הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

Download

השיעור זבחים לה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(זבחים לד. שורה 11)

א. תזכורות:

ביאה במקצת – ר"ל – לוקה, רי"ח – לא לוקה.

טמא שנגע בקודש – ר"ל – לוקה, רי"ח – לא לוקה.

טמא שאכל קודש – אחרי זריקת הדם – יש כרת וכן לוקה (ר"ל – בכל קודש לא תגע, רי"ח – גז"ש לביאת מקדש בטומאה)

לפני זריקת הדם – אין כרת,

האם לוקה? ר"ל – לוקה ("בכל קודש לא תיגע")

            רי"ח – לא לוקה (הגז"ש רק על אחרי הזריקה).

א. טהור שאכל בשר טמא

אחרי זריקת הדם (ויקרא ז) – "יט – וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר-יִגַּע בְּכָל-טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל-טָהוֹר יאכַל בָּשָׂר. כ –  וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ".
לפני זריקת הדם – כאן לא נחלקו, אלא:

אביי – לכו"ע שלוקה (וְהַבָּשָׂר – לרבות עצים ולבנוה שנטמאו, וכן בשר לפני זריקה).

רבא – לכו"ע לא לוקה (היקש לכרת באדם טמא, שזה רק אחרי הזריקה).

    מה עם הדרשה שהביא אביי? שם קדשו בכלי שרת, למשל שחתה במחתה של קודש (אך בבשר – צריך שיקרבו מתיריו), ואז יש כרת על אכילתם כשהאיש טמא, ומלקות כשהם טמאים.

ג. המעלה איברי בהמה טמאה (כלב) על המזבח

עשה – "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן-הַבְּהֵמָה מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם… אם עולה קרבנו מן הב

הבנה א – האם לוקין על לאו שבא מכלל עשה? ר"ל – לוקים, רי"ח – לא לוקים.

דחיית ר' ירמיה לר"ל – ברייתא – "אותה תאכלו" ולא הבא מכלל עשה – עשה (ולא לוקים).

אלא –

הבנה ב (ר' יעקב), בטמאה – לפי כולם רק עשה,

והמחלוקת בחיה טהורה (צבי) –

רי"ח – עשה (מהפסוק הנ"ל)

ר"ל – כלום (הפסוק למצווה. אמנם מודה שאסור טמאה ("רש"י מנחות ו. "ממשקה ישראל").

דחיית רבא לר"ל מברייתא – שלומדת מהחזרה של בקר וצאן – שלא רק שאין חיוב להביא אלא גם לא כשר (כרב האומר לתלמידו להביא רק חיטין, והביא גם שעורים).
תיובתא דר"ל, ויש איסור עשה (ולא לוקין).

א.האם זריקה פסולה עושה שיריים לשאר הדם ופוסלת?

הקדמה על שאריות הדם – הדין הרגיל – לא צריך לזרוק את כל הדם מהצואר והכלי, ומה שלא זרק:ו מהכלי – שיריים ונשפך ליסוד המזבח, ומצואר הבהמה – נשפך לאמת המים.

1. שואל ר"ל – אם פסול קיבל וזרק – האם מה שבצוואר נדחה וכבר אי אפשר לקבל שוב (כמו "שיריים") והכל פסול? (ראשונים – א. הדם שבכוס ודאי נדחה. ב. מחלוקת אם כשר קיבל ופסול זרק).

עונה רי"ח – לא עושה שיריים.

2.שואל ר"ל – אם זרקו דם פסול (שיצא), האם השאר שיריים? רי"ח – אותו דין כמו בפסול שזרק.

3. שואל אביי – מה דין שאר הכוסות שקיבלו בהם דם אך לא זרקו מהם? רבה: מחלוקת תנאים – רבנן – לאמת המים (כמו מהצוואר), ר"א בר"ש – ליסוד מזבח (כמו מהכוס ממנה זרקו). (מקור המחלוקת "ואת כל דמה" "ואת דמו").

ב. גם תהליך שנעשה לא טוב, ניתן לתקן

A. פעולות אחרי הקבלה: העברה לפסול/שמאל/כלי חול – ניתן לתקן. צריכותא – בכל אחד מהם יש סיבה להקל.

B. המשך המשנה – נשפך הדם – ניתן לאסוף ולזרוק. זרקו במקום שגוי – יקבלו שוב.

C. למה אין כאן בעיית דיחוי?

1. רב ירמיה – המשנה כחנן המצרי שאין דיחוי.

2. רב אשי – גם לר"י שיש דיחוי, כאן לא נדחה כי בידו לתקן (כמו שאמר ר"י שבפסח זרקו למזבח  דם מהרצפה).

השיעור זבחים לד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור היום מועבר על ידי הרב דובי שחור

השיעור זבחים לג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

השיעור היום הוכן ע"י הרב דובי שחור

השיעור זבחים לב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת שמואל בן סולטנה ורבי ז"ל

Download

(לא. 3+ עד לא: סוף פרק כל הזבחים)

במשנה – חוץ לזמנו וחוץ למקומומצטרפים לכזית לפסול, אך לא לפגל.

