• טקסט ההדרן
• מהו סיום

אם יש ירק הגדל בין שתי גינות אחת למטה ואחד למעלה והירק צומח ביניהם, יש מחלוקת בין ר' מאיר, ר' יהודה ור' שמעון האם הירק לעליון, לתחתון או העליון מקבל את מה שידו מגעת. הגמרא מצמצת את המחלוקת ומביאה ברייתא ומשנה בעץ שצומח ממנה עוד עץ בנושא בעלות ובנושא ערלה שבהם יש מחלוקת בין ר' מאיר ור' יהודה הדומה למלחלוקת במשנה. למה היא צורך להזכיר את שניהם? כי אחד בענייני ממונות והשני בדיניי איסורים ואולי לא היינו חושבים שאפשר ללמוד אחד מהשני. אפרים ספרא מצטט את ריש לקיש הפוסק כר' שמעון (עד ידו מגעת) וגם שבור מלכה, המלך הפרסי, שיבח את ר' שמעון על שיטתו. 

הקדמה למסכת בבא בתרא

הדף היום מוקדש ע"י ציפי וולקנפלד לע"נ נכדתה, יקירה ליבה בת אברהם יוסף יהודה ושרה גיטה.

אם לאחד יש בית בד בנוי בסלע ולשני יש גינה מעליו, אם תקרת בית הבד קורסת, בעל הגינה יכול לנטוע על רצפת בית הבד. מה צריך להיות גודל החור בתקרה כדי לאפשר סידור זה? רב ושמואל חולקים כאן באותו אופן שבו חלקו במשנה הקודמת לגבי החור ברצפת הקומה השנייה. מדוע היה צורך להזכיר את מחלוקתם בשני המקרים - מדוע לא יכולנו ללמוד אחד מהשני? אם עצו או קירו של אדם קרס ונפל בשטחו של אחר, אם האחר אינו מעוניין לשמור את ההריסות, בעל הקיר חייב להסיר אותן. אבל אם הבעלים הציע לשכן להסיר ולשמור את ההריסות והשכן הסכים, הבעלים אינו יכול לשנות את דעתו מאוחר יותר ולקחת את ההריסות. מדוע חצרו של השכן אינה קונה את ההריסות באופן אוטומטי כפי שלמדנו שחצרו של אדם קונה חפצים? המשנה לימדה הלכה דומה לגבי תשלום שכר מהתוצרת שהפועל עוסק בה. אם הפועל עומד על כך שישולם לו שכרו בכסף ולא בפירות, המעסיק חייב לשלם בכסף. אבל אם הפועל מסכים לקבל את הפירות, המעסיק אינו יכול לשנות את דעתו. מדוע היה צורך ללמד מקרה זה גם כן אם הפסיקה הייתה זהה למקרה של ההריסות? מובאת סתירה בין המשנה לבין ברייתא לגבי השאלה האם מעסיק יכול לשלם שכר לפועלו בפירות. רב נחמן מביא שלושה הסברים שונים (כאשר השניים הראשונים נדחים) כדי לפתור את הסתירה. האם ניתן לזכות בדברים מהפקר על ידי צפייה בהם (מבלי להרים אותם)? אם אדם מניח חפצים ברשות הרבים, כמה זמן הם יכולים להשאיר אותם שם? גם אם מותר להשאיר אותם שם על פי החוק, האם האדם שהשאיר אותם אחראי לשלם על נזקים אם הם גורמים נזק לאחר? אם קבוצת אנשים עובדים יחד כדי לבנות משהו, כל אחד עושה חלק אחר בתהליך, ולאחר שהוא נבנה, הוא נשבר ומזיק למישהו, מי אחראי לשלם? אם שדה אחד גבוה מהשני ומשהו צומח מצד השטח המוגבה שגובל בשתי השדות, למי זה שייך?

דף נלווה בבא מציעא קיז

הדף היום מוקדש ע"י נשות הדרן מלונג איילנד לכבוד הולדת נכדה לדינה רבינוביץ, בת לעליזה וחזקי גוירץ.

