הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

 (השיעור היום מועבר על ידי הרב דובי שחור)

(קכו: 6- עד 11-)

היום נחלק את השיעור לשלושה חלקים.

בחלק הראשון נדבר על עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, בחלק השני נדבר על צב ועל עוד כמה חיות כמו נחש.

ובחלק השלישי נדבר על טומאה של אבר ובשר שנתלשו אבל לא לגמרי מבהמה.

אז נתחיל בחלק הראשון – וכמו שאמרנו נדבר בחלק הראשון על עכבר שחציו אדמה וחציו בשר.

חז"ל הבינו שיש כזה יצור. למרות שהיום לא מוכר לנו דבר שכזה שיכול להווצר מהאדמה. וכבר העיר על הדבר הרש"ר הירש: שחז"ל היו חכמי התורה ואת המומחיות שלהם במדע לא קיבלו בהכרח במסורת. אלא שחז"ל התיחסו אל המדע כפי שהכירו אותו חכמי המדע בדורם.

המשנה לימדה שמי שנוגע באיזור של העכבר שהוא בשר נטמא – ומי שנוגע בחלק של האדמה נשאר טהור.

הבריתא מלמדת אילו עכברים מטמאים במותם. ובסוף מתיחסת גם לעכבר של המשנה.

לכן התורה כותבת "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ" רק בארץ ולא בים.

אבל אז נשאלת השאלה יתכן שאם עכבר היבשה שירד לים יהיה אולי טהור?

או שניתן לדרוש בדרך אחרת – מקישים לחולדה, כמו שחולדה פרה ורבה, כך רק עכברים שפרים ורבי – כלומר עכברים רגילים יטמאו. אבל עכבר שאינו פרה ורבה כמו העבר שחציו בשר וחציו אדמה – דינו שלא יטמא – כי אינו פרה ורבה.

בגלל ההתלבטות הזו – אומרת התורה "בשרץ" – לרבו גם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שיטמא כמו כל העברים.

על דברי הבריתא שאל אחד מבני הישיבה את רבא: אפשר אולי לדרוש שהמילה "בשרץ" תלמד שגם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה יטמא, והמילה "השורץ" תלמד שגם עכבר הים יטמא כי גם הוא שורץ! ואם תשאל הרי כתוב "על הארץ" נגיד שעכבר הים יטמא רק כאשר הוא על הארץ כלומר ביבשה. ואז הדרשה תהיה ממש הפוכה לדברים שלמדה הבריתא! ענה רבא לאותו שואל – אם הים מוגדר כמקום טומאה ממילא מה אכפת לי אם השרץ הוא על הארץ או השרץ הוא ביבשה.

קושיא נוספת שנשאלה – הרי המילים "על הארץ" נצרכות לדרשה אחרת – שמלמדת שאם לאדם יש ספק אם נגע בטומאה שצםה על פני המים שהוא טהור. אז אם כך הדרשה אינה פנויה ללמד שעכבר הים לא מטמא.

עד כאן החלק הראשון.

נסכם:

הגמרא התלבטה – האם עכבר הים יטמא – ולמדנו מהדרשה שעכבר יבשתי מטמא במותו.

בנוסף התלבטה הגמרא – עכבר יבשתי שירד לים, יטמא בעודו במים? והתשובה שכן.

בנוסף למדה הגמרא שהמילה "בשרץ" מרבה לטומאה גם עכבר שחציו בשר וחציו עפר שמטמא.

אחד מהתלמידים הקשה על רבא: אפשר אולי לדרוש שהמילה "בשרץ" תלמד שגם עכבר שחציו בשר וחציו אדמה יטמא, והמילה "השורץ" תלמד שגם עכבר הים יטמא כי גם הוא שורץ! ענה רבא לאותו שואל – אם הים מוגדר כמקום טומאה ממילא מה אכפת לי אם השרץ הוא על הארץ או השרץ הוא ביבשה. ובסוף שאלנו הרי המילים "על הארץ" נדרשות כבר לדרשה אחרת, ותירצנו שכתוב פעמיים "על הארץ".

ועכשיו לחלק השני – החלק השני מתחיל באמצע עמוד א' ארבע שורות מעל הרחבות.

כאשר התורה דיברה על הצב שמטמא במותו – נכתב: "ואת הצב למינהו" – כלומר שיש עוד מינים שמטמאים. ואכן הבריתא מלמדת שגם עוד בעלי חיים, כמו הָעַרְוַָד, בן הנפילים והסלמנדרא גם הם מטמאים.

על הדברים האלו אמר רב הונא בן תורתא – שפעם כשהלך למקום בשם ועד – וראה שהיה נחש כרוך על הצב – ואחרי זמן יצא מזיווגם – ערוד. וכשסיפר זאת לרבי שמעון החסיד הוא הסביר לו שהקב"ה אמר שהם – אנשי הועד שהכליאו סוגי חיות שונים ורצו לגרום שתבוא בריה שלא ברא, אף הקב"ה יביא להם בריה שלא ברא כלומר את הרעוד שנושך וממית.

הגמרא מקשה על הדברים – הרי למדנו בבריתא שכל בעלי החיים שדרך זיווגם וזמן ההריון שלהם שווה יכולים להוליד אחד מהשני, אבל אם דרך הזיווג או זמן ההריון שונה – לא יתכן שילדו מההכלאה. וכאן הנחש דרך זיווגו וזמן ההריון שלו שונה מצב, ובכל זאת בסיפור יצא מהם הערווד!

רבי עקיבא כשהיה מגיע לפסוק של הצב למינהו – היה אומר: "מה רבו מעשיך ה'" ומשבח את הקב"ה: "יש לך בריות שגדלות בים, ויש לך בריות שגדלות ביבשה. אלו שגדלות בים לא יכולות לחיות ביבשה וגם להיפך אלו שגדלות ביבשה אינם יכולות לגדול בים. אחרת ימותו.

מגיוון שדיברנו על תנאי מחיה שונים לחיות שונות מביאה הגמרא בריתא שאומרת שלכל בריה שיש ביבשה יש כדוגמתה גם בים, חוץ מהחולדה. רבי זירא מוצא לדבר רמז מהפסוק "האזינו כל יושבי חָלֶד" – כלומר שהארץ מכונה חלד-חולדה כי זהו המין היחיד שחי דוקא ביבשה בארץ ולא בים.

רב הונא בנו של רב יהושע העיר שהעלי החיים המכונים "ביברי" שמצויים באיזור העיר נָרַש – נחשבים כיצורי מים ולא יצורי יבשה.

מכיוון שהזכרנו את העיר נרש – מצטטת הגמרא כמה אמוראים שקיללו את העיר הזו מכיוון שיושבה היו רשעים. רב פפא קילל אות העיר שתהיה בשמתא-בנידוי, מהחלב עד העור והאליה, כלומר, כל אנשי העיר כל כל מרכיביהם – מקטן ועד גדול. ומסיים רב פפא בפסוק בירמיהו שמשמש כתוכחה שלו לתושבי נרש "ארץ ארץ ארץ שמעי דבר ה'" כביכול הפסוק מתיחס אליהם – לא אבה נרש שמוע דבר ה'.

רב גידל בשם רב מוסיף ללמד עד כמה אנשי נרש היו רשעים – אם נישק אותך אחד מבני העיר נרש – תספור את שינך אולי הוא גנב לך אחת מהן. ואם אחד מבני נהר פקוד התלווה אליך, כנראה שזה בגלל שהוא חומד את הבגד היפה שאתה לובש, ומחכה להזדמנות לגנוב ממך אותה. ואם בן פומפדיתא מתלווה אליך, שנה את מקום הלינה שלך ע"מ שלא ידע ויגנוב ממך דברים.

עד כאן החלק השני. נסכם.

למדנו שלא רק הצב מטמא אלא מינים נוספים שנתרבו ממנו בפסוק – והם הָעַרְוַָד, בן הנפילים והסלמנדרא .

רב הונא בן תורתא סיפר על הערוד שנושך וממית, וראה שנוצר מצב ונחש, ורבי שמעון החסיד לימד אותו שלמרות שהדבר נגד חוקי הטבע שיצא משהו מכזה זיווג בכל זאת הקב"ה עשה נס בתוך נס כדי להביא פורענות על הרשעים שמרביעים שני בעלי חיים כאלו באיסור.