גמרא – מה הדין אם היו 3 חצאי זיתים – שניים מהם חוץ לזמנו ואחד חוץ למקומו?

זמן – מקום – זמן:

          רב המנונא – פסול. כי הזמן והמקום מצטרפים ופוסלים, והזמן השני כבר לא משפיע.

רבא – פיגול. הזמן הראשון  חוזר וניעור ומתחבר לשני.

ברייתא של בר קפרא (3 גרסאות):

רב דימי – מסכים לרב המנונא. אבל מקום – זמן – זמן – כן פיגול, כיון שהם צמודים, הם מתחברים.

          רבין – גם מסכים לרב המנונא, ולדעתו גם מקום – זמן –זמן לא מפגל,

                     אבל – זמן – זמן – מקום – מפגל.

רב אשי – מסכים לרבא, והברייתא מוסיפה שגם זמן – מקום + זמן (על כזית אחד) – מפגל, אפילו שהיה מקום לומר שכיוון שבאו יחד אולי הם כיחידה אחת ורק פוסלים. קמ"ל שעדיין הזמן מצטרף לזמן ומפגל.

ראיות רב המנונא ורבא:

טהרות א,ה:

רישא –

חצי ביצה ראשון שהתערבב עם חצי ביצה שני – מטמאים כקל שבשניהם (שני).

סיפא –

ביצה ראשון וביצה שני שבללן יחד, מטמאים כראשון.

חילק לשניים – מטמאים כשני (כי אין ביצה ראשון בכל חצי).

חזר ובללן – שוב מטמאים כראשון (כי כעת יש שיעור).

          רב המנונא לומד מהרישא:

כי הוא מדייק שהם מטמאים כקל שבשניהם,ף גם אם אחר כך ערבב אותם עם עוד חצי ביצה ראשון. כלומר שהחצי הקודם לא חוזר וניעור.

דחייה: לא נכון. אולי כשערבב אז כן חוזר וניעור.

          רבא לומד מהסיפא:

                     שאם חזר ובללן – הראשון חוזר וניעור.

דחייה – שם כבר היה ביצה שלימה של הראשון, בזה גם רב המנונא מודה,

אך אצלנו (במחשבת זמן) החצי של המקום נכנס עוד לפני שבכלל היה שיעור שלם של זמן, ובזה לא אומרים שהראשון ניעור.

(לא. שליש תחתון)

בסוף המשנה: מחשבת הקטרה ואכילה לא מצטרפים לכזית וכשר. הגמרא מביאה 3 איבעיות ובשלושתם עולה הדין הנ"ל.

1.      ר' ינאי – חישב על אכילת כלבים למחר זה פיגול (שיש פסוק שנקרא אכילה).

מתקיף ר' אמי – אז גם אכילת אש?

והרי מהמשפט הנ"ל במשנה למדנו שאכילה והקטרה לא מצטרפים (שפת אמת – משמע שגם בבשר אכילה ושריפה לא מצטרפים), כלומר שאכילת אש לא נחשבת כאכילה ביחס לבשר.

תשובה: אכן אכילת אש וכלב נחשבים אכילה בבשר. מה שבמשנה לא מצטרף זה כי דיבר על הקטרה, שזה ביחס לאימורים, ומחשבה על האימורים והבשר לא מצטרפים (שפת אמת).

2.      רב אשי – חשב ששני בני אדם יאכלו כל אחד חצי כזית?

האם הולכים לפי הבהמה, וזה כזית אחד, או לפי האכילה – וזה שני חצאים?

אביי – ממשנתנו: חצי לאכול וחצי להקטיר – כשר, משמע ששתי אכילות של שני אנשים של חצי זית כן מצטרפות. שמע מינה.

3.      רבא – חשב שאחד יאכל אך לא תוך כדי אכילת פרס?

האם כפי שהקטרת המזבח איננה תוך אכילת פרס כך גם אכילת האדם (הרי שניהם נלמדו מאותו הפסוק, אז אולי יש להקיש).

אביי – שוב ניסיון להביא ראיה דומה ממשנתנו: דווקא אכילה והקטרה לא, אבל אכילה ואכילה שדומה להקטרה באורך הזמן שלה – מצטרף.

דחייה – אולי במשנה מדובר שחשב על הקטרה על אש חזקה שהייתה שורפת מהר.

(לא: רבע עליון)

כאמור, המשפט האחרון – מחשבת הקטרה ואכילה לא מצטרפים לכזית וכשר. הגמרא מביאה 3 איבעיות ובשלושתם עולה הדין הנ"ל.

הגמרא מניחה שהמשפט מיותר.

