית לכך שהם אולי גורמים לבעלי שיחם לחוסר נוחות. כאילו, שימו לב שהבחור האלסקי אמר את הדברים הללו כמחמאה בכלל. אבל ככה זה תמיד עם חוסר טקט, נכון? הדובר לא מבין איך הצד השני חווה את ההתבטאות שלו. הדגש הוא לא על הכוונה של הדובר, אלא על התוצאות בצד המאזין.

אמנם, אם זה כל הסיפור - חוסר טקט - אז לכאורה יש מקום לשאול: למה צריך לעשות מזה עניין, ודווקא בתחומים של גזענות, מיזוגניות וכן הלאה? כדי לענות, אצטט מטור שנכתב ב-2021 על ידי ד"ר דֶרַלְד ווִינְג סוֹ, שהיה אחד האקדמאיים שכתב מאמר על הנושא ב-2007 ושהיה חלק מהתנועה שהכניסה את המונח הזה לשיח האקדמי העכשוי. בטור שאצטט הוא דוחף לשימוש בטרמינולוגיה החדשה, ספיציפית בהקשר של מיקרו-אגרסיות על רקע מוצא גזעני. אני רק רוצה להקדים ולומר שיש ביטוי מצוי באנגלית בשם "people of color", שנועד להתייחס לכל אדם שאינו לבן - שחורים, היספאנים, אסייאתים וכן הלאה. התייעצתי עם חבר קרוב שהמליץ לי להשתמש במונח "אנשים צִבְעִיים" בעברית. אני לא יודע אם זה המונח הרשמי של האקדמיה, אז לא בטוח שתמצאו אותו בגוגל:

"הביטוי האמריקאי הידוע, 'מקלות ואבנים ישברו את עצמותיי, אך מילים לעולם לא יפגעו בי', מביע תפיסה לפיה מיקרואגרסיות הינן בלתי-מזיקות, קטנות וחסרות משמעות. מבקריה של תיאוריית המיקרו-אגרסיה מאמינים שאנחנו 'עושים הר מעכבר', ושאירועים שכאלו אינם שונים מאירועים יומיומיים של חוסר נימוס שאדם לבן יכול לחוות בפוגשו פקיד גס-רוח. המחקר שלנו מראה, בניגוד לתפיסות אלו, שלביטויים שכאלו יש השפעות עמוקות ורחבות היקף על אנשים ציבעיים (colored people)... המסקנות מהמחקרים הללו הובילו פסיכולוגים להתייחס לעלבונות שסופגים אנשים ציבעיים כאל 'מוות על ידי אלף חתכים קטנים'... שיש להן השפעת "מקרו" מצטברת על קרבנותיהם..."

אם כן, שינוי המונח בא להדגיש את חומרת ההשפעה של מיקרו-אגרסיות על קהל השומעים. בעוד חוסר טקט יכול להיות חינני לפעמים, דבר שקוראים לו "מיקרו-אגרסיה" לעולם יהיה שלילי, וגם מובן מתוכו שנעשה נזק ממשי לאלו שנחשפים לו.

לפני שנמשיך, הערה קטנה על ה"מחקרים" שמוזכרים כאן בציטוט. למילה "מחקר" יש הילה של "אמת", אבל המעמד של מיקרו-אגרסיות וההשפעה שלהם מבחינה נפשית נתון במחלוקת גדולה בעולם המחקר. אז לצורך החשיבה המשותפת שלנו בפרק אנחנו לא נבחר כאן צד, ונלך עם השכל הישר שלנו, או לפחות שלי. כלומר, אני חושב שסביר ביותר לקבל שאנשים מסויימים יכולים לחוות לחץ נפשי כשהם חשופים לאמירות שכאלו באופן תדיר, אולי אפילו לחץ גדול שמותיר את חותמו, בעוד שאחרים לוקחים את זה פחות קשה. אז בהמשך הפודקאסט אנחנו נאמץ את ההנחה הזו, ונשאיר את הויכוח המסודר יותר לאקדמאים. למי שמעוניין לצלול לפרטים באופן מדוייק יותר, אני מצרף כאן לפודקאסט שני מאמרים משנת 2017, אחד שמבקר את הספרות בעניין ואחד שתומך בה.