רבי עקיבא היה משבח את הקב"ה על המגוון של בעלי החיים ושלכל אחד יש בדיוק את תנאי המחיה המדוייקים להם הוא צריך, במים בישבה באוויר או באש.

ראינו שלכל בריה שיש ביבשה יש כדוגמתה גם בים, חוץ מהחולדה. רבי זירא הביא לדבר רמז מפסוק.

והזכרונו את בעלי החיים שליד נרש שנישבים כיצורי מים, ועל כך שאנשי נרש היו רשעים, ולכן האמוראים קיללו אותם. בנוסף הזכרנו עוד כמה אנשים מכמה מרומות שיש להזהר מהם שלא יגנבו ממך דברים.

ועכשיו אנחנו עוברים לחלק השלישי – החלק השלישי מתחיל במשנה בתחתית עמוד א.

המשנה עוסקת בדיני טומאה שח אבר או בשר שנתלש מן הבהמה, אבל עדיין מחובר בחיבור כלשהו לבהמה. מחדשת המשנה שאם אותו איבר או בשר שנתלשו מהבהמה ועדיין תלויים ומחוברים לגוף הבהמה בחיבור קטן, אותו איבר או את אותו בשר, להיחשב כאוכל במידה שחשב להאכילם למשל לגוי, ולכן יקבלו טומאת אוכלים. על מנת לקבל את הטומאה אותו איבר או בשר חייבים להיות מוכשרים לטומאה ע"י כך שירטבו באחד משבעת המשקים שמכשירים לקבל טומאה.

במידה והבהמה מתה ללא שחיטה כשרה, הבשר שהדלדל טהור, וצריך הכשר כדי להיטמא.

על תחילת דברי המשנה שהבשר והאיבר המדולדלים יכולים לקבל טומאת אוכלים, מדייקת הגמרא, שמדובר דוקא בטומאת אוכלים שהיא טומאה קלה, אבל טומאת נבלה, כלומר טומאת איבר מן החי שמסוגלת לטמא אדם וכלים, אין להם.

אבל עדיין מסתפקת הגמרא באיזה אופן מדברת המשנה, מכיוון שאם המשנה מדברת על מצב שהאיבר והבשר המדולדלים יכולים להתרפא ולהתאחות בחזרה, אז אין סיבה לטמא אפילו טומאת אוכלים, מכיוון שהם יכולים לחזור ולהיות כחלק מגוף הבהמה, שאינו מטמא בחייה. ומצד שני, אם תגיד שאותו איבר או בשר מדולדלים אין להם פוטנציאל להתאחות עם גוף הבהמה, ממילא – למה טימאנו אותם רק בטומאת אוכלים, לכאורא זהו איבר מן החי שדינו שמטמא כנבלה.

עונה הגמרא – באמת מדובר במצב שאין לאותו איבר או בשר סיכוי להתאחות חזרה עם גוף הבהמה, והסיבה שבגללה טימאנו אותם רק בטומאת אוכלים ולא בטומאת נבלה, היא בגלל גזירת הכתוב.

כתוב בפסוק של נבלה :"וכי יפול מנבלתם", כלומר, רק בשר שנפל לגמרי מן הבהמה יטמא בטומאת נבלה, אבל אם עדיין יש חיבור אפילו קלוש, טומאת הנבלה לא תחול על אותו בשר.

נסיון נוסף לסייע לדברי שמואל, מברייתא עם עיקרון דומה.

מדייקת הגמרא שהברייתא דיברה דוקא על כרוב ודלעת, שברגע שהם מיובשים הם כבר לא ראויים לאכילה, ולכן אין להם תורת אוכל. אבל ירקות או פירות אחרים, שכן ראויים לאכילה כאשר הם מיובשים, דינם לכאורא שיטמאו טומאת אוכלים גם אחרי שהתייבשו אפילו אם הם מחוברים לקרקע.

מנסה הגמרא להבין על איזה מקרה דיברה הברייתא שבו דוקא כרוב ודלעת לא מקבלים טומאת אוכלים, אבל שאר פירות כן יקבלו טומאת אוכלים אחרי שהתייבשו, אפילו כשהם עדיין מחוברים לקרקע .

אם מדובר שהפירות עצמם יבשו, וגם העוקצים שלהם יבשים, אז פשוט שהם יקבלו טומאת אוכלים כי הם נחשבים כתלושים ואין פה שום חידוש, אלא החידוש הוא שהברייתא מדברת על מקרה שבו אמנם הפירות יבשים, אבל העוקצים שלהם עדיין לחים. ואז למרות שלעניין שבת קציצה של כזה פרי תחשב כקוצר בשבת לכל דבר ועניין, כלומר, שהפרי נחשב כמחובר, אבל לעניין טומאת האוכלים יחשב הפרי כתלוש. אז הנה ראיה לדברי שמואל שתאנים שהתייבשו בעודם על העץ, מטמאות טומאת אוכלים, למרות שמי שיתלוש מהם בשבת יתחייב בחטאת.

הגמרא לא מקבלת את הדברים, יתכן שהברייתא דיברה באופן שהכל התייבש, גם הפרי וגם העוקץ. והרי שאלנו, הרי זהו דבר פשוט – מה החידוש? החידוש הוא בחלק השני של הברייתא, שאם קצץ אתה הכרוב והדלעת על מנת ליבשם, למרות שאין בכוונתו לאכול אותם, אלא להשתמש בהם ככלים, אף על פי כן הם מטמאים בטומאת אוכלים. ולכן המסקנה- אין ראיה מהברייתא של הכרוב והדלעת לשיטת שמואל.

לסיום – מקשה הגמרא קושיא מברייתא שבה כתוב שעץ שנשבר בו ענף ונתלש ממנו ועל אותו ענף יש פירות, אותם הפירות נחשבים כתלושים לכל הדינים, מכיוון שהם לא מחוברים בשום דרך לעץ.

עונה הגמרא, כל דבר כעניינו. ולא בהכרח הדינים שח הרישא ושל הסיפא שווים. ובאמת, לעניין טומאת אוכלים, יחשבו הפירות היבשים שמחוברים לאילן כאילו הם מחוברים, וממילא אין סתירה לדברי שמואל.

עד כאן החלק השלישי והאחרון.

נסכם בקיצור את מה שלמדנו היום.

בחלק הראשון – הגמרא התלבטה – האם עכבר הים יטמא – ולמדנו מהדרשה שעכבר יבשתי מטמא במותו. בנוסף לימדה הגמרא עכבר יבשתי שירד לים ממשיך לטמא כמו ביבשה.

בנוסף למדה הגמרא שהמילה "בשרץ" מרבה לטומאה גם עכבר שחציו בשר וחציו עפר.

בחלק השני למדנו שלא רק הצב מטמא אלא מינים נוספים שנתרבו ממנו בפסוק – הָעַרְוַָד, בן הנפילים והסלמנדרא .

רב הונא בן תורתא סיפר על הערוד שנושך וממית, ושנוצר מצב ונחש.

רבי עקיבא היה משבח את הקב"ה על המגוון של בעלי החיים ושלכל אחד יש בדיוק את תנאי המחיה המדוייקים להם הוא צריך, במים בישבה באוויר או באש.

למדנן שלכל בריה שיש ביבשה יש כדוגמתה גם בים, חוץ מהחולדה. רבי זירא הביא לדבר רמז מפסוק.

והזכרנו את בעלי החיים שליד נרש שנחשבים כיצורי מים, ועל כך שאנשי נרש היו רשעים, ולכן האמוראים קיללו אותם. בנוסף הזכרנו עוד כמה אנשים מכמה מקומות שיש להזהר מהם שלא יגנבו ממך דברים.

ובחלק השלישי למדנו במשנה שאיבר ובשר שמדולדלים בבהמה מטמאים טומאת אוכלים. אבל אינם מטמאים טומאת נבלה. הסיבה לדבר היא גזירת הכתוב שטומאת נבלת מטמאה רק כאשר האיבר או הבשר מנותקים לגמרי.

למדנו את דינו של שמואל, שתאנים שיבשו בעודן מחוברות על העץ, מצד אחד יחשבו כמנותקות, ולכן יטמאו טומאת אוכלים, מצד שני יחשבו כמחוברות נפקא מינה להלכות קוצר בשבת. הדין של שמואל מקבל סיוע ממשנתנו, שמחשיבה איבר מדולדל כתלוש לעניין טומאת אוכלים אבל מחובל לעניין טומאת נבלה.

