לאחר שהסיקו שכולם מסכימים שאם הבעל שם גט בחצר אשתו, היא מתגרשת משום שחצרה נחשבת כידה, מביאה הגמרא שלושה הסברים על מה חולקים ריש לקיש ורבי יוחנן לגבי חצרה וארבע אמות של קטנה. אם אנשים רצים אחרי בעל חיים עם רגל שבורה שנכנס לשדה של מישהו, בעל השדה יכול לרכוש אותו באמירת "זכתה לי שדי" שכן החיה לא מסוגלת לברוח. אבל אם החיה הייתה יכולה לרוץ מהר ולברוח, אז האמירה הזו לא תהיה יעילה. שמואל מגביל את המשנה שהשדה אינה משתמרת והבעל עומד בסמוך. הגמרא מביאה הוכחה מברייתא שבשדה שאינה משתמרת, על הבעלים להיות בקרבת מקום כדי לזכות בחפץ מהפקר. הברייתא סותרת את עצמה ולכן מוצעת קריאה חלופית המשמשת להוכחת דברי שמואל. אולם הגמרא מציעה קריאה חלופית של הברייתא כדי לדחות את ההוכחה, אך קריאה זו אינה מתקבלת. גם עולא ורבא בר בר חנה הגבילו את המשנה כשמואל. רבי אבא מעלה קושי נגד עולא ממשנה במעשר שני ה:ט על כך שרבן גמליאל נתן זכויות במעשר שלו לרבי יהושע ורבי עקיבא בהיותם על סירה בכך שהשכיר להם זכויות על חלקת אדמה בנכסיו. מאחר שלא עמדו ליד הנכס, ניתן להוכיח כי רכשו אותו מבלי להיות ליד השדה. תשובה אפשרית אחת לקושי היא להסביר שפעולת הרכישה הייתה דרך קניין אגב, לפיו מי שרוכש קרקע ודברי מטלטלין רוכש את הקרקע (באמצעות כסף) והמיטלטלין הופכים אוטומטית לשלו. רבי אבא לא קיבל את התגובה הזו ורבא מסביר מדוע. רבא מציע שמאחר שהיתה דרך קלה יותר לעשות זאת - על ידי קניין סודר, ולא השתמשו בקניין הזה, זה כנראה משום שהזכות לרבן גמליאל במעשר לאחר שהפריש אינה זכות ממונית אלא טובת הנאה בלבד. אולם הגמרא דוחה את הצעתו של רבא ומסבירה שמתנות כהונה נחשבות לכסף ומסבירה מדועקניין סודר לא היה מועיל, אבל קנין אגב כן. רב פפא מציע תשובה אחרת לקושי של רבי אבא בכך שמבחין בין זכיה מהפקר וזכייה כשיש מישהו המקנה את החפץ לצד השני. 

הגמרא מביאה משנה בפאה ד:ט המתארת ​​מחלוקת במי שלוקח פאה בעבור עני. עולא ורב נחמן חלוקים בשאלה האם המחלוקת משנה היא רק כאשר אדם עשיר לוקח לעני או אפילו עני לעני. רב נחמן מעלה קושי עם פסיקתו של עולא ממשנתנו. כיצד מבינים עולא ורב נחמן את המקרה במשנה אחרת כדי להתאים להבנתם את המשנה בפאה? נושה לא יכול לבקש ממישהו אחר לגבות חוב כאשר בעל החוב חייב גם לאחרים ואין לו מספיק כספים עבור כל הנושים שכן זה גורם הפסד לאחרים. רק הנושה עצמו יכול לגבות את ההלוואה. האם דין זה חל על מציאה מכיוון שבאופן תיאורטי החבר גורם לכל השאר העולם הפסד כי הם לא יוכלו עכשיו לזכות במציאה או האם אנחנו תופסים את זה כמונע מהם רווח פוטנציאלי אבל לא הספד? רב נחמן ורב חסדא חולקים על רבי יוחנן בשאלה זו. המשנה פוסקת שמי שנופל על פריט אינו רוכש אותו. ריש לקיש מביא הלכה בשם רבי אבא כהן ברדלא שאדם קונה הכל בתוך ארבע אמות הסובבות אותו. נגד קביעה זו מתעורר קושי גם ממשנה בפאה וגם משנתנו ומובאות שלוש תשובות לכל מקור להסביר מדוע אינו סותר, הראשונה נדחה ושתי האחרונות מתקבלות. ריש לקיש ורבי יוחנן חולקים האם ניתן לתת גט לקטנה על ידי הנחתו בחצרה או בארבע אמות הסובבות אותה. ההצעה הראשונה היא שהטיעון מבוסס על האם דין חצר נלמד מיד או מדין שליחות. אולם הסבר זה נדחה.