נחזור לענייננו: כשפירס המציא את הטרמינולוגיה החדשה הזו, הוא עשה דבר מעניין שראוי לתת עליו את הדעת. הוא הסביר בעצמו שהמונח "מיקרו-אגרסיה" בא כהקבלה ל"מאקרו-אגרסיה", הכוללים אלימות פיזית קשה ואף ביצוע לינץ', מעשים קשים ביותר שנעשו בְשחורים אמריקאים בדורות קודמים. זה דומה מאד למצב שבו מישהו היה מציע לקרוא לסטירת לחי "מיני-רצח", והכל כדי להמחיש את העובדה שרצח וסטירת לחי הם שתי נקודות על ציר רציף של אלימות. תסכימו איתי ש"הוא עשה בי מיני-רצח" נשמע גרוע בהרבה מאשר "הוא סטר לי"? זה מעצים את הרוע שבסטירת לחי. 

מעבר לכך - זה גם מעלה את האפשרות התיאוריטית שישנו איזה יחס-המרה בין סטירה לרצח, כלומר שיש תשובה כמותית לשאלה "כמה מיני-רציחות צריך לבצע כדי שזה ישתווה לרצח מלא?". האמת, בכתיבה האקדמית על מיקרו-אגרסיות הדברים הללו אינם נשארים ברמת השאלה. אותו ד"ר סו שציטטתי לעיל, כתב דברים ברורים ביותר בעניין במאמר שפרסם - הנה הציטוט:

"העובדה שמיקרו-אגרסיות על בסיס גזעני הן לעיתים בלתי-נראות - כלומר שלא תמיד קל לזהות אותן בזמן שהן קורות - יכולה לפגוע באנשים ציבעיים יותר מאשר פשעי שנאה או מעשים גזעניים מכוונים של אנשי עליונות לבנה כמו הקו-קלאקס-קלאן או גלוחי ראש"

כלומר, ד"ר סו אומר כאן במפורש שמיקרו-אגרסיות יכולות להיחשב גרועות יותר מאלימות פיזית כמו לינצ'ים וכדומה. ממש כך, שחור על גביי לבן. 

כמו התראות טריגר, במוסדות מסויימים לוקחים את נושא מיקרו-האגרסיות ברצינות מלאה. אם ניקח דוגמה אחת, ב-2022 החליטה הנהלת בית הספר הלונדוני לדרמה "לַמְדַה" לשים בכל כיתה קוד-QR כדי שכל תלמיד יוכל לדווח על אירועים של מיקרו-אגרסיות שקרו בכיתה, בין אם מול המרצה ובין אם בין תלמידים. בהודעה לעיתונות הבהירה הנהלת המוסד כי 

"למדה מאמינה כי זה נחוץ והכרחי שהן התלמידים שלנו והן המרצים ידעו שהם יכולים לדווח על אפליה בכל סיטואציה שבה הם חושבים שהיא מתרחשת… מדובר כאן ביצירת אווירה שבה גם תלמידים ירגישו מוגנים וגם המרצים ירגישו מוגנים". 

ובנוסף, יד ביד עם חיזוק המשמעת סביב הנושא, כמו בהתראות טריגר אנחנו מוצאים גם הרחבה דרמטית של מה בכלל נחשבת "מיקרו-אגרסיה". כך לדוגמה אוניברסיטת ברקלי הוציאה רשימה מפורטת עם דוגמאות למיקרו אגרסיות. [אל תלחצו על הלינק! יש חידון בהמשך!]

בטבלה הזו מופיעים ביטויים בעמודה אחת והמשמעות השלילית שלהם בעמודה שניה. לצד דברים שליליים ברורים כמו "את בת, את לא צריכה ללמוד מתמטיקה", נמצאים גם דברים שבטח יגרמו לכם להרים גבה. יודעים מה? בואו נשחק משחק. אני אקריא לכם עשר אמירות, ואתם תנחשו איזה מהם נחשב מיקרו-אגרסיה לפי ברקלי, ואיזו לא, אוקיי? ואני יודע שזה קצת ארוך, אבל אתם מוזמנים לחזור אחורה ולהקשיב שוב אם אתם צריכים קצת זמן לעכל. אוקיי - מתחילים:

* לומר למישהו בעל חזות אסייתית "אתה בטח טוב במתמטיקה, תוכל לעזור לי עם שיעורי הבית?"

