גיבורים

סיפורו של סרן יפתח יעבץ ז"ל, שנפל בבוקר השבעה באוקטובר בקרב על הגנת קיבוץ נחל עוז.

יפתח האמין שהצלחות לא מגיעות מעצמן, ושכדי להגיע למקומות משמעותיים צריך להשקיע, להתאמץ ולא לוותר. זו הייתה תפיסת עולם שליוותה אותו בתחומים השונים בחייו – בספורט, בצבא וגם ביחסים עם האנשים שהיו חשובים לו. ״דרכים קלות לא מובילות למקומות מיוחדים״.

בעצב ובגעגוע בלי סוף, אך בגאווה עצומה בבן שלה, מספרת שירה, אמו של יפתח, על הילד והנער שהיה, על המשפחה המיוחדת שבה גדל, על החברים ועל הערכים שהנחו אותו, וגם על האהבה המשותפת של שניהם למילה הכתובה. הרגישות והחמלה שהיו חלק בלתי נפרד מיפתח, והאהבה שלו למילים ולשירים, ליוו את היכולת שלו לראות תמיד את האחר ולקבל כל אחד ואחת, פשוט, כמו שהם.

סיפורו של סרן יהונתן (ג'וני) קרן ז"ל, שנפל בקרב בעזה ב-29/10/2024, הוא סיפור על אדם שהשאיר אחריו הרבה יותר מזיכרונות.

אחרי נפילתו, בין החפצים שהגיעו למשפחתו, נמצאה מחברת שכתב במהלך המלחמה. הוא כתב בה על המחשבות שלו, על החלומות, על הצבא, על החברים ועל המשפחה. הוא לא ידע וכנראה גם לא דמיין, שהמחברת הזאת תהפוך לאחת המתנות האחרונות שהשאיר אחריו.

עבור הוריו שי ולילך ואחיו הגדול איתמר, המחברת היא לא רק מה שכתוב בה. היא משהו פיזי שנשאר מג'וני – משהו שנכתב בידיים שלו, יצא מהראש ומהלב שלו ואפשר להחזיק אותו. מבחינתם, היא אולי הדבר שהכי קרוב ליהונתן שנשאר להם.

בשיחה מרגשת ומלאת השראה, אנחנו חוזרים אל הסיפור של ג'וני דרך המשפחה שלו – אל הילדות, הבית והקשר המיוחד בין בני המשפחה, אל הדרך שעשה כלוחם וכמפקד, ואל האדם שהיה מאחורי המדים.

אנחנו מדברים על הרגישות שהייתה חלק כל כך משמעותי ממנו, על היכולת שלו להיות שם עבור האנשים שסביבו, על המלחמה שבה נלחם ועל הפיקוד שעליו חלם.

ובעיקר, בעזרת המחברת, אנחנו פוגשים את ג'וני לא רק דרך מה שאחרים מספרים עליו, אלא גם דרך המילים שהוא עצמו השאיר אחריו.

סיפורו של רס"ר (מיל') אור ברנדס ז"ל, לוחם שריון, נהג טנק, שנפל בקרב ברצועת עזה. אור לא הספיק להיות פסיכולוג, אבל כל מי שפגש אותו כבר הרגיש שהוא כזה.

בשיחה מרגשת עם הוריו, שמחה ומיקי, הם משתפים על חייו של אור - נער שהתנדב בלי סוף, מדריך בבני עקיבא, סטודנט לפסיכולוגיה ופילוסופיה, ואדם שהאמין בכל ליבו בכוחה של שיחה אחת לשנות חיים. במילואים, בתוך הטנק ברצועת עזה, הוא לא הסתפק בללחום. דרך מכשיר הקשר הצה"לי הוא יצר את "העגלון בסלון" - מעין פודקאסט מאולתר שבו שוחח עם לוחמים, הצחיק אותם, עודד אותם ובעיקר הקשיב להם. כל פרק הסתיים באותה שאלה מפתיעה: "במה היית ממלא את האמבטיה?" שאלה שנשמעה משעשעת, אבל גילתה לא מעט על האדם שמולה.

בגעגועים אינסופיים הם מספרים על הילד שתמיד קם ראשון לעזור, על הצמחונות שבחר מתוך אידיאולוגיה, על החלום להיות פסיכולוג, על הרגישות שהפכה אותו לעוגן עבור כל כך הרבה אנשים, ועל הימים האחרונים שלפני נפילתו בקרב בעזה.

