להצלחת אייל עופר בן שושנה שמעה הי"ו וחמדה בת מזל הי"ו

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת בכורות לחץ כאן

(ה. 14+ עד ו. באמצע)

השאלות החשבוניות של קונטרוקוס לריב"ז –

א. מניין הלויים (במדבר ג) –

בפירוט – כשסופרים כל משפחה זה יוצא 22,300 (גרשון 7500, קהת 8600, מררי – 6200)

ענה ריב"ז – ה300 הם לויים שהם גם בכורות, שפטרו את עצמם ולא פטרו את בכורות ישראל.

(ה. מעל האמצע)

ב. כמות הכסף שהתרים משה למשכן –

בשמות לח (פקודי) –

כו – בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ… לְשֵׁשׁ־מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

כז – וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן׃

כח – וְאֶת־הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם׃

כלומר סה"כ – 100 כיכר + 1775 שקלים.

הבעיה – חסר כאן כסף,

תשובות:

דחייה – כתוב 100 ככר לא רק בשימוש אלא גם בגבייה –

ראיות שחייבים לומר שהמידות כפולות –

דחייה – אולי התורה מעדיפה למנות ככרות רק במספרים עגולים (100) ולכן את הכיכר ה1 הנוספת פרטה ומנתה בשקלים.

דחייה דומה – התורה רוצה לכתוב ככרות במספרים עגולים – 70 ולא 71.

(ה. 3-)

והרי במנה יש 25?

(ה: 4+)

שאלות של ר' חנינא –

א. למה דווקא חמור?

ר' אלעזר-

ב. מה משמעות השם "רפידים" ו"שיטים"?

ר' אלעזר (ור' אליעזר) – אין משמעות, זה פשוט השם.

[ואגב בנות מדיין – "ותקראן לעם לזבחי אלוהיהם"

(ה: במשנה)

הדין הזה כתוב פעמיים –

משנתנו – פרה שילדה מן חמור, וחמור שילדה כמן סוס – פטורים מבכורה ופטר חמור.

במשנה בטז: – רחל שילדה מן עז, ועז שילדה מן רחל – פטור (אא"כ קצת דומה).

ויש לנו שני מקורות –

ומחמור (קדושת דמים) לומדים בקל וחומר גם לבכור בהמה טהורה (קדושת הגוף).

(ה: 4-)

ומה רי"ס הגלילי לומד מזה – זה לא מיותר, אלא מלמד שדווקא חמור ולא כל בהמה טמאה כמו סוס וגמל (שהרי בבמדבר יח, טו כתוב פשוט – וְאֵת בְּכוֹר־הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה תִּפְדֶּה).

(ו. 3+)

דיונים –

שהרי בפעם ה1 נאמר: דבר שהיה בכלל (בְּכוֹר־הַבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה" בבמדבר יח), ויצא (חמור בשה)  – לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו (שכל הבהמות הטמאות בשה).

ואז הפעם ה2 תלמד – בשאר בהמות טמאות לא בשה אלא בכל דבר.

ויוצא שבשאר צריך פדיון אבל בכל דבר.

תשובה – מזה שגם בפעם ה2 כתוב "וּפֶטֶר חֲמוֹר" (ולא רק "וחמור") – בא ללמד שדווקא בחמור.

(ו. רבע)

אך רי"ס הגלילי – המילה "פטר" מפסיקה,

ואילו משנתנו – הו"ו (וּפֶטֶר)

מחברת

ואילו רי"ס בר"ח – אם התורה רצתה לחבר היתה מוותרת על כל המילה.

ואילו משנתנו – המילה כתובה כדי ליצור הפרדה בין קדושת הגוף לקדושת דמים.

ומבהמה טהורה (קדושת הגוף) לומדים בבניין אב לחומר (קדושת דמים).

ומה רבנן ילמדו –

[כי א"א ללמוד מאחד לשני או אחד משניים, כי בכל אחד ובכל זוג יש משהו שאין בשאר:

שור – יש לו יותר נסכים (חצי הין יין, ואילו בהם רבע

כבש + עז – מקריבים כקרבן פח, ושור לא

ועונה ר' יוסי הגלילי – לומדים את שני הדברים –

מהחזרה על המילה בכור – לומדים שדומה לאימא,

מהמילים שור, כשב, עז – לומדים כרי"ס בר"ח שבשלושתם יש הקרבת אימורין.

[1] בין השקלים לכיכרות יש מנים (בכל ככר 60 מנה, ובכל מנה 25 שקלים – סה"כ 1500 שקלים), וריב"ז באמת אומר שהמנים היו כפולים (בכל מנה 50 שקלים), וממילא גם הכיכרות. אבל נדבר בככרות ושקלים כדי שיישאר פשוט, (וראה תוס' שבאמת בתורה לא היה כלל מנים).

השיעור בכורות דף ה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להצלחת אייל עופר בן שושנה שמעה הי"ו וחמדה בת מזל הי"ו

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת בכורות לחץ כאן

(ג: משנה למטה עד ה. 14+)

שאם פטרו את של ישראל במדבר, דין הוא שיפטרו את של עצמן.[1]

א. הסבר הפטור

הלויים פטרו במדבר ופטורים בעצמם – פטר חמור + בכור אדם (שלא היו צריכים פדיון),

ההווה אמינא – אם הלויים (עצמם) פטרו את הפטר חמור של ישראל במדבר,

דחייה – הרי לא הלוויים פטרו את הפטר חמור, אלא בהמות הלויים פדו את הפטר חמור – "קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כׇּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ־לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'" (במדבר ג, מה)

אלא –

מקשה רבא:

ואילו את הפטור של חמור של לוי נלמד היקש מבכור אדם –

[וכך לא קשה עליו הקושיות שלו:

[ולמה באמת אין קל וחומר מהכבשים?

(ד. מתחת לאמצע)

קושיות רב ספרא – אם זה באמת תלוי ביכולת לפדות, אז:

[על זה יש תשובה חלקית – "פטר רחם אמר רחמנא",

תשובה – כתוב "הַלְוִיִּם"

(ד: 1+)

מהפסוק הנ"ל – "וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת־הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כׇּל־בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם" (במדבר ג, יב) – בהווייתם יהיו, כמו שהיו במדבר.

