הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת אורית פריידל ז"ל בת יעקב שלום הי"ו

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מה. במשנה – מו. 2+)

(הקדמה: באכילת פיגול, אכילת נותר וטמא שאוכל קודש – יש כרת. בטהור שאוכל קודש טמא – רק לאו).

גוי יכול לנדור ולנדוב קרבנות (ויקרא כב – "איש איש… אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם… אשר יקריבו לה'" – לרבות גויים). יש מחלוקת תנאים אם רק עולה או גם שלמים ותודה. לגוי מותר לשחוט מחוץ למקדש.

לר' יוסי הקרבן שלו כשל יהודי ("אשר יקריבו לה'", זה באמת קודשי ה').

לרבנן (ר' שמעון) יש הבדלים: אין בו עונש על פיגול, נותר וטמא(טמא שאכל קודש טהור – כרת, טהור שאכל קודש טמא – מלקות), ואין בו כרת על שחיטה בחוץ.

והברייתא מוסיפה עוד הבדלים: לא מועלים בהם (בקודשי מזבח), ואין עושים תמורה, והם לא יכולים לנדור נסכים בפני עצמם (אך הקרבן כן חייב בנסכים).

מעילה – נלמד גזירה שווה מתרומה (ששם נאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"),

וכפי שתרומה היא קדושת הגוף, כך למדים רק לקדשי מזבח, אך בקודשי דמים מועלים.

טומאה – "וינזרו מקודשי בני ישראל".

נותר – גזירה שווה "חילול חילול" מטומאה.

פיגול – גזירה שווה "עוון עוון" מנותר.

תמורה –

מעשר דגן (בני ישראל) > היקש מעשר בהמה > היקש לתמורה.

והרי בקודשים לא לומדים היקש מהיקש?

1.      מעשר דגן הוא חולין, (בהנחה שזה הולך לפי הראשון בשרשרת, מחלוקת בדף נ.)

2.      מעשר בהמה לא נלמד מהיקש, אלא פשוט כי הוא חובה, וגויים לא שייכים בחובות.

נסכים – בפרשיית נסכים כתובים נסכים הבאים עם קרבן עולה, ושם נאמר בסוף –

"כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד… כָּל הָאֶזְרָחיַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (במדבר טו, יא-יג).

מ"ככה יעשה לשור" לומדים שנסכים שקרבים עם הקרבן הם חובת הקרבן, ולא משנה מי המקריב (אם הגוי הביא לזה כסף – מעולה, אם לא – מביאים משל הציבור).

מ"יעשה ככה את אלה" לומדים שניתן להביא גם נסכים בנדבה, אך זה רק "האזרח" ולא גוי.

ברייתא:

קרבן, אימורים או דם שנטמא – פסולים. לגבי האימורים יש דין מיוחד של "אם עלו לא ירדו". לגבי הדם גם יש דין מיוחד של "ציץ מרצה" – שאם כבר זרקו את הדם, הזריקה כשרה וגם הבשר והאימורים כשרים ("וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל  מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שמות כח, לח)).

רבנן גזרו שאם בקרבן יחיד זרקו במזיד – מדרבנן הבשר אסור באכילה (אך הקרבן מכפר ומקטירים את האימורים). אך בקרבן ציבור לא גזרו.

מה עם קרבן של גוי?

בברייתא – אין ריצוי ציץ, ואם נטמא ונזרק הדם – פסול.

רבנן ודאי יסכימו לזה, אך מה דעת ר' יוסי (שלדעתו קרבן גוי זהה לקרבן יהודי)

רבנן לפני רב פפא – יש ריצוי,

רב פפא עצמו ורב אשי – גם לר' יוסי אין ריצוי

[מקור:

1. רב פפא – "להם" ולא לגויים.

(דחייה – אם כך אז שר' יוסי יאמר שגם דין אכילת קרבן בטומאה לא יהיה שייך אצל גוי כי כתוב שם "להם").

2. רב אשי – לא שייך מושג של ריצוי אצל גויים].

(מה: במשנה)

רבנן – בניגוד לאיסור פיגול, כאן לא צריך דבר שיש לו מתיר,

לכן חייב גם בקומץ, לבונה וקטורת וכו'. אך בדם אין כרת (נראה מקור בדף מו.).

ר"ש – יש כרת רק בדבר שראוי לאכילה (קומץ כן, קטורת ועצים לא).

א. מקור

לכאורה אם בפיגול מקלים בדבר שאין לו מתיר, כל שכן שיש להקל בטומאה,

[פיגול חמור מאכילה בטומאה ב:

1. בשוגג: בפיגול חטאת קבועה, בטומאה עולה ויורד.

2. בשוגג: בפיגול חייב חטאת גם ללא ידיעה לפני כן, בטומאה חייב לדעת לפני כן שטמא.

3. פיגול לא הותר אף פעם, טומאה הותרה בציבור (ובפסח – מותר גם לאכול בטומאה).

תלמוד לומר בפסוק של אכילה בטומאה:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'" (ויקרא כב, ב) – כל סוג של קודש.

          זה בטומאה. מה עם נותר? נלמד מהפסוק של טומאה. איך?

1.      גזירה שווה נותר מטומאה ("חילול חילול").

                     ולמה לא ללמוד נותר מפיגול? (גם שם יש גזירה שווה "עוון עוון")

כי נותר דומה יותר לטומאה: גוף, לא צריך זריקה, לא צריך כולו.

והרי נותר דומה לפיגול ב5 דברים: לא הותר, הציץ לא עוזר, נאמר בטהור, קשור לזמן, הפסול בקרבן עצמו!

2.      תני לוי – מהפסוק עצמו של טומאה:

ולא יחללו – בשני חילולים הכתוב מדבר – טומאה ונותר.

ב. הגבלה

אמנם חייבים גם על דבר שאין לו מתיר,

אבל – צריך שהמתיר ייקרב

כלומר – דבר שיש לו מתיר (אימורים, בשר, שיירי מנחה) – רק אם אוכלו בטומאה לאחר שקרב המתיר חייב עליו כרת.

דבר שאין לו מתיר, למשל קומץ, חייב עליו רק משיקדש בכלי.