* לומר, "כשאני מסתכל עליך, אני לא רואה גזע, אני פשוט רואה בן-אדם"

* לשמוע שאישה היא בת שלושים ואחת ולהביט לרגע לכיוון הידיים שלה לראות אם יש לה טבעת

* להרים את הקול או לדבר לאט יותר כשמדברים עם מישהו עיוור

* לומר למישהו ממוצא אסייתי, "למה אתה בשקט? אנחנו רוצים לדעת מה אתה חושב, בא תשתף איתנו קצת"

* לומר, "בתור אישה בעולם גברי, אני יכולה להזדהות עם מה שעוברים מיעוטים אתנים במדינה"

* לומר, "אה, לא ידעתי. אתה לא מתנהג כמו הומו"

* לשאול סטודנט שחור שנמצא במעבדת כימיה אם הוא במקרה הלך לאיבוד

* לומר, "אני מאמין שהאדם הכי מוכשר ומתאים צריך לקבל את העבודה"

* לומר, "אמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות"

זהו. חשבתם? עיכלתם? גיבשתם עמדה? ברגעים כאלו אני חושב כמה כיף היה אם יכולנו להיות עכשיו בחדר יחד, כדי שתוכלו לשתף את הניחוש שלכם. כמה יצא לכם - שניים? חמישה? ובכן, היחידים מכם שצדקו הם אלו שסימנו עשר עגול. אכן - כל אחד ואחת מההתבטאויות שתוארה כאן נמצאת ברשימת ברקלי למיקרו-אגרסיות. אפילו לומר שאמריקה היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, או שאתם מאמינים שצריך לתת עבודה למי שהכי מתאים. למה? שאלה מצויינת. הפרקים העתידיים בסדרה הזו יבהירו את העניין, אבל בינתיים אתם יכולים לחשוב על זה בזמנכם הפנוי, או שְתֶרָמו ותסתכלו בהסבר של ברקלי לעניין.

מה שחשוב לדיון שלנו כרגע אינו הכיוון של ההתרחבות, אלא עצם זה שיותר ויותר ביטויים נכנסים לתוך מה שמוגדר מיקרו-אגרסיה ושהפרוגרסיבים רוצים להפוך לטאבו. ומדוע? כי לרוב המילים והביטויים אין משמעות אחת פשוטה שניתן לדעת אותה מחוץ להקשר המאד ספיציפי של השיחה. המילון של ברקלי מנסה לפרמל שיח אנושי טבעי, לומר שיש דברים ש"לא עושים כי הם רעים", אבל הוא מתייחס בכך לשפה כמשהו מאד שטוח ושטחי. אם ניקח רק דוגמה אחת, הוא אינו נותן מענה לתבניות שפה מורכבות יותר כמו ציניות, סרקאזם וכו', שמשמעותם האמיתית הפוכה מהפרשנות הטקסטואלית הפשוטה.

עכשיו, למען האמת, גם מצדדי הקידום של רעיון ה"מיקרו-אגרסיות", אומרים פעמים רבות שלקונטקסט, להקשר של השיח, יש משמעות וחייבים להסתכל על ההקשר כדי לדעת אם היתה או לא היתה כאן מיקרו-אגרסיה. אם תסתכלו במילון של ברקלי שאני מצרף כאן, אתם תראו שמשפט שכזה גם מופיע בראש העמוד. אלא שקשה להבין איך ליישב את האמירה הזו עם הנסיון לקבוע "כללים" ולאפשר לאנשים "לדווח" על אירוע מיקרו-אגרסיבי, שכן כל סט כללים שכזה לא יוכל לתפוס את המורכבות של שיח אנושי.

כדי להבין מדוע, בואו ניקח לדוגמה את אותו סטודנט כהה-עור שראיתי במעבדה לכימיה, ונניח שאני דוקטורנט לכימיה שמבלה את רוב הזמן שלי במעבדה. לפי המילון של ברקלי, אם אני שואל אותו אם הוא הלך לאיבוד, אני מסתכן במיקרו-אגרסיה, בגלל שהסאב-טקסט הוא "אתה שחור-עור, אתה לא שייך לכאן". אבל באותו מידה אולי ההתעלמות מסטודנט שלא ראיתי כאן בעבר יכולה לשדר: "אתה שחור-עור, למה שאני אתעניין בך". ועל זה נוסיף - מה אם הבחור נראה אבוד, או להיפך, הוא מתמקם בבטחה - אבל בואו נראה אתכם מצליחים להגדיר כלל של איך מזהים דבר כזה… ואם כבר אנחנו בשוונג - מה אם יש במעבדה באותו זמן גם סטודנט לבן עור ואותו אני כן שואל אם הוא הלך לאיבוד - האם עכשיו הדבר הנכון הוא לשאול את הסטודנט שחור-העור, או לא? 