(ד: 2+)

"קַח אֶת־הַלְוִיִּם תַּחַת כׇּל־בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם וְהָיוּ־לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה'" (במדבר ג, מה).

א. מניין שבמדבר אכן פדו את הפטר חמור בשה?

הרי בפסוק רק כתוב "יִשְׂרָאֵל וְאֶת־בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת בְּהֶמְתָּם". מי אמר שזה שה?

עונה רב חסדא – נלמד מכסף (בכור אדם) לשה (פטר חמור):

איך לומדים –

אפשר לפרוך: אולי דווקא כסף,

(ד: 12+)

ב.  ר' חנינא – שה אחד פדה הרבה חמורים של ישראל

דחייה – אולי כי פשוט לא היו לישראל יותר פטרי חמור מהשיים של הלויים?

אז למה צריך את ר' חנינא?

אמנם יש הבדל –

(ד: באמצע)

(נפק"מ – שצריכים פדיון, ושעובדים במשכן).

א. המחלוקת –

רי"ח – התקדשו – "קַדֶּשׁ־לִי כׇל־בְּכוֹר" (שמות יג, ב – אחרי יציאת מצרים)

ב. ראיות לרי"ח שהתקדשו:

עונה ר"ל – הכוונה כמובן לבכורות שנולדו במצרים,

[ומה חשב רי"ח?

אך ר"ל מחלק – מי שכבר קדוש נשאר קדוש,

עונה ר"ל (שוב) – הכוונה לאלו שנולדו במצרים,

[ויש גורסים שזה דווקא ראיה לר"ל,

עונה רנבי"צ – הכוונה שבשלושה מקומות הוזהרו על הבכורה,

הרי שהלויים החליפו גם בכורות שנולדו אחרי יציאת מצרים!

תשובה – אכן צריכים לשנות את המחלוקת:

(ולפי זה כל 3 הקושיות על ר"ל כבר לא קשות,

(ד: באמצע + ה. 1+)

ג. מקורות המחלוקת –

ר"ל – לא התקדשו במדבר –

"קַדֶּשׁ־לִי כׇל־בְּכוֹר" (שמות יג, ב) זה הקידוש הראשון ביציאת מצרים,

"וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ ה' אֶל־אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי… וְהַעֲבַרְתָּ כׇל־פֶּטֶר־רֶחֶם לַה'…" (שם יא-יב) – מראה שתהיה הפסקה בקדושה ואז שוב יתחדש בכניסה לארץ.

רי"ח – המשיכו להתקדש

המקור –

אבל פסוק זה לא מספיק, כי אולי הקדושה נפסקה אח"כ.

ומה לומד מ"וְהָיָה כִּי־יְבִאֲךָ"?

(ה. 7+)

ד. גירסת רב מרדכי – לרי"ח לא קדשו ולר"ל קדשו,

אך מקשה רב אשי – לפי זה כל המהלך הפוך,

שכשרי"ח אמר "לא קדשו" הכוונה ש"לא הוצרכו ליקדש" – כלומר כשאתה בא להקריב את הבכור אל תקדיש אותו כי הוא כבר קדוש.

[1] הערה כללית –

[2] ואולי יש כאן רמז למחלוקת רי"ח ור"ל בסוף ימיהם – שרי"ח האמין ביכולת להשתנות, לטוב ולרע, ולכן אמר "חיילך לאורייתא", אל ר"ל בסוף אומר  "מאי אהנית לי" ובעצם נשארתי אותו דבר – מי שנולד קדוש קדוש ומי שלא לא.

[3] (שהרי צריך להקריב בכור בתוך שנה, ולא סביר שהכוונה רק לאלו שנולדו בשבועיים האחרונים לשעבוד מצרים)

השיעור בכורות דף ד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת יהודית בת יוסף בריל ז"ל

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת בכורות לחץ כאן

(ג. 3+ עד ג: משנה למטה)

כמה יותר? שתי גרסאות עם מהלך דומה אך הפוך –

א. עד עשרה (כמו שאמר ר"י (ורבנן מסכימים))

האם הכוונה דווקא 10?

תא שמע – זה דווקא –

דחייה – אולי רק בעבד זה דווקא ואצלנו לא,

ולמה שם החמירו?

ב. עד מאה

האם הכוונה דווקא 100?

תא שמע – זה דווקא –

דחייה – אולי רק בעבד זה דווקא ואצלנו לא,

ולמה שם הקלו?

דחייה – אם כך שיקנסו בבהמה 11 ולא 100 (10 קנס כמו בעבד, ועוד 1 כי הוא מקבל את הבהמה עצמה בחזרה)

(ג. באמצע)

א. המקור – "הִקְדַּשְׁתִּי לִי כׇל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל…" (במדבר ג, יג)

המשנה למדה מ"בְּיִשְׂרָאֵל" – שצריך שהבכור יהיה של ישראל,

רבנן – להרחיב, שצריך שכל הבכור יהיה של ישראל,

[יש שתי גרסאות מה היינו חושבים לולי המילה "כל" –

לרבנן – מספיק קצת של ישראל, ובא "כל" ללמד שצריך הכל

לר"י – צריך הכל, ובא "כל" לומד שמספיק קצת

לולי כל לפי כולם היה מספיק 50%,

(ג. שליש תחתון)

ב. לפי רבנן ששותפות של גוי פוטרת – מה אם שותף באיברים ספציפיים?

(כלומר – אם שותף באחוזים בהכל, משמע שגם אחוז קטן פוטר,

רב הונא – אפילו אוזנו

זה משמעותי כי בלי האוזן נחשב מום (ונזכיר שגם כשיש מום – עדיין צריכים לתת לכהן).