נסיון של הגמרא לסייע לדברי ששמואל מהברייתא של הכרוב והדלעת לא צלח. וגם הקושיא שהקשינו על שמואל מברייתא נדחתה.

עד כאן להיום.

כל טוב.

השיעור חולין דף קכז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אמו של אחד הלומדים,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(קכה: 10- עד קכו: 6-)

המשכים מאתמול:

סיימנו אתמול שלר' יוסי לפי אביי – טומאה לא בוקעת ועולה. עכשיו נוכיח ונקשה.

מצד אחד – הוכחה שטומאה לא בוקעת ועולה:

משנה אהלות ד, ב:

עקרונית הטומאה לא יוצאת,

ומדויק: אם אין בתא גובה טפח –

בכל מקרה הבית טהור, כי הטומאה בוקעת ועולה.

ור' יוסי בברייתא חולק ואומר: הבית טהור.

ומסבירה הגמרא שחולק על שתי הסיבות:

1. לא גוזרים כאן "מפםני שדרך טומאה לצאת", כי יכולה גם לא לצאת (למשל אם ישרוף).

2. לא אומרים שהטומאה בוקעת ועולה.

מצד שני קשה – לכאורה במשנה אחרת אומר ר' יוסי שכן בוקעת ועולה:

משנה אהלות יא, יז:

ר"מ – אמנם הטומאה עצמה בחוץ, אבל – שתי חומרות:

רי"ס – "רואין, מכנגד המשקוף ולפנים – הבית טמא, ולחוץ – הבית טהור".

לכאורה הכוונה:

בכל אופן רואים : אם הטומאה כן בבית ממש – הבית טמא,

(ישד עוד 2 דעות של ר' אלעזר ור"י בן בתירא אבל לא ניכנס אליהם).

דחייה: באמת, גם אם כל הכלב בתוך הבית, הבית טהור, כי הטומאה לא בוקעת ועולה.

(ועל מה רי"ס אמר "רואין"? מה יש לראות כאן? פשוט מסתכלים איפה הפה נמצא?

(קכו. 2-)

למדנו אתמול שלר' יוסי אהל (מהסוג הראשון) נחשב מגע.

שאומר ר"ש בברייתא – רקב מטמא באוהל ומשא, אך לא במגע.

(קכו. רבע)

א. ברייתא – מקור:

"הנוגע בנבלתה יטמא על הערב" –

בנבלתה – בבשר, ולא בקולית סתומה.

יטמא – היו"ד מיותרת ומרבית טומאה גם בקולית (שומר),

מתי כן ומתי לא? אם אפשר לגעת בבשר (סדוקה), גם הקולית מטמאת.

ב. שאלה: אם צריך אפשרות לגעת בבשר – למה בהמה בעורה או כליה בחלבה מטמאים במגע?

תשובה :

ג. שאלה: רב אושעיא – אם חשב לעשות סדק ולא עשה – האם נחשב שעשה?

(קכו. במשנה)

נשלים בהמשך בעז"ה.

השיעור חולין דף קכו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לכבוד יום הולדתה של שרה הי"ו, לוגר מלומדי הדף היומי בקבוצה זו

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(קכד: במשנה למטה קכה: 10-)

משנה: קולית עצם מטמאת במגע (ומשא). אבל יש הבדל:

בטומאת מת ומוקדשים (פיגול ונותר) – גם סתום מטמא.

במת – כי גם עצם מן המת מטמאת, גם בלי בשר כלל (נראה את החידוש בהמשך).

בטומאת נבלה – רק בסדוק.

בנבלה רק הבשר מטמא, והעצם לא "שומר" שלא ניתן לגעת בבשר, לכן רק סדוקה. [1] (חידוש).

א. למה הקולית לא מטמאת גם באוהל?

תשובות :

1. רב יהודה בריה דר' חייא –שאין כזית בשר, ולכן זה לא מטמא באוהל.

2. ר' יוחנן – אכן מטמא באוהל.

תוך כדי הדיון אומרת הגמרא:

ב. לא מדובר ב"איבר"

A. כי אם היה מדובר באיבר:

1. אז צריך לטמא באוהל (והרי רב יהודה בריה דר' חייא אמר שלא!)

2. אז גם בנבלה צריך לטמא גם בסתומה.

B. ולמה זה לא מוגדר כאיבר?

לכאורה ברור שזה לא, כי הרי אין בשר בחוץ,

1. רב יהודה בריה דר' חייא: כי מח מבפנים לא מעלה ארוכה

(וזה חידוש המשנה שלכן אין אוהל)

2. עקרונית מח מבפנים כן מעלה ארוכה מבחוץ, אבל כאן לא, כי:

a. אביי: שפה (חתך לרוחב סביב העצם (בלי לסדוק))

b. ר' בנימין בר גידל – רי"ח: במקשקשת (יבש, ולא מעלה ארוכה).

(קכה. 7-)

א. משנה באוהלות (ג, א): נוגע בחצי זית +מאהיל על חצי זית או חצי זית מאהיל עליו – מצטרף.

a. [יש נוגע וחוזר ונוגע (דעת חכמים, ור' דוסא בן הרכינס חולק)].

b. וגם: נגיעה ואוהל הם אותו שם ולכן מצטרפים.

אך קשה מהסיפא: הנוגע בחצי זית + גג מאהיל עליו ועל עוד חצי זית – לא מצטרף וטהור.

רואים שזה לא אותו שם!

1. אכן בדרך כלל אוהל אינו מגע.

2. [לא כתוב בגמרא, אבל ע"פ רבא מתשובה הבאה (ר' יוסי) אפשר לחלק:

רישא: כשמאהיל על הטומאה או להפך – מגע (ועל זה דיבר רי"ח במשנה),

(קכה: 5+)

ב. ר' יוסי (2 ברייתות בהן סובר שאוהל = מגע):

A . ר' יוסי: מלוא תרווד רקב מטמא במגע, משא ובאוהל.

איך מטמא במגע? הרי נוגע רק בחלק מהגרגירים? אלא כנראה שהכוונה למאהיל על הרקב.

אך קשה : אז למה הברייתא מזכירה פעמיים אוהל?

1. רבא: מגע: כשמאהיל על הטומאה ולהפך,

(ולפי"ז גם רי"ח על הקולית של המשנה התכוון רק במאהיל ולא בהמשכה).

2. אך אביי: מגע: אוהל מתחת לטפח,

B . ר' יוסי: אם שם רשת סורגים באוויר מעל מת –

רבא : רואים שמאהיל נקרא נוגע.

אך דוחה אביי: גם כאן ייתכן שכן מדובר מתחת לטפח, ולכן נחשב נוגע כנ"ל.

אך קשה: אם מדובר מתחת לטפח, למה הנוגע מעל החלק האטום לא נטמא?

ובדף הבא נדון בכך יותר – האם טומאה טמונה בוקעת ועולה.

[1] קולית סתומה לא מטמאת במגע בגלל שהיא סתומה. וברש"י קיט. ד"ה ואי בשומר למדנו שגם קולית שנפתחה לא מטמאת כי אם היא נפתחה היא כבר לא שומרת. אז מתי קולית יכולה לטמא במגע?

השיעור חולין דף קכה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

השיעור מוקדש לכבוד יום הולדתה של שרה הי"ו, לוגר מלומדי הדף היומי בקבוצה זו

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(קכג: 3- עד קכד: במשנה למטה)

A . הקושיא:

ת"ק – חותך רצועות מלמעלה למטה, עד הארץ + מגרד את הטיח החיצוני.

וקשה מר"מ על ר"ל: רואים שבדעץ ר"מ אפילו שלמטה מחובר – לא נחשב כאילו לא חתך!

תשובות :

1. ר"ל יכול לסבור כת"ק.

2. גם לר"מ – שם מדובר בתנור שעוד לא נטמא ורוצים למנוע ממנו מלהיטמא. אך אם כבר נטמא – גם לר"מ חותך עד הסוף – כמו ר"ל.

(קכד. רבע)

B . גופא : קושיא על משנה ז שם ממשנה א:

איך מטהרים תנור:

אז למה אצלנו ת"ק במשנה ז דרש להוריד עד הסוף?