הדף היום מוקדש ע"י ריקי ואלן זיביט לע"נ הלן זיביט.

הדף היום מוקדש ע"י נשית הדרן מלונג איילנד לכבוד הולדת הנכד של שריל סויטסקי.

רב יהודה סבור כי רכיבה אחת על בהמה אינו דרך קניין. ברייתא מובאת כדי לתמוך בדעתו – הראשנוה מתוך הנחה מדברי הברייתא ואחר כך על ידי הבנה מסויימת במילים בברייתא. אבל שני הניסיונות נדחים. שתי ברייתות מובאות להעלות קושי נגד רב יהודה, אבל הם נפתרים. דברי הברייתא הראשונה עצמה קשים וכדי לפתור אותה משנים את נוסח הברייתא. רבי אבהו מסביר את הקושי מבלי לשנות את הנוסח, אך הסברו נדחה על ידי הגמרא. הברייתא השנייה מסבירה שפעולות יכולות ליצור קניין על בעל חיים כאשר הפעולה היא פעולה רגילה שעושים עם בעל חיים זה במיקום הזה, כמו רכיבה על בעל חיים בשדה או הנהגת בעל חיים בעיר. רבי אלעזר שואל אם אפשר לקנות כלים שנמצאים על בעל חיים על ידי משיכת בעל החיים אם לא מתכוונת לקניין על הבהמה? שאלתו מניחה שכשקונים בהמה נכללים בקניין גם כלים שע"ג הבהמה. רבא מטיל ספק בהנחה זו שכן בעל החיים הוא כמו "חצר מהלכת" שאינה יכולה לרכוש בו חפצים. כדי לפתור זאת, הם מניחים ששאלת רבי אלעזר הייתה רלוונטית רק במקרה שבו הבהמה הייתה קשורה. שני קשיים מועלים נגד פסיקתה של רבא לפיה "חצר מהלכת" לא קונה, ופותרים אותם. המשנה אומרת שאם אדם רואה מציאה ומבקש ממישהו להרים אותה עבורו, כל עוד מי שהרים אותו טרם מסר את המציאה למי שביקש אותה, הוא יכול להגיד שהרים לעצמו. הגמרא מביאה משנה בפאה ד:ט המתארת ​​מחלוקת במי שלוקח פאה בעבור עני. עולא ורב נחמן חלוקים בשאלה האם המחלוקת משנה היא רק כאשר אדם עשיר לוקח לעני או אפילו עני לעני. רב נחמן מעלה קושי עם פסיקתו של עולא ממשנתנו.

הדף היום מוקדש ע"י רחל חפץ לע"נ דודתה, רחל בת הרב משה וציפורה משבוים.