ר"נ, רב חסדא, רבא – צריך איבר שבלעדיו הבהמה תמות

(רב חסדא – איבר שבלעדיו תהיה נבלה,

אמרו לרב פפא – אין מחלוקת, אלא לפי כולם צריך לחלק:

כשהגוי בעלים באימא – צריך איבר שהורג,

אך דחה רב פפא – אין הבדל, ונחלקו בשניהם, כי הלימוד בשניהם דומה –

בבכור עצמו (כאמור) – "כׇל־בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל…" (במדבר ג, יג)

הרי אפילו בכור שנולד מת (נפל) עדיין צריך לתת לכהן?

תשובה – המוות אם האיבר יינטל אינו הסיבה לפטור אלא סימן,

(ג. 2-)

ר' אלעזר לא הגיע לבית המדרש,

(דילוג ג: 6+ עד שליש תחתון)

ג. סיפורי פסיקת הלכה

היו גויים שמסרו את הבהמות לאחותם הגרה שתגדלם ויתחלקו בוולדות (כמו מקרה 5 במשנה) –

ואמר רבא – פטורה מבכורה כרבנן, כי אין מי שפוסק כר"י שחייבת.

לרב מרי בר רחל היו בהמות, ועשה משהו סותר –

מצד אחד הקנה – כדי לבטל את קדושת הבכור כדי שלא יבואו לידי תקלה (שמישהו בטעות יגזוז או יעבוד בבהמה).

ומקשים – הרי כפי שמותר אפילו להטיל מום בבקטן לפני שנולד, ודאי שלכאורה מותר לגמרי למכור משהו לגוי?

תשובה – זה לא אותו דבר –

כשעושה מום – אמנם לא יוקרב אבל עדיין יש בו קדושת בכור מסוימת (ניתן לכהן, אסור בגזיזה ועבודה).

אך כשמוכר חלק לכהן – מבטל ממנו קדושת בכור לגמרי.

(הגענו למשנה בסוף ג:, עכשיו נחזור לשורה 6)

יש משנה (טז:) – שרחל שילדה מן עז (או להפך) – אין בכור כלל,

ואמר רי"ח – הוא אמנם בכור, אבל זה מום (שינוי זה מום).

ושואל ר' אלעזר – מה החידוש שזה מום?

תשובה – שם זה אולי דווקא כשדומה לדבר שאין בו בכורה,

תשובה –

מצד שינוי – ואז אכן קשה על רי"ח מה החידוש

(וזה לא "שרוע" כי הבדל בגודל העיניים הוא לא הבדל מהותי).

מצד שרוע (הבדל בגודל העיניים) – ואז צריך את רי"ח.

(ג: שליש)

[ניסיון ראיה שזה מדין שרוע –

(ג:באמצע)

דחייה – יתכן שזה מדין שינוי ולא שרוע

השיעור בכורות דף ג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לפדיון כפרות לאתר סיני ליחצו כאן

התרומה שלכם תורמת באופן ישיר להמשך לימוד הגמרא של אלפי מדי יום,

Download

(ב. במשנה – ג. 3+)

(הקדמה – חז"ל אסרו למכור בהמה גסה לגוי

סיבת האיסור – הגמרא בע"ז (טו.) מבארת שזה גזירה שאם ימכרו בהמות לגויים, בסוף גם ישאילו להם, והגויים יעבדו עם הבהמות בשבת – שזה אסור (רש"י כאן ביאר אחרת).

אם בכל זאת מכר – קנסו אותו לקנותו בחזרה, ואפילו עד פי 10 ממחירו.

[מקור – "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג, יג)].

א. המקרים במשנה שפטור, והחידושים בגמרא –

האימא של אחד והעובר של האחר –

כאן הגמרא לא מסבירה את החידוש,

בגמרא – מבחינת דיני בכורה ברור שהגוי פטור (הוא גוי),

בגמרא – החידוש לאפוקי מר"י שחולק –

שותפים בעובר –

בגמרא – כאן אין חידוש,

גם כאן היהודי צריך לקנות חזרה את החצי של הגוי,

את זה שלא קונסים שיתן לכהן בגלל שמכר לגוי – את זה כבר במקרה ה2.

אלא שכאן יש הווה אמינא נוספת שנגזור שיתן לכהן וזה מצד דיני בכורה – שאנשים שרואים שזה בכור עם אימא יהודיה + חצי מהבכור עצמו יהודי – לא יבינו למה הוא נותן לכהן, ולכן היה מקום לגזור שיקנה את החצי הגוי ויתן כדי שלא יטעו, קמ"ל שלא.

(ב. באמצע)

א. האם לר"י מותר למכור עובר?

הקדמה – המשנה בע"ז יד: מביאה מחלוקת לגבי מכירת בהמה שלא יכולה לעבודה –

לרבנן – אסור,

אבל – ר"י מתיר בשבורה – כי לא יכולה לעבוד,

הסברות – מצד אחד אולי מותר – כי כרגע הוא כמו שבורה (לא עובד) – אז אנשים יבינו שאותו מותר למכור אבל לא בהמה עובדת.

וכאן יש שתי גרסאות לסוגייה –

דחייה – הרי כאמור ר"י חולק על המשנה ואומר ששותפות לא פוטרת, וגם את זה המשנה לא הזכירה,

לרבנן – ברור שפטור (משתי סיבות – שותפים גם באימא וגם בוולדות)

לר"י – חייב (כי שותפות של גוי לא פוטרת)

ולכן אמנם העובר לא קדוש (אין קדושה לחצאין)

אבל מבחינת חיוב הממון – היהודי צריך לתת את חציו לכהן.

והנותן לו בקבלה (היהודי נתן לגוי לגדל ושותפים בוולדות

(לרבנן – ראינו במשנה (שקונה בחזרה אבל) לא קונסים שיתן לכהן

אך ר"י – חולק ואומר שאחרי שקונה בחזרה (אפילו בפי 10) – צריך לתתו לכהן

(יש כאן בעצם שתי קנסות וחומרא:

– לענייננו – רואים מכאן שאסור למכור!

(ב: 1+)

דחייה – כאן (כמו במקרה הראשון בברייתא) מדובר ששותפים גם באימא וגם בוולדות,

(ב: 9+)

בהתחלה מניחים שר"י מתיר למכור עובר כמו שמתיר שבורה, ועל זה אומרים:

דחייה – אולי גם ר"י אוסר למכור עובר (זה שונה משבורה).