כי ברישא למדנו שמשחבת אכילה על אימורין לא מפגלת

וממילא: מחשבת אכילה על חצי זית בשר ואכילה על חצי זית אימורים ודאי שלא מפגלת,

וקל וחומר שמחשבת אכילה על חצי זית בשר והקטרה של חצי זית אימורין לא מפגלת (שכאן זה 2 פעולות שונות).

בסוף הגמרא תדחה את זה:

אכילה על אימורין לא מפגל, ולכן לא מצטרף לאכילה על בשר

אבל הקט    רה על אימורין שזה דרכו, אולי כן מצטרף לאכילה על בשר.

בזמן שהגמרא חשבה שהמשפט מיותר – מה לומדים ממנו?

1.      שאכילה והקטרה לא מצטרפים, משמע שאכילה ואכילה של בשר מצטרפים (כלומר הדין הפשוט שמחשבה על שני חצאים מצטרפים).

דחייה: את זה ניתן ללמוד מהרישא (שמחשבה על חוץ לזמנו וחוץ למקומו לא מצטרפים לפגל, משמע שחוץ לזמנו וחוץ לזמנו כן מצטרפים).

2.      שאכילה (בשר) והקטרה (אימורים) לא מצטרפים, אך אכילה (בשר) ואכילה (אימורים) כן!

כלומר שגם מחשבה על "שלא כדרכו" מפגל (אכילת אימורים, הקטת הבשר).

וזה קשה, כי בהמשך המשנה מפורש ש"שלא כדרכו" לא מפגל,

תשובה: זו מחלוקת תנאים (לה.) – תחילת המשנה כרבנן שלא מפגל, המשפט האחרון כר"א שמפגל.

].

השיעור זבחים לא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כט: במשנה – לא. שורה 3)

 א. המשנה

A. דעת רבנן – מחשבת אכילה על הראוי לאכילה ומחשבת הקטרה על הראוי להקטרה.

B. כרת דווקא כשקרב המתיר כמצוותו (כלומר שחוץ ממחשבת חוץ לזמנו, לא עירב מחשבות פסול נוספות (לעיל נלמד מ"לא יחשב"),

כלומר – או שהכל בחוץ לזמנו, או שבשאר לא חשב כלום (“בשתיקה")

אבל אם עירב, פסול ואין כרת (דוגמאות – עירוב של חוץ לזמנו ומקומו/שלא לשמה בפסח בעבודות שונות או בכל העבודות).

C. האם המחשבת הורסת גם כשבאה אחרי מחשבת הפיגול?

ר"י – צריך דווקא לפני (אחרת – כבר הוקבע כפיגול).

חכמים – גם לפני וגם אחרי (מה שקובע זה סוף עבודות הקרבן).

D. כזית שלא בזמנו וכזית שלא במקומו

אילפא – גם כאן הכוונה בשתי עבודות (והחידוש הוא בחצי זית).

רי"ח – החידוש כאן זה עירוב של זמן ומקום באותה עבודה. וגם כאן ר"י אומר שאם מחשבת הזמן קדמה – זה פיגול. סברא – 1. תפוס לשון ראשון. 2. בהמשך נראה (אביי) – שכבר הוקבע כפיגול בשלב הראשון של אותה עבודה.

דחיית אילפא

למה כתוב "זה הכלל" בר"י? (הרי זה כתוב בתחילת המשנה)? קשיא.

[חצי כזית בחוץ וחצי למחר – פסול (גם בלי בעית עירוב מחשבות, פשוט אין שיעור לפיגול).]

D. צירוף של אכילה והקטרה בפיגול – לא מצטרפים לכזית.

ב. דיון על "תפוס לשון ראשון" בתמורה

"הרי זו תמורת עולה תמורת שלמים"

ר' יוסי – מתייחסים לשתי הלשונות: אם התכוון לשניהם – חצי חצי, אם חזר בו – רק עולה.

ר"מ – רק עולה.

ספקות בדעת ר"מ (איבעיא להו):

A. מה סברת ר"מ?

(נפק"מ – אמר "תמורת עולה ושלמים" – האם כאן מודה ששניהם חלים?)

(אם סובר תפוס לשון ראשון – אז גם כאן ראשון (עולה), אם סובר שחזר בו, אז כאן לא חזר בו והתכוןן לשניהם).

רב דימי – ר"מ – תפוס לשון ראשון, כר"י של משנתנו.

אביי (רבה בב"ח–רי"ח) – ר"מ ורי"ס הולכים לפי כוונתו ואין תל"ר,

(ולכן אם אמר בפירוש שתחול עולה ואח"כ שלמים – רק עולה, אמר יחולו שתיהן יחד (לא זו בלי זו) – חלו שתיהן, אמר תמורת עולה ושלמים – שתיהן. והמחלוקת בכוונת האדם – לר"מ התכוון לחזור בו, לרי"ס – התכוון לשתיהן בבת אחת).