מקור – הפסוק שאחרי הפסוק הנ"ל:

"אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'" (שם ג).

פיגול

טומאה

נותר

דבר שיש לו מתיר

רק בדבר שיש לו מתיר

גם בדבר שאין לו מתיר

גם בדבר שאין לו מתיר

מקור

שלמים

"אשר הם מקדישים לי"

(אך כן צריך שקודם יוקרב או יוכנס לכלי שרת).

נלמד מטומאה

ביטויים לגזירה שווה

עוון

חילול

עוון

חילול

דברים הדומים והשונים

אין גז"ל:

·     פסול ע"י מחשבה

·     צריך זריקה

·     כולו נעשה פיגול

גז"ל:

·     פסול בגוף האדם

·     לא נאסר דווקא בזריקה

·     לא צריך את כולו[1]

גז"ל:

·     פסול בגוף הקודש

·     לא נאסר דווקא בזריקה

·     לא צריך את כולו[2]

·     לא הותר מכללו

·     הציץ לא עוזר

·     נאמר בטהור[3]

·     קשור לזמן

·     הפסול בקרבן עצמו

·     טומאה הותרה בציבור

·     הציץ מרצה על טומאה

·     לא נאמר בטהור

·     לא קשור לזמן

·     הבעיה באדם הטמא

·     לא הותר מכללו

·     הציץ לא עוזר

·     נאמר בטהור[4]

·     קשור לזמן

הפסול בקרבן עצמו

[1] ל – כולו, לפי ביאור ר"ח בתוספות.

[2] ל – כולו, לפי ביאור ר"ח בתוספות.

[3] קצת קשה להבין, שכן זה לא עוד תכונה שמשותפת לפיגול ונותר ואין בטומאה, אלא זה עצם ההגדרה של הפסולים השונים – שטומאה היא טומאה והשאר לא. זה כמו שנאמר שטומאה ונותר דומים זה לזה בכך ששניהם לא פיגול… וראה בשוטנשטיין שהסביר שפיגול ונותר זה מושג שקשור רק לפסול הקרבן. טומאה לעומת זאת זה מושג כללי, ולכן זה כן תכונה לומר שפיגול ונותר לא שייכים לטומאה.

[4] קצת קשה להבין, שכן זה לא עוד תכונה שמשותפת לפיגול ונותר ואין בטומאה, אלא זה עצם ההגדרה של הפסולים השונים – שטומאה היא טומאה והשאר לא. זה כמו שנאמר שטומאה ונותר דומים זה לזה בכך ששניהם לא פיגול… וראה בשוטנשטיין שהסביר שפיגול ונותר זה מושג שקשור רק לפסול הקרבן. טומאה לעומת זאת זה מושג כללי, ולכן זה כן תכונה לומר שפיגול ונותר לא שייכים לטומאה.

השיעור זבחים מה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אורית פריידל ז"ל בת יעקב שלום הי"ו

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מד. 10+ עד מה. במשנה)

תזכורת מהמשנה: רק דבר שיש לו מתירים (בשר ואימורין) יש לו פיגול.

המקור של פיגול מפסוק בשלמים: "וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז, יח).

שלב א – נלמד רק לדברים הדומים לשלמים שני ימים ולילה אחד) – בכור.

איך נלמד?

1.      במה מצינו.

דחייה – אפשר לפרוך שבשלמים יש סמיכה, נסכים ותנופת חזה ושוק.

2.      כלל פרט וכלל (האכל – כלל, יאכל – כלל, שלמיו – פרט) מרבה כל מה שדומה לפרט

(וכפי שאמרו במערבא שניתן לדרוש כלל פרט כלל גם כשזה כלל כלל פרט).

שלב ב – לימוד לשאר הקרבנות מריבויים בפסוק

          מבשר – לרבות כל קרבן ששייריו נאכלים (חטאת, אשם).

          זבח – לרבות כל זבח (עולה)

שלב ג – לימוד גז"ש מטומאה:

באכילת קרבן בטומאה כתוב "וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי" (ויקרא כב),

ובנותר כתוב – "וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא כִּי אֶת קֹדֶשׁ ה' חִלֵּל" (ויקרא יט, ח),

ובפיגול כתוב "פִּגּוּל יִהְיֶה וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא" (ויקרא ז, יח)

מכאן מרבים עופות, מנחות ואפילו לוג שמן.

שלב ד – אז מה בכל זאת לומדים משלמים?

1.      שהאיסור פיגול רק בדבר שיש לו מתירים (בשר, אימורים).

2.      ר"ש – שרק בקרבנות שנעשים בחוץ ולא בחטאות הפנימיות,

וחכמים חולקים.

(מד. רבע תחתון)

הסבר:

לוג שמן –

ביום ה-8 לטהרת המצורע הוא מביא בין השאר קרבן אשם עם לוג שמן.

מקריבים את האשם, ומהדם הנותר הכהן נותן על אוזנו, ובהן ידו ורגלו הימניים.

אחר כך הכהן נותן שמן לכף יד כהן (אחר) השמאלית,

ומאותו שמן עושים 3 דברים:

1.       מזה מהשמן 7 פעמים לכיוון קה"ק,

2.       מהנותר הוא נותן שמן על אותם מקומות שנתנו את הדם,

3.       מהנותר הוא יוצק מהשמן על ראש המיטהר,

שאר השמן שבכלי הולך לכהנים.

את כל עניין השמן אפשר להביא ולעשות גם כמה ימים אחרי האשם.

נסכים –

בקרבן עולה, שלמים וחטאת ואשם של מצורע צריכים להביא גם נסכים: מנחת סולת ונסך יין.

גם את הנסכים אפשר להביא אחרי כמה ימים.

במשנה ראינו מחלוקת:

אם הם באו בנפרד – ודאי שאין פיגול.

          כי גם אם פיגלו את הקרבן, זה לא מפגל אותם כי הם מנותקים,

          וגם לא ניתן לפגל אותם בנפרד כי אין להם מתיר.

אם הם באו עם הקרבן באותו יום:

רבנן (ר"ש) – עדיין אין פיגול, כי הם עדיין באופן עקרוני מנותקים.

ר"מ – יש פ יגול, כי כיוון שבאו עם הקרבן, פיגול הקרבן מפגל גם אותם.