הברייתא (שאת זה כאמור דוחים)

לסיכום – ר"י חולק על משנתנו ב2 או 3 נקודות:

(ב: באמצע)

ב. האם מותר למכור בהמה ריקנית לעניין זה שיתחלקו בעוברים העתידיים?

מצד אחד – אסור, כי היא לא שבורה,

ראיות:

דחייה – רבנן לא התכוונו לאסור משום הילדים העתידיים,

(ור"י ענה להם – אין חשש, כי אם היא שבורה אז היא גם לא ראויה להרבעה).

דחייה – זה שהיא לא ציינה לא אומר שמותר,

(ב: 4-)

דחייה – הכוונה שם שהעובר כבר קיים בבטן, ולכן ודאי אסור גם לר"י (כמו שגם הבנו את הברייתא בחלק הקודם).

(והראיה – שצריך לקנות חזרה את דמי העובר,

[1] כי אם לא שותפים באימא – גם ר"י יפטור מבכורה.

השיעור פדיון כפרות לאתר סיני הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת יהודית בת יוסף בריל ז"ל

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת בכורות לחץ כאן

(ב. במשנה – ג. 3+)

(הקדמה – חז"ל אסרו למכור בהמה גסה לגוי

סיבת האיסור – הגמרא בע"ז (טו.) מבארת שזה גזירה שאם ימכרו בהמות לגויים, בסוף גם ישאילו להם, והגויים יעבדו עם הבהמות בשבת – שזה אסור (רש"י כאן ביאר אחרת).

אם בכל זאת מכר – קנסו אותו לקנותו בחזרה, ואפילו עד פי 10 ממחירו.

[מקור – "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'" (במדבר ג, יג)].

א. המקרים במשנה שפטור, והחידושים בגמרא –

האימא של אחד והעובר של האחר –

כאן הגמרא לא מסבירה את החידוש,

בגמרא – מבחינת דיני בכורה ברור שהגוי פטור (הוא גוי),

בגמרא – החידוש לאפוקי מר"י שחולק –

שותפים בעובר –

בגמרא – כאן אין חידוש,

גם כאן היהודי צריך לקנות חזרה את החצי של הגוי,

את זה שלא קונסים שיתן לכהן בגלל שמכר לגוי – את זה כבר במקרה ה2.

אלא שכאן יש הווה אמינא נוספת שנגזור שיתן לכהן וזה מצד דיני בכורה – שאנשים שרואים שזה בכור עם אימא יהודיה + חצי מהבכור עצמו יהודי – לא יבינו למה הוא נותן לכהן, ולכן היה מקום לגזור שיקנה את החצי הגוי ויתן כדי שלא יטעו, קמ"ל שלא.

(ב. באמצע)

א. האם לר"י מותר למכור עובר?

הקדמה – המשנה בע"ז יד: מביאה מחלוקת לגבי מכירת בהמה שלא יכולה לעבודה –

לרבנן – אסור,

אבל – ר"י מתיר בשבורה – כי לא יכולה לעבוד,

הסברות – מצד אחד אולי מותר – כי כרגע הוא כמו שבורה (לא עובד) – אז אנשים יבינו שאותו מותר למכור אבל לא בהמה עובדת.

וכאן יש שתי גרסאות לסוגייה –

דחייה – הרי כאמור ר"י חולק על המשנה ואומר ששותפות לא פוטרת, וגם את זה המשנה לא הזכירה,

לרבנן – ברור שפטור (משתי סיבות – שותפים גם באימא וגם בוולדות)

לר"י – חייב (כי שותפות של גוי לא פוטרת)

ולכן אמנם העובר לא קדוש (אין קדושה לחצאין)

אבל מבחינת חיוב הממון – היהודי צריך לתת את חציו לכהן.

והנותן לו בקבלה (היהודי נתן לגוי לגדל ושותפים בוולדות

(לרבנן – ראינו במשנה (שקונה בחזרה אבל) לא קונסים שיתן לכהן

אך ר"י – חולק ואומר שאחרי שקונה בחזרה (אפילו בפי 10) – צריך לתתו לכהן

(יש כאן בעצם שתי קנסות וחומרא:

– לענייננו – רואים מכאן שאסור למכור!

(ב: 1+)

דחייה – כאן (כמו במקרה הראשון בברייתא) מדובר ששותפים גם באימא וגם בוולדות,

(ב: 9+)

בהתחלה מניחים שר"י מתיר למכור עובר כמו שמתיר שבורה, ועל זה אומרים:

דחייה – אולי גם ר"י אוסר למכור עובר (זה שונה משבורה).

הברייתא (שאת זה כאמור דוחים)

לסיכום – ר"י חולק על משנתנו ב2 או 3 נקודות:

(ב: באמצע)

ב. האם מותר למכור בהמה ריקנית לעניין זה שיתחלקו בעוברים העתידיים?

מצד אחד – אסור, כי היא לא שבורה,

ראיות:

דחייה – רבנן לא התכוונו לאסור משום הילדים העתידיים,

(ור"י ענה להם – אין חשש, כי אם היא שבורה אז היא גם לא ראויה להרבעה).

דחייה – זה שהיא לא ציינה לא אומר שמותר,

(ב: 4-)

דחייה – הכוונה שם שהעובר כבר קיים בבטן, ולכן ודאי אסור גם לר"י (כמו שגם הבנו את הברייתא בחלק הקודם).

(והראיה – שצריך לקנות חזרה את דמי העובר,

[1] כי אם לא שותפים באימא – גם ר"י יפטור מבכורה.

השיעור בכורות דף ב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קמא: שליש תחתון עד קמב. בסיום המסכת)

א. ת"ר – זה לא נחשב שלו, ולכן –

מקשים – והרי רי"ס בר"ח אמר שחצרו קונה לו שלא מדעתו

תשובות – מדובר שהוא עוד לא קנה:

ולמה לאחרים אסור הביצים אסורות מפני דרכי שלום?

