סוף דף קיט עם הרבנית מישל פרבר

שיעור עם הרבנית חנה גודינגר (דרייפוס) - האם ניתן לאמוד כמה בן אדם שווה?

נורית ממליה - הפער בין דיני נזיקין בחוק הישראלי לבבא קמא

הקדמה למסכת בבא מציעא

• טקסט ההדרן
• מהו סיום

הדף היום מוקדש ע"י ליסה לו לכבוד דויד דנקר וכל החיילים של חטיבה 55 המגנים עלינו.

הדף היום מוקדש ע"י סוזן וישנר לע"נ הוריה יהודה גדליה בן סנדר חיים ופרל ורבקה רחל בת נחמן יאיר ומנוחה ביילא.

מתוארים מצבים שונים שבהם יש חשש שהמוכר מוכר חפצים גנובים ולכן אסור לרכוש אותם. באילו מקרים/נסיבות אנחנו חושדים/לא חושדים? מאיפה לומדים שמי שגונב נחשב כאילו נטל נפשו של הנגזל. אם בעל הבית מביא חומר לאומן או פועל ליצור משהו, אילו חומרים מותר לעובד/אומן לשמור לעצמו ואיזה חלקים הוא צריך להחזיר לבעלים. בתיאור מקרים אלו, סוף המסכת מרמזת לנו שכל אדם, במצבים יומיומיים רגילים, יכול אפילו שלא במכוון להפוך לגנב ועד כמה חשוב להיזהר בחפצים של אחרים. 

דף נלווה בבא קמא קיח

הדף היום מוקדש ע"י נשות הדרן מלונג איילנד לכבוד הדי ומנדי קליין ולבתם מלכי. "בתודה על החסות לסיום שנקיים השבוע בלונד איילנד. הסיום מאפשר לנו להתכנס, לחלוק את המחשבות והחוויות שלנו ולחגוג עוד אבן דרך במסע המשמעותי שלנו."

האם צריך להחזיר חפצים גנובים, הלוואות או פקדונות בעיר או האם אפשר להחזירם במדבר (מקום פחות בטוח)? במשנה מדובר על מקרים שבהן הלווה/גנב/שומר לא זוכר בדיוק מה קרה כגון, "גנבתי אבל לא זוכר אם החזרתי" או "אני לא בטוח אם גנבתי", מה הדין - האם צריך להחזיר? אם התובע אומר שנגנב, הלווה או העביר פקדון ולא הוחזר לו והנתבע אומר "איני יודע", האמוראים חלוקים האם צריך להחזיר את הכסף או לא. איך זה מסתדר עם המקרים במשנה? אם גונבים, האם אפשר להחזיר את הפריט מבלי שהבעלים ידע? אם החזיר את החפץ מבלי שהבעלים ידע, והוזק או נגנב החפץ, האם הגנב הראשון חייב באחריות? האם זה תלוי באם הבעלים ידע שהוא נגנב מלכתחילה? ישנן ארבע אפשרויות שונות המוצעות לגבי הדין במקרים אלו. ישנם אנשים מסוימים שאי אפשר לקנות מהם פריטים מסוימים כי יש סיבה טובה להאמין שהם נגנבים. מיהם אנשים אלו ואיזה חפצים אי אפשר לקנות מהם ובאיזה כמויות? 

המוסר מידע על רכוש של אחרים ללא יהודים שמחפשים לתפוס/לגנוב - האם זה נחשב לגניבה? האם המוסר חייב להחזיר את ערך הפריט? במה זה תלוי? הגמרא מביאה סדרה של מקרים שבהם יהודים הודיעו לאינם יהודים על מקום הימצאות רכושם של אחרים ומובאים פסקי דין של הרבנים בכל מקרה. בהקשר של סיפור על יהודי שביקש למסור דברים של אחר, מסופר על הפגישה המפורסמת בין רב כהנא ורבי יוחנן כאשר רב כהנא ברח לישראל מבבל. סיפור זה מדגיש את הסכנות שבשיפוטיות של אחרים, וכן מדגיש את מאבק הכוחות בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, במיוחד בדור השני של האמוראים. רבי אליעזר וחכמים חלוקים בשאלה האם קרקע "נגזלת" על ידי גנב או לא. 

הדף היום מוקדש ע"י מריל והרולד ססונוביץ לע"נ אמותיהם, מלכה בת חיה אתל ומרדכי וטובי רייזל בת רחל וצבי.