בברייתא הנ"ל לכאורה יש סתירה:

          בלוג שמן – יש פיגול, כר"מ,

          בנסכים – אין, כרבנן.

תירוצים:

1.      רב יוסף – הברייתא כרבי, שסובר כרבנן שפיגול הקרבן לא מגפל את הנסכים והשמן גם כשבאו באותו יום,

ומה שכתוב שיש פיגול בשמן זה אם חשבו מחשבת פיגול במתנות השמן.

וזה כרבי, שמועלים בשמן עד להזיה לקה"ק, כלומר שהזיה זו נחשבת עבודה.

דחייה – גם לפי רבי, לא ניתן לפגל בזמן ההזיה (פיגול זה רק בעבודת הדם או הקומץ (רש"י)). הראיה – כשמביא את השמן במנותק מהאשם, שאז ברור שמה שמתיר אותו זה רק ההזיה, בכל זאת ר"מ אמר שאין פיגול.

2.      ר' ירמיה – הברייתא כר"מ, ויש למחוק מהברייתא את הדין בנסכים.

3.      אביי – הברייתא כר"מ, בשמן מדובר שבאו ביחד, במסכים מדובר שבאו בנפרד.

(מד: רבע עליון)

אחת הדוגמאות במשנה לדבר שיש בו פיגול זה הבשר של חטאת העוף שניתן לכהנים. לכאורה היא אמורה להיות נבלה, שכן לא נשחטה בשחטה רגילה אלא במליקה. מה המקור לכך שזה ניתן לכהנים?

ברייתא עם אוסף של מתנות כהונה שיש בהם חידוש:

"זֶה יִהְיֶה לְךָ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מִן הָאֵשׁ כָּל קָרְבָּנָם לְכָל מִנְחָתָם וּלְכָל חַטָּאתָם וּלְכָל אֲשָׁמָם אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ לִי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים לְךָ הוּא וּלְבָנֶיךָ" (ויקרא יח, ט). ארבעת ה"כל" באים לרבות:

1.      כל קרבנם – לרבות שיירי לוג שמן של מצורע הולך לכהנים.

אפילו שאינו "מן האש", שהשמן אינו עולה על האש.

2.      כל מנחתם – לרבות שיירי מנחת העומר ומנחת קנאות,

אפילו שאינם באים לכפר אלא להתיר את העומר ולברר את עוון האישה,

3.      ולכל חטאתם – לרבות חטאת העוף,

אפילו שלא נשחטה אלא נמלקה – אינה נבלה,

4.      לכל אשמם – לרבות אשם נזיר ואשם מצורע,

אפילו שאינו בא לכפר אלא להכשיר את הנזיר שנטמא להתחיל את הנזירות מחדש.

וקשה: הרי באשם מצורע זה כתוב במפורש?

תשובה: כוונה הברייתא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע.

5.      אשר ישיבו לי – לרבות גזלן שמשיב את גזל הגר שמת (=אין לו יורשים).

(מד: מתחת לאמצע)

במשנה:

          רבנן – יש פיגול,

          ר"ש – אין.

בברייתא: ר' אלעזר משום רי"ס הגלילי – עקרונית יש,

אבל רק בזמן פעולה בחוץ (שחיטה) על פעולה שבחוץ (הקטרת אימורים),

אבל על פעולה שבפנים (זריקת הדם) – לא מפגל.

מקור: כתוב בפר כהן משיח "כאשר יורם משור זבח השלמים", בא ללמד שמחשבת פיגול בחטאת פנימית היא רק בדברים שיש גם בשלמים (עבודות חוץ).

הלכה: רב נחמן – הלכה כר' אלעזר.

          רבא: הלכתא למשיחא?

          אביי – אז אולי לא נלמד בכלל סדר קודשים? דרוש וקבל שכר!

          רבא: ללמוד כןף אבל מה הטעם בפסיקת ההלכה?  

השיעור זבחים מד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אורית פריידל ז"ל בת יעקב שלום הי"ו

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מב: במשנה – מד. 10+)

אין כרת על אכילת: קומץ, קטורת, לבונה, מנחת כהנים ומנחת כהן משיח (עולים כליל ולא נקמצים), דם, נסכים שבאים שלא עם קרבן (או אחרי הקרבן), לוג שמן של מצורע שבא שלא עם נתינת הדם על המצורע

יש כרת: בשר הקרבן האימורין.

מחלוקות (נדב רעל זה מחר):

1.      נסכים שבאים עם הקרבן (באותו יום) ולוג שמן שבא באותו יום של נתינת הדם על המצורע:

ר"ש – עדיין אין פיגול

ר"מ – יש פיגול, כי תלויים בקרבן/בדם.

2.      חטאות הפנימיות (שדמם נזרק על המזבח הפנימי) –

חכמים – יש פיגול בבשר ובאימורים.

ר"ש – אין כלל דין פיגול, (כי פיגול נלמד משלמים שדמו נזרק במזבח החיצוני)

גמרא:

מה חידש עולא?

1.      לומר שאין בו איסור כרת? הרי ממילא בקומץ אין כרת גם אם עוד לא עלה! (משנתנו).

2.      לומר שאם עלה לא ירד? גם זה כבר ידוע ממשנה בדף פד. שגם בקרבן שנפסל בפיגול – אם עלה לא ירד.

תשובה: מלמד שאם עלה, וכבר שלטה בו האור, אז אפילו אם ירד – מחזירים אותו למעלה,

ואמנם גם את זה עולא כבר אמר, אך כאן החידוש שאפילו שמדובר בסולת שהוא לא גוף אחד אלא מתפורר, בכל זאת אומרים זאת.

מה הסברא?

בגמרא משמע שזהו דין כללי של "אם עלו לא ירדו" – שכששלטה בו האור כבר נעשה "לחמו של מזבח".

אך קשה, כי עולא אמר זאת כדין מיוחד בפיגול – שכיוון שפיגול צריך שיקרבו מתיריו בהכשר, אז חייבים לומר שההקטרה של הקומץ היתה הקטרה טובה (ראה קרן אורה).

שואל רב חסדא – האם המזבח הוא מקווה טהרה שיכול לטהר טמאים ולהכשיר פסולים?!

