אנחנו חיות בעולם משתנה.

יש בו הרבה חלקים קבועים, ועוד יותר חלקים משתנים, תזזיתיים, שנעים במהירות ונדמה ששומטים את הקרקע תחת רגלינו.

בתוך האמהות יש הרבה מאוד סיטואציות יומיומיות ופשוטות שבהן אני מרגישה שהקרקע נשמטת תחת רגליי, שאני לא יציבה, שאני מטולטלת.

בין אם מדובר בחילופי דברים עם חברה, עם המנהל שלי בעבודה, עם בן הזוג שלי או עם הילדים, יש כאן טלטלה למערכת, והצוהר ליציאה מהטלטלה יוכל להגיע באיזון של המערכת.

איך למצוא את האיזון הזה, איך להתקרקע באמצעות תרגילים פשוטים שדורשים מעט מאוד זמן והשקעה?

הכל בפרק שלפניכן.

עוד מאז התנ״ך אנחנו מתמודדים עם סוגיית הקינאה.

קין הרג את הבל בגללה, נסיכות דיסני רבות וטובות היו מושא לקינאה של דמות מכשפית כזו או אחרת.

כך או כך אפשר לומר שהקינאה הפכה לרגש ידוע לשמצה.

לא מדברים עליה, מרגישים אשמה להרגיש אותה.

ודווקא בגלל זה, אני רוצה לדבר עליה- על ההיבטים ההרסניים שלה, וגם על ההיבטים מעוררי ההשראה שבה (וכן, יש כאלה).

כל זאת ועוד בפרק שלפניכן.

החיים שלנו רוויים במעברים.

מהלילה לבוקר, מהבית לעבודה,

משבת ליום חול, חגים, מחזוריות האישה, איסוף הילדים.

משהו בתרבות בה אנחנו חיות קורא לנו לעבור מהר בתוך המעברים.

ומה אם הקצב שלנו אחר? ומה אם המעבר מבקש משהו אחר?

בפרק הזה נדבר לעומק על מהו מעבר, על איך נכון להתנהל בתוכו ואחריו. אני מתבססת בו על מגוון חומרים שלמדתי, ובמיוחד על הספר ״מעברים והתחלות חדשות״ של וויליאם ברידג׳ס.

בפרק 5 דיברנו על איך להתייחס אל עצמנו כמו מישהי שאיכפת לנו ממנה.

הבסיס הוא השופטת הפנימית שלנו, שמנקרת במוחנו ללא הרף, ממתינה לנו בפינה ואומרת את משנתה בצורה ברורה ובקול רם.

הפרק הזה עוסק בקוים לדמותה של השופטת הפנימית הזו, למה חשוב לנהל איתה דיאלוג ואיך ניתן לעשות את זה בצורה שתעזור לנו לחיות עם עצמנו יותר בשלום.

האמהות מעלה בנו שאלות גדולות, שאלות זהות.

אנחנו שואלות את עצמנו במה אנחנו טובות, ממה אנחנו נהנות, מי אנחנו בכלל.

אולי היה לנו מקצוע, ידענו מה נרצה לעשות כשנהיה גדולות, ואז המפץ הגדול הגיע וטרף את כל הקלפים,

ואולי אנחנו כבר לא נהנות מאותם הדברים, ואולי ההגשמה שלנו נמצאת במקום אחר.

יש תחושה שהאדמה רועדת ואנחנו נדרשות לחפש את הקרקע הזו, את הכיוון הזה.

הפרק הזה עוסק בחיבור שבין תשוקות, חוזקות והגשמה בתקופה הכי לא מדוברת, תקופת ה״אמאמהעכשיו״, שבה אנחנו שואלות את כל השאלות הללו.

יהיו בו שאלות פתוחות רבות שאמורות לתת השראה לחקירה פנימית, אז קחו לכן מחברת ויאללה בלאגן :-). מקווה שתיהנו.

מערכות יחסים יכולות להיות פתח, הזדמנות לעבודה עצמית ויחד עם זאת מעלות צרכים, משאלות ונושאים עמוקים ולעתים כואבים של כל אחת מאיתנו.

בכל אינטראקציה עם האחר משתקפים אלינו חלקים מעצמנו, וזה לעתים מאתגר, מלחיץ, מעצים.

בפרק הזה נעסוק במודל המראה שמדבר על השיקופים האלה, נדבר על שיח עמדות אל מול שיח צרכים, מהם הצרכים העמוקים של כל אחת מאיתנו,

איך מתקשרים אותם, איך ניתן להתווכח ולהתדיין בצורה מיטיבה, מכבדת ואמפתית בלי לוותר על המקום והמסר שלנו.

תמיד ידעתי שאני פרפקציוניסטית,

זה אף פעם לא היה שנוי במחלוקת אצלי.

התכונה הזו שלי, כך חשבתי, שיש לי איתה יחסי אהבה-שינאה מימים ימימה,

הניעה אותי להיות תלמידה טובה מאוד ועובדת טובה מאוד.

היא גם הניעה אותי לרצות להצליח בכל מחיר, להפחית כמה שיותר את אי הוודאות, להיות בשליטה.

ואז הפכתי להיות אמא. ורציתי להיות האמא הכי טובה שיכלתי להיות.

וכידוע... הרגשתי האמא הגרועה ביותר. לא ידעתי לקרוא את הבכי של עדי שלי.