תשובות –

ולמה לאחרים אסור מפני דרכי שלום? הרי אם יבוא מישהו לקחת אז ממה נפשך –

תשובה – מדובר שמי שבא לקחת הוא קטן, שלא חייב לשלח, ולכן לבעל השובך עדיין יש איסור לזכות, ואם הקטן יקח – אביו יחזיר לבעלים מפני דרכי שלום.

(קמא: 2-)

ב. סיפור עם עיקרון דומה –

לוי בר סימון מכר לרב יהודה קן עם אפרוחים וביצים שהיו בחצרו,

למה?

(וגם – כל זה טוב לאפרוחים שהתרוממו, אבל מה עם הביצים?)

תשובה – מדובר בקן של ציפור בר שהגיע לחצר של לוי מבחוץ, ולוי עצמו עוד לא זכה באפרוחים,

לכן צריך להקיש כדי שהאם תתרחק מהביצים והאפרוחים – וכך אין מצוות שילוח, וכך מיד תקנה חצרו של לוי ללוי

ועכשיו יכול רב יהודה הקונה לקנות ממנו בסודר.

(קמב. במשנה)

המשנה –

א. לא יטול את האם אפילו לא בשביל מצוות טהרת מצורע –

דיברנו על זה באריכות אתמול.

ב. התורה מסיימת את פרשיית שילוח הקן ב – "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".

ואומרת המשנה – אם על מצווה קלה כזאת יש כזה שכר,

בגמרא –

תניא דבי ר' יעקב – כשיש בתורה הבטחה לשכר (כאן ובכיבוד הורים) – הכוונה לעולם הבא.

ולמה אמר כך – כי ראה מעשה שאבא שלח את בנו להביא גוזלים, וקיים את שתי המצוות הנ"ל, ובכ"ז בחזרתו נפל ומת, אלא הכוונה לעולם הבא.

תשובה – מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה

תשובה – אם היה שכר בעולם הזה – היא היתה גם מגנה עליו שלא יהרהר וינזק,

תשובה – זה היה סולם רעוע, ובמצב שבו ההיזק קבוע (מצוי) גם שלוחי מצווה יכולים להינזק ("וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ (למשוח את דוד) וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" (שמ"א טז, ב)).

כי ראה מקרה כזה, וחשב שה' אמרו לשמור כאן בעולם הזה.

הדרן עלך פרק שילוח הקן, וסליקא לה מסכת חולין

[1] ראה בהקדמה שלנו בדף קלח באיזה רמה האיסור

השיעור חולין דף קמב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קמא.  במשנה למעלה – עד קמא: שליש תחתון)

(נתחיל במשנה השנייה בעמוד א)

הקדמה – בלאו הניתק לעשה אין מלקות (לפחות לא בהתחלה)

הנושא שלנו – האם גם שילוח הקן זה לאו הניתק לעשה?

המשנה – אם לקח את האם, האם לוקה?

חכמים – לא לוקה, כי זה לאו הניתק לעשה

ר"י – לוקה (וגם אין טעם כבר לשלח)

הגמרא – בעי ר' אבא בר ממל – למה ר"י לא פוטר?

דוחה ר' זירא – אולי הברייתא משובשת,

(קמא: 3+)

(ואילו לחכמים אין מלקות כי זה לאו הניתק לעשה –

דחייה – אולי גם שם זה כי זה עשה עצמאי – "תעזוב" לא בא רק אם עבר על הלאו אלא מצווה מראש לעזוב (וכן בשכחה).

אם חולק ספציפית כאן שהעשה לא בא לתקן – מובן –

אבל אם מסכים שזה לאו הניתק לעשה (וחולק באופן כללי) – לא מובן,

דחייה – אולי אכן כן משלח,

(עכשיו נחזור מקמא: שליש, לקמא. למשנה הראשונה)

מקור במשנה – "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח…"

מקשה ההוא מרבנן – אם זה מהכפלות, אז תלמד שצריך רק פעמיים?

עונה רבא – זה לא מהכפלות אלא מהמשמעות הפשוטה של "שַׁלֵּחַ" – אפילו 100, כי אתה צריך לדאוג שהיא תשתלח,

מקשה ר' אבא בריה דרב יוסף – למה צריך לזה לימוד,

תשובה – מדובר במצב שיש רק עשה ולא לאו,

קושיות – זה תלוי במחלוקת רבנן ור"י (שראינו בחלק א) האם זה לאו הניתק לעשה –

אבל עונה הגמרא חלקית –

ר"ל – "קיימו ולא קיימו" – רק אם קיים את העשה בפועל לא לוקה[1]

ולפי זה התירוץ מובן – ברגע שלקח את האם ולא קיים את העשה – הלאו כבר בוצע והתחייב במלקות, ונשאר רק העשה.

אבל רי"ח – "ביטלו ולא ביטלו" – לא מתחייב במלקות עד שיבטל בידיים את האפשרות לקיים את העשה (למשל שישחוט את הציפור).

אלפי זה התירוץ לא טוב – כי אפילו שכבר לקח את האם, עוד לא מתחייב במלקות עד שישחט את האם, ובינתיים זה עדיין עשה + לאו, וברור שטהרת המצורע לא דוחה, ולא צריך לזה לימוד.

ואז ברור שמותר לקחת לטהרת מצורע, ולא ייתכן שהפסוק בא לאסור את זה.

(קמא. שליש תחתון – "מאי אולמיה")

כיוון שהמצורע אסור בתשמיש[2] ("וישב מחוץ לאהלו" – ואהלו זו אשתו),

(הגענו שוב למשנה השנייה בקמא., שאותה ראינו, אז נקפוץ לקמא: שליש)

א. עד כמה משלחה – רב יהודה – שתצא מתחת ידו

ב. במה משלחה –

רב הונא – אפילו אם הלכה ברגליה

מקור – "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר" (ישעיהו לב, כ)

רב יהודה – דווקא שעפה בכנפיה (אך ברגליה לא נחשב).