בשורה התחתונה, נראה שברשימות של ברקלי יש שתי קטגוריות של מיקרו-אגרסיות: או כאלו שהדעה הקדומה שמובלעת בהן איננה מובלעת אלא נאמרת במפורש, או כאלו שהיא פרשנות אחת אפשרית מני רבות, ואין כל אפשרות לדעת אובייקטיבית האם היא קרתה, וממילא אי אפשר לפרמל את המעקב אחריה.

כיוון שאנחנו ב"אלישע והזוויות", אני רוצה לקחת אתכם הצידה לכמה דקות ולהציג לכם את אותו הרעיון מזווית אחרת. אז נקו את הראש ושכחו ממיקרו-אגרסיות, ודמיינו לעצמכם במקום זה שאתם מנסים להתקין אצלכם במטבח "גלאי עשן" שיתחיל לצפצף ברגע שייחשף לעשן. על הגלאי יש לכם כפתור וויסות שקובע את דרגת הרגישות של הגלאי. בקצה האחד, הגלאי יהיה סופר רגיש, ככה שכל חלקיק עשן יגרום לו להפעיל אזעקה. בקצה השני, הוא יהיה הרבה פחות רגיש, ככה שרק עשן משמעותי יגרום לו להגיב. אוקיי, עכשיו השאלה - באיזה מקום על הציר תרצו לכוון אותו?

אם תחשבו על זה באמת, תבינו שהקצוות אינן מקום טוב. אם הגלאי ברגישות נמוכה ביותר, יכול להיות שהוא יתחיל לפעול רק כשהשרפה כבר כילת חצי מהמטבח החדש שלכם. מצד שני, אם הגלאי ברגישות גבוהה מאד, כל פעם שתדליקו גפרור תמצאו את עצמכם רצים לממ"ד כי שמעתם אזעקה ולא הבנתם מאיפה זה מגיע. לאלו מכם שבאים מעולם ניתוח הנתונים, הדברים הללו מוכרים: במונחים מקצועיים היינו אומרים שתת-רגישות תשיג precision גבוה במחיר של recall נמוך, בעוד שרגישות יתר תשיג את ההיפך. האומנות, אם כן, היא בלקבוע את המקום הטוב באמצע, שמתריע על שרפות בזמן סביר ובמחיר של מספר קטן מאד של התראות שווא. 

בואו ניקח את המודל הזה לעולם של מיקרו-אגרסיה, ותחשבו על הרשימות הללו כ"גלאי" שעוזר לזהות מיקרו-אגרסיות. עכשיו, כיוון ששפה היא דבר כל כך כאוטי והמשמעות של התבטאות מאד תלויית הקשר, אז הרחבת הרשימות שקולה להגברת הרגישות של הגלאי - יותר ויותר אינטראקציות בין-אישיות ייכנסו תחת ההשפעה של הרשימה הזו. אבל בדיוק כמו בגלאי עשן, ברגע שאתה מגביר את הרגישות של המערכת לאירוע, אתה גם מגביר את הסיכוי ל"התראות שווא", כלומר להאשמה של אנשים במיקרו-אגרסיה על לא עוול בכפיהם. ומרוב השאיפה להגן על אלו שסובלים ממיקרו-אגרסיות, נראה שהמערכות מתעלמות מהמחיר הנלווה שיסבלו אלו שיואשמו לשווא באמירות שכאלו.