זהו פרק על אדם שבחר בחיים גם מתוך המלחמה, על היכולת להרים את הראש דווקא כשהכול סביב מתפרק, ועל המורשת שאור הותיר אחריו – להקשיב יותר, לאהוב יותר, ולשאול את השאלות שמצליחות להגיע ללב. וגם, אולי, לחשוב לרגע: במה אנחנו היינו ממלאים את האמבטיה שלנו?

סיפורה של רב"ט שירת ים עמר ז"ל הוא סיפורה של נערה שלא ידעה לפחד. ילדת טבע שאהבה סוסים, שדות ואנשים, שחיה את החיים במלוא העוצמה, והשאירה חותם עמוק על כל מי שהכיר אותה.

דרך הזיכרונות של אחיה יונתן, דודה אורי וחברתה הטובה אגם, נחשפת דמותה של שירת ים – ילדה מלאת שמחת חיים, חברה נאמנה, בת משפחה אהובה ונערה שהאמינה שאם כבר עושים משהו, עושים אותו מכל הלב. הם מספרים על הילדות, על האהבה הגדולה לטבע, על החלום להתגייס כתצפיתנית ועל הרוח המיוחדת שליוותה אותה בכל תחנה בחייה.

גם ברגעים האחרונים של הקשר איתה מתוך המיגונית בנחל עוז, המשיכה לדאוג למשפחתה ולחברותיה – בדיוק כפי שעשתה לאורך כל חייה

סיפורו של סמל עמיחי שמעון רובין ז"ל הוא סיפור על החיפוש אחר האמת. חיפוש אחר שליחות ואחר המקום שבו יוכל לתרום את המיטב שלו לעם ישראל. בכל צומת משמעותי בחייו הוא עצר, שאל, בירר ולא הסתפק בתשובות קלות. כך היה כשבחר את הישיבה שבה ילמד, כך כשהחליט להתגייס לגולני, וכך גם כששקל אם לצאת לפיקוד. הוא לא חיפש תפקיד או כבוד – הוא חיפש את הדרך להיות אדם טוב ומשמעותי יותר.

בשיחה עם אמו, בתיה, נפרשת דמותו של הילד הסקרן שגדל בעכו, של הנער שלא פחד לומר את דעתו בכבוד, של הבחור שהאמין שצריך לחיות מתוך אמת פנימית, ושל הלוחם שהפך לדמות מחברת ואהובה על כל מי שפגש. בכאב ובגעגוע, מספרת בתיה על הדרך שעשה מעולם הישיבה אל הצבא, על היכולת הנדירה שלו להנהיג מתוך ענווה, ועל הקרב הקשה בבוקר שמחת תורה, שבו המשיך להילחם ולהגן על חבריו גם לאחר שנפצע אנושות.

זו גם שיחה על המשפחה שנשארה מאחור – על שלושת הימים לצד מיטתו בבית החולים, על ההחלטה לתרום את איבריו, על האמונה שמחזיקה גם ברגעים הקשים ביותר, ועל ההבנה שגבורתו של עמיחי לא התחילה בשדה הקרב, אלא נבנתה לאורך חיים שלמים של אמת, אחריות, מסירות ואהבת אדם.

זהו פרק על בחירה, על שליחות, ועל אדם שהראה שאפשר למסור את הנפש גם בחיים עצמם – בכל יום מחדש

סיפורו של סמ"ר עידו בן צבי ז"ל, הוא סיפור על בחירה. הבחירה להיות אדם טוב יותר, בכל יום מחדש. לא טוב יותר מאחרים, אלא טוב יותר מכפי שהיית אתמול. על פתק קטן שהניח ליד מיטתו כתב לעצמו מטרה אחת: "להיות טוב יותר בתור בן אדם מכל המובנים". המשפט הזה לא היה רק שאיפה – הוא היה הדרך שבה בחר לחיות.

בעצב גדול אך בגאווה עצומה, משתפים הוריו, עמיר ושרון, בסיפור חייו של עידו – מהילדות באוקראינה, דרך תהליך ההשתלבות החברתית שלו כשחזרו לישראל, שנת השירות בניצנה, האהבה והזוגיות עם שירה, השירות בשריון ועד הרגע שבו חייו נגדעו, כשהטנק שלו, הטנק המוביל, נפגע.

זהו פרק על אדם שבחר להפוך את השאיפה להיות טוב יותר, לדרך חיים.

סיפורה של רב"ט נעמה בוני ז"ל הוא סיפור על צעירה שראתה בשליחות שלה הרבה יותר מתפקיד צבאי. כשהסבירה מדוע בחרה לשרת כמש"קית ת"ש ולא כחובשת, היא אמרה בפשטות: "אני חובשת של הנפש". במשפט אחד היא הגדירה את הדרך שבה ראתה את העולם – להקשיב, להבין, לחזק ולהיות שם עבור אחרים.