מקור – בבהמות שילוח זה ברגל, כי זה דרכם,

סיפור – אדם אחד קצץ נוצותיה ושילחה ברגליה ואז צד אותה,

[למה גם הלקה וגם אמר לשלח שוב? הרי ראינו בחלק א שמי שעבר ולקח את האם:

תשובה – זה לרבנן, שצריך לתקן ולשלח,

(קמא: באמצע)

ג. עוד סיפור – אדם אחד שאל את רבא אם תימה (סוג עוף טהור) צריך שילוח

רבא התפלא – ברור שכן!

השיב האיש – כן! (על פי דקדוקי סופרים)

והשיב רבא שחייב, כמו שראינו במשנה אתמול (קמ:).

האיש שלח את הציפור, ואז רבא תפס אותה במצודה.

[1] מתי צריך לקיים את העשה כדי להינצל ממלקות?

[2] הפסוק עוסק ב7 הימים שאחרי הבאת הציפורים ושאחריהם נטהר.

השיעור חולין דף קמא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קלט: 8- עד קמא. במשנה למעלה)

א. מקור לאימא – ר' יצחק – כי "ציפור" זה דווקא טהורה (בניגוד ל"עוף")

שורת קושיות מפסוקים עם "ציפור" –

המקרים –

המילה "כל" מרבה.

המילה "כנף" מרבה.

המילה "כל" מרבה.

המילה "כנף" מרבה.

"שמיא" מוסיף גם ציפורים טמאות.

(קמ. 2+)

דחייה – אל תדייק שיש ציפור טמאה, אלא שיש ציפור אסורה:

הרי יש כבר לאו על אכילת טריפה

הרי גם לזה יש כבר לאו – מהפסוק הבא (שם יב) –

תשובה – כדי לעבור עליו בלאו + עשה.

(ולכאורה ניתן לענות כך גם לגבי טריפה, אלא ש"דבר הלמד מעניינו" – כלומר עדיף ללמוד לנושא שדומה יותר לנושא של הפסוק, וזה ציפור שנשחטה כדין, ולא שנמצאה טריפה)

(קמ. רבע)

שני דיוקים –

תשובה – "חיות" – הכוונה שהאיברים שלהם חיים,

(ואילו טמאות ברור שפסולות כי כלל אינן "ציפור")

תשובה – אל תדייק לפסול טמאות אלא לפסול ציפור אחרת:

דחייה – לטריפה יש מקור אחר לפסול:

תשובה חלקית – יש דעה שטריפה חיה, ואז א"א ללמוד מ"חיות".

[הלימוד –

וגם מחוץ למקדש יש את שני הסוגים – שעיר המשתלח בא לכפר, שתי הציפורים באות להכשיר את המצורע.

ולכן – כמו שבתוך המקדש – שניהם שווים שטריפה פסולה, כך מחוץ למקדש – כמו שבשעיר המשתלח טריפה פסולה, כך בשתי הציפורים.

(קמ. מתחת לאמצע)

בשניהם לומדים רק לציפור השחוטה,

(שעוד לא נגמר דינה (אם נגמר ודאי אסור)

(קמ. 9-)

ב. מקור שגם האפרוחים צריכים להיות טהורים

על פי רב כהנא – "וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ" – ולא לכלביך.

ג. רב כהנא עצמו הביא את זה כמקור לברייתא הבאה –

אפרוחים טריפה – פטור, אימא טריפה – חייב

תשובה – אין היקש כזה, שהרי אם היה – לא היה צריך מקור שאימא טמאה פסולה ("ציפור"), שהרי היינו לומדים מהאפרוחים.

(קמ: 1+)

עונה אביי – הכוונה שם שהאימא טריפה והאפרוחים לא, ובזה חייב.

מצד אחד – אם לא ימשיך לשחוט, האפרוח יהיה טריפה (נקב בוושט), ואז אין חיוב שילוח,

(קמ: 8+)

א. בעי ר' ירמיה – אם יש חציצה בין האם לאפרוחים/ביצים – האם נחשב רובצת?

(דילוג משורה 12 (מ"בעי ר' זירא") עד המשנה)

ב. משנה – אם היא מעופפת והכנפיים נוגעות בביצים – חייב.

ת"ר – מקור

בינתיים ראינו שאם יש חציצה אולי פטור, אפילו אם ממש יושבת.

(קמ: שליש תחתון, שורה 2 אחרי המשנה)

ג. רב יהודה – רב – אם יושבת תקועה בין שני ענפים באוויר מעל  הקן – חייב, ולא צריכה לגעת בהם

מביאים ברייתא –

גירסא א –

תשובה – הבנה ב – ביושבת ביניהם נוגעת מהצד (שזה חסר משמעות) ולא מלמעלה, ופטור,

דחייה – ייתכן שבענפים גם פטור,

(קמ: 6-)

גירסא ב – סדר הפוך:

דחייה – אפשר להבין כמו הבנה א שזה נגד רב)

דחייה – כנ"ל.

(חזרה מקמא. 5+ לקמ: שורה 12 – לבעי ר' זירא)

במשנה –

א. בעי ר' זירא – האם צריך את אותו מין? או שגם למשל יונה על ביצי תסיל חייב?

אביי – לומד ממשנתנו שחייב –

דחייה חלקית – אכן מדויק שחייב,

לסיכום ביניים –

(קמ: שליש)

ב. מהמשנה – קורא זכר (דרכו לדגור) – ר"א מחייב, חכמים פוטרים

(פשיטא – במשנה כתוב קורא זכר?

(פשיטא – במשנה כתוב קורא זכר?

לסיכום שני הסעיפים –

(כאן הגענו למשנה בקמ: אבל את כל זה כבר ראינו, ולכן נדלג לקמא. 5+)

הקשה ההוא מרבנן – לכאורה זה הפוך –

עונה רבא – כי יש ייתור:

אלא זה נכתב כדי להקיש בין האפרוחים והביצים כמו במשנה,

[1] כמו שראינו אתמול בברייתא בחלק ב

השיעור חולין דף קמ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קלח: 7- עד קלט:

א. מקור – "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם" (דברים כב, ו) – יש ציווי רק בעוף שאין מניעה לשלחו.