בית שמאי ובית הלל חלוקים בשאלה האם אפשר להחזיק בבית יין של תרומה טמאה כדי שישמש לאורך זמן ליצירת ריח טוב בבית (זילוף) או שצריך לדאוג שהוא עלול לגרום לעבירה שכן אפשר לשכוח שהיין טמא ועלול לשתות אותו (חוששים לתקלה או לא). רבי ישמעאל ברבי יוסי מציע גישת פשרה, אולם אחרים לא אהבו את ההצעה. לפי המשנה, אם מטפטף דבש מכלי ובעל הדבש מבטיח לבעל היין שאם ישפוך את היין, בעל הדבש יפצה אותו על אובדן היין, אז בעל הדבש חייב לשלם כפי שהבטיח. הגמרא מקשה שמברייתא אחרת נראה שאפשר לטעון "לא באמת התכוונתי למה שאמרתי, משטה אני בך". איך נפתר הקושי? למה המשנה מביאה לא רק מארזמקרה של דבש/יין אלא גם עם שני אנשים שלכל אחד יש חמור (האחד שווה יותר מהשני) שנסחף בנהר ואחד מבקש מהשני להציל את שלו במקום להציל את החמור של עצמו? נשאלות שתי שאלות אחרות על מקרה החמור. מה אם אחד יציל את חמור השני והבטיחו לו פיצוי על החמור של עצמו אבל אז החמור שלו יוצא מהנהר - האם הם עדיין מקבלים פיצוי כפי שהובטח? מה אם מישהו מנסה להציל את החמור אך לא מצליח להצילו? התוספתא בבבא מציעא ז:ז מובאת שבה יש כמה מקרים של חלוקת הוצאות לקבוצת אנשים שנוסעת יחד אם למשל באים שודדים או אם הם צריכים לשכור מורה דרך. מהם הקריטריונים המשמשים לקביעת שיטת החלוקה? התוספתא ממשיכה עם מקרה של אנשים על ספינה שמתחילה לטבוע – איך קובעים כמה צריך כל אדם לזרוק מהסירה כדי להציל את עצמו? אם אדם גונב שדה ואז נותן אותה לבריונים שבאים לתפוס רכוש, האם הגנב צריך להחזיר את שווי השדה לנגזל או האם הוא יכול לומר לבעלים "הרי שלך לפניך" כלומר, לך תביא אותה מהבריונים? במה זה תלוי?

הדף היום מוקדש ע"י איימי גולדשטיין לע"נ אמה, קרולין ברנט גולדשטיין.

הדף היום מוקדש ע"י סיגל ספיצר פלמהולז וניצן ואורלי פלמהולץ לכבוד יום הולדתה של אבי.

אם מישהו מזהה פריטים השייכים לו/לה בבית של מישהו ובעל הבית טוען שרכש אותם, בעל הבית נשבע על מחיר הרכישה ומחזיר את הפריט לבעל המקורי תמורת שווי הפריט. אבל זה רק אם ידוע שהיתה גניבה לתובע. אם לא, קיים חשש שהתובע מכר את הפריט וכעת מתחרט על המכירה ורוצה את הפריט בחזרה. הגמרא שואלת מדוע די לדעת שהאדם נגנב כדי להפיג את החשש שרק מנסים לחזור בו ממכירה? רב מסביר שצריכה להיות איזושהי ראיה נסיבתית לכך שהפריט המדובר נגנב. אם גנב מוכר חפץ גנוב, האם בעל המקורי יכול לדרוש את החפץ בחזרה מהקונה או רק מהגנב? רב ורבי יוחנן חלוקים ביניהם. מובאים ארבעה הסברים כדי להסביר את בסיס הדיון ביניהם. הרבנים הקימו את תקנת השוק כדי להגן על הקונים. התקנה היא שאם מישהו טוען שהפריט הוא שלו, הוא יכול לקחת אותו בחזרה אבל הוא צריך להחזיר לקונה את הסכום ששילם כדי שהקונה לא יצטרך למצוא את הגנב שמכר לו/ה את הפריט. באילו מקרים חלה/לא חלה התקנה? אם שני אנשים הולכים ולאחד יש דבש בחבית שנסדק, ולשני יש יין (פחות יקר מדבש) ובעל היין זורק את היין כדי לעזור להציל את הדבש, איזה פיצוי מקבל בעל היין? הגמרא שואלת מדוע אין אנו מניחים שהדבש כבר היה הפקר שכן הבעל ידע שהוא יישפך תוך כמה דקות וויתר על הבעלות בו ובמקרה זה בעל היין יכול לזכות בדבש, כפי שניתן להסיק מברייתא? כדי לפתור זאת, מגבילים את המקרה במשנה. הגמרא מפקפקת אז בהלכה בברייתא על סמך ברייתא אחרת שנראית סותרת. איך אפשר ליישבן?