החשש הזה אינו חשש תיאוריטי, ולשם הדגמה אני רוצה להביא כאן דוגמה שגם הציקה לי באופן אישי. ב-2017, אוניברסיטת אוקספורד הבריטית פרסמה את המילון-המיקרו-אגרסיבי שלה. באחד הסעיפים הראשונים שלה לגביי מיקרו-אגרסיות על בסיס גזעני היא כללה את "מי שלא יוצר קשר עין או מדבר ישירות אל בן השיח שלו". על פניו, כותבי המסמך מדמיינים לעצמם איזה גזען מדופלם שכל כך שונא אנשים ממוצא אפריקאי שאינו רוצה להסתכל להם בעיניים כשהוא מדבר איתם. א-מה-מה, הפרסום הזה יצר מיני-סערה שהאשימה את אוניברסיטת אוקספורד עצמה בחוסר רגישות כלפי קבוצה חלשה אחרת – אנשים על הספקטרום האוטיסטי. אנשים כאלו, שהבן שלי נמנה עמהם, חווים קושי בשיח בין-אישי, וספיציפית קשה להם ליצור קשר עין עם בעלי השיחה שלהם. כלומר, המילון האוקספורדי עמד לתייג את כל האנשים על הספקטרום האוטיסטי כאשמים במיקרו-אגרסיה בכל אינטראקציה שלהם. בתור אבא לְבֶן על הרצף, המחשבה שהבן שלי יואשם במשהו כזה רק בגלל שאיזה מישהו החליט שהוא יודע מה המשמעות של ההתנהגות הטבעית שלו ומייחס לו משמעות גזענית, מאד מטרידה. שמחתי לראות, לבסוף, שאוקספורד הורידה את הסעיף הזה מהמילון שלה, אבל זה לא אומר שאין עוד סעיפים כאלו, המנוסחים באופן מגושם באותה מידה.

וזה לא רק אלו שנכנסים לתוך הרשימה שמושפעים. כפי שהזכרתי לעיל לגביי בית הספר "למדה", מספר מוסדות אקדמיים מעודדים אנשים לדווח רשמית כאשר הם חווים או רואים אירוע של מיקרו-אגרסיה. ברגע שיש תהליך רשמי שמתחיל אחרי דיווח כזה, זה עצמו משפיע על האווירה בקמפוס ועל תחושת החופש האישי. אני מזכיר לכם שמיקרו-אגרסיה מוגדרת לא על פי כוונת הדובר, אלא דווקא על פי התחושה של מי שאליו הוא דיבר. אם אני יכול להיות חשוף לתלונה באוניברסיטה אם מישהו הבין אותי לא נכון, אני אזהר שבע פעמים לפני שאספר בדיחה, או אעלה נושא שנוי במחלוקת לדיון, או אאתגר רעיון שכולם מאמינים בו. במצב שכזה, זה אפילו לא משנה אם אחרי הבדיקה של האוניברסיטה אצא "זכאי" - מה שמשנה הוא שאצטרך לעבור את כל התהליך הזה, כולל השיימינג והביזוי שמעורב בו. 

ונקודה טכנית אחרונה נוגעת לאופן המעקב. לדוגמה, באוניברסיטת איתקה הציעה מועצת התלמידים ב-2015 שמי שמדווח על האירוע יוכל לעשות זאת בעילום שם, דבר שמגדיל את הרגישות של המערכת, ואת הסיכוי שיהיו האשמות שווא. ההשפעות של הדברים הללו על חופש הביטוי - זועקות לשמיים.

אז אילו הן מיקרו אגרסיות והטרנדים שסביבן. לסיום, אני רוצה לשתף איתכם תובנת עומק אחרונה בנושא הזה, וגם קצת סטטיסטיקות מעניינות ומטרידות על היחס בין מוגנות לחופש בארצות הברית כיום.

הרבה מהדוגמאות שאני מביא קרו לפני עשר שנים, אבל איפה אנחנו היום? התלמידים הללו מתבגרים, יוצאים לעולם, ומתחילים להצביע לבחירות וכן הלאה, ולאט לאט הדמוגרפיה שלהם מתחילה להשפיע על הציבוריות האמריקאית. ואכן, את ההשפעה הזו רואים בבירור בסקר שנערך בספטמבר האחרון שבדק את התפיסה של אנשים לגביי היחס שבין חופש הביטוי מצד אחד, ובין החובה של הממשלה לשלוט במה שמותר או אסור לומר. תזכרו, כמובן, שארצות הברית היא מדינה עם מסורת חזקה של דגש על חופש הביטוי, כפי שבא לידי ביטוי בתיקון הראשון לחוקה. אני שם לינק לחומר כאן למי שיירצה להעמיק, ואביא רק כמה פרטים שמדגישים את הטרנד הברור: ככל שאתה יותר נוטה שמאלה, אתה סבור שיש להגביל יותר ויותר את חופש הביטוי של האנשים.