ומוסיף רבינא – מאותו טעם גם אין שילוח הקן בציפור שהרגה אדם

(קלט. 3+)

ב. באיזה מוקדשים מדובר (שאין מצוות שילוח)

זה אמנם לא מזומן,

[כמו המקדיש חיה (והתחייב בכיסוי הדם), ואח"כ הקדישה – זה לא פוטר מכיסוי]

(קלט. שליש)

אבל עדיין קשה – כשמרדה לכאורה ההקדש שלה התבטל,

רב (ור"ל) – לכן מדובר דווקא שהקדיש יונים למזבח

כי אם מדובר בבדק הבית – אכן ברגע שמרדה פוקעת קדושתה, ומצווה בשילוח,

(כי בדק הבית זה ממון הקדש, ואם ברחה – כבר לא נחשב ממונם.

שמואל (ורי"ח) – אפילו בהקדיש תרנולגת לבדק הבית

כי גם בבדק הבית הקדושה לא פוקעת, כי הקדושה לא תלויה בשליטת הגזבר אלא היא ישירות מול ה', וגם אם אבדה – היא עדיין בבית גנזיו איפשהו בעולם (לה' הארץ ומלואה)

(קלט. אמצע)

רי"ח – חייב באחריותם

ולכאורה המחלוקת היא – האם הקדושה פקעה:

תשובה – באמת לפי שניהם הקדושה לא פקעה (כי אם פוקעת ודאי שחייב באחריותם),

והמחלוקת – מדובר כאן שקודם אמר "הרי עלי" ורק אח"כ אמר על מנה מסוים – "הרי זו" לנדרי –

בקדושת מזבח – ודאי שחייב באחריות (ברייתא מפורשת שזה ההבדל בין נדבה ("הרי זו" – שלא חייב) לבין נדר ("הרי עלי" – שחייב).

המחלוקת האם זה כך גם בקדושת בדק הבית –

לרי"ח – חייב גם בבדק הבית,

והתנן (בערכין) – הקדיש בית לבדק הבית ונפל הבית – חייב!

תשובה –

לסיכום –

לגבי אם הקדושה פקעה –

קדושת הגוף – לא פוקעת

קדושת בדק הבית –

רב – פוקעת

שמואל, רי"ח ור"ל – לא פוקעת

לגבי אם חייב באחריותם –

לפי רב (שפוקעת בבדק הבית) – ודאי חייב,

לפי השאר ולפי רב כשלא פוקע –

"הרי זו" (נדבה) – לא חייב באחריות אפילו בקדושת מזבח,

"הרי עלי" (נדר) –

בקדושת מזבח – חייב

בקדושת בדק הבית –

רי"ח – חייב באחריות

ר"ל –

אם הושמד לגמרי – חייב,

(קלט. 6-)

קושיות:

אחרי פרשיית ערכין (ויקרא כז) מדובר על המקדיש שדהו,

ולכן משנים את הגירסא ברב המנונא –

בגלל הלימוד בברייתא הנ"ל.

(קלט: 6+)

במשנה –

כיסוי הדם – חיה ועוף, במזומן ושבאינו מזומן,

(יש דיון באחרונים האם מה שפוטר זה שהעוף בבעלותי או שהוא תחת שליטתי ומזומן לשימוש)

א. ת"ר – מקור לשאינו מזומן ועוד דינים –

כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר  לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ  אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים.

כִּי יִקָּרֵא – ולא צריך ללכת לחפש קן,

(ואם נקרה לפניו – ראינו אתמול מחלוקת באחרונים אם זה מצווה חיובית או קיומית).

קַן – "מכל מקום" – לרבות אפילו אפרוח או ביצה אחד (ולא דווקא אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים).

צִפּוֹר – טהורה (טמאה לא נקראת ציפור)

ואיפה –

לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ –

אבל בהמשך דוחה הברייתא – כי אפשר לרבות גם את זה מ"אוֹ עַל־הָאָרֶץ"

אבל מקשה הגמרא –

אז אם כן תרבה גם בשמיים? ("דֶּרֶךְ נֶשֶׁר בַּשָּׁמַיִם" (משלי ל, יט))

[ואגב – רב מתנה ענה לפפונאי – גם קן על ראש אדם נחשב (כי האדם נחשב אדמה),

ואגב זה מביאים עוד דברים שענה להם –

בְּכׇל־עֵץ – גם על אילן

אוֹ עַל־הָאָרֶץ – גם בבורות שיחין ומערות,

בקיצור – בכל מקום – גם ברשות הרבים והיחיד.

לסיכום למסקנה – מניין שמזומן פטור –

הברייתא – נלמד מלְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ

הגמרא – זה הפשט של כִּי יִקָּרֵא.

(קלט: שליש תחתון)

ב. במשנה – דוגמאות ציפורים שחייב או פטור –

חייב (לא מזומנות) – אווזים ותרנגולים שברחו וקננו לבד בפרדס

לא חייב (מזומן) – הנ"ל שקננו בבית, וכן יוני הרדיסאות (ביתיות)

לגבי היונים –

הרדיסאות – על שם הורדוס שביית אותם

הדריסאות – על שם שם של מקום

ואמר ר' חנינא שזה "מילין" –

דחייה – הייתכן?

השיעור חולין דף קלט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קלח. 6+ עד קלח: 7-)

א. כמה נותן –

במשנה – משקל 5 סלעים

"מלובן ולא צואי" – מסבירה הגמרא – נותן לו עם הלכלוכים אבל לא כולל אותם במשקל.

המקור – "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן־לוֹ" (דברים יח, ד) – שיהיה בו כדי מתנה – ומ5 סלעים ניתן להכין בגד קטן.

בגמרא – ריב"ל לא מסתפק במקור של המשנה (מי אמר שנתינה זה דווקא בגד קטן, אולי גם פחות?),

קושיות

תשובה – תפסת מרובה לא תפסת.

תשובה – "הוּא וּבָנָיו" – צריך בגד שמשותף לכה"ג ולכהן הדיוט, והציץ זה רק לכה"ג.

קשה – והרי גם האבנט לא משותף?