אם בעל הבית גר למטה והשוכר גר למעלה ויש חור ברצפה של הקומה העליונה, השוכר יכול לעבור למטה. האם בעל הבית צריך לעזוב? אם לא, האם הדייר רשאי להשתמש בכניסה בראשית לבית או יכול להיכנס רק מהקומה העליונה? מה אם היו שלוש קומות, אם החור בקומה האמצעית, האם ניתן להעביר את הדייר למעלה? אם שני אנשים חולקים בית (אחד למעלה ואחד למטה) אם הטיט שמכסה את הרצפה למעלה נשחק ויש דליפה מלמעלה למטה, מי אחראי לתקן את זה? האם זה קשור למחלוקת במשנה שלנו בין החכמים לרבי יוסי לגבי שוכר/בעל בית - מי מתקן את הטיט כשיש חור ברצפה למעלה? הגמרא דוחה את ההשוואה למשנה אבל מקשרת אותה למחלוקת אחרת בבבא בתרא כה ע"ב לגבי על מי האחריות למנוע נזק עתידי - על מי שעלול לגרום נזק או על מי שרכושו עלול להינזק (על המזיק או על הניזק)? אם בית קורס ובעל הקומה התחתונה אינו רוצה לבנות מחדש, אילו אפשרויות יש לבעל הקומה העליונה? האם ניתן להבין מתוך בפסיקות שונות של רבי יהודה שהוא סובר שאדם אינו יכול ליהנות מכספו/רכושו של אחר שלא מדעתו? הגמרא מביאה שלוש דעות של רבי יהודה בהקשרים שונים כדי להוכיח זאת, אך למסקנה, מסבירים כל פסק לפי סיבה אחרת. בבניה מחדש של בית שהתמוטט, בעלי הקומה העליונה והתחתונה חייבים להקפיד להשתמש באותו סוג של לבנים/תקרות/גובה/מספר חלונות כמו קודם, אלא אם כן השינוי לא ישפיע לרעה על הבעלים האחר. אילו שינויים טובים/רעים לבעל הקומה התחתונה ולבעל הקומה העליונה? אם לאחד יש בית בד בנוי בסלע ולאחר יש גינה מעליו, אם תקרת בית הבד קורסת, בעל הגינה יכול לשתול על רצפת בית הבד. אם עצו או כותלו של אדם נפל/קרס לרחוב, בעל העץ/כותל אינו אחראי לנזקים, אלא אם כן הבעלים הוזהר על ידי בית הדין ולא הוריד אותו. אם נפל על רכושו של אחר, מהן זכויות הבעלים/השכן לגבי ההריסות?

הלימוד השבוע מוקדש ע"י משפחות סטורצ', יוסף, וכהן לרפואת אסתר גיטל בת מרים ואשר אנשעל.

אם אדם תופס כמשכון פריט המשמש למטרה אחת אך מורכב משני חלקים, הוא עובר על שני לאווים. זאת לומדים מהפסוק על הריחיים ורכב, שהם שני חלקים של אותו כלי. היה מקרה שבו אדם תפס סכין שחיטה כמשכון. רבא ואביי נחלקו האם המלווה יכול לא להחזיר את המשכון ולהשתמש בו לפירעון החוב. אביי פסק שמכיוון שהסכין נדרש למזון, המלווה חייב להחזירו ויכול לפנות לבית הדין כדי לקבל את כספו בחזרה. רבא פסק שמכיוון שהמלווה יכול היה לשקר ולומר שהסכין שלו, הוא יכול לשמור את הסכין כפירעון ההלוואה. למה כל אחד לא הסכים עם הספק של השני? אם בית בבעלות משותפת (אחד גר בקומת קרקע ואחד בעלייה) קרס, כיצד הם מחלקים את החלקים שנפלו? אם אדם משכיר את הקומה העליונה של הבית והרצפה נהרסת, הבעלים חייב לתקן אותה. רבי יוסי סובר ששני הצדדים צריכים לשלם חלק. אם הבעלים לא מתקן, השוכר יכול לעבור לגור למטה. רב ושמואל חולקים האם זה נכון אם רוב הרצפה נהרסה או אפילו חלק קטן של 4x4 טפחים. שורש המחלוקת שלהם הוא האם אנו מניחים שאדם יכול לגור למעלה בזמן שחלק מכליו נמצאים למטה. 