לא ידעתי מה היא רוצה, משחקי הניחושים הללו התישו אותי.

למרות שיש רשימה קצרה יחסית של מענים לתת לתינוקת בוכה,

הרגשתי שהמענה ניתן תמיד באיחור, תמיד זו האפשרות האחרונה באלימינציה.

ואז... מחשבות יתר.

אני לא טובה, אני לא מספיק.

בניתי לי סיפור עליי ועל כל אחת שעברה בסביבה.

כולן היו טובות יותר ממני. והרגשתי לא בסדר, והרגשתי לבד.

אני והפרפקציוניזם, שזקף את פרצופו המכוער ביותר בתקופה שלאחר הלידה.

ובשנים האחרונות הבנתי משהו על פרפקציוניזם.

הבנתי שהוא גישה, הרגל מנטלי שנמצא במרחבים מסוימים,

והבנתי איך אפשר להתמודד עם ההשלכות ההרסניות שלו עבורי.

הפרק הזה עוסק בדיוק במה למדתי על פרפקציוניזם,

ובמיוחד מבוסס על ספר נהדר בנושא שנקרא ״אושר אפשרי״ של ד״ר טל בן-שחר.

הקשר בין אושר ואמהות.

מחקרים מראים שהורות בעידן המודרני דווקא מפחיתה את רמת האושר.

בחרנו להיות הורים, אז איך נוכל ליצור לעצמנו אמהות מאושרת?

איך נוכל להכניס חמלה, דיוק פנימי, לקבל את עצמנו על צרכינו ועל השונות שלנו כאמהות בעידן הזה שדורש מאיתנו כל כך הרבה?

לצורך השיח הזה, הזמנתי חברה יקרה, כרמל גליציאנו, מפיצת אושר, אמא לארבעה (כן, ארבעה) ילדים, מתקשרת, ואישתו המאוהבת של יוני.

בחוויה שלי, כרמל היא התגלמות האושר האותנטי, המאוזן. לא רק נצנצים ופרפרים, אלא גם כאב ורגשות מורכבים שעטופים בשפע של חמלה ואהבה עצמית.

איך היא עושה את זה? בפרק שלפניכם.

ואם תרצו לעקוב אחריה (ובוודאי שתרצו אחרי שתקשיבו לה)-

לעמוד הפייסבוק שלה, היכנסו לכאן-

https://www.facebook.com/carmel.dreamer

לאתר שלה, היכנסו לכאן-

http://www.carmel-gallitziano.com/

ולקבוצת הפייסבוק שלה,״איך להתאשר בקלות״, היכנסו לכאן-

https://www.facebook.com/groups/thisisahappyplace/

התקופה שאחרי הלידה היא תקופה מטלטלת, מבלבלת שטומנת בחובה הרבה מאוד תחושות, רגשות ומחשבות.

עם כל לידה, יחד עם תינוק/ת נולדת גם אמא, וזו חוויה משמעותית ועוצמתית ביותר.

בפרק הזה נבין מכמה זוויות מה עובר עלינו אחרי הלידה פיזית ורגשית, ואיך נוכל להקל על עצמנו קצת ולבדוק מה נכון ומה מדויק.

Good Enough ME

בכל אחת מאיתנו נמצאת שופטת פנימית עסוקה מאוד.

השופטת הזו עמלה במרץ על איסוף ראיות מפלילות לבית המשפט הפנימי, ראיות שיוכיחו לנו מעבר לכל ספק שאנחנו אשמות.

היא עירנית ודייקנית, ויודעת בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי לעודד שיח פנימי דוקר ובלתי מכבד שלנו עם עצמנו.

היא יוצרת רגשות אשמה, הלקאה עצמית, חרדות, בושה.

היא יוצרת דריכות, חלל בבטן, מתח. היא ממקדת את המבט שלנו עלינו מתוך עדשת ביקורת ושיפוטיות.

וכאמהות, יש בנו משהו כל כך חשוף, שכל כך נוגע בבטן הרכה.

גם כך, עם כל בחירה שנעשה תהיה ביקורת חיצונית, אלא שהביקורת הפנימית תמיד הרבה יותר דוקרת, מכאיבה ועוצמתית.

הביקורת העצמית היא כמו אש בשדה קוצים.

בסופו של הדיון, המסקנה תהיה אחת: אני לא מספיק טובה.

ומה אם תוכלי לדבר עם עצמך בחמלה, להיות נדיבה יותר ורכה יותר כלפי עצמך?

מה אם תוכלי ליצור מצע לשיח מכבד עם עצמך, שיח אמפתי בדיוק כמו השיח שלך עם חברותייך או עם אהובייך?

מה אם תוכלי ליצור סוג של סניגורית פנימית שתתמודד עם השופטת בעוז ותאמר לה מה את כן, תצביע לה על המקומות הרכים והחומלים?

בפרק הזה נעסוק בכמה מכלי החמלה העצמית שאני אוהבת במיוחד.

כדי להעמיק, אתן מוזמנות להרצאה שלי בנושא ביום שישי 13.7.

ההרצאה תעבור דרך 10 תחנות מסע בדרך לחמלה עצמית, ותכלול את מגוון הכלים שלמדתי בשנים האחרונות ממחקרי החמלה העצמית.

לפרטים ולהרשמה היכנסי לכאן-

https://lp.vp4.me/8tpi