C . סיום משנה א – "ושייריו ברובו",

(קכד. במשנה)

משנה:

רישא – יש כזית – לא בטל (טמא).

סיפא – שני חצאי זיתים –

רי"ש – לא בטלות.

ר"ע – בטלות.

ומודה ר"ע – בשני חצאי זיתים על קיסם שמטמאים.

א. מתי בשר על העור בטל אל העור?

משנה:

רישא – יש כזית – לא בטל (טמא).

סיפא – שני חצאי זיתים –

רי"ש – לא בטלות.

ר"ע – בטלות.

רי"ח – מה שאמרו שלא בטל – זה ע"י חיה, אך ע"י סכין בטל.

כלומר: בחצי כזית: סכין כן, חיה – מחלוקת: לרי"ש לא בטל, לר"ע בטל (כמו שראינו בדף קכב) [1].

האם זה נכון גם על הרישא?

A. ר' אמי – על הסיפא.

אבל כזית לא בטל גם ע"י אדם.

B. עולא-רי"ח, וכן רבין והנחותי – גם על הרישא,

קשה : רב נחמן ור' אמי – לא ייתכן שכזית ומעלה בטל!

תשובה : (ע"פ רב פפא) מדובר בכיזת מרודד, אבל לא מרודד לא בטל.

(קכד: 1+)

ב. טומאת מגע בשני חצאים (האם "יש נוגע וחוזר ונוגע" והאם משא תלוי במגע)

הדעות:

למה שלא יטמא במגע?

יש מחלוקת: האם "יש נוגע וחוזר ונוגע"

אהלות ג, א – שני חצאי בשר מן המת בתוך אוהל:

ר' דוסא – טהור (אין מאהיל וחוזר ומאהיל, אלא צריך שהשיעור יהיה אחד).

חכמים – טמא (יש מאהיל וחוזר ומאהיל).

ר"ע שמטמא בקיסם – כחכמים – יש נוגע וחוזר ונוגע.

רי"ש שמטהר במגע בשני חצאי זיתים:

1. בר פדא:

2. רי"ח:

(יוצא שר"ע מקל בביטול אל העור, אך רי"ש מקל במגע).

(קכד: שליש)

קושיא על בר פדא מברייתא שמביאה את מח' ר"ע ורי"ש,

ושם טוען ר"ע לרי"ש: אם אתה לא מטמא מבמגע, אתה גם לא יכול לטמא במשא,

והרי לפי בר פדא טענת ר"ע לא מובנת: גם רי"ש מודה שזה מטמא במגע (ורק מהעור לא)!

(קכד: שליש תחתון)

ושואל רב אויא את רב הונא – ומה באמת סובר רי"ש, איך מטמא במשא ולא במגע?

האם מסכים שיש תלות בין משא ומגע, אבל מספיק שמטמא מלפניו,

או שחולק ואומר שאין תלות, ואכן מטמא במשא אפילו אם לא מטמא במגע.

ונפק"מ – קולית עם מח עצם סתומה

במגע – לא מטמא (כי העצם לא נחשבת שומר כשאי אפשר לגעת בבשר שבפנים),

האם יטמא במשא לפי רי"ש?

ורב הונא לא ענה לו (אמר – עורבא פרח ("תראה – ציפור!")), והסביר שעכשיו סיים את השיעור וחייב לאכול ולשתות קצת יין לפני שיוכל לעיין בזה.

(קכד: 9-)

A . דעת עולא:

אבל עכשיו בא עולא ומפתיע : שני חצאי זיצים על קיסם לא טמאים במשא!

למה? "והנשא את נבלתם" (בלי ו"ו) – כאילו כתוב נישא, שצריך נישא בבת אחת.

והרי במשנה בשני חצאי זיתים על עור (לרי"ש) או על קיסם (לר"ע) – מטמאים במשא!

תשובת רב פפא : המשנה מדברת שהם מחוברים (במרודד).

B . הגמרא: זו מחלוקת תנאים בברייתא:

לרבנן – לא צריך נישא, כפי שהבנו עד כה.

לר"א – צריך נישא, כעולא.

C . [ואם נחזור לסעיף ג – למה רי"ש מטהר במגע בשני חצאי זיתים –

אם נניח שמדובר במחובר מרודד, אז לכאורה גם אין בעיה של "נוגע וחוזר ונוגע" אלא רי"ש מטבר במגע כי נוגע מהעור,

[1] שם ראינו ניואנס ברי"ש – האם כשבטל ע"י סכין – זה האדם מבטלו או שהעור מבטלו, אבל בכל מקרה זה רק ע"י סכין ולא חיה (ברי"ש), כאן הגמרא לא נכנסת לזה.

[2] רש"י: כיוון שהלימוד שיש טומאה מהעור (שומר) הוא מאותו פסוק שממנו לומדים את ההיקש בין מגע למשא, מסבתר שההיקש נלמד גם לטומאה מהעור.

השיעור חולין דף קכד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_123.mp3

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קכג. במשנה – קכג: 3-, וגם קכד. באמצע עד המשנה)

החלק שכבר הופשט כבר לא נחשב שומר, אבל הוא כן נחשב יד
(להעביר טומאה מהאדם לבהמה או מהבהמה לאדם).

עד מתי ואיפה נחשב יד?

משנה: כשמפשיט לשטיח (חותך לאורך) – עד שמפשיט כדי אחיזה (=2 טפחים), כל המופשט נחשב יד, כי משתמש בזה להזזת הבהמה.

(ואם מפשיט מהראש לרגליים – עד החזה,
ואם מהרגליים – הכל:
רי"ח בן נורי – עד החזה כולל, אבל הצוואר כבר לא.
רבנן – ממש הכל).

גמרא: מעבר לכדי אחיזה:

כבר לא משתמש בעור להזזת הבהמה אלא מזיז אותה ישירות, לכן דין 2 הטפחים נעלם,

אבל כן משתמש בטפח עור הקרוב לבהמה כדי להמשיך להפשיט את שאר העור,

לכן רב אסי – הטפח הסמוך עדיין יד,

אבל רב – הכל טהור, כי הוא משמש למשיכת העור, לא למשיכת הבשר.

קושיות לרב אסי:

1. ברייתא – מעבר לכדי אחיזה – הנוגע טהור. לכאורה כמו רב.

תשובה : הכוונה חוץ מהטפח הסמוך.

2. המשך הברייתא: "העור שכנגד הבשר" טמא, משמע שמה שהופשט טהור.
תשובה : גם הטפח הראשון מוגדר כ"כנגד הבשר".

(אמנם הם טמאים מסיבות שונות: מה שמחובר ממש – שומר, ואילו הטפח הראשון של מה שהופשט – יד).

3. ברייתא מפורשת: עד כדי אחיזה – טמא, לאחר מכן – טפח הסמוך לבהמה טהור.

תשובה : שם הכוונה לטפח הראשון אחרי ה2, כלומר שסה"כ הפשיט רק 3,
שבזה מודה רב אסי שהוא לא מושך בטפח הסמוך אלא בקצה, ולכן עדיין טהור.
רק כשמושך עוד קצת – אז מתחיל למשוך מהטפח הסמוך, ואז מוגדר כיד.

(קכג. 9-, בהמשך זה יתקשר לסוגייתנו)

הקדמה: טלית שנטמאה, אם יקרע אותה לשניים, כך שבטל ממנה שמה המקורי כטלית – טהורה.
(אפילו ששני החצאים יכולים לשמש כטלית או בגד אחר, הם טהורים, ורק אם ייטמאו שוב – ייטמאו).

ואומרת המשנה: מספיק שקרע את רובה – כבר טהורה.

מגבלות על הטהרה :

א. ר"נ – רבה בר אבוה: יש חשש שיחוס על הטלית ולא ירצה לקרוע מדי וינסה לקרוע רקרוב מצומצם ובפועל יקרע רק חצי, לכן גזרו: צריך לקרוע את כולה.

ומתי לא גזרו? אם כבר הטביל את הטלית במקווה (ואז בעצם אם יחכה לערב – היא תיטהר גם בלי שיקרע בכלל, אלא שכנראה הוא רצה להשתמש בה מיד ולכן החליט בכל זאת לקרוע), בזה מראה שלא חס על הטלית – ולכן גם רוב מספיק.