מסביר ר' זירא – אחרי שמשלה בהן האור, כיוון שנעשו "לחמו של מזבח",פקע איסורם:

שפקע איסור אכילת פיגול/נותר/טמא.

שאם עלה וירד – יעלה שוב,

וקשה – ברייתא שעוסקת בשלושה פסוקים על אכילת בשר קודם וטומאה (בשר טמא או אדם טמא):

          ויקרא פרק ז –

מתייחס לבשר ולאדם –

(יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף, וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:

לא לגמרי ברור למה מתייחס –

(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

מתייחס לאדם –

(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

באופן פשוט פסוק כ עוסק באדם טמא, שכן בזה סיים פסוק יט.

הבעיה היא שנפש זה נקבה, וטומאתו עליו – זכר. לכן לכאורה הכוונה לבשר.

לכן הברייתא צריכה להביא ראיה שבכל זאת הכוונה לאדם טמא:

1.      ת"ק – גזירה שווה לביאת מקדש שגם שם כתוב "וטומאתו עליו" ושם מדובר באדם.

2.      רי"ס – "שלמים" זה לשון רבים, לכן אם הטומאה הייתה מתייחסת אליהם היה צריך להיות כתוב "וטומאתם עליהם".

3.      רבי – מהפסוק הבא (ר' יצחק בר אבודימי – שגם שם מתחיל בנקבה, עובר לזכר וחוזר לנקבה, כלומר שלא צריך להתרגש מזכר/נקבה, וממילא גם בפסוק כ ניתן להישאר עם הפשט שהכוונה לאדם).

4.       אחרים – "וטומאתו עליו" – מרחפת עליו, אבל יכולה גם לפרוח ממנו. אדם יכול להיטהר, בשר לא.

והרי לפי רי"ח – גם הטומאה יכולה "לפרוח" אם מעלים את הבשר למזבח!

תשובות:

באמת גם הברייתא מסכימה לרי"ח שאימורים טמאים שעלו על המזבח ותפס בהן האור – פסקה טומאתם. אז למה היא אמרה שרק טומאת אדם פורחת ולא טומאת קרבן?

1.      רבא: כוונת אחרים היא שפורחת ממנו בעזרת מקווה.

דחייה – זה לא כתוב בפסוק…

2.      רב פפא: בפסוק מדובר בבשר שלמים, שלא מוקטר על המזבח ולכן אצלו הטומאה אכן לא פורחת. , וגם אם יעלה – ירד, ויישאר טמא.

3.      רבינא – מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם, ולא כשהוא נשרף ("וטומאתו עליו" – איך שהוא).

ד. אגב –

לגבי ויקרא כב, א-טז:

מעשר שני (קלות)

תרומה (חמורות)

טומאת שרץ (קלות)

לאו

מיתה

טומאת מת (חמורות)

לאו

מיתה

בברייתא – התורה צריכה לכתוב גם את הקלות וגם את החמורות,

כי אילו לא נאמרו החמורות, היינו חושבים שהם במיתה,

ואילו לא נאמר קלות, היינו חושבים שהם פטורים בכלום.

במה מדובר בברייתא?

A. סוג הקודש:

אם לא נאמר מעשר שני היינו חושבים שפטור – מובן.

אם לא נאמר תרומה היינו חושבים שחייב מיתה – קשה:

1.      הרי באמת חייב מיתה.

2.      הרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

B. סוג הטומאה:

אם לא נאמר טומאת שרץ – היינו חושבים שפטור לגמרי – מובן.

אם לא נאמר טומאת מת היינו חושבים שחייב – קשה,

          הרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון!

מבאר זעירי: לא היינו חושבים ללמוד את זה מטמא שרץ שאכל מע"ש, אלא מטמא שרץ שאכל תרומה. שאם טמא שרץ (קל) שאכל תרומה (חמור) חייב מיתה, אז לכאורה גם במצב הפוך – טמא מת (חמור) שאכל מע"ש (קל) – יהיה חייב מיתה. קמ"ל שזה רק לאו.

[1] כשלא מדובר בפיגול, האוכל כזית מהאימורין וכד' חייב מלקות (מעשה הקרבנות פרק יא). האוכל כזית דם ממילא חייב כרת על הדם, וננפק"מ כאן שאם למשל הזיד באכילת הפיגול אך שגג באכילת הדם (כלומר ידע שאסור לאכול פיגול ואכל, אך לא ידע שאסור לאכול דם).

השיעור זבחים מג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(מא: שליש עליון – מב:  במשנה)

השיעור זבחים מב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בנדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם ואוהב תורה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(מא: שורה 6 עד שורה 16)

אתמול ראינו הבדל ביניהם –

בפר כהן משיח – כתוב את כל הדברים שצריך להקריב החלבים, ויותרת הכבד והכליות

בברייתא יש עוד הבדל –

בפר כהן משיח – מזים על פרוכת הקודש

בפר ציבור – כתוב רק פרוכת, בלי הקודש.

והברייתא מביאה הסבר רוחני לשני ההבדלים –

מצד אחד חטא הציבור קל יותר – כי יש ברית בין ה' לציבור, וגם אם הציבור חוטא ה' לא עוזב אותם.

ולכן התורה ממעטת בסרחונם ולא מפרטת את כל האימורים.

מצד שני חטא הציבור חמור יותר -כי הנזק הרוחני של זה גדול יותר,

ולכן לא כתוב פרוכת הקודש, כי השכינה כביכול מסתלקת.

השיעור זבחים מא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בנדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם ואוהב תורה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

_לט. 6 שורות מלמטה – מא: 6 שורות מלמעלה)

חלק א –  הברייתא המרכזית – סיכום

מה מעכב – 1. "ועשה… כשאר עשה" –  הציווי הנוסף מלמד שההזאות מעכבות, "כן יעשה" –  שנתינות הדם מעכבות. 5. "וכפר… ונסלח" – אך סמיכה ושיריים לא מעכבות.

באלו קרבנות –  3. "לפר" – גם פר כהן. 2. "לפר" – פר יו"כ. 3. "החטאת" – שעירי ע"ז ("לו" – ולא שעירי ר"ח ורגלים).