הדף היום מוקדש ע"י אמי גולדשטיין לע"נ סבתה אן ברנט.  

רבא מביא דין נוסף המתייחס לבתי דין שאינם יהודים - יהודי אינו יכול להעיד בענייני ממונות נגד יהודי אם בית המשפט של האנים יהודים מקבל עדות של עד אחד כיון שזה נוגד את ההלכה היהודית ובכך יגרום להוצאת ממון מיהודי שלא על פי דין תורה. מנדים את מי שעושה זאת. גם מנדים את מי שמוכר קרקע לאינו יהודי אם הוא גובל בקרקע של יהודי. מאיזו סיבה זה אסור? המשנה אומרת שאם מישהו גוזל ונותן לנגזל חפץ אחר בתמורה, או אם גבאי מיסים גבה חפץ והחליפו בחפץ אחר, לא צריך להחזיר את הפריט שכן אפשר להניח שהבעל המקורי התייאש מלקבל אותו בחזרה, וייאוש עם שינוי רשות מועיל להקנות לאדם בעלות על החפץ. אבל במקרים אחרים מזכירה המשנה שרק אם אנחנו יודעים שהבעל התייאש, אז החפץ נקנה. כיצד נוכל ליישב את ההבדל בין שני משפטים אלו במשנה? המשנה אינה מבדילה בין גניבה לגזילה וניתן להסיק מהשורה הראשונה במשנה שאם לא נדע שהבעלים התייאשו, מניחים שהתייאשו. אם כן, משתנינו וגם ברייתא אחרת סותרות את הבנתו של רבה (במחלוקת בינו לבין עולא) במשנה במסכת כלים כו:ח במחלוקת בין רבי שמעון לחכמים שכל אחד מהם חושב שיש סיבה להבחין בין גניבה לגזילה לעניין ייאוש (כל אחד בצורה אחרת). מובאות תשובות שונות, ביניהן מציגות דעה חדשה של רבי הסובר שדין ייאוש בגניבה הוא כמו בגזילה. האם רבי סבור שגניבה כגזילה כרבי שמעון (שיש ייאוש בגזילה) או כדעת חכמים (שאין ייאוש בגזילה)? שני המקורות שהובאו לפני (משנתנו והברייתא) מובאים כדי לענות על השאלה, אך נדחים. מובא מקור שלישי שבו מוכיח שרבי סבור שלגניבה וגזילה יש דין זהה כגזילה לרבי שמעון ואפשר להניח שהבעל התייאש. המשנה קובעת שאשה וקטן נאמנים להעיד מיהו הבעלים של נחיל דבורים. אך הגמרא מצמצמת את זה למקרה שהסיחו לפי תומם (סיפרו סיפור ותוך כדי אפשר היה להבין מיהו הבעלים, אך לא במקרה שהעידו בבית דין). מתי עוד אפשר להאמין למי שמסיח לפי תומו?

אין שיעור מוקלט היום כי אין לי קול - מישל

הדף היום מוקדש ע"י סלביה קליין לע"נ מריאן פיקנס.

הדף היום מוקדש ע"י נשות הדרן מלונג איילנד לכבוד הולדת נכדה של מלכי קליין.