הדף היום מוקדש ע"י מריל פייג' לע"נ יוסף מיכאל הלוי.

במקרה של מות הלווה, אם נלקח משכון, המלווה יכול לשמור אותו כתשלום עבור ההלוואה. המלווה היה מפסיד את כספו אם לא היה משכון ולא קרקע לגבות ממנה. האם המשכון צריך להיות בידי המלווה בשעת המוות או שמספיק שהוא נלקח מההתחלה, אך יכול היה להיות מוחזר זמנית בזמן המוות? האם אנו יכולים לדרוש את טעמי המצוות בתורה או לא? ישנה מחלוקת בין רבי שמעון ורבי יהודה בעניין זה לגבי איסור לקיחת משכון מאלמנה. האם זה רק לגבי אלמנה ענייה (כדי שכאשר המלווה מחזיר את המשכון בכל יום, אנשים לא ידברו על האלמנה שגבר מבקר בביתה כל ערב ובוקר) או שזה רלוונטי גם לאלמנה עשירה? הגמרא מקשה על כך שהדעות נראות הפוכות בתחום אחר (האיסור למלך להרבות נשים). אך פותרים את הקושי. אסור לקחת את הריחיים כמשכון והפסוק מוסיף "כי נפש הוא חובל". האם זה מוסיף לאו נוסף או שזה בא לכלול פריטים אחרים החיוניים לקיום הלווה? ישנה מחלוקת בעניין זה והגמרא מנסה לראות אם מחלוקת זו תואמת את המחלוקת בין רבא ואביי לגבי איסור אכילת קרבן פסח נא או מבושל, כאשר הפסוק גם מוסיף "כי אם צלי אש" - אם אוכלים אותו נא, האם עוברים על שני לאווים או אחד. ההשוואה נדחית.

אם לווה נותן חפץ כמשכון להבטחת החזר ההלוואה, אם משתמשים בו לפירעון ההלוואה והלווה זקוק לפריט לצרכים בסיסיים, האם על הנושה למכור את החפץ ולהשאיר ללווה צורה בסיסית יותר של החפץ? דין זה נקרא "מסדרין", מושג שחל בדיני ערכין כאשר אדם מבטיח את ערכו של אדם למקדש. האם הדין הזה חל גם על בעל חוב? האם הדין יחול גם על הקדש (מקרה שבו אדם מבטיח את ערכו של חפץ למקדש)? הדמיון וההבדלים בין שלושת המקרים הללו נדונים ומובאות דעות שונות לגבי הלוואות והקדש. רבה בר אבוה פגש את אליהו בבית קברות של עובדי כוכבים ושאל אותו מספר שאלות, כולל דין מסדרין לבעל חוב ומדוע הותר לאליהו שהיה כהן להיות בבית קברות של עובדי כוכבים. מספר הלכות לגבי משכון נלמדות מהפסוקים בתורה.

הלימוד החודש מוקדש ע"י הרב חיים הרינג לכבוד אשתו טרי קריבושה על זכייתה בפרס מפדרציית מניאפוליס וסיינט פאל על עבודתה המסורה במשך שנים רבות.