חלק ב – ביאור חלקי הברייתא

א. "ועשה כאשר עשה" –

a. למה דווקא להזאות? כי מעכבות בפרה ונגעים.

b. למה לא ניתן ללמוד מהציווי הכפול גם לנתינות הדם?

1. רב ירמיה –  כר"ש שלומד מהציווי הכפול את זה שצריך 4 קרנות, ולכן צריך לימוד נוסף לעכב (ור"י לומד 4 קרנות מ"באהל מועד", ומ"וכן יעשה" לומד לסמיכה ושיריים ליו"כ (ור"ש ילמד זאת מהמקורות בנב.)).

2. אביי – לא כל מה שכלול בציווי הכפול נלמד לעכב (הראיה מסמיכה ושיירי הדם), אלא רק מה שמעכב גם במקום אחר.

ב. "לפר"

A. שיטה א (הברייתא ורבי) – לפר יו"כ

1. ר"נ בי"צ – מלמד שהמתנות מעכבות (כי מ"חוק" ניתן ללמוד רק להזאות שבתוך קה"ק (ע"פ ר"י).

דחוה רב פפא – זה יילמד מ"וכילה מכפר על הקודש".

2. רב פפא – מלמד על "את" (גם אם יש יבלת),   "דם" ו"טבילה" (שצריך כמות מספיקה בהתחלה ובסוף).

[הברייתא של רבי "לפר"– לפר יו"כ "לכל מה שאמור בעניין"].

B. שיטה ב – ר' ישמעאל – לפר העלם דבר

1. למה סובר שזה לא מלמד לפר יו"כ?

כי את "את, דם ואצבע" ילמד מפר כהן, מכך ששניהם פרים.

[המקור ללימוד מכך ששניהם פרים – קל וחומר משני קרבנות אחרים שאינם אותו מינים ובכ"ז דיניהם בתורה זהים (שאין להם עוד מכנה משותף): 1. פר ושעיר יו"כ. 2.  פר העלם דבר ושיעיר ע"ז. שתי אלו נדחים כי יש להם מכנה משותף נוסף (קה"ק, עבירות ידועות). 3. פר העלם + שעיר יו"כ.

2. מה לומדים מ"לפר"

ללמד שבפר העלם מקטירים גם את יותרת הכבד והכליות, ולמרות שיכולנו ללמוד זאת מההיקש, לומדים גם מ"לפר" גדי שלא יחשב כהיקש, ונוכל ללמוד בהיקש לשעירי ע"ז.

ג. שעיר יום כיפור

שמעכב – מהמקורות לעיל לגבי פר (חוקת, וכילה מכפר את הקודש).

את, דם וטבילה – לשיטת רי"ש – לימוד משעיר ע"ז (ששניהם שעירים).

פר כהן משיח (ויקרא ד) –

פר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד)

ובסוף שם כתוב –

עוד קרבנות פנימיים

שעיר ע"ז (במדבר ט"ו, מקביל להעלם דבר של ציבור, רק בע"ז) –

כב וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְו‍ֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה. כג אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד-מֹשֶׁה מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. כד וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל-הָעֵדָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר–עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. כה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי–שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת–קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל-שִׁגְגָתָם.

פר ושעיר של יום כיפור (ויקרא ט"ז)

יח וְיָצָא אֶל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי-ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יט וְהִזָּה עָלָיו מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(עד סוף לט:)

שכן הן מעכבות בכל מקום

1. רב ירמיה – הברייתא כר"ש, שמהכפילות "קרנות + קרנות" לומדים שצריך 4, ולכן צריך מקור נוסף לעיכוב.

(אך ר"י – “באהל מועד" – כל מה ששם = 4).

2. אביי – (אמצע א) עצם הכפילות לא מספיקה, שהרי סמיכה ושיריים הוכפלו ולא מעכבים שהרי לא מעכבים בשאר הקרבנות,אז אולי גם ד' קרנות.

1. לר"י – מה לומדים מ"וכן יעשה"? לפר יו"כ, ויוצא שיש שני לימודים בפסוק שלנו –

“לפר" – שעבודות שמעכבות כפרה – ראה שורה הבאה.

"וכן יעשה" – גם עבודות שלא מעכבות כפרה (סמיכה ושיריים).

2. לר"ש – מה לומד מ"באוהל מועד" (הרי כתוב "לפני ה'”) – שאם נפחתה התיקרה לא מזה.

(ור"י – “אשר באהול מועד").

(כמעט שליש תחתון)

רי"ש ברייתא בהמשך–פר העלם דבר.

(ר"י – חוקה – הסדר מעכב רק בעבודות שבבגדי לבן (קה"ק))

מ"חוקה" שכתובה ביו"כ לומדים לעבודות שבקה"ק (בגדי לבן).

מ"לפר" אצלנו – לומדים גם לעבודות בבגדי זהב.

דחייה – ברייתא ב “נלמד מ"וכילה מכפר את הקודש" שהכל מעכב (ר"ע – עד הזריקות, ר"י – עד שיירי הדם).

2. רב פפא – ללמוד הלכות נוספות מ: "את", “דם", “טבילה".

(עמוד ב)

לימודי "את דם וטבילה"

למשל בפר הכהן – "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת-אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם",

אך ביום כיפור – וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.

א. מה לומדים:

את – את הטפל לאצבעו.

טבילה בדם – שיהיה מראש שיעור דם לטבילה, ושגם אח"כ יכניס את כל אצבעו ולא יספג.

ב. תניא כותיה דרב פפא (ברייתא ג)

"לפר" –

רבי– לפר יו"כ לכל מה שאמור בעניין – כלומר גם להלכות נוספות ולא רק לעיכוב מה שכבר כתוב.

רי"ש – לפר העלם דבר (כפשוטו).

א. A. דחיית רי"ש את רבי בברייתא –

ניתן ללמוד פר יו"כ לפר העלם גם בלי "לפר", מעצם ההשוואה במיניהם (* – וששניהם קרבן פנימי):

"ומה במקום שלא השווה את (מין) הקרבן לקרבן, השווה מעשים”:

למה הכוונה –

1. פר ושעיר של יו"כ.

דחייה – שניהם נכנסים לקה"ק.

2. פר העלם דבר ושעירי ע"ז.