B. לחצות מהו? בהנחה שסובר "תפוס לשון ראשון", אם אמר בפירוש שיהיה "חצי עולה וחצי שלמים" – ששני חלקי המשפט לא סותרים, האם גם כאן אומרים תל"ר? (ופושטת קדושת העולה בכולה?)

אביי – אין תל"ר, וזה עולה+ שלמים וחוצים,

רבא – יש תפוס לשון ראשון.

ראיית רבא לאביי – ממשנתנו לפי רי"ח – ר"י סובר תפוס לשון ראשון באותה עבודה שאמר כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו, אפילו ששני החלקים לא סותרים.

דחיית אביי – שם מדובר שחשב את שתי הזיתים אחד אחרי השני (וזה בעצם לא תל"ר, אלא שהוקבע כבר כפיגול), ואין ראיה לכשחשב בבת אחת- שאז אולי נחשב עירוב.

[הנחות הדחייה: 1. רש"י – מפגלין בחצי מתיר (מא:). 2. בשחיטה – ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. בקמיצה (מנחות יב.)– קמיצת הסולת והלבונה. ובמנחת חוטא (שאין לבונה): אביי – בזה ר"י לא חלק ותופסים שתי הלשונות. 2. רב אשי – כל מחשבה בפסיעה נפרדת בהולכת הקומץ.

ג. דיון על תפוס לשון ראשון במשנתנו (כזית(ו)כזית)

בהנחה שסברת ר"י היא תל"ר.

3 רמות:

רמה 1 –כזית כזית

רמה 2 –כזית וכזית

רמה 3 –כזית מחר וחוץ למקומו.

עולא – האם ר"י במשנה ב1 או 2? (לוי – האם ר"י גם ב-3?)

תא שמע – רבי שנה את המשנה לר"ש ברבי ברמה 2.

[ולכן לר"ש ברבי היה ברור שרמה 3 לא, אבל ללוי רק אמר רמה 1, ולכן התלבט לגבי 3.

ולמה לוי לא שאל אותו על רמה 2?

כי אם יענה שתל"ר, עדיין לא ידע מה הדין ברמה 3 (אולי שם מודה ר"י).

ואם יענה ברמה 3 שלא, איך ידע מה הדין ברמה 2? ידע שאם ר"י מודה בזה, רבי יכעס עליו ויאמר לו – הרי אפילו כזית וכזית רבי מודה, וכך ידע לוי הדין בשניהם].

השיעור זבחים ל – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחה ונחת של הרך הנולד לביא בן הרוש והאם דניאל

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

(זבחים כח. למטה – עט: במשנה)

חלק א – מקור ההבדל בין מחשבת חוץ למקומו לחוץ לזמנו

הפסוקים:

פרשת צו (ויקרא ז) –

טז וְאִם-נֶדֶר אוֹ נְדָבָה, זֶבַח קָרְבָּנו, בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ אֶת-זִבְחוֹ יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר מִמֶּנּוּ יֵאָכֵל.  יז וְהַנּוֹתָר, מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.  יח וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל מִבְּשַׂר-זֶבַח שְׁלָמָיו בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ לֹא יֵחָשֵׁב לוֹ, פִּגּוּל יִהְיֶה, וְהַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מִמֶּנּוּ עֲו‍ֹנָהּ תִּשָּׂא.

פרשת קדושים (ויקרא יט) –

ה וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לה', לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחֻהוּ.  ו בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת, וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.  ז וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה.  ח וְאֹכְלָיו עֲו‍ֹנוֹ יִשָּׂא, כִּי-אֶת-קֹדֶשׁ יְהוָה חִלֵּל, וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

[ברור לכולם שהפסוקים לא באים לפסול את הקרבן אם בפועל אכל אחרי הזמןאלא הנושא זה מחשבה בזמן עבודת הקרבן (מחר נוכיח זאת)]

שמואל – המקור הוא משני פסוקים.

ונחלקו בהבנת שמואל –

A. רבה – רק מהפסוק בצו:

ואם האכול יאכל ביום השלישי – חוץ לזמנו,

פיגול יהיה – מיותר, ומלמד על חוץ למקומו.

ממנו עונה תישא – רק על עוון אחד יש כרת – חוץ לזמנו.

קשה – למה הכרת דווקא בחוץ לזמנו? (מצד אחד בו פתח, מצד שני חוץ למקומו צמוד לעונש).

עונה רבא (סוף כח:) – גז"ש "עוון" מנותר (לומדים שני דברים: 1. כרת. 2. שהכוונה לחוץ לזמנו (שדומה לנותר בזמן ובמה).

[ולמה כתוב שלישי בקדושים? ללמד שדווקא בחושב על מקום שמשולש בדם, בשר ואימורים, ולא למשל אם חושב על ההיכל או קה"ק (ולא ניתן ללמוד זאת מצו, כי כולנו לחשוב ששם זה פרט וכלל)].