המעביד נחשב אמין לאחר שחלף התאריך לתשלם משכרות ולהכחיש טענת העובד שטרם שילם לו. ההנחה היא שכשהגיע היעד לשלם, המעביד יזכור לשלם כדי למנע עבירה שלהלנת משכורת. מדוע טענת העובד אינה מתקבלת על יסוד ההנחה שהעובד לא יעבור על לא תגזול? הגמרא מסבירה שלמעביד שתי חזקות לטובתו (שלא יעכב תשלם משכורת ושהעובד ידרוש את המשכרת הזמן) ולעובד רק אחת. הנושה יכול לקחת משכון אם לא משלם הלווה בזמן, אך הנושה לא יכול להכנס לבת הלווה לתפוס חפץ. במקום זאת, שליח בית דין אוסף את המשכן בשביל הנושה. שמואל פסק ששליח בית דין גם אינו רשאי להיכנס לבית הלווה אלא יכול לתפוס חפץ של הלווה בשוק. שלושה מקורות מעלים קשיים כנגד עמדת שמואל. לבסוף הם מסבירים שהשאלה אם בית דין יכול להכנס לבית הלויה היא נושא למחלוקת תנאים. ברייתא קבעה שבתפיסת חפץ למשכון, שליח בית דין חייב להשאיר ללווה צריכים בסיסיים לעצמו אך לא לאשתו וילדיו. מה הם הצרכים הבסיסים האלה? זה נלמד בגזרה שוה מדיני ערכין. רב נחמן מעלה קושי מעמדתו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה ששלושים יום לאחר יום פרעון החוב, הנושה יכול למכור את החפץ שנתפס כמשכון. אם אפשר למכר אותו, ברור שאינו צריך להשאיר ללווה צרכים בסיסיים.

יש ברייתא הדורשת את המילים בפסוק בדברים כד:טו "ואליו הוא נושא את נפשו" שהלנת שכר נחשבת כלקיחת נפש. נפשו של מי - הפועל או המעסיק? רב חסדא ורב הונא מביאים תשובות והסברים שונים, המבוססים על פסוקים במשלי. מהמילים "אתך" בויקרא יט:יג, דורשים שלושה מקרים שבהם האיסור לעכב את המשכורת אינו חל. אחד מהם הוא אם המעסיק העביר את האחריות לתשלום לחנווני או שולחני. אם החנווני אינו משלם לפועל, האם הפועל יכול לדרוש תשלום מהמעסיק או שהמעסיק אינו אחראי עוד? רב ששת ורבה חלוקים בסוגיה זו. האם איסור עיכוב התשלום חל גם על קבלן - מי שמשולם עבור העבודה ולא לפי שעה/יום? זה תלוי במחלוקת אחרת, אם קבלן רוכש בעלות על הפריט שהוא מתקן או לא. אם יש חילוקי דעות בין המעסיק לעובד לגבי תשלום לעובד, אם זה היה לפני היום הצפוי לתשלום, העובד נשבע שלא קיבל תשלום וגובה את משכורתו. זה נוגד את העיקרון הכללי שהשבועה היא בדרך כלל לפטור מתשלום (לשמור על הסטטוס קוו - המוציא מחבירו עליו הראיה). מדוע מקרה זה הוא חריג לכלל זה? האם יש סיבה להגן על העובד יותר מאשר על המעסיק? מוצגים טיעונים שונים ונדחים כי הסוגיה מורכבת. המסקנה היא שמעסיק עסוק בעבודה/עובדים ואינו זוכר אם שילם לעבוד או לא ועלול לטעות ולחשוב ששילמו כבר ולכן לא מאפשרים לו להישבע.

דף נלווה בבא מציעא קיא

הלימוד החודש מוקדש ע"י שפרה טייברג ורפאל וונגר לע"נ צבי בן ישראל יצחק טייברג ולכבוד נישואיהן של בתם איילת לאורי קינברג.

הדף היום מוקדש ע"י נינה בלק לע"נ אמה, סופיה בת אברם.

מהי מסגרת הזמן שבו חייבים לשלם לפועלים? זה תלוי אם האדם עשה עבודה במשך היום או הלילה ואם העבודה הייתה לפי יום או לפי שעה. יש חמשה איסורי לא תעשה הקשורים לעיכוב תשלום משכורת (הלנת שכר) ומצוות עשה אחת. האם מצוות אלו חלים גם על תשלום שכירות לבהמות או כלים? האם הם חלים על גר תושב (שומר שבע מצוות בני נח)? שלוש דעות תנאיות מובאות בנוגע לשתי שאלות אלו אשר מבוססות על גישות שונות לדרוש את הפסוקים בדברים כד:יד-טו וויקרא יט:יג.