דחייה – שניהם מכפרים על עבירה ידועה (בניגוד לפר יו"כ שמכפר כשלא היתה ידיעה בסוף).

3. פר העלם ושעיר יו"כ.

קל וחומר שיש להשוות את פר העלם לפר כהן.

[B. אגב – וכך גם נלמד שעיר יו"כ משעיר ע"ז – שגם בו יש "את, דם וטבילה”.

והרי שעירי ע"ז למדו דין זה מהיקש (שורה ד), ואיך חוזרים ומלמדים בק"ו? רב פפא – רי"ש סובר שכן!

ב. רי"ש – לפר העלם.

הרי זה נושא הפסוק,מה זה מוסיף?

רב פפא – נכתב כדי שילמדו הקטרת היותרת ושתי הכליות מפר כהן –> לפר העלם –> לשעירי ע"ז.

(יכל להילמד בפר העלם מההיקש לפר כהן, אך אז לא יכולנו ללמוד לשעירי ע"ז, כי לא עושים היקש מהיקש. תוס' – זה נלמד מ”כאשר יורם” ע”י “אם אינו עניין”)).

(אמצע מא.)

תניא כוותיה דרב פפא (ברייתא ד)–

בסוף שעירי ע"ז: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם (=שעירי ע"ז) לִפְנֵי ה' עַל-שִׁגְגָתָם (=פר העלם)”.

וההיקש מלמד כנ"ל.

[(מא. 4-) ולמה לא נלמד מ"החטאת" (שורה ד)?

רב פפא – כי זה רק להזאות (+הקטרת החלב) שכתובות בפירוש בפר העלם, אך לא לדברים שנלמדו מ"לפר".

מקשה רב הונא בר"נ (לפי תוס') – למה שלא נלמד גם על דברים שנלמדו מ"לפר"?

הרי כמו שלרבי שלומד מ"לפר" את כל ההלכות לפר יו"כ (גם יותרת), ואז ממילא לומד לפר העלם את היותרת מ"כאשר יורם", ומשם לשעירי ע"ז מ"החטאת",

למה לרי"ש צריך שני לימודי "חטאת" ללמד לשעירי ע"ז?

תשובה – זאת מחלוקת תנאים.

"לו" – דווקא הם ולא שעירי ראש חודש.

(עדיף לרבות לחטאת שמכפרת על עבירה ידועה, ואילו הם כשאין ידיעה בתחילה וסוף).

פר העלם דבר של ציבור – קורבן כפרה על הסנהדרין, במקרה שהורו הלכה מוטעית ובעקבותיה הציבור נכשל באיסור כרת. קורבן זה הוא "חטאת פנימית", ודמו ניתן על הפרוכת ומזבח הזהב. קיימת מחלוקת בין התנאים בשאלה מיהו המביא את הקורבן: האם בית הדין עצמו, או כל אחד משנים עשר שבטי ישראל, או גם בית הדין וגם השבטים. הרמב"ם הכריע להלכה כדעה האמצעית.

פר ושעיר עבודה זרה – כאשר הסנהדרין הורו הלכה מוטעית שהכשילה את הציבור באיסור עבודה זרה. הציבור מביא, בנוסף על הפרים המובאים בעבירה רגילה שיש עליה כרת, כמתואר לעיל, גם שעירים.

פר כהן גדול (שם אחר בספרות ההלכה: "פר הבא על כל המצוות") – קורבן כפרה על הכהן הגדול, במקרה שהוא טעה בהוראת הלכה שלא כדין, ובעקבותיה הוא עצמו נכשל באיסור כרת. קורבן זה מבטא את מעמדו המיוחד של הכהן הגדול בהוראת התורה (בדומה ל"רב ראשי" בימינו).

הקרבתה של חטאת פנימית שונה בכמה פרטים מזו של חטאת חיצונית:

1. סמיכה – סמיכה נוהגת בחטאת פנימית של יחיד –  פר כהן משיח ופר יום הכיפורים. כמו כן יש סמיכה בפר העלם דבר של ציבור, וזהו דבר חריג, שכן בדרך כלל אין סמיכה בקורבנות הציבור (פרט לקורבן זה ולשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים).

2. שחיטה וקבלת הדם – כמו בחטאת חיצונית.

3. הולכת הדם נעשית אל ההיכל, ולא למזבח החיצון.

4. נתינת הדם באצבעו של הכהן, תחילה שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולאחר מכן על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, המשמש בדרך כלל להקטרת קטורת בלבד.

בפר ובשעיר של יום הכיפורים סדר נתינת הדם שונה: תחילה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ומזה שמונה פעמים מדם הפר על הכפורת המשמשת כמכסה לארון הברית (ההזאה הראשונה – כלפי מעלה, ושבע האחרונות – כלפי מטה). לאחר מכן הוא יוצא להיכל ומזה שמונה פעמים על הפרוכת. שוב נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, ומזה מדם השעיר כפי שהיזה מדם הפר, ויוצא ומזה שוב על הפרוכת באותה צורה. לאחר מכן הכהן הגדול מערבב את דם הפר עם דם השעיר, ונותן מן הדם המעורב על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, ועוד שבע פעמים על גגו (סך הכל ארבעים ושלוש הזאות: שש עשרה מהפר, שש עשרה מהשעיר, ואחת עשרה ביחד).

5. שפיכת שיריים – הכהן יוצא מן ההיכל, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח החיצון העומד בעזרה. שפיכה זו נעשית בצידו המערבי, הקרוב יותר להיכל, ולא בצידו הדרומי כמו בשיירי דם חטאת חיצונית.

6. הקטרת אימורים – הקטרה זו נעשית בחטאת פנימית בדיוק כמו בחיצונית, על המזבח החיצון שבעזרה.

7. שריפת הבשר – מיוחד הוא דינו של בשר החטאת הפנימית: בשר זה אינו נאכל על ידי הכהנים כמו בחטאת חיצונית, ואף אינו מוקטר על המזבח (כמו בקורבן עולה). יש להוציא אותו אל מחוץ לירושלים ושם הוא נשרף. שריפה זו איננה נחשבת כהקרבת קורבן, שהרי רק בית המקדש עצמו משמש להקרבת קורבנות, ולא כל שטח אחר מחוצה לו. שריפה זו נועדה בעיקרה לכילוי הבשר, מעין סילוק פסולת. מטעם זה, השריפה מתבצעת בבית הדשן, המקום בו מרכזים הכהנים את האפר המצטבר מדי יום על המזבח.