B. אביי – משני הפסוקים

הפסוק בצו – חוץ לזמנו, ויש כרת.

הפסוק בקדושים – חוץ למקומו (אם אינו עניין…),

והעונש כרת שם – לגבי נותר ממש (עונו – רק אחד הדברים בפסוק עם כרת).

קושיות:

a. קשה – מניין שהעונש לגבי נותר, אולי זה על חוץ למקומו?

1. צריך שיהיה דומה למחשבת חוץ לזמנו

יש גז"ש ש"עונה תישא" בפרשת צו זה כרת, ולכן סביר שעוונה תישא שבקדושים דומה לו.

ממילא – נעמיד שמדובר בנותר, שהוא דומה למחשבת חוץ לזמנו בשני דברים: זמן, במה.

דחיית התירוץ – אולי זה בחוץ למקומו, ודומה לחוץ לזמנו בארבעה דברים! מחשבה, קצת (חשב על קצת – פוסל הכל), דם (דווקא בעבודות הדם), שלישי (בשני הפסוקים "שלישי" מיותר (אמנם זה מכון גם אם הפסוק השני לגבי נותר).

2. רי"ח – היקש "קודש קודש" לאיסור נותר בשמות כט – "ושרפת את הנותר… לא יאכל כי קודש הוא", שגם אצלנו הנושא הוא נותר.

b. קשה – אולי נהפוך: צו – חוץ למקומו (כרת), קדושים – חוץ לזמנו (בלי כרת).

תירוץ: כמו התירוץ ה-1 בקושיה הקודמת: כיון שרוצים גז"ש בין צו לנותר, סביר שהם דומים,

ולכן סביר שמדובר בחוץ לזמנו, שדומה לנותר בזמן, במה.

דחייה – [הגמרא יכלה לומר – אולי מדובר בחוץ למקומו, שדומה לנותר במחשבה, קצת, דם ושלישי].

אם דומה, עדיף להצמיד אותו לנותר מאשר רק לעשות גז"ש.

חלק ב (כט. שליש עליון) – מניין שהפסוק בקדושים לא מדבר על נותר אלא על מחשבה בעבודת הקרבן?

א. תנו רבנן

1. ר"א

a. סברא – לא יתכן שאחרי שכשר, יחזור וייפסל.

דחיית ר"ע – זבה שטבלה ביום השביעי טהורה, ואם תראה – טמאה שוב למפרע.

b. פסוק – "לֹא יֵרָצֶה הַמַּקְרִיב אֹתוֹ" – נפסל בשעת ההקרבה.

(ואין לומר שבא לפסול גם את הכהן ("המקריב"), כי כתוב "אותו" (ואגב, בן עזאי לומד מ"אותו" דין אחר, ראה להלן)).

2. אחרים – "לא יחשב".

[דיון בדעת אחרים (עמוד ב שליש) – מה ר"א למד מ"לא יחשב" – כרבי ינאי:

1. שמחשבת פסול אחרת מוציאה מידי פיגול.

2. רב מרי – שלוקים על מחשבת פסול בקודשים (ור' ינאי כשיטת ר"י שלוקים על לאו שאין בו מעשה).

ב. דעת בן עזאי

"אותו" – שבמקריב נדרו אחרי ג' רגלים – אין דין של "לא ירצה".

שני דיונים:

A. מניין שלא פוסל את הכהן?

1. לומד כאחרים שהמקור הוא מ"לא יחשב", וממילא אין סיבה לחשוב שפסול מ"המקריב".

2. "לא ירצה" – מתייחס לזבח.

B. לכאורה יש מקור אחר למאחר נדרו שהקרבן כשר –

1. לגבי בכור שעיברה שנתו שכשר – לומדים היקש ממעשר, וסביר שמבכור נלמד גם לנדר.

תירוץ – לא לומדים מכור לנדר, בכור לא מרצה, אך נדר מרצה (מכפר על חטאים, ביטולי עשה, עושים שלום).

2. "לא תאחר לשלמו… והיה בך חטא" – בך ולא בקרבן.

תירוץ – לימוד זה נצרך ל"בך – ולא באשתך" (משאכ" בגזלן שלא משלם, שאשתו מתה).

השיעור זבחים כט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(כז: במשנה -כח. למטה)

המשנה – מחשבת חוץ למקומו וחוץ לזמנו.

א. עור האליה

אחת הדוגמאות – חשב לאכול עור האליה חוץ למקומוזמנו – פוסל/כרת.

A. הדעות והסבר המשנה:

שעור האליה – אליה

שעור האליה לא כאליה

החידוש – היתה הו"א שדווקא לעניין טומאה נחשב כבשר, אך לעניין אכלילת קודישם לא (“למשחה"), קמ"ל שכן.

תשובות:

1. מדובר בגדי (לא מוקטר).

2. אכן יש לגרוס זבח (כלומר – גם בשלמים פוסל).

