גיבורים

סיפורו של רס"ר (מיל') משה ידידיה רזיאל ז"ל, אדם שהקדיש את חייו לעזרה לאחרים, ובבוקר שמחת תורה, שבעה באוקטובר, נפל בקרב גבורה כשיצא להגן על ביתו ועל קהילת קיבוץ כרם שלום שאהב.

בשיחה עם אשתו, שירה, היא מספרת בגעגוע על האדם שמאחורי המעשים, על האהבה והחלומות המשותפים, על איש משפחה שידע להקשיב באמת, לראות את מי שמולו ולעזור לאנשים להאמין בעצמם. ידידיה היה עובד סוציאלי, חד, שנון ומצחיק, שתמיד עודד את הקרובים אליו לחלום, להעז ולהגשים.

במעין "מסך מפוצל", שירה מתארת את מה שעבר על כל אחד מהם מאותו בוקר שבו השתנו חייה ועד הרגע הקשה של ההודעה על נפילתו בקרב.

שיחה מרגשת על גבורה, מסירות נפש ואובדן, ועל האדם שהיה ידידיה, הערכים שהנחו אותו והחותם שהותיר פה בעולם.

לרכישת סט הספרים "דרשה לשבת", פירוש אברבנאל על התורה במילותיו של ידידיה ז"ל:

לחצו כאן לרכישת סט הספרים "דרשה לשבת" במחיר השקה מיוחד

סיפורו של סמל לירן בן ציון ז"ל, לוחם שריון בחטיבה 401, שנפל בקרב בלבנון במהלך מבצע שאגת הארי ב-29.3.2026, יומיים לפני ליל הסדר.

בשיחה עם אימו קרן ואחותו לין, הן מספרות בגאווה ובגעגוע על הילדות של לירן, על הקשר המיוחד בין האחים ועל החיים בבית משפחת בן ציון. הן משתפות בסיפורים על האהבה שלו לכדורגל ולהפועל תל אביב, על החיבור המיידי שלו לאנשים ועל האהבה הגדולה שלו לאוכל. לירן לא רק אהב לאכול, אלא גם נהנה לבשל, להשקיע בהכנת המנות, להקפיד על הפרטים הקטנים ולהתנסות בטעמים ובמנות מיוחדות.

אנחנו מדברים גם על הבחירה שלו בשירות משמעותי בחיל השריון, על הקשיים שחווה במהלך ההכשרה ועל הדרך שבה התמודד איתם בהצלחה. קרן מספרת על המשפט שאמר לה, "אמא, אני מנצח את עצמי", ועל השיחה שבה נתנה לו את ברכתה לקראת הכניסה ללבנון, למרות החשש לשלומו.

זוהי שיחה על ההתמודדות עם מציאות חדשה, על הזיכרונות שנשארו, על הגעגוע לנוכחות של לירן בבית, על החלומות שבהם הוא מופיע ועל האופן שבו הקשר איתו ממשיך להתקיים גם לאחר מותו.

סיפורו של סמ"ר ליאור שטיינברג ז"ל, לוחם וחובש בפחת"ק גבעתי, שנפל בחג השבועות, 2.6.2025, בפעילות מבצעית במחנה ג'באליה שבצפון רצועת עזה.

בשיחה עם אמו, אורלי, היא מספרת בגעגוע על הילד שהיה ספורטאי בנשמה, תמיד עם כדור בסביבה, הצחיק את המשפחה והיה מוקף בחברים. אבל מאחורי כל אלה הסתתר משהו שאפילו היא לא הכירה במלוא העוצמה: ליאור לא היה מסוגל לראות מישהו שנשאר לבד.

רק אחרי נפילתו, דרך הסיפורים שהגיעו מהחברים ומהאנשים שפגש בדרך, אורלי הבינה עד כמה פעמים התייצב לצד מי שהיה זקוק לעזרה, גם בלי לעשות מזה עניין ובלי לצפות לדבר בתמורה.