התורה קובעת שהאישים העוסקים בהוצאת החטאות הפנימיות אל מקום שריפתן וכן העוסקים בשריפה עצמה נטמאים למשך יום אחד. גם דין זה מבליט את הדבר ששריפה זו איננה נחשבת כהעלאת קורבן.

השיעור זבחים מ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בנדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם ואוהב תורה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(לח: באמצע – לט. 6 שורות מלמטה)

א. החלוקה הכללית

לגבי הדם עצמו – כזריקה הראשונה (נפסל ביציאה, ביום ע"י כהן מכלי שרת ובאצבע על הקרן, ומה שנשאר הוא שיריים, ומצריך כיבוס.

לגבי הקרבן – זה קרבן שכבר כיפר – וזה כמו שפיכת שיירי הדם (לא מתירות את הבשר  (כי כבר הותר בראשונה), לא מפגלות, נזרקוות לאחר מיתה ולא נפסלות בכניסה להיכל).

ב. כיבוס בזריקות הנותרות

רב פפא – שלושת הזריקות מצריכות כיבוס אם הותזו לפני שנחתו על הקרן.

מקור – במשנה (צג.) –  מה שניתז מקרן המזבח לא צריך כיבוס, משמע שמה שאמור להיזרק – מצריך כיבוס (גם שלושת הזריקות הנותרות).

קושיא – שתי הנחות סותרות:

1. את אותו דיוק רב פפא צריך לעשות גם בסיפא שם, שם שניתז מיסוד המזבח לא מצריך, ונדייק שמה שראוי להישפך ליסוד (=שיירי הדם) כן מצריך כיבוס.

2. שיירי הדם לא מצריכים כיבוס ("אשר ייזה" – ולא שכבר הוזה).

תשובות:

2. רב נחמיא – דחיית ההנחה הראשונה – לא צריך לדייק כך גם לגבי היסוד, כי כוונת המשנה שגם דם הראוי ליסוד לא מצריך כיבוס (שהרי אם הכוונה לניתז מהיסוד, זה פשיטא).

1. דחיית ההנחה השנייה – רב פפא חולק על הדרשה וסובר כר' נחמיה ששיירי הדם כן מצריכים כיבוס.

[איפה ר' נחמיה אמר זאת:

a. מי שמקריב את שייר הדם בחוץ חייב. מכאן שגם מחייבים כיבוס.

דחייה – חייב אך לא מצריכים כיבוס (כמו שחייבים על אימורים בחוץ).

b. ברייתא בה מפורש שיירי הדם מצריכים כיבוס (וכן מי שמקריבם בחוץ חייב (כר' נחמיה) ושמפגלים).

דחייה – הברייאת לא מדברת על שיירי הדם (כי ברור ששיירי הדם לא מפגלים).

אז על מה היא כן מדברת? 1. על שלושת ההזאות הנותרות. דחייה – גם כן לא מפגלות. 2. על שייר הדם בחטאות הפנימיות (שכן מעכבות וממילא כם מפגלות). ולמה בסיפא שם לא הנגידו עם שיירי הדם בחטאות החיצוניות? כי גם הם מחייבים בחוץ (כר' נחמיה)].

השיעור זבחים לט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת נפתלי בנדעט בן כתריאל ז"ל, תלמיד חכם ואוהב תורה

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

השיעור זבחים לח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור זבחים לז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(לה: במשנה – לו: סוף הפרק)

א.      מחשבת הינוח והוצאה

חכמים – כשר, ר"י – פסול (אך לא פיגול).

ב.      מחשבת על פסולים אחרים – לא פוסלים:

ליתן את הדם במקום הלא נכון (בתוך העזרה),

שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים או ערלים,

לשבור עצמות הפסח, לאוכלו נא,

לערב דם הקרבן בדם קרבן פסול,

א. ר' אלעזר – לפי שטמ"ק (אות כד): יש שני פסוקים שאוסרים הנחת הדם למחר בקרבן תודה:

"בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר…" (ויקרא כב, ל).

"וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (ויקרא ז, טו),

מהפסוק השני: אם אינו עניין להינוח, תנהו עניין למחשבת הינוח של האימורים.

קשה:

1.      הרי הפסוק תפוס בברייתא אחרת ללמוד איסור הנחה גם לקרבנות נוספים.

תשובה:

אם היה רק לאיסור הותרה, היה כתוב "לא תותירו", כמו שבדרך כלל האיסור כתוב.

כיוון שכתוב "לא יניח", מכאן שבא ללמד גם למחשבת הינוח.

2.      זה מקור למחשבת הינוח. מה לגבי מחשבת הוצאה?

3.      הרי יש ברייתא מפורשת ששם ר"י לומד מסברא!

ב. ברייתא: סברא – כיון שאם הניח בפועל – נפסל, גם אם חשבת על כך – נפסל.

קשה: אם כן, למה רק במחשבת הינוח ולא בשאר המקרים במשנה?

תשובות (הראשון בונוס, את השאר חייבים):

A. מחשבה על דבר שתלוי באחרים – לא פוסלת, כי מי אמר שיקשיבו לו?

לכן מחשבה שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים/ערלים – לא נחשבת.

(אך במחשבת פיגול זה כן מפגל, כי שם התורה אסרה בפירוש).

B. רק מחשבה על מעשה שיפסול את הקרבן לגמרי – פוסלת.

לכן מחשבת הינוח או הוצאת הדם – פוסלת.

מחשבת הינוח או הוצאת האימורים – פוסלת מדרבנן (כי הרי גם אם יעשה כך בפועל, הקרבן מכפר, אך כיוון שדומה לדם – גזרו (שטמ"ק ועוד)).