השיעור זבחים כח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כז. באמצע – כז: במשנה)

א. ר"ל –

מבחינת הדין הוא כמו שמואל: זריקה למעלה/למטה ולהפך – הבשר פסול, הדם מכפר.

המשנה שפוסלת פוסלת לגמרי, כי גם חשב מחשבת חוץ לזמנו (="אמירה", בניגוד ל"שתיקה").

אך אינו פיגול, כי זו זריקה שלא מתירה את הבשר.

      והגמרא מקשה על ר"ל את שתי הקושיות שהקשתה על שמואל ומתרצת כנ"ל.

רי"ח – חולק על ר"ל ושמואל:

זריקה למעלה/למטה פסולה לגמרי (פסול פאסיבי), ולא מכפרת, ולכן במשנה פסול.

וקשה:

1. למה במשנתנו כתוב פסול ובדף לב. כתוב לקבל שוב?

      כאן לא נשאר דם הנפש, שם נשאר ויכול לקבל שוב.

2. למה כתוב במשנתנו – פסול, ואין בו חיוב כרת.

לר"ל זה מובן, כי חשב מחשבת חוץ לזמנו ויש חידוש שאינו פיגול,

לשמואל זה מובן באופן דומה: שהמשנה מחדשת שגםאם היה חושב מחשבת חוץ לזמנו, זה לא מפגל).

אך לרי"ח – אכן קשיא, כי הרי הזריקה פסולה לגמרי, אז ברור שאינו כרת.

3. סברא – אם לא נחשב כמקומו, שיחשב כמו דם שקיבלו אותו ואז נשפך על הרצפה, שאפשר לאסוף ולזרוק שוב(לשמואל ור"ל ודאי שלא ניתן, כי הדם כבר כיפר).

דחייה – אמנם לא נחשב כמקומו והקרבן פסול לגמרי, אבל המזבח קולט את הדם ולא ניתן לאסוף אותו.

(כז. 7-)

ברייתא א –

הברייתא לא מובאת, אבל האמוראים מתייחסים אליה:

נזרק במיקום לא נכון, האם יאספנו? מחלוקת ר"ש ור' יוסי.

קודם כל, ברור שלפי שניהם פסול לגמרי (כדעת רי"ח). כי אם מכפר – ודאי שלא ניתן לאסוף.

ברור גם שזהו פסול פאסיבי, כלומר אם נשא רדם אפשר לקבל שוב, ואם ניתן לאסוף אז ניתן לאסוף.

המחלוקת היא האםכשנזרק לא במקום הנכון – המזבח קולט, ואז לא ניתן לאסוף.

גרסת רי"ח –

אם נזרק למשל ביד שמאל או מחשבה פסולה אך במקום הנכון – אי אפשר לאסוף.

המחלוקתכשנזרק למעלה/למטה –

ר"ש – מותר, רי"ס – אסור. והמשנה כרי"ס.

רב חסדא –

אם נזרק למעלה/למטה – לפי כולם לא אוסף,

והמחלוקתאם נזרק בפנים/בחוץ –

רי"ס – מותר, ר"ש – אסור (והמשנה שאוסרת גם בפנים/בחוץ כר"ש).

[הערה: יוצא מכאן ומהמשך המסכת שמחלוקת האמוראים בנוגע לזריקה שלא במקום היא בעצם גם  מחלוקת תנאים:

רי"ס ור"ש (ורי"ח) כאמור – פסול (ועקרונית ניתן לקבל שוב/לאסוף)

ר"י (לו., שמואל ור"ל) – הדם מכפר (ואז ברור שלא ניתן לקבל שוב או לאסוף).

ברייתא ב: ראיה שגם לר"י המזבח קולט

"זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה"

תורת העולה – מרבה שגם אימורים של קרבנות פסולים, אם עלו לא ירדו.

זאת, היא, העולה – בא למעט. מה ממעט?

      ר"י – שלושה פסולים שכן ירדו: נשחטה בלילה, נשפך דמה, יצא דמה. כל השאר לא ירדו.

      ר"ש – מרבה כל שפסולו בקודש שלא ירדו (גם את השלושה וגם נתן למעלה/למטה ועוד),

      וממעט שלא פסולו בקודש (רובע ונרבע, נעבד לע"ז ועוד).

יוצא שלפי ר"י –

נשפך הדם, "אם עלו – ירדו",

נזרק למעלה/למטה, אם עלו – לא ירדו.

למה? לכאורה כי נשפך הדם, ניתן לאסוף, ואם לא אספו, פסול לגמרי, וירדו.

אך נזרק למעלה/למטה, המזבח קולט, ואמנם פסול לגמרי, אבל הדם התקדש. ואם עלו – לא ירדו.

[ומקשה התוס': הרי בדף לו ר"י אומר שלא במקומו כמקומו, אז ממילא הדם מכפר ולכן לא ירדו, ולא בגלל שהמזבח קולט, עי"ש (כז: ד"ה לאו)].