מקשה רבה:

A. רבה: אדרבה! דווקא ביום הטבילה יש סיבה להחמיר, ואפילו אם קרע – טמא,
כי אם נטהר אנשים שיראו שהטביל אך לא ראו שקרע יחשבו שטבילה מספיקה ולא צריך הערב שמש.

תשובת רב יוסף : אנשים יראו שהיא קרועה, ויבינו שלכן טהורה.
לכן ברור שהמשנה שם לא עוסקת ביום הטבילה.

B. אם חוששים שלא באמת יחתוך רוב, אז גם בתחומים אחרים יש לחשוש:

1. רבה: במליקת שני הסימנים של עולת העוף, שצריך לחתוך רוב (לפי ר"א בר"ש).

(בסתם שחיטה אין חשש שלא יחתוך רוב, כי מה אכפת לו לחתוך רוב,
אבל במליקה – צריכים לחתוך רוב, אבל אסור לחתוך לגמרי ("לא יבדיל"), לכן זה דומה לטלית – שצריך לחתוך אבל לא רוצה לחתוך יותר מדי. ובכל זאת לא גזרו שם שיחתוך רוב "הנראה לעין"!).

תשובת רב יוסף : כהנים זריזים.

2. במשנתנו – הפשיט עד כדי אחיזה – יד, יותר מזה – טהור.

ומדובר שמפשיט חלק ואז משאיר למישהו אחר להמשיך, וגם כאן מעדיף לא להפשיט יותר מדי, כדי שיהיה נח לטלטל בזה את הבהמה (תוס'), ובכל זאת לא חוששים שמא באמת הפשיט פחות מכדי אחיזה!

תשובה :

בטומאה דאורייתא – אכן צריכים לחשוש,
ואילו משנתנו עוסקת בטומאה דרבנן.

באדם טמא – למשל מי שבא ראשו ורובו במים שאובים (מתוך 18 הטומאות שגזרו רבנן (שבת יג:).

בבהמה טמאה – בהמה טהורה שנמצאה טריפה, שטמאה מדרבנן לגבי קודשים.

והרי בברייתא משמע שלא חוששים גם לגבי בהמה טמאה מהתורה (גמל)!

הברייתא אומרת שבשרצים זה נחשב יד עד שמפשיט הכל,
ומזה שהברייתא הזכירה דווקא שרצים ולא בהמות טמאות אחרות – משמע שבשאר בהמות טמאות (גמל) – נחשב יד רק עד כדי אחיזה, כמו במשנתנו. ולא חששו ולא גזרו. וכאן ודאי מדובר בטומאה דאורייתא!

תשובה : מדובר שם במרגיל (מפשיט מהרגליים),
ובזה באמת אין חשש, כי קל לא להבחין אם הגיע לצוואר או לא (בניגוד לכדי אחיזה או רוב טלית).

לסיכום , החומרא של רבה בר אבוה לא שייכת ב:

1. מי שלא חס על הבגד (הטביל)

2. מי שמדייק (כהנים זריזים)

3. בדרבנן

4. כשקל להבחין בגבול (צוואר)

(קכג: באמצע + קכד. באמצע עד המשנה)

ב. רב הונא – ר' ישמעאל בר' יוסי –
שתי גרסאות:

A. אם קרע את הרוב, אבל שייר גודל של מעפורת (מטפחת, פחות מ5 טפחים) – טמא.

ור"ל – בעור: גם זה לא מספיק אלא צריך לקרוע הכל
(כי החיבור חזק, ויכול לתקן טוב, ואם לא חתך הכל – כאילו לא חתך).
ורי"ח חולק – אין הבדל בין בד לעור.

B. גם אם לא השאיר מעפורת – טהור.

ור"ל – בעור: צריך לא להשאיר כדי מעפורת
(כי אם השאיר – זה מקום חשוב, ונחשב עדיין מחובר).
ורי"ח חולק – אין הבדל בין בד לעור.

קושיות על ר"ל:

1. (בשתי הגרסאות) – עור טמא שחתך אותו לרצועות: לרבנן מספיק לחתוך כך שלא יהיו 5 על 5 טפחים רצופים – ולא צריך לחתוך הכל וגם לא צריך לא להשאיר כדי מעפורת.
תשובות:

לגירסא A – מדובר שחוצך מסביב, ולא באמצע, ושם החיבור חלש יותר, ולכן נחשב חתוך.

לגירסא B – מדובר שהיה מיועד לכיסא, וכשחותך לפחות מ5 טפחים זה כבר לא יכול לשמש לזה, אפילו שנשאר כדי מעפורת.

רק על גירסה A:

2. משנתנו – מפשיט עור מעבר ל2 טפחים טהור, ולא אומרים שכיוון שלא חתך הכל נחשב מחובר.
תשובה : שם עושה ניפול (ברור שלא מתכוון לחבר מחזרה אלא רוצה לנתק, לכן נחשב מנותק).

3. משנתנו בסיפא: במרגיל (מפשיט מהרגליים): לרי"ח בן נורי כשמגיע לצוואר טהור, ושוב רואים שלא חוששים.
תשובות :

a. תוס' רא"ש – יכלו לתרץ כמו בקושיא הקודמת.

b. לרבנן זה עדיין טמא עד שמוריד הכל, אז ר"ל יכול להיות כרבנן.

c. גם לרי"ח בן נורי לא נחשב יש כי כשמגיע לצוואר העור יורד מעצמו, ובזה מודה ר"ל שזה לא נחשב מחובר (זה גרוע יותר מטלית שלא חתך עד הסוף) (תוס').

4. נראה מחר.

השיעור חולין דף קכג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_122.mp3

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קכא: 2- עד קכג. במשנה)

היום נדבר על בשר שנחשב כעור (אלל) ועל עור שנחשב כבש.

נזכיר:

לגבי טומאת אוכלין:

פלטתו חיה – נחשב בשר,
פלטתו סכין – בטל, אא"כ כינסו או חשב עליו לאוכלו (לכו"ע).

הנושא שלנו זה טומאת נבלה:

האפשרויות לביטול חתיכות קטנות מכזית אל העור (מהכי מבטל להכי לא):

1. בטל אל העור מעצמו – אפילו בפלטתו חיה (לא יעזור לכנס)

2. בטל אל העור מעצמו – אבל לא ע"י חיה אלא ע"י סכין ( לא יעזור לכנס)

3. לא בטל מעצמו אלא רק בפלטתו סכין (האדם מבטל) – יעזור לכנס.

4. לא בטל אף פעם אפילו לא בפלטתו סכין – אין מי שסובר כך (גם כשהגמרא תציע שמישהו אומר שגם בסכין לא בטיל – הכוונה ל3, לא ל4).

במשנתנו:

אלל – בטל אל העור, ופירשנו שמדובר בפלטתו סכין. משמע – חיה לא מבטלת.

אם הוא (ע"פ רב הונא) כינס כזית –

לחכמים – לא מועיל (1 או 2)

לר"י – מועיל (3).

במשנה קכד. – שתי חתיכות קטנות מכזית על העור:

ר"ע – העור מבטלן.

רי"ש – לא בטלות מעצמן, ומצטרפות לכזית.

ובא רב הונא ואומר: העור מבטלן.

כמי רב הונא? אם כרי"ש – הרי אמר שלא, אם כר"ע – פשיטא.

תשובות :

1. רב הונא כרי"ש (2).

לא בטלות מעצמן ע"י חיה אך כן מעצמן על ידי סכין.
ולפי"ז – ר"ע 1 (בטל מעצמו גם ע"י חיה).

אך קשה: אז כמי ר"י במשנה שסובר 3?

2. רי"ש – 3, וכן ר"י,

ורב הונא כר"ע.
ומה החידוש? שר"ע הוא 1 ולא 2.

גמרא:

במשנה:

א. עור אדם (לטומאת מת)

ב. חזיר יישוב, ר"י- גם חזיר בר,

ג. עור הדבשת של גמל רך (צעיר),

ד. עור הראש של עגל רך (צעיר)

ה. עור הפרסות (אזור מסוים שהוא רך)

ו. עור בית הבושת

ז. עור השליל

ח. העור התחתון (שפונה לגוף) של האליה של כבש,

A . עור אדם (לטומאת מת)

במשנה – נחשב כבשר
עולא – זו רק גזירה דרבנן:
(שמא יעשה מעורות הוריו שטיחים לשם כבוד).