תשובות:

(קלח. באמצע)

ב. אמרנו שצריך 5 כבשים כדי להתחייב – מה אם גזז אחת אחת ומכר אותה אחרי הגזיזה?[2]

רב חסדא – חייב, מספיק שהיו לו 5 כבשים, ואין צורך שיהיו כעת בסיום הגזיזה (אפילו שהחיוב המצווה הוא בסוף הגזיזה).

ר' נתן בר הושעיא – פטור, מתחייב רק בסיום גזיזה של 5 כבשים שעדיין שלו.

מקשים על ר' נתן מהמשנה – הלוקח גז מגוי – פטור,

והרי כל כבש שסיים מיד חוזר לבעלות הגוי, אז אין 5 כבשים בבת אחת בסיום הגזיזה?

עונה רב חסדא לטובת ר' נתן – תדייק שחייב רק אם קנה את הצאן לא רק לשעת הגזיזה אלא ליותר זמן (למשל חודש) עד שסיים לגזוז את כל ה5.

(קלח. שליש תחתון)

ג. הקונה את הגז (במחובר) –

קנה מגוי – כאמור פטור (אינו "צֹאנְךָ").

קנה מיהודי – אם היהודי השאיר לעצמו חלק – המוכר חייב, לא השאיר לעצמו – הקונה חייב.

מיהו התנא ש"שיור" אצל המוכר מחייב את המוכר בהכל?

דוחה רבא – הרי ר"י אמר זאת רק אם הבעלים התחיל לקצור לפני המכירה, שכבר התחייב בפאה על הכל – גם על העצים – ולכן אם השאיר לעצמו משהו נשאר לו החיוב המקורי.

(וגם – עדיין לא מובן למה בכלל חייב אם זה לא "צֹאנְךָ"?)

כשקונה מגוי – לגוי מעולם לא היה חיוב, וגם לקונה של הגז אין חיוב, כי אינו צֹאנְךָ.

אבל כשקונה מיהודי – הרי המוכר היהודי היה אמור להתחייב אם לא היה מוכר,

ולא סביר שהתכוון למכור בצורה שתפטור את הכבש לגמרי,

וזה מסביר את עניין השיור –

ועכשיו לשאלה – כמו מי סוברת משנתנו –

ד. דינים שלא הזכרנו במשנה –

קנאו בשינוי (כמו גזל),

וראינו בדף קלו: למעלה (ושם אמרנו שנסביר כשנגיע לקטע בגמרא) –

הבנה א – שזה כי לא מפרישים ממין על שאינו מינו (כי ר' אילעאי לומד מתרומה)

אבל דחתה הגמרא – זכרים ונקבות לא נחשב שני מינים

אלא הבנה ב – לפי המשנה מפרישים ממין על שאינו מינו (המשנה לא כר' אילעאי)

(קלח: תחילת הפרק)

א. הקדמה –

הפסוקים – דברים כב, ו-ז –

כִּי יִקָּרֵא קַן־צִפּוֹר  לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכׇל־עֵץ  אוֹ עַל־הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל־הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל־הַבֵּיצִים, לֹא־תִקַּח הָאֵם עַל־הַבָּנִים.

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת־הָאֵם וְאֶת־הַבָּנִים תִּקַּח־לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

ובפשטות יש כאן 3 דברים –

לא לקחת את שניהם,

(ויש דיונים במפרשים ב3 הדברים האלו יש לאו, עשה, דרבנן).

אופי המצווה –

חוות יאיר – מצווה חיובית (חייב לשלח את האם, גם כשלא רצה לקחת את הבנים)

חזון אי"ש – מצווה קיומית (רק אם רוצה לקחת).

ב. המשפט של היקף החיוב כאן ובפרקים הקודמים –

אומרת המשנה –

את המשפט הזה ראינו ב5 הפרקים האחרונים –

בפרק ה (עח.) – לגבי איסור "אותו ואת בנו" (שם כן נוהג במוקדשים)

ר' אבין ור' מיישא – ברוב הנושאים זה לא חידוש מלבד כמה דברים:

ורק בראשית הגז זה חידוש – לאפוקי מר' אילעאי שפוטר בחו"ל כי למד גז"ש מתרומה (קלו.)

ורק ב"אותו ואת בנו" זה חידוש, כי היינו חושבים שכיוון שהאיסור נמצא באמצע פרשייה שמדברת על קרבנות – אולי יהיה תלוי במקדש, קמ"ל שלא.

[הפסוקים – ויקרא כב –

באלו שהם רק בחולין – צריך את זה כדי ללמד שזה אכן רק בחולין

ובאלו שהם בחולין מוקדשים –

באותו ואת בנו – זה גם נצרך, לא כדי להשמיע שזה גם בקודשים אלא כדי להשמיע שזה גם בחולין (כנ"ל)

רק בגיד הנשה – זה פשיטא, האם משום שהוקדש יפקע האיסור?!

קשה – גם שם זה חידוש,

והחידוש שם –

הבנה א – שהקדושה חלה לפני האיסור, והחידוש שגיד הנשה חל אח"כ אפילו שזה איסור על איסור

הבנה ב – החידוש שהקדושה לא חלה כבר מההתחלה, ולכן איסור הגיד חל קודם.

תשובה – הרי כל הסיבה שהעמדנו את המשנה כך שם, זה כדי שיהיה חידוש,

[1] ואמנם לכתחילה האבנט הוא 32 אמא אבל בדיעבד אפשר קטן יותר – שיקיף את הכהן פעמיים (תפארת ישראל על המשנה).

[2] פירשנו כרש"י – שמכר כל פעם את הכבש והשאיר לעצמו את הצמר, אבל הרמב"ם (ביכורים י, טו) מפרש שכל פעם מכר את הצמר.

[3] רש"י – יעשה פאה בתבואה וזה יתפוס גם לאילנות, ר"ש משאנץ – יעשה פאה באילן שהשאיר על שאר האילנות.

[4] אמנם זה שונה, כי בקיבה – גם בלי שהמוכר לא יתכוון למוכרה – הוא פשוט לא יכול למוכרה כי היא כבר של הכהן. כאן לעומת זאת זה תלוי בזה שנניח שהמוכר לא התכוון למכור בצורה שתפטור את הכבשים מראשית הגז.

השיעור חולין דף קלח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.