ולכן, אם העלו קומץ מנחה או אימורים במזבח הפנימי – לא ירדו.

      שאלות:

1.  זה ברור.

הרי בבברייתא של "אם עלו" ראינו שאם נתנו דם חיצוני בפנימי,  והעלו את האיברים (בחיצוני) – לא ירדו.

ובפשטות זה גם בחטאת, אפילו שדם שחטאת שנכנס נפסל.

מכאן שמזבח הפנימי מקדש גם פסולים.

דחייה – יכולנו לומר שזה לגבי דם, שבכל זאת יש מצבים שמוקרב בפנימי.

אבל קומץ או איברים אולי לא. קמ"ל שכן.

2.  יש ברייתא סותרת:

אומרים אם עלו לא ירדו – רק בחיצוני ורק בראוי לו!

דחייה – הכוונה כך: בחיצוני אומרים את זה רק בראוי לו, בפנימי – אפילו בלא ראוי לו

(כי הפנימי קדוש יותר – הוא לא אדמה אלא כלי שרת שנמשך).

השיעור זבחים כז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(כה: 2- כז: באמצע)

אגב הדין של רבי שגם בקבלה צריכה להיות תמימה.

הבעיות: 1. שחיטה בחוץ. 2. פסול יוצא (דם או בשר שיצא מהעזרה). 3. מום.

מבחינת השחיטה – אין בעיה. לכתחילה היא צריכה להיות כולה בפנים, אבל בדיעבד מספיק רוב (רש" ותוס').

מבחינת פסול יוצא – כשהרגליים בחוץ והוא שוחט, יוצא שדם שהיה בחוץ (ברגליים) נכנס לכלי ועולה על המזבח. לכן מה הוא עושה? חותך את הרגליים כדי שהדם מהרגליים לא יגיע לכלי.

לגבי זה כמה דברים:

1. והרי החיתוך הוא מום?

מדובר שחתך אחרי השחיטה.

והרי גם בקבלת הדם אסור מום (כמו שראינו אתמול (לכן הסוגיה הובאה כאן))?

מדובר שחותך רק עד העצם (עוצר את הדם, לא נחשב מום).

2. ר' אמי – דווקא כשחתך לפני קבלת הדם.

פסול יוצא מתחיל רק בקבלת הדם (ראשונים).

a.   והרי דם הבלוע באיברים לא נחשב דם

הבעיה אינה הדם אלא שמנונית בדם (=בשר).

b.  והרי בשר קודשים קלים שיצא לפני הזריקה זו מחלוקת אמוראים אם נפסל!

כאן מדובר בקודשי קודשים.

(כו. רבע עליון)

אגב:

[בדף פט: – רי"ח – לא נפסל, ר"ל – נפסל].

ברייתא[1] –

ק"ק – שוחטים ומקבלים בצפון, קק"ל – בכל העזרה.

בהמה שנשחטה ואז פרכסה ועברה את הגבול:

        יצאה מהצפון לדרום – כשרה (פסול יוצא זה רק מחוץ לכל העזרה).

        יצאה מהעזרה – פסולה.

        מכאן שגם קק"ל שיצאו לפני הזריקה נפסלים.

        דחייה: אולי הכוונה שרק האימורים נפסלים (כי הם אמורים לעלות על המזבח, אז נחשבים כק"ק).

אגב:

שאל אבוה דשמואל את שמואל – אם רגליה בחוץ האם ניתן לשחוט?

שמואל – לכתחילה לא – "והביאום לה'" – את הכל.

אגב – עוד שאלות ששאל אבוה דשמואל את שמואל.

אבי שמואל שאל, ובכל פעם שמואל עונה ואביו מתקן אותו.

לגבי שחיטת קרבן עולה (ק"ק) נאמר "ושחט אותו על ירך המזבח" – מכאן שהבהמה צריכה להיות על הקרקע.

כשהאדם באוויר – בשחיטה כשר, בקבלה פסול.

כשהבהמה באוויר – בקק"ל כשר, בק"ק – בשחיטה פסול, בקבלה מחלוקת

הקדמות:

1. מקומות לזריקת הדם

עולה שלמים ואשם – למטה

חטאת – למעלה

2. אדם פסול (זר, אישה וכד') כשר לשחיטה, ורק פסול מקבלה ואילך.

3. ניתן לדבר על פסול אקטיבי ופאסיבי:

כהן שקיבל במחשבת פיגול – זה פסול אקטיבי, אין אפשרות לתקן.

זר שקיבל את הדם (ואפילו אם חשב מחשבת פיגול) – זה לא אקטיבי, אלא פשוט כאילו לא קיבלו את הדם. לכן אם נשא רעוד דם, ניתן לקבל ולזרוק שוב (לא: במשנה).

ועכשיו נתחיל:

משנה: עשה לא כמו שצריך (למעלה/למטה וכו') – פסול(למעלה/למטה, בפנים/בחוץ, על הכבש).