כאשר הדין הוא יחלוקו, המשמעות היא לחלק לפי השווי בשוק. יש שלושה ניסיונות להוכיח זאת ממקורות תנאיות. שני הראשונים נדחים אך האחרון מתקבל. רמי בר חמא מלמד שאפשר להפיק ממשנתנו שמי שמוצא חפץ ברחוב ואוסף אותו למישהו אחר, זה עובד וחבירו זוכה בחפץ. רבא חולק ומתיר זאת רק במקרה שבו מי שהרים אותו רכש חלק ממנו עבור עצמו ולכן יכול לזכות את השאר עבור מישהו אחר. אבל אם מישהו רוכש אותו אך ורק עבור מישהו אחר, זה לא יהיה יעיל כי זה מקרה שחב לאחרים. רבא מוכיח זאת מתוך השוואה בין מקרה של מי ששלח שליח לגנוב לבין מי שגנב בשותפות. רבא מלמד הלכה המבוססת על עיקרון זה, אך הגמרא משנה אותה כיוון שאינה מובנת כפי שנמסר. מאיזו שורה במשנה הסיק רמי בר חמא את דעתו? הגמרא מציעה חמש אפשרויות שונות - כולן נדחות מלבד האחרונה. רב יוסף ציטט את רב יהודה שלמד משמואל על רוכב ומנהיג שאחד קונה ואחד לו ולא זכר איזה מהם קנה ואיזה לא. רב יהודה בעצמו למד ממשנה אחרת שרוכב לא קונה. המשנה הובא כקושי כי במשנה גם הרוכב וגם המנהיג קונים. כדי לפתור את הקושי, מסבירים שהרוכב במשנה הוא גם מנהיג ברגליו.

להזמנת סימניות נזיקין

הדף היום מוקדש על ידי פנינה ואיתן ליפסקר לכבוד "כל הלומדות היקרות בדגש על לומדות הזום בבוקר ב6:20 אשר עושות מאמץ עילאי לשמר את הלימוד בדף היומי כל יום, למרות שזה לא קל ומוסיפות קדושה ותורה לעם ישראל. ולרבנית מישל על הובלת המיזם החשוב של הדרן. ושנזכה להמשיך ולהתמיד ולהגדיל את התורה והלימוד ולהאדירה."

לאחר התלבטות בבבא מציעא ו בדבר נכסים שעליהם יש שתיים שטוענים בעלות ואחד קידש את הכל, מביאה הגמרא פסק דין שההקדשה אינו תקפה אלא אם כן הייתה למי שקידש הוכחת בעלות שתחזיק בבית דין. אולם הפסק מוגבל לקרקע, מאחר שבמיטלטלין אי אפשר לקדש החפץ שאינו נמצאת פיזית ברשותו של המקדיש. רב תחליפא מביא ברייתא שאומרת שאם שני אנשים אוחזים בחלק מהטלית, כל אחד מקבל את החלק שהוא אוחז בו והשאר מתחלק באופן שווה. רבי אבהו הוסיף שזה רק אם ישבעו. לאור ברייתא זו, מסביר רב פפא שצריך להקים את משנתנו במקרה בו כל אחד אחז בשולי הבגד. השוואות נעשות למקרים אחרים כמו קניין סודר או גט, שבו שני אנשים מחזיקים כל אחד בצדדים אחרים של אותו חפץ. האם מקרים אלו דומים או שונים משניים אוחזים בטלית ומדוע? כיצד מתחלק הבגד אם יש בו חוטים של זהב? יש ברייתא הדנה בשני אנשים המחזיקים בשטר - המלווה הטוען שזה שלו, כך שהלווה עדיין לא פרע את החוב, והלווה טוען שזה שלו, שהוא כבר פרע את החוב. רבי אומר שהשטר בתוקף אם ניתן לאשר את חתימות העדים. הגמרא מסבירה את שיטתו, שאם השטר מקויים, חולקים את זה בין שניהם ואם לא, מאחר שהלווה מודה שהייתה הלוואה, אבל טוען ששולמה, דנים בזה כ'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' ומאמינים לו שפרע. רבן שמעון בן גמליאל אומר שבכל מקרה חולקים. העיקרון של 'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' אינו תקף כאן כיון שיש גם שטר ולא רק הודאת הלווה. אם השטר נמצא ליד הדיין (כלומר, הדיין אישר אותו, ואינו מוחזק בידיים של המלווה ולווה), חכמים ורבי יוסי חלוקים ביניהם - האם לעולם לא ניתן לגבות את החוב או שהוא נשאר תקף לגבייה? רבי יוסי סבור שניתן לגבות מאחר שאיננו חוששים שהלווה כבר פרע את ההלוואה. אולם הדבר קשה לאור ברייתא שונה המתייחסת לכתובה שנמצאת והבעל והאשה טוענים כל אחד משהו אחר (נפרע/טרם נפרע), רבי יוסי פוסק (נגד חכמים) שאם האישה גרושה או אלמנה, אנו חוששים לפרעון. רבנים שונים מציעים שלוש דרכים אפשריות ליישב את הסתירה. רבי אלעזר ורבי יוחנן מבדילים בין המקרה הבסיסי שבו שני אנשים מחזיקים בשטר לבין מקרה בו אחד מחזיק את החלק העיקרי (התורף) ואחד מחזיק בטופס (הסיכום בסוף שבו לא רשום תאריך). מה בדיוק המקרה הזה, כיצד חולקים שני הצדדים, ואיך מעריכים את ההפרש בין ערך התורף לטופס?