1. גירסה 1 – כל הטומאה בעור אדם רק גזירה דרבנן.

2. גירסה 2 – הטומאה של עור אדם – מהתורה,
אבל אם עיבד – מהתורה טהור ורק מדרבנן טמא.

B . עור חזיר
חזיר יישוב – נחשב בשר,
חזיר בר – לרבנן לא בשר, לר"י בשר,
המחלוקת: המדד לרכות (האם רכות כזו נחשבת רכות?)

C . עור הדבשת של גמל רך (צעיר),

עד מתי נחשב רך? ריב"ל: שעוד לא נשא משא.

D . עור הראש של עגל רך (צעיר)

עד מתי?

עולא – בן שנתו

רי"ח – כשעדיין יונק

שתי הבנות במחלוקת:

1. עולא: תוך שנה + יונק,
ורי"ח: או שנה או יונק (רש"י) –
(וכן מוכח מהלשון: "כל זמן שיונק", כלומר שמספיק שיונק גם אחרי שנה).

2. עולא: תוך שנה, גם בלי יונק.
ורי"ח: תוך שנה + יונק.
(פחות נכנס ללשון, כי היה צריך לומר "והוא שיונק").

(דילוג קכב: 5+ עד האמצע)

E . עור בית הפרסות

רב – רק מה שעל הפרסה

ר' חנינא – גם מה שעל העצם התחתונה (שמחוברת מעל הפרסה).

(קכב: 5+ עד האמצע)

בעור האליה – כן (נחשב בשר),

אך בעור הראש של העגל, עור הפרסות ובית הבושת (ומסתמא גם דבשת ושליל, אלא שלא הוזכרו לגבי קרבן):

רי"ח לר"ל: לא.
ר"ל: והרי מפורש במשנה שכן! (וזו סתם משנה)
רי"ח: זו לא סתם משנה, אלא דעת יחיד של ר' יעקב ור' שמעון, ואין הלכה כמותם.

איפה המחלוקת:
מי שבזמן הזריקה של שלמים למשל, חשב לאכול את הבשר חוץ למזנו – זה פיגול.
אך אם חשב לאכול את העור חוץ לזמנו – לא פיגול, כי חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול.
ואם חשב לאכול את העורות הנ"ל?

לרבנן – לא פוסל כי נחשבים כעור (מלבד עור האליה, כאמור),

לר' יעקב ור"ש – פוסל, כי נחשבים כבשר, כמו במשנתנו.

(קכב: מתחת לאמצע)

במשנה:
ת"ק – עור האנקה, כח, לטאה, קיפוד – יש עור רך שנחשב כבשר,
ר"י – ללטאה אין עור רך אלא העור שלה נחשב עור (כמו חולדה)
רי"ח בן נורי – לכולם העור נחשב עור.

מה המקור לת"ק?

גישה 1 – מהפסוקים:

ברייתא – מקור לת"ק:

(כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.

(ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת .

(לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

מצד אחד – "הטמאים" – מרבה את העורות,
מצד שני – "אלה הטמאים" – ממעט את חלקם.
ואיפה קובעים את הגבול? רב: רק אלו שנכבתו אחרי "למינהו" התרבו עורותיהם.

אז למה לא תנשמת?
אכן רב הוסיף למשנה תנשמת.
אבל הרי בגרסה שלנו זה לא כתוב?
אלא כנראה שזה מקור רק לברייתא, אבל לא לת"ק של משנתנו.

גישה 2 – לפי המציאות

רב ששת בריה דרב אישי: ממשמשים ובודקים אם העור רך, והתנשמת אינה רכה.
וכן ר"י במשנה , אלא שסובר שגם הלטאה אינה מספיק רכה.

(קכב:

בסוף המשנה: וכלן שעיבדן או הלך עליהם כדי עבודה – כבר לא נחשבים בשר ולא טמאים,
(חוץ משל האדם).

א. והרי תני ר' חייא שגם אם רק השתמש באוזן חמור בתור טלאי לקופה – זה מבטלו מלהיות בשר, משמע שמספיק ייחוד! (כלומר לפרוס את העור, גם בלי שילכו).

תשובה: צריכים מעשה .
לשים טלאי זה מעשה, להלך זה מעשה, אבל עצם הפריסה בחוץ עדיין אינה מעשה. [1]

ב. כמה זמן צריכים ללכת עליהם? ("כדי עבודה") –
ר' ינאי – זמן הילוך של 4 מיל (72 דקות).

[ואגב, ר"ל:
3 תחומים בהם אדם שמהלך בדרך צריך לטרוח ולהמתין זמן של 4 מיל: לגבל בטהרה, לחכות למניין, ליטול ידיו לסעודה,
ר' יוסי בר"ח: דווקא לפניו (עם כיוון הנסיעה), אך לאחריו – עד מיל].

ג. עור אדם – אפילו עיבדו נחשב עדיין בשר.

ת"ר: הרומאים היו מסתובבים עם עור אדם בתור קמע.

[1] וקצת לא ברור מה ההווה אמינא בקושיא, הרי ברור שלפרוס עור לא דומה ללשים טלאי.

השיעור חולין דף קכב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_121.mp3

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קכא 1+ עד קכא: 2-)

א. במשנה – אלל

A . מה זה?

רי"ח – מרטקא (גיד קשה בצוואר)

ר"ל – הבשר שפולט הסכין בהורדת העור (חתיכות קטנות שאגם מבטלם).

B . קושיות:

1. קשה לר"ל –

איוב קורא לרעיו "רופאי אליל", כשהכוונה רפואה שלא מרפאת,
מכאן גם שלאלל הוא איבר שלא יכול להירפא,
ואכן אם המרטקא נקרע – לא יכול להירפא,
אך הבשר שפלטתו סכין הרי ניתן לחיבור?

תשובה : אכן בפסוק הכוונה למרטקא, אך המחלוקת בלשון חז"ל.

2. קשה לרי"ח –
ר"י בסיפא של המשנה – אם יש כזית אלל מכונס במקום אחד אז נחשב בשר נבלה.
לר"ל – מובן, כי אז לא מבטלו.
לרי"ח – קשה, הרי אם זהו גיד לא אכיל גם כשיש כזית…
תשובה : אכן ברור שהפירוש של ר"ל נכון לפי כולם,
המחלוקת האם ברישא היא התכוונה לפירוש נוסף (מרטקא).

C . הבנת הפירוש של ר"ל:

אם זה בשר שהוא מבטלו אל העור – אז למה מצטרף לבשר? [1]
ואם לא מבטלו – למה לא מקבל טומאת אוכלים גם בפני עצמו?

תשובות (ר' אבין ור' מיישא):

מדובר שחלק מהאלל נחשב אוכל וחלק לא:

1. חישב על מקצתו.

2. מקצתו פלטתו חיה (ונחשב אוכל) ומקצתו פלטתו סכין.

בפשטות הכוונה:
אם נסתכל רק על האלל בפני עצמו, אי אפשר להחשיבו כטומאת אוכלין, כי לא ידוע איזה חלק נחשב אוכל, ואין שם שיעור כביצה, אבל ביחד עם בשר, מן הסתם יש שם שיעור שמספיק כדי להצטרף לכביצה עם הבשר.

(קכא. שליש תחתון)

ב. עוד איברים שמצטרפים לבשר אך לא בפני עצמם

(ממשנה בטהרות)

1. חרטום (מקור).

2. ציפורניים

(ממשנתנו)

3. קרניים.

ואת כולם הגמרא מבארת שמדובר במקום שלא קשה ממש אלא קצת רך.

(קכא.

הקדמה :
(בחלק זה שינינו לגמרי את סדר הגמרא, במיוחד של דברי רב אסי בתחילת הסוגיה ושל הברייתא הארוכה בעמוד ב (מהרבע העליון לתרבע התחתון) ששילבנו תוך כדי הדברים ובהקדמה).

בהמה מתה נחשבת אוכל , ומקבלת טומאת אוכלין.

בבהמה כשרה – זה ברור.

בבהמה נבלה:

נבלת בהמה טהורה – נחשבת אוכל עבור גויים.

נבלת בהמה טמאה – רק אם היתה מחשבה לאוכלה (עוקצין ג, ג, כי סתם כך גם גוים לא אוכלים).