אך שאר הפעולות שבמשנה לא פוסלות את הקרבן, ולכן גם המחשבה עליהן לא פוסלת:

1.      לשבור עצמות הפסח/לאוכלו נא, – אסור, אך הקרבן לא נפסל למפרע (בנא גם לא יוצא יד"ח, אך הקרבן כשר)

2.      שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים או ערלים, – פוסל את הבשר, לא את הקרבן (מכפר)

3.      לערב דם הקרבן בדם קרבן פסול – לפי ר"י מין במינו לא בטל, ולכן מדאורייתא ניתן לזרוק את התערובת (ורק רבנן גזרו, ואולי רק לכתחילה), ולכן המחשבה על כך לא פוסלת.

4.      ליתן את הדם במקום הלא נכון (בתוך העזרה) –

למעלה במקום למטה להפך – אם זרק כך הבשר פסול, אך הקרבן מכפר ("שלא במקומו כמקומו", כשמואל בדף כו).

בפנים במקום בחוץ ולהפך (אם הכניס דם חטאת פסול לגמרי) – בעיה!

C. לגבי מחשבה לזרוק את דם החטאת בפנים:

יש גזירת הכתוב שמחשבה על חוץ למקומו (גם סתם הוצאה, ללא זריקה) פוסלת רק במקום שראוי (בזמן היתר הבמות) לשלושה דברים: לדם, אימורים ובשר. ולכן מחשבה על הכנסה להיכל לא פוסלת (קרן אורה).

אך קשה –

בברייתא מפורש שר"י כן פוסל במחשבה לזרוק את דם החטאת בפנים:

"לא תזבח… דבר רע" לומד ר"י שמכאן שאם שחט חטאת על מנת להכניס את דמה – פסולה.

וזה נגד משנתנו שלא הזכירה פסול זה.

תשובה:

יש שתי דעות מה ר"י אמר, ומשנתנו כמשנה בפב: שלא פסל.

במשנה אומר ר"י שאם הכניס בשוגג, וכיפר, כשר.

משמע שהכניס במזיד וכיפר (זרק) – פסול.

ויוצא: הכניס ולא זרק – כשר.

מכאן שאם רק חשב להכניס – ודאי שכשר.

[שוטנשטיין ע"פ תוס':

לפי כולם הכנסה וזריקה בחטאת פוסלת. אבל המחשבה על זריקה בפנים היא חסרת משמעות – כי הרי זה לא באמת זריקה, זה רק נחשב זריקה לצורך הפסול. לכן, מה שקובע לגבי המחשבה היא רק עצם ההכנסה:

הברייתא: עצם ההכנסה פוסלת, ולכן המחשבה על כניסה (גם בלי זריקה) פוסלת.

למשנתנו ומשנה בפב: – עצם ההכנסה לא פוסלת. לכן גם המחשבה עליה (אפילו עם זריקה) לא פוסלת].

(לו. 1-)

[אגב, גם לגבי חטאת ששחטה בדרום (שפסולה), האם יש בזה מלקות, יש שתי דעות מה אמר ר"י: בברייתא הנ"ל – חייב, בברייתא אחרת – לא חייב].

(לו: 6+)

[תזכורת מדף כט: –

חשב בעבודה אחת מחשבת פסול ובעבודה אחרת מחשבת פיגול:

לחכמים – בכל מקרה אינו פיגול, כי יש מחשבה אחרת מעורבת.

לר"י – רק אם מחשבת הפסול קדמה למשחבת הפיגול – אז אינו פיגול].

לחכמים – ודאי שזה פיגול, כי מחשבת הינוח כלל לא פוסלת.

לר"י – ר' אבא: אפילו שמחשבת הינוח פוסלת, בכל זאת מודה שזה פיגול

          סברא: בכל מחשבת פיגול יש קודם מחשבת הינוח ("אניח למחר ואז אזרוק")

          דחייה:

1.      סברא – במחשבת פיגול שתי המחשבות הן במשחבה אחת, כאן מדובר בשתי מחשבות נפרדות.

2.      ברייתא שראינו כו: – חשב לתת למעלה/למטה – כשר.

חשב לתת למעלה/למטה למחר – פסול, והסברנו שם: כי זה לר"י שמחשבת הינוח פוסלת (וזה לא כרת, כי למעלה/למטה אמנם מכפר, אבל הבשר פסול, ולכן אינו פיגול).

ואם אחר כך גם חשב מחשבת פיגול – אינו פיגול.

(לו: באמצע)

רב חסדא: אפילו לחכמים, שאם יש מחשבת פסול מעורבת – לא פיגול, כאן זה פיגול.

סברא: זו לא מחשבת פסול שפוסלת את הקרבן עצמו, אלא רק אכילה לא ראויה.

רבא: ראיה – הרי בכל פיגול, המחשבה נעשתה בזמן שהבשר עוד לא ראוי לאכילה (כי הרי הדם לא נזרק), ובכל זאת יש פיגול. אז גם כאן – כשהאכילה לא ראויה – יש פיגול.

דחיית הראיה (לא דוחים את הדין): בפיגול רגיל, ברגע שייזרק הדם, לולי הפיגול, האכילה הייתה ראויה. כאן – גם כשיזרק הדם, האכילה עדיין לא ראויה. לכן זה לא דומה, אבל בכל זאת – זה אכן פיגול (כי כאמור, הבעיה לא בקרבן עצמו, אלא בדראכלו אותו).

שלב ה (בדרך אגב) – רב חסדא: בשר פסח שלא הוצלה, חייבים עליו משום טומאה

למרות שהדין הוא שבשר שלא ניתר – לא חייבים עליו משום טומאה (אם טמא יאכל אותו),

כאן חייבים, כי העובדה שלא ניצלה היא לא בעיה בקרבן עצמו אלא בתהליך שאחר כך. מבחינת הקרבן הבשר ניתר.        

(מובא כאן כי דומה לדין הקודם שהבעיה לא בקרבן עצמו, וגם בגלל המשך הדיון שדומה).

רבא: ראיה – הרי אימורי קודשים קלים אסורים באכילה (מלקות), ומי שיאכל אותצם בטומאה חייב כרת. מכאן שאפילו שהבשר לא ראוי – חייבים.

דחיית הראיה (לא דחית הדין): אימורים ראויים לתפקידם (לגבוה). בשר פסח שלא הוצלה לא ראוי לכלום, אז אולי לא חייבים עליו, קמ"ל שכן.

השיעור זבחים לו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.