כאשר נשלח זימון להגיע לדין עם אישה או שכן, באילו נסיבות, אנחנו יכולים להניח שהם העבירו את ההודעה? באילו מקרים לא נוכל להניח שהזימון נמסר מכיוון שיש סיבה להאמין שהם לא חשבו שמסתמכים עליהם? הנפקא מינה זה לגבי הנידוי לבעל דין אם לא הגיע לבית הדין.ישנם זמנים מסוימים בשנה וזמנים בשבוע שבהם אנשים עסוקים ולכן אין לזמן אותם לבית הדין. המשנה הבאה עוסקת בדברים שיש להימנע מלעשות עם גובי מיסים לא יהודים שנחשדו בגניבת כסף מאחרים. כאשר מקשים על זה בקביעת שמואל שדינא דמלכותא דינא, מבדילים הרבנים בין אלו שגובים על פי חוק לבין אלו שעובדים באופן עצמאי מהממשלה או שידוע שהם גובים יותר ממה שהם אמורים לגבות. מובא מקרה נוסף שמוביל לשאלה האם גניבה מגוי נחשבת לגניבה או לא. מקור אחד אומר שזה אסור בעוד אחר אומר שזה אסור רק בגלל קידוש השם, אך מעיקר הדין מותר. כיצד מתיישבים שני המקורות הללו? אמר רבי שמעון חסידא שאסור לגנוב מאינו יהודי אבל אין חובה להחזיר לו אבידה. רב הונא ורב מביאים פסוקים מהתורה כמקור לפסקי דין אלו. רבי פנחס בן יאיר אומר שיהודים מחויבים להחזיר אבידות של אינם יהודים אם על ידי הימנעות מכך, יהיה חילול ה'. אם טועה בתשלום לאינו יהודי, אין צורך לתקן את הטעות. רבא אומר כמה אמירות לגבי אינם יהודים ומוכסים. הראשון מוכיח את דבריו של שמואל שדינא מלכותא דינא מכך שמותר לנו ליהנות מגשרים שנבנו מכספי מיסים. אביי לא מסכים שזה יכול לשמש כהוכחה. עוד שני מאמרים שלו מתייחסים למקרים בהם אינם יהודים אוספים מאדם אחד את חלקו של האחר - באילו נסיבות זה לא נחשב לגניבה?

הדף היום מוקדש ע"י אבי יוניצמן לע"נ מנחם בן צבי הכהן שיום פטירתו חל היום. 

הדף היום מוקדש ע"י נשות הדרן מלונג איילנד לכבוד אירוסין של שי לניאדו, בנה של סמי גרוף, ללילי סניידר.

רמי בר חמא סבור כי יתומים נחשבים כקונים. האם דבריו נלמדו ממשנתנו או מברייתא בסוגיה אחרת - ריבית שגבה האב אסף והוריש לילדיו? מה הרלוונטיות האם נלמדה ממשנתנו או מהברייתא? הגמרא מביאה שני ברייתות נוספות לגבי חפצים גנובים שנאכלו ל ידי צד שלישי או שהועברו דרך ירושה. לפי הברייתות הללו, האם אנו מבחינים בין ילדים צעירים/מבוגרים יותר? האם מאמינים לילדים הגדולים אם הם טוענים שהם בטוחים שהאב החזיר את הפריט? אם גבר שואל פריט ואז מת והילדים משתמשים בפריט, מהי רמת האחריות שלהם? מה אם הם לא הבינו שזה פריט מושאל ואכלו אותו? איך זה משפיע על המצב אם האב משאיר להם קרקע בתור ירושה? האם רבא ורב פפא חלוקים ביניהם לגבי המקרה הזה? גישתו של רב פפא מתבססת על ההבנה שלווה לוקח על עצמו אחריות לאונסים מרגע האונס, ולא מרגע שהשואל שאל את הפריט. יש שמסבירים שרבא חולק על זה וחיוב אונסים מתחיל ברגע שהשואל שאל את הפריט ולכן הקרקע של האב משועבד לבעל הפרה (למשאיל). סומכוס וחכמים חולקים אם ניתן להביא קטנים לבית הדין או לא. לרבי ירמיה היתה בעיה עם זכויות קניין במקרקעין של חותנו שלטענתו ניתנה לו אך היתומים טענו שהם ירשו אותה מאביהם (חותנו של רבי ירמיה). רבי אבין היה מסופק אם ניתן היה לדון בתיק כיוון שהילדים היו קטנים ואולי פוסקים כסומכוס. ר' אבהו הביא הוכחה ממצב אחר שבו פסקו נגד קטן, אך הגמרא דחתה את ההשוואה. האם ניתן לקבל עדות ללא נוכחות בעל הדין? מה לגבי קיום שטרות? מוזכרות דעות שונות בנושא והאמוראים מסבירים את הנסיבות שבהן ניתן לקיים שטר ללא נוכחות הצד השני.