הנושא שלנו :
טומאת אוכלין לפני שמתה לגמרי, אלא מפרכסת.

בשחיטה כשרה – היא כבר מותרת באכילה, ולכן מקבלת טומאת אוכלין.

בשחיטה לא כשרה (נחרה/סימן אחד) – נחשבת עדיין חיה, ולא מקבלת טומאת אוכלין.

אבל – מחדשת המשנה (בתחילת הפרק (קיז:) מצב מיוחד:

יהודי ששחט בהמה טמאה עבור גוי,
וכן להפך (ברב אסי בע"א וברייתא בע"ב) – גוי ששחט טהורה עבור יהודי –

אפילו שהשחיטה לא מתירה, בכל זאת מפרכסת מקבלת טומאת אוכלין.

(אבל טומאת נבלה תחול רק כשתמות לגמרי).

בגמרא –

(קכא.

א. תנאים לטומאת האוכלין:

1. רב אסי – צריכים גם מחשבה (שבאמת תכנן שהגוי/יהודי יאכל).

ביהודי ששוחט טמאה לגוי – זה ברור, ראה הקדמה,
בגוי ששוחט טהורה ליהודי – זה החידוש, שאפילו שהיא טהורה, כיון שהגוי שחט – צריך מחשבה), ויש מפרשים שגם צריך מחשבה לאוכלה כבר בפרכוס.

(קכא:

2. רבי אלעזר: עד כמה צריכה השחיטה להיות כשרה?

סבא בשם רי"ח – אפילו צריך לבדוק את הסכין!

ב. עד כמה המפרכסת נחשבת חיה או מתה?

(קכא: 3+)

A . האם יש איסור איבר מן החי במפרכסת?

בשחיטה כשרה – אין איסור מהתורה (יש איסור מדרבנן, וכשהיא מתה מותר).

וכן בברייתא בעמוד ב, וכן רב אידי בר אבין, ולכן אפשר לחתוך חתיכת בשר ממפרכסת, לחכות שהבהמה תמות ואז לאכול (הברייתא מדברת על בשר מהצוואר, אבל זה לאו דווקא).

בשחיטה פסולה – יש איסור (גם לאחר שתפסיק לפרכס), כי בפרכוס היא עדיין חיה.

במצב המיוחד הנ"ל –

ר' יוחנן – למרות שכבר נחשבת "אוכל", יש עדיין איסור אבר מן החי

(וכן מפורש בברייתא של ר' אושעיא, והאיבר נשאר אסור גם לאחר שהבהמה תמות).

חזקיה – אין איסור איבר מן החי (נחשבת אוכל!).

ולכאורה קשה – אם אין איבר מן החי, אז למה לא נחשבת נבלה עד שתמות לגמרי?

תשובה : יצאה מכלל חיה (ולכן אין איבר מן החי + יש טומאת אוכלין)
אך עוד לא מוגדרת מתה (ולכן אין נבלה).

(קכא: 6-)

B . ר' זירא: במקרים הנ"ל – האם הבהמה המפרכסת מצילה בפני הטומאה באוהל המת?

(בהמה חיה מצילה דבר שבלוע בה, בהמה מתה – לא מצילה).

מצד אחד – הרי היא כבר נחשבת אוכל, אז לא מצילה,

מצד שני – היא עוד לא נחשבת נבלה, אז אולי כן מצילה.

מכריע אביי – היא נחשבת אוכל, ולכן לא מצילה.

אך מצד שני – הרובעה חייב, כי עדיין לא נחשבת מתה.

לסיכום, מדובר במצב ביניים :

מצד אחד נחשבת חיה:

אין טומאת נבלה

הרובעה חייב

לרי"ח יש איסור איבר מן החי

מצד שני נחשבת מתה:

יש טומאת אוכלין,

לא מצילה בפני הטומאה,

לחזקיה אין איסור איבר מן החי

(קכא.

ג. הכשר לקבל טומאה

רב אסי (הדין ה3 שלו) – הבשר צריך הכשר לקבל טומאה (על ידי משקה).

למה?
אמנם בדרך כלל בהמה לא צריכה הכשר, כי הדם מכשיר אותה,
אבל כאן זהו דם שחיטה לא כשרה, ולכן צריכה עוד משקה.

קשה:
והרי כל דבר שסופו לטמא טומאה חמורה (יהפוך לנבלה), לא צריך הכשר לטומאה קלה?

[תני דבי ר' ישמעאל – דיוק מהתורה – רק דבר כמו זרעים צריך הכשר,

וכן ר' יוסי בברייתא – שנבלת עוף טהור נטמאת טומאת אוכלין (אם היתה מחשבה לאוכלה – ראה רש"י והערתנו לעיל), ולא צריכה לזה הכשר (כי אם יאכלוה – תטמא טומאה חמורה של נבלת עוף טהור).

תשובת חזקיה : כאן לא בטוח תהיה נבלה, גכי יכול כשמפרכסת לגוררה ולפרקה לחתיכות קטנות מכזית.

[1] ואמנם גם העור עצמו מצטרף לבשר, אבל זה בגלל שהוא שומר, לא בגלל שהוא נאכל עם הבשר.

השיעור חולין דף קכא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(קיט: שליש תחתון עד קכא. 1+)

נימה בודדת

נימה בין הנימין

גירסה 1 – האם זה יד

ר"ל – לא, רי"ח – כן

כן

גירסה 2 – האם זה יד

לא

ר"ל – לא, רי"ח – כן

גירסה 3 – האם זה שומר

לא נחשבת יד.

נחשב יד.

מקשה רי"ח לר"ל – משנה קכד – מי שנוגע בשערה שמחוברת לעור עם בשר נבלה – טמא.

בכל גירסה,

לגירסה 1 – רי"ח הניח שזו נימה בודדת, וקשה על ר"ל.

תשובות ר"ל :

1. מדובר בשומר (והרי אין שומר על גב שומר? מדובר שהשערה מגיעה עד הבשר).

2. מדובר בנימה בין הנימין.

לגירסה 2 – רי"ח הניח שזו נימה בין הנימין (כי שערה אחת למאי חזי?),

תשובת ר"ל – מדובר בשומר.

לגירסה 3 – רי"ח הניח שזה שומר (כי שערה אחת למאי חזי?),

תשובת ר"ל – זה יד (נימה בין הנימים).

(קכ. שליש)

א. רוטב –

רבא – השומן שצף על המרק

דוחה אביי – זה אוכל ממש, וטמא גם בפני עצמו.

אביי – חלב דקריש (ליחה שיוצאת מהבשר ומתקשה)

למה רק אם קורש?

אבל הרי לגבי יו"כ – ציר שיוצא מהירק כן מצטרף אליו לחיוב כרת על האוכל!

ב. קיפה

רבה – פירמא (חתיכות בשר קטנות ששקעו למטה).

דוחה שוב אביי – זה אוכל ממש, וטמא גם בפני עצמו.

רב פפא – תבלין שמתבשל עם הבשר ונקפה בשולי הקדירה.

(קכ. מתחת לאמצע,

א. שלושה תחומים בהם המחה מאכל למשקה – נחשב אכילה:

1. חלב

2. חמץ

(אמנם על מצה לא נחשב, כי זה לא "לחם עוני").

3. נבלת עוף טהור (טמא אם אוכלו).

למה – הרי בשלושתם התורה כתבה לשון אכילה?

ולמה צריך את הלימוד מ"נפש" בשלושתם?

ללמוד מאחד לשני אי אפשר, כי בכל אחד יש חומרא:

1. חלב –

2. חמץ –

3. נבלת עוף –

גם אסורה באכילה וגם מטמאת, בניגוד לחלב וחמץ.

ללמוד משניים לאחד גם א"א, כי לכל זוג יש חומרא שאין בשלישי –

1. חלב וחמץ –

2. חלב ונבלה –

3. חמץ ונבלה –

(קכ. 2-)

ב. שמונה שרצים – המשקה נחשב אוכל לגבי טומאה ואיסור אכילה

ברייתא: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ…" – הטמאים – לרבות נוזלים (צירן, רוטבן, קיפה).

ולמה לא נלמד מחלב, חמץ ונבלת עוף?

ולהפך – שיכתוב בשרצים והשאר ילמדו משם?