אנחנו מדברים על הדרך שעבר, על קורס החובשים שאהב, על השבת האחרונה בבית ועל הסימנים שאורלי קיבלה ומפרשת כיום, לאחר נפילתו.

מתוך האובדן, אורלי בחרה להפוך את ראיית האחר, שהייתה חלק בלתי נפרד מליאור, למורשת שלו. באמצעות הרצאות וסדנאות בבתי ספר ובצבא, היא מבקשת ללמד ילדים ומבוגרים לזהות מצוקה, לשים לב למי שנשאר בצד ולהבין שגם הדברים הקטנים ביותר יכולים להשפיע עמוקות על חייו של אדם אחר.

זהו סיפור על בן שאהב לחיות, על אמא שמבקשת להמשיך את דרכו, ועל שאלה אחת שכולנו צריכים לשאול את עצמנו: את מי אנחנו לא רואים?

סיפורו של רס״ן דוד שקורי הי"ד, שנפל בקרב ברימל שברצועת עזה ב-6/2/24, הוא סיפור על אדם שבחר שוב ושוב להיות הראשון להיכנס, ועל הדרך שבה הערכים, האופי והקשרים שיצר, ממשיכים להיות נוכחים בחייהם של האנשים שהכירו אותו.

בשיחה עם הוריו, ששון וגבי, ועם אחיו גיא, מתגלה דמותו של הילד שראה תמיד את הטוב, של הנער שהקדיש את עצמו לטניס והגיע לעשירייה הראשונה בארץ, ושל האדם שהמשפחה שלו מתארת כבעל אינטליגנציה רגשית יוצאת דופן.

גבי מספרת על הקשר המיוחד שהיה לה עם דוד, על הנסיעות המשותפות לטניס ועל היכולת שלו להבין אותה גם בלי שתדבר. ששון נזכר בדרך שבה דוד תמיד נהג בכבוד, בענווה ובהערכה לאחרים. וגיא מספר על האח שהיה עבורו החבר הכי טוב, האוזן הקשבת והמנטור, וגם על המפקד שהחיילים שלו העריצו.

מהסיפורים שלהם, מתגלה דמות שלא חיפשה את המרכז, אבל תמיד הייתה במרכזם של האנשים שסביבה, אדם שלא הסתפק בלדבר על אחריות, אלא בחר להיות שם, לצד החיילים שלו, גם כשהיה יכול להישאר מאחור ומפקד שתמיד הלך בראש חייליו.

סיפורו של רס"ל (מיל') הלל דינר ז"ל, שנפל בקרב בצפון רצועת עזה, ימים ספורים לפני חג החנוכה של שנת תשפ״ה, הוא סיפור על אדם שלא מיהר ללכת אחרי הזרם, ובחר להתמודד עם הקושי בדרך שלו.

בשיחה עם הוריו, רוני ותרזה, נחשף הסיפור של הילד, האדם והחייל שהיה. כבר בילדותו היה בו משהו אחר. הוא לא מיהר לעשות את מה שכולם עושים, לא חשש לבחור בדרך משלו, וגם כשידע שהוא עלול לטעות, העדיף להתנסות, ללמוד ולקחת אחריות. אבל לצד העצמאות והעקשנות הייתה בו רגישות יוצאת דופן. היכולת לראות אדם אחר, להבחין במי שנמצא בצד, להקשיב באמת ולדעת בדיוק מה לומר. תכונה שהייתה שם כבר כשהיה ילד קטן, והלכה איתו גם כשהפך לחייל ולמפקד.

הלל אהב את החיים, אנשים, חברים, טיולים ואתגרים. הוא חיפש משמעות ולא הסתפק בלדעת שהוא מסוגל, הוא רצה להרגיש שהדברים שהוא עושה חשובים באמת. אולי בגלל זה המשפט שאמר להוריו, "תנו לי לעשות את הטעויות שלי", מספר עליו לא פחות מכל תיאור אחר. אדם שרצה לחיות מתוך בחירה, גם כשהבחירה הזאת גבתה ממנו מחיר.

לצד כל אלה הייתה גם אהבה צעירה, זוגיות עם זהבה, משפחה גדולה וחבורה של חברים שהיו חלק משמעותי מחייו, חיים מלאים באנשים, קשרים וחוויות, שנגדעו מוקדם מדי.

סיפורו של סרן עידו וולוך ז"ל, שנהרג בקרב גבורה בשג'אעיה ב-25/04/25, הוא סיפור על צעיר שהיה הרוח החיה בבית, אדם של אנשים, מנהיג מלידה, ומי שתמיד הרגיש אחריות כלפי מי שהיה סביבו. בן שהיה קשור מאוד למשפחה ולבית, חבר שהצליח למצוא שפה משותפת עם כל אדם ותמיד בגובה העיניים, ומפקד שהחיילים שלו פשוט העריצו.

בעצב ובגעגועים, מספרים אריאל וקרן הוריו של עידו, על הילד עם האנרגיות שלא נגמרו, הקסם האישי והחברותיות, שהפך כבר כנער למנהיג שקט שאנשים נמשכו אליו. לצד האהבה למשפחה, לחברים, לבישולים, לספורט ולמכוניות, הייתה גם האהבה לשריון והחלום להגיע כקצין לפלוגה מבצעית.

במבט לאחור, דרך הסיפורים שנשמעים מהבית ומהאנשים שהכירו אותו, מתחדדת דמותו של עידו כאדם שהסתכל קודם כל על מי שהיה סביבו. "קודם כל אני אדאג לחיילים שלי" - זה משפט שממחיש את תחושת האחריות והחברות שהיו חלק בלתי נפרד ממנו. גם הפסוק שציטטו לאחר נפילתו, הלוחמים שהציל אותם בקרב האחרון שלו - "בצרה קראת ואחלצך", מקבל כאן משמעות מיוחדת, כמי שידע לזהות מצוקה ולצאת להגיש עזרה. עבור עידו, אנשים תמיד היו במרכז - בבית, בין חברים ובשירות הצבאי

סיפורו של סמל ניב דייג ז"ל, שנהרג ביום העצמאות 2025, הוא סיפור על בחור שקט וצנוע, שלא היה צריך הרבה מילים כדי להשפיע על האנשים סביבו.

בשיחה עם אימו אילנית, היא מספרת על הילד והנער שהיה ניב, על הקשר המיוחד ביניהם, על ההתרגשות שלה בכל יציאה שלו הביתה מהצבא, על האהדה המשפחתית להפועל באר שבע, על האדם שהיה עבור החברים שלו ועל היכולת שלו לראות אנשים, לחבר ביניהם ולתת מקום גם למי שנשארו בצד.

אילנית מספרת על האירוע בו נהרג ניב, על הרגע שבו קיבלה את הבשורה ועל החיים שהגיעו אחריה. על הגעגוע, על החברים שלו שהפכו למשפחה, ועל הדרך שבה היא מנסה להמשיך ולשמור את ניב נוכח בחייהם.

סיפורו של סמ"ר איתי נחמיאס ז"ל, ממושב ישע, לוחם ביחידה הרב ממדית, שנהרג ב־7 באוקטובר 2023 בהגנה על מושבי גוש צוחר.

איתי היה ילד שקט וביישן, שלא הרבה לדבר אבל תמיד היה עסוק בעשייה. הוא אהב לבנות, לתקן ולהמציא, אהב את השטח ואת החברים.

בעצב ובגעגוע מספרת גלית, אמו של איתי, על הילדות שלו בחולות ובמרחבים שבעוטף עזה, על המשפחה, על הקשר המיוחד עם עודד אביו, על בישול אסייאתי, על חברים רבים ועל אהבתו הגדולה לבעלי חיים.

גלית מספרת גם על שירותו הצבאי, איך ויתר על קורס טיס בשל הרצון שלו להיות לוחם ו"להיות על האדמה", ועל הימים שקדמו לשבעה באוקטובר. בבוקר אותה שבת, בזמן שהיה בחופשה בביתו, איתי הבין מהר מאוד את חומרת המצב, לא חיכה לפקודות והחליט לצאת ולהצטרף ללחימה.

איתי, שהמעיט במילים, הרבה מאוד במעשים. כפי שגלית מרבה לתאר: מים שקטים חודרים עמוק.

סיפורו של רב"ט טל דרור ז"ל, אשר נפל מפגיעת כטב"מ, בליל ראש השנה תשפ"ה-2024, הוא סיפור על נער שהפך לאדם צעיר עם תחושת אחריות יוצאת דופן לסובבים אותו, בן בכור שהיה עוגן עבור האחים שלו, חבר שהיווה כתובת לאחרים, ואדם שהיה לו חשוב לראות גם את מי שאחרים לא תמיד ראו.

בעצב ובגעגועים שלא מפסיקים, מספרת אימו, אורית, על הילדות של טל, על האהבה שלו לשחמט ולאומנויות לחימה, על החברים שהפכו את הבית למקום הומה, ועל היכולת הטבעית שלו להוביל, לחבר בין אנשים ובעיקר להיות שם בשבילם. במכינה, טל ניסח לעצמו את אחד העקרונות שהנחו אותו: "פה הבנתי את ערך הרעות לעומקו" - ההבנה שלא עומדים מהצד כשאחרים נושאים בנטל.

במבט לאחור, רואה אורית גם כמה צירופי מקרים שקשה להתעלם מהם - מקום שבו טל חווה תובנה משמעותית, רגעים אחרונים שבהם דיבר עם אמו על העתיד, ומילים שכתב לה בלי לדעת עד כמה היא עוד תחזור אליהן.

זה סיפור גם על הדרך שבה משפחה שלמה מנסה להמשיך לחיות כשאחד האנשים שהיו במרכז חייהם כבר איננו, ועל החיבורים שטל יצר בחייו וממשיכים להתקיים גם אחרי מותו.

סיפורו של סמ״ר עינבר אברהם קב ז"ל, שנהרג בשוגג מ"ירי ידידותי" בעת שהסתער חשוף על מחבל, הוא סיפור על אדם שהיה לו אכפת מכולם. על בן, אח, חבר ולוחם, שראה את מי שסביבו, דאג להם ורצה שיהיה להם טוב. כבר מילדות עינבר היה אדם אחראי, אכפתי ומשימתי. הוא היה זה ששומר, שם לב, דואג, עושה סדר ולא מוותר כשמשהו חשוב לו. לצד כל אלו הייתה בו גם שמחת חיים גדולה – אהבה לכדורגל, למוזיקה, לצחוקים ולריקודים, ובעיקר יכולת מיוחדת להביא את הרוח שלו גם למקומות הקשים ביותר.

בשיחה מרגשת ונוגעת ללב עם אימו, לירון, היא מספרת על הילד, הנער והאדם שהיה, על הקשר המיוחד עם אחיו, על האהבה למשפחה, על החברים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחייו, על הדרך שבה דאג לאחרים ועל המסע שעשה כדי להיות לוחם בצנחנים.

עינבר חווה את העולם בעוצמות גדולות. היו רגעים שבהם הכול הרגיש לו "שחור", כבד וקשה. אבל הוא ידע להכיר בקושי, ידע לבקש עזרה, וידע לתת לחברים שלו להרים אותו כשהיה זקוק להם. ומהרגע שהם נתנו לו כוח – הוא ידע להחזיר אותו אליהם, ובגדול. החברים שלו סיפרו שבשטח, כשהם נשברו, עינבר היה זה שהרים אותם – עם ההומור, השמחה, הצחוקים, המוזיקה והריקודים.

זהו סיפור על אדם עם לב גדול, אמת פנימית, נחישות ושמחת חיים, שהצליח לתת כוח לאחרים גם ברגעים הקשים ביותר, ועל אימא שממשיכה לחפש את הקשר עם בנה, ומספרת על המסרים, הסימנים והעידוד שהיא מרגישה שמגיעים ממי שהיה עבורה עולם ומלואו.