כיוון שרבי יוחנן הסביר שהסיבה לשבועות במשנה היא למנוע מהאחד לתפוס את הטלית מהשני ולטעון שהוא שלו, ממשיכה הגמרא להוכיח שאפילו מי שחשוד על ממון, אפשר להאמינו בשבועה. הניסיון השלישי להוכיח זאת הוא מדין של רב הונא לגבי שומר שטוען שקרה משהו לפריט אשר יפטור את השומר, אך השמור בוחר לשלם עבור הפריט. הוא חייב להישבע שאינו ברשותו למרות שיש חשש שאולי באמת הפריט אצלו והוא גנבו. שוב, הוכחה זו נדחית שכן השומר משלם כסף עבור הפריט ולכן יכול להצדיק את זה. בסוף, הגמרא לומדת מעוד שלוש שבועות שבאמת מי שחשוד על ממון איננו חשוד על השבועה - משבועת היסת, השבועות עם חנווני ופועלים, והשבועה שנשבע שומר חנם שטוען שהפריט נגנב או נאבד. אביי מביא הסבר חלופי לשבועות במשנה כיוון שהוא אינו סבור שאנו יכולים לסמוך על מי שחשוד על ממון. לדברי אביי, החשש הוא שקיים ספק האם האחד חייב להחזיר הלוואה לשני ולכן הנושה תופס את הטלית כתשלום עבור ההלוואה הנדונה. מדוע אביי אינו דואג במקרה זה גם לשבועת שקר? שואל רבי זירא: אם שני האנשים היו אוחזים בטלית בבית הדין ואחד תפס את הכל, האם התופס זוכה עכשיו לכל הטלית? באיזה מקרה בדיוק נשאלה השאלה הזו? מה הטיעונים בעד ונגד? בהנחה שהתופס בה זוכה לכל הטלית, האם הדבר נכון גם אם יקדש את כל הטלית מבלי שתפס בה שכן לגבי הקדש דיבור נחשב כמו מסירת חפץ (תפיסה). כדי לענות על שאלה זו מביאה הגמרא סיפור על בית מרחץ ששני אנשים תבעו שזה שלהם, ואז אחד מהם קידש את בית המרחץ. רב המנונא פסק שזה עבד ולמדו ממשנה על ספק בכור אך רבה דחה את הוכחתו. רב חנניה מביא הוכחה לדברי רבה מברייתא אך אביי מטיל תחילה ספק בהוכחתו אך לאחר מכן חוזר בו ומקבל את ההוכחה.

הדף היום מוקדש ע"י רומי וג'וש זוסמן לכבוד בנם הבכור שסיים השבוע 3 שנים ו-8 חודשי שירות בצה"ל. "אנחנו מתפעלים מאיך שנשאת את עצמך בחן, בביטחון, בנחישות ובמנהיגות מהיום שבו התחיל שירותך. דרך אינספור לילות בשטח וחודשים בעזה, נשארת נאמן לעצמך. אנחנו אוהבים אותך ומאוד גאים בך!"