(קכ: 3+)

ג. שאר איסורי אכילה:

1. משלישיית חמץ, חלב, נבלת עוף.

דחייה חלקית – שלושתם איסורים הבאים מאליהם,

אבל מה לגבי הקדש? נלמד מדברים אחרים שלא באים מאליהם:

1. מביכורים.

2. מתרומה.

3. מתרומה וביכורים ביחד

4. מתרומה או ביכורים + נבלת עוף, לדוגמא:

ד. ביכורים ותרומה

A . מקור (מובא תוך כדי הדיון הקודם):

1 . ביכורים –

2 . תרומה –

ואמנם יש פירכא (שבביכורים יש מקרא ביכורים), אבל לא עושים פירכות להקשים.

B . האם זה בכל הפירות או רק ביין ושמן?

במה נחלקו?

ר"א – דון מינה ומינה – וכמו שבביכורים באופן פשוט זה כולל את כל הפירות,

ר' יהושע – דון מינה – לומד מביכורים שחייב גם על משקים,

ועכשיו חזרה לביכורים (המשנה הבאה שם) –

ועוד שם –

[1] מה הכוונה שהחלב הותר מכללו?

[2] אמנם למעשה יש באחרונים שכתבו שניתן להפריש בדיעבד גם על מיץ של שאר פירות.

השיעור חולין דף קכ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(קיח: 7- עד קיט: שליש תחתון)

רב : יד – כזית, שומר – פול (< חצי זית).

רי"ח : יד – פול, שומר – כלשהו.

[הערה חשובה:

אם צריך כביצה, אז איך רלוונטי לדבר על יד/שומר על כזית ומטה?

קושיות מברייתות:

(שתי הקושיות הראשונות אינן ממש קושיה, אלא פשוט בודקים איך כל דעה תסתדר עם הברייתא)

1. שתי עצמות מת שמחוברת לשני חצאי זיתי בשר,

רב:

רי"ח:

2. קולית שמחוברת לבשר, שנגעה בטומאה במקום שבו אין בשר,

רב –

רי"ח –

[רבא – וכן מדויק שמדובר בשומר, מזה שהברייתא דיברה דווקא על קולית.

[וכן נחלקו במקביל רי"ח ור' חנינא אם פול שאמרו אחרים הוא בדווקא (כרב) או שבאמת מספיק כלשהו (רי"ח)].

(שיט. 9-)

3. קושיא לרב:

כמי הברייתא?

כרי"ח – מדובר בשומר (מספיק כלשהו),

ת"ק – מטמא תמיד,

תשובה לרב : מדובר ביד ולא בשומר,

ת"ק – מטמא כי יש כזית,

4. קושיא לרב:

והרי חיטה אחת היא קטנה מפול!

תשובה :

a. ברייה שאני.

[אך קשה – הרי אם האוכל חלקי, השומר חתוך והוא לא שומר!

b. מדובר בחיטה גדולה

(קיט. 1-)

פירוש 1 – שומר על גב שומר

דחייה: ברור שרק השומר הפנימי נחשב (משנה בעוקצין לגבי בצל). [2]

פירוש 2 – שומר שחילקו

לרש"י – האם ניתן לצרף לביצה שני שומרים נפרדים. כלומר: שני אוכלים נפרדים לגמרי שלכל אחד מהם שומר נפרד, ונוגעים זה בזה – ורק יחד עם השומרים יש כביצה – האם שני השומרים מצטרפים?

1. ראיה שמצטרפים:

הרי בשרביט אחד אין כביצה, אלא מדובר בכמה שרביטים שמצטרפים לכביצה.

דחייה (כמו שראינו) – מדובר בקלח (יד) ולא בשרביט עצמו.

2. ראיה שמצטרפים:

a. כל החיטים נחשבות שומרים זה לזה (כי אם יוציא אחד השאר יפלו),

b. מדובר בחיטים גדולות, שאפילו בחיטה אחת יש כביצה!

[1] אמנם בעור – רק העור שכנגד הבשר נחשב שומר, אך בעצם – השמירה שלה על המח היא בכך שהיא אטומה, ולכן גם החלק היבש שלא כנגד המח נחשב שומר, כי אם ייפתח המח יתקלקל.

[2] בבצל רואים שאם השומר נקוב זה לא נחשב שומר, אבל לכאורה לא צריך לומר את זה בכל אוכל, שהרי ב"פירוש 2" (אוכל שחילקו) משמע שחילק גם את השומר, והוא בכל זאת עדיין נחשב שומר.

השיעור חולין דף קיט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_118.mp3

Download

 להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(קיז: תחילת הגמרא – קיח: 7-)

הפסוקים (ויקרא פרק יא):

(לה) וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו יִטְמָאתַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם:

(לו) אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:

טומאת אוכלין

(לז) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא:

(לח) וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם: ס

טומאת נבלה

(לט) וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב:

(מ) וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב:

אתמול ראינו במשנה:
שומר באוכל (טומאה קלה) – מצטרף, שומר בנבלה (טומאה חמורה) – לא מצטרף.

היום נוסיף (משנה א, א, בעוקצין, קיח. 8+):
יד (עוקץ של פרי, עצם עם בשר וכד') – לא מצטרפת,
אך כן מעבירה טומאה גם בנבלה וגם בטומאת אוכלין (גם להכניס וגם להוציא)
וכל שכן שומר מעביר טומאה.

דיון א – מקור לשומר

שומר לטומאת אוכל מצטרף –
"וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ… טָמֵא הוּא לָכֶם" – כפי שזורעים אותו – עם השומר.

שומר לטומאת נבלה לא מצטרף –
"הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב" –
בנבלתה (במקום "בה") – דווקה בה, רק הבשר מצטרף, העור לא מצטרף.
יטמא (במקום "טמא") – השומר אמנם לא מצטרף, אבל כן מעביר (כמו יד).

(קיח. 10+)

דיון ב – מקור לדין של ידות (להכניס ולהוציא)

אנחנו מחפשים כמה דברים:

1. יד באוכלין – להכניס ולהוציא

2. יד בנבלה – להוציא (כאן לא שייך להכניס, כי הנבלה רק מוציאה)

3. שומר – להכניס ולהוציא

4. שומר מצטרף

הקדמות:

A. הפסוקים:
ידות: לומדים מהמילה "לכם" – לצרכיכם, כלומר בדרך שבה אתם משתמשים בזה, עם היד.

1. באוכלין – "וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם" – בפשט: להכניס

2. בנבלה – "וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיאלָכֶם לְאָכְלָה הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא…" – להוציא

3. בכלים – " תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם" – בפשט: להכניס

B. יש צריכותא לשלושת התחומים (א"א ללמוד מאחד לשני כי בכל אחד יש חומרא):

1. באוכלין – טומאת מרובה
(מקבלים גם מראשון לטומאה (בניגוד לכלים), נחשב אוכל גם במפרכסת (בניגוד לנבלה (משנה)).

2. תנור – מטמא מאווירו

3. בנבלה – מטמאת אדם, משא, טומאה יוצאה מגופה.

C . יש הבדל בין יד להכניס ליד להוציא, וקל יותר להוציא מלהכניס.
אם יד מכניסה – כל שכן שהיא מוציאה.

D . שומר חזק יותר מיד .
לכן אם יד מוציאה/מכניסה – כל שכן ששומר.

(קיח: 4+)
קשה: אם כן, למה צריך את הלימוד "ייטמא" ששומר נבלה מעביר טומאה, הרי זה כל שכן מיד?
תשובות:
1. ילמד לגופו (ששומר מוציא) – ואפילו שזה ברור (מיד שמוציא), מלתא דאתי מקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

[אז אולי גם "זרע זרוע" (באוכלין) מלמד על להוציא ולהכניס ולא שמצטרף,
(שהרי אפילו שזה כבר ידוע מקל וחומר – אולי טרח וכתב לה קרא?
תשובה: העיקרון הנ"ל הוא כשאין ברירה (בנבלה אין ברירה, כי אי אפשר ללמוד שמצטרף כי למדנו כבר שהוא לא),
אך כשיש מה לדרוש – דורשים (שבאוכל השומר מצטרף)].

2. נראה בהמשך – נלמד מזה משהו אחר (יד להכניס בטומאת אוכלין).

ועכשיו לגמרא –
מה המקור ליד באוכלין