כמה דוגמאות:

* 50% מהרפובליקנים אמרו שעל הממשלה לצנזר "שיח שנאה" ברשתות, ביחס ל-75% מהדמוקרטים שענו שזה נדרש.

* 74% מהרפובליקנים אמרו שחופש הביטוי צריך להיות מוגן בחוק בכל מצב, בעוד רק 53% מהדמוקרטים סברו ככה.

* כשנשאלו האם לאמריקאים יש "יותר מדי חופש", 14.6% מהרפובליקנים ענו שאכן יש להם יותר מדי חופש, ביחס ל-34% מהדמוקרטים שענו בחיוב גם הם.

וכן הלאה וכן הלאה.

מה עושים עם המידע הזה? שאלה טובה. קודם כל, אני חושב שהסקר הזה מפתיע הרבה אנשים, כי לרוב אנחנו חושבים על הימין השמרן כקבוצה היותר דוגמטית, שרוצה לחזור למשהו קונפורמיסטי ולכפות על כולם את דעתה, והנה המספרים מראים בדיוק הפוך. גם זה חשוב לדעת, שהמציאות לאו דווקא מתאימה למבנים שבנינו לעצמנו בראש. הסקר הזה נעשה בארצות הברית, כמובן, אבל עכשיו מסקרן אותי מאד לדעת מה היה קורה אילו היינו עושים סקר כזה בארץ.

שנית, חשוב שנראה איך הרעיונות שנערים משתעשעים איתם בקמפוס לא נשארים שם. לשינויי תפיסה, כך נראה, יש השלכות על המציאות של כולנו, אז אסור לזלזל בזה. 

ומסקנה אחרונה, לפחות עבורי, צצה ועולה כשאני רואה את הסטטיסטיקה הזו, על כך שיש אנשים שסבורים שלאמריקאים יש יותר מדי חופש. התחושה שלי - ואתם לא חייבים להסכים לפרשנות הזו - היא שאף אחד לא חושב שלו-עצמו יש יותר מדי חופש. לדעתי הם מתכוונים, אם נדייק קצת, שלאמריקאים שחושבים אחרת מהם יש יותר מדי חופש. הם דווקא בסדר עם החופש שיש להם כרגע. לצערי אנחנו ראינו את הסנטימנט הזה אצלנו במדינה בחודשים האחרונים. אם ניקח רק דוגמה אחת, יש כאלו שקוראים לסגור את ערוץ 14 כי הוא מסית ושופר, ויש כאלו שקוראים לסגור את "הארץ" כי הוא בוגד ותבוסתני. אני, הקטן, הייתי רוצה להציע לשני הצדדים לעצור ולחשוב, כי זה באמת נשק יום הדין להגביל את חופש הביטוי. האם באמת הפתרון להגנה על האמונה והדרך שלכם חייבת לעבור בסתימת פיות של אנשים אחרים? הרי אם היום נסתום להם את הפה, מחר הגלגל יתהפך ואותם מערכות שבנינו לצורך העניין - הרגולציה, החוקים, הוועדות - האנשים בהם יתחלפו, ויסתמו לנו את הפה. אני לא אומר שאין גבול לחופש הביטוי, ואני גם לא חושב שאין גבול כזה. אבל אנחנו צריכים לשאוף שהגבול יהיה בקצה-בקצה עד כמה שניתן. השאיפה שלנו צריכה להיות ליותר שיח. יותר הסברים, יותר דיאלוגים, יותר שיתופים - יותר פודקאסטים!

אתם מבינים מה אני מנסה להגיד, כן? 

בזאת סיימנו לדבר לעומק על המתח שבין מוגנות וחירות, ומן הפעם הבאה נתחיל לבחון את נושא השיוויון והמימוש הפרוגרסיבי שלו. ובינתיים, אני מקווה שנהניתם, מקווה שקיבלתם זוויות חדשות על נושאים מוכרים, ועד הפעם הבאה - להתראות! 

ביי…

This is a public episode. If you would like to discuss this with other subscribers or get access to bonus episodes, visit elishasangles.substack.com