שמואל: הבשר פסול, אבל הזריקה נחשבת והבעלים התכפרו.

      מקור: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" – מספיק שזה על המזבח.[2]

קושיות:

1. במשנה (לב.) –

[נסכם את המשנה שם:

א. פסולים (זרים, נשים וכו') ששחטו – כשר. לכן אם חשבו מחשבת פסול (פיגול) – פוסל.

פסולים שקיבלו – פסול. לכן אם חשבו מחשבת פיגול – אינו פיגול. ואם נשאר דם – ניתן לקבל שוב.

ב. זרקו את הדם במקום הלא נכון – גם כאן ניתן לקבל שוב דם ולזרוק].

חשוב להדגיש: אם כהן כשר קיבל דם במחשבת פסול – לא ניתן לקבל שוב, זה פוסל באופן אקטיבי.

כאן שניתן לקבל שוב זה כי הפסול אינו אקטיבי, אלא כאילו לא נעשה דבר.

רואים בסיפא: אם זרקו במקום לא נכון, יקבל עוד ויזרוק שוב.כלומר שהזריקה הראשונה הייתה פסולה וחסרת משמעות, וזה קשה לשמואל.

תשובה: שם מדובר שאת הזריקה הראשונה עשה פסול (למשל זר)[3], ולכן היא פסולה.

וקשה, מדויק מהרישא: אם פסול קיבל את הדם במחשבה פסולה – מקבלים שוב,

משמע שאם פסול זרק – אז לא! (כי אולי זריקה על ידי פסול דוחה גם את שאר הדם).

תשובה – לא נכון, גם אם פסול זרק, ניתן לזרוק עוד.

[ומה עם הדיוק?

1.      הדיוק נכון רק כשהיה גם מחשבה לא טובה, אחרת יכולים לזרוק שוב.

דחייה – א. אין הבדל בין זריקה לקבלה – אם פסול + מחשבה הורסת לגמרי בזריקה, כך גם בקבלה. ב. מחשבה לא טובה לא משפיעה אצל אדם פסול.

2.      המשנה לא התכוונה שנדייק שדווקא בקבלה ניתן לזרוק שוב,

אלא שבשחיטה לא ניתן לזרוק שוב, כי שחיטת הפסול כשרה ולכן מחשבתו פוסלת,

ומקבלה ואילך כן ניתן לזרוק שוב, כי עבודת הפסול פסולה, ומחשבתו חסרת משמעות וניתן לזרוק שוב.

2. ברייתא –

רישא – חשב בשחיטה לזרוק במקום הלא נכון – הקרבן כשר ("מחשבת חוץ למקומו" זה רק במחוץ לעזרה), ולכן אם אחר כך חשב חוץ לזמנו/מקומו – פסול.

סיפא – אך אם חשב שמחר יזרוק במקום הלא הנכון במזבח – פסול, ולכן מחשבה נוספת אחר כך לא תשפיע.

וקשה – הרי לפי שמואל שלא במקומו במזבח זה כמו במקומו, לכן אם חשב כך על מחר – אמור להיות פיגול עם כרת, ולא רק פסול!

תשובה: גם לפי שמואל שזריקה כזו מכפרת, היא לא עושה פיגול (כי רק זריקה שגם יכול להתיר את הבשר עושה פיגול).

ולמה בכלל זה פסול? (הרי חשיבה על מקום לא נכון במזבח, לא פוסלת, וחשיבה על מחר בצורה שלא תתיר את הבשר – גם לא נחשבת!).

תשובה: כר"י, שגם מחשבה על דבר שיפסול – פוסל (כמו מחשבת הינוח).

[1]בברייתא מובאים דינים נוספים שלא קשורים לענייננו(המקורות לדינים כאן במח:-מט.):

עמד מחוץ למקום הנכון וידיו במקום הנכון:

        בשחיטה – כשר (אין צורך שהשוחט יעמוד בפנים).

        בקבלה – פסול.

ואם ראשו ורובו בפנים:

        בק"ק שעמד בדרום וראשו ורובו בצפון – כשר,

        בקק"ל שעמד בחוץ וראשו ורובו בפנים – פסול.

[2] והראשונים דנים האם שמואל התכוון להכשיר גם בפנים/בחוץ/כבש.

[3] הריקא שם וסקת בפסולים שעבדו, לכן סביר שכך גם הסיפא. ולמה מדובר שם שגם זרק במקום הלא נכון? הרי גם אם זר קבמקום הנכון זה אותו הדין?

כי במקרה שהזורק היה טמא, אז הזריקה אמנם פסולה אבל גם לא ניתן להתעלם ממנה (כי לפעמים כן מקריבים בטומאה, כשרוב הציבור טמא), ואי אפשר לזרוק שוב,

אא"כ הוא גם טמא וגם זרק במקום לא נכון – אז כן ניתן לזרוק שוב.

השיעור זבחים כו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.