נשאלת שאלה נוספת נגד רב ששת הסובר שמי שמודה חלקית בתביעה (מודה במקצת) אך אומר 'הילך' פטור משבועה ומובא ניסיון אחד להוכיח את רבי חייא שקבע שנדרש שבועה במקרה זו, אך השאלה נענית וההוכחה נדחתה. הסוגיא חוזרת לאמירתו הראשונה של רבי חייא שאם יש עדים לחלק מהטענה, על הטוען להישבע על החלק השני. מועלית סתירה מדרשה על פסוק בתורה, אך מוצע הסבר חלופי. היה מקרה עם רועה צאן שדחה טענה והיו עדים על חלק מהתביעה. שאל רבי זירא מדוע לא דרשו מהרועה שבועה לפי רבי חייא? אביי הקשה על רבי זירא כיוון שאין לאפשר לרועה להישבע שכן שני עדים העידו נגד הרועה שלקח חפצים שאינם שלו, מה שהופך אותו לגזלן שאין אמון על שבועתו בבית דין. למה אביי היה צריך לקרוא לרועה גזלן כדי לפוסלו מלהישבע, כל רועה לא נאמן שכן רועי צאן מביאים בדרך כלל את החיות שלהם לרעות בשדות של אנשים אחרים? גם שאלת אביי וגם שאלת הגמרא על אביי נפתרות. שואלים על לשון השבועה במשנה לגבי שני אנשים המחזיקים בטלית "אין לי בה אלא פחות מחציה" שכן הלשון מעורפלת ועלולה לגרום לרמאות כי אפשר להישבע כך אפילו אם אין למישהו קניין בכלל על הטלית. רב הונא מוסיף כמה מילים ללשון השבועה הנדרשת כדי למנוע מצב שכזה. הגמרא מציעה עוד כמה הצעות לנוסח השבועה ומסבירה מדוע לא בחרה בהן המשנה. רבי יוחנן מסביר שמטרת השבועה היא למנוע מאחד המחזיקים בטלית לתפוס טלית שמישהו אחר מצא ולטעון שזה שלו. אם כן, מטרת השבועה היא להבהיר שאחד הצדדים אינו משקר. אם אנו חושדים שהאדם משקר, איך נוכל לסמוך עליו שישבעו? התשובה היא שאנשים החשודים בלקיחת חפצים של אנשים אחרים אינם חשודים להישבע לשקר, מכיוון ששבועה לשקר נלקח ברצינות רבה יותר. הגמרא מנסה להוכיח הנחה זו, תחילה ממי שמודה במקצת, ולאחר מכן מעמדה של רמי בר חמא לגבי שבועת השומרים, אך שניהם נדחים שכן החשש בשני המקרים הוא לא שהתובע באמת משקר, אלא רק מנסה לדחות את הנושה באופן זמני. 

הלימוד השבוע מוקדש ע"י רחל סאבין לע"נ אביה, שלום בן שמואל.

הדף היום מוקדש ע"י מרים טננבאום לכבוד רינה יהלום ולע"נ רבקה ברוך. "רינה, 'תלמידה לשעבר' ו'בת בית' היקרה, וחברתה הקרובה, רבקה ברוך הי"ד, תכננו להיות חברותות להתחיל את מסע הדף היומי ביחד. רינה מתחילה ללמוד בבא מציעא עכשיו לזכרה של רבקה. שהלימוד של רינה יהיה עבורה מקור כוח, וזכות לכל עם ישראל."

הגמרא מסיקה שהקל וחומר שממנו גזר רבי חייא ששני עדים המעידים על חצי תביעה מחייבים את הנתבע בשבועה על השאר, נלמד ביחד ממודה במקצת, ומעד אחד, ששניהם מחייבים שבועה. רבי חייא גם הוכיח הלכה זו משנתנו. אולם לאחר שהעלתה על כך קושי, מסיקה הגמרא שרבי חייא הביא את משנתנו כהוכחה להלכה אחרת - שהמודה במקצת ואמר 'הילך' גם חייב להישבע על השאר. רב ששת חולק על רבי חייא ואינו מחייב שבועה במקרה זה. ברייתא מובאת להעלות קושי נגד רבי חייא, אך נפתרת. ואז מובא גרסה אחרת של אותו קושי, תוך שימוש בדעה החולקת באותה ברייתא (דעת ר' עקיבא) כדי להעלות קושי נגד רב ששת, אך נפתר. קושי נוסף מובא ממשנה בשבועות לח: נגד דעתו של רב ששת אך גם הוא נפתר.

הגמרא ממשיכה להשוות את הדין במשנתנו לדעות תנאיות אחרות במקרים דומים של ממון המוטל בספק, ומבחינה בין המקרים השונים כדי להוכיח כי משנתנו יכולה להתאים לדעתם של התנאים האחרים. רבי חייא לימד שאם הנתבע מכחיש טענה אך עדים מעידים שהנתבע חייב במחצית הסכום המעורער (עדות במקצת), על הנתבע לשלם את החצי שעליו העידו העדים ולהישבע על החצי השני לפטור מתשלום. הוא לומד את זה מקל וחומר ממודה במקצת (מי שמודה בחצי תביעה, הדין הוא שהמודה נשבע על החצי השני ופטור מלשלמו). הגמרא מביאה את משנתנו כהוכחה לדין זה של רבי חייא ולאחר מכן מסבירה מדוע היה צורך בקל וחומר. כיוון שרבי חייא לא הסביר את הקל וחומר שממנו למד דין זה, מנסה הגמרא לקבוע מהו הקל וחומר. ההצעה הראשונה היא שהחלק הקל של טיעון הקל וחומר הוא מקרה של הודאת פיו, אך הדבר נדחה מכיוון שהוא למעשה חמור במובן אחד מאשר מקרה של עדים. ישנם ארבעה ניסיונות להסביר מדוע הודאת פיו חמורה יותר מעדים, אך שלושת הראשונים נדחים. הניסיון האחרון למצוא חומרה בהודאה על עדים הוא שעדים אחרים אינם יכולים לבטל הודאה, ותשובה זו מתקבלת. ההצעה השנייה לקל וחומר, שהצד הקל הוא עד אחד, נדחית שכן המקרה בו עד אחד יכול לחייב את הטוען להישבע, מתייחס לשבועה מצד החפץ עליו העיד, ואילו שני העדים בענייננו מחייבים שבועה על החלק שלא העידו עליהם. לכן אי אפשר ללמוד מאחד לשני.

אם שנים אוחזים בטלית - כל אחד טוען "אני מצאתיה" ו/או שכל אחד טוען "כולה שלי", פוסקת המשנה שכל אחד נשבע שלא פחות ממחצית שלהם והם מחלקים אותה (או מוכרים אותה ומחלקים את הערך). אם אחד טוען שזה לגמרי שלהם והשני טוען שחצי שלהם, אחד נשבע שלא פחות משלושת רבעי שייך לו והשני נשבע על רבע ומחלקים את זה ככה. הדין היה זהה אם שני אנשים היו מתווכחים על בהמה ושניהם רוכבים עליה או שאחד רוכב ואחד מוביל אותה. הגמרא מביאה שני הסברים שונים מדוע במקרה הראשון במשנה אמר כל אדם שתי אמירות שונות - "אני מצאתיה" ו"כולה שלי". האם אלו נחשבים למקרה אחד והאמירות "אני מצאתיה" ו"כולה שלי" נועדו ללמד משהו נוסף או שמדובר בשני מקרים שונים? אם מדובר במקרה אחד, הלשון הכפולה נועדה ללמד שאם רואים אבידה אך לא מגביהים אותה, המוצא לא קנתה זכויות כלשהן בחפץ. לאחר שדחו קריאה זו של המשנה, מסביר רב פפא כי המשנה מתייחסת לשני מקרים שונים - הראשון הוא אבידה והשני הוא קנייה שכל צד טוען שהמוכר מכר לו/לה. במקרה של מכירה, המוכר הסכים למכור רק לאחד מהשניים אך שניהם שילמו. הגמרא משווה את פסיקתנו במשנה לדעות תנאיות אחרות שהובאו במקרים דומים של ממון המוטל בספק שבהם ישנן שיטות שונות שננקטו ליישוב הסכסוך. בהתחלה מציעה הגמרא שמשנתנו אינה נוקטת כפי דעות של תנאים אלו, אך למסקנה, דוחה הצעות אלו שכן נראה שיש הבדלים משמעותיים בין המקרים וניתן להסביר שגם תנאים אלו יסכימו עם דברי משנתינו.