בגעגוע אינסופי ובעצב גדול, מספרת אמה, יעל, על ילדה סקרנית, יצירתית ורגישה, שאהבה ספרים, מוזיקה, כתיבה ואנשים. בעיקר אנשים. על צעירה שמחה שהשאירה אחריה מחברות, מחשבות, הקלטות וטקסטים שחשפו עומק נדיר, ועל השירות הצבאי שבו בחרה ללוות חיילים ברגעים המורכבים ביותר שלהם.

בבוקר שמחת תורה, 7 באוקטובר 2023, כשהמחבלים תקפו את מוצב יפתח, נעמה נלחמה באומץ, התריעה בפני חבריה, סייעה להציל חיים, וגם ברגעיה האחרונים דאגה לאנשים שסביבה. היא נפלה בקרב בלימה על המוצב, לאחר שסייעה להציל את חייהם של עשרות חיילים.

לצד הכאב והאובדן, משתפת יעל גם בבחירה המודעת להמשיך לחיות – לשמור על הזהות שהייתה למשפחה לפני השבעה באוקטובר, להמשיך לעבוד, להמשיך ליצור, ולמצוא מקום לזיכרון של נעמה כחלק מהחיים, מבלי לתת לאובדן להגדיר אותם.

סיפורו של רס"ן (מיל') אריה ריין ז"ל, שנפל בקרב בעזה במהלך משימה להשבת חטופים, הוא סיפור על אדם שהאמין במעשים יותר מאשר במילים. הוא לא חיפש הכרה, לא ביקש תשומת לב ולא סיפר על כל הטוב שעשה, אבל כמעט כל מי שפגש אותו זכר דבר אחד – הוא תמיד רצה שלאנשים סביבו יהיה טוב.

בעצב ובגעגוע עמוקים מספרת אחותו, גלית, על הילד האהוב שנולד כשהייתה בת כמעט 14, על הקשר המיוחד שנרקם ביניהם למרות פער הגילים, על הדרך שבה הפך לקצין שריון, למהנדס, לבעל ולאב, ועל הערכים שליוו אותו בכל תחנה בחייו.

זהו סיפור על משפחה, על אחריות, על אהבת הארץ ועל אדם שהשאיר חותם עמוק דווקא משום שמעולם לא ביקש להיות במרכז.

סיפורו של רס"ר (מיל') אלון פרקס ז"ל, לוחם, סטודנט, חבר, בן ואח, שנפל בקרב ב־3 ביוני 2025. בפרק מיוחד משתפים דניאל, חן ואושר, חבריו הקרובים לאורך השנים, בזיכרונות על מי שתמיד ידע לחבר בין אנשים, להקשיב, לייעץ ולהכניס אור לכל מקום שאליו הגיע. דרך הסיפורים שלהם נחשף אלון כפי שהכירו אותו באמת – מהילדות בקיבוץ, דרך השירות הצבאי, העבודה המועדפת ביוטבתה, האהבה לבשר, הטיולים, הזוגיות, הלימודים והמלחמה, ועד לאדם שהפך עבור רבים לעוגן של ממש.

לצד הסיפורים על הלוחם והמילואימניק, מתגלה גם צעיר סקרן שאהב ללמוד, לשאול שאלות, לראות את העולם מזוויות שונות ובעיקר להיות שם עבור האנשים שסביבו.

זהו פרק על עיגולים של שמחה – על המעגלים שאלון יצר סביבו בכל תחנה בחייו, ועל האנשים שממשיכים לשאת אותם גם היום.

יש אנשים שנכנסים לחדר וממלאים אותו בנוכחות שלהם. כאלה שאוספים סביבם חברים, שלא מפסיקים לצחוק, לחלום, לאהוב ולתכנן את הדבר הבא. כזה היה רס"ל שלום אוראל אלון ז"ל, שנפל בקרב על הגנת קיבוץ בארי בשבעה באוקטובר.

בפרק הזה מספרות אמו טלי ואחותו קורל על הילד שתמיד היה בתנועה, על הצעיר שחי את החיים במלוא העוצמה, ועל האדם שהפך כל מפגש לחוויה וכל חבר למשפחה. זהו סיפור על אהבה גדולה למשפחה, לחברים ולמדינה, על חלומות שעוד חיכו להתגשם, ועל צעיר שעליו נהגה אמו לומר שהוא לא חי 23 שנים – אלא הספיק לחיות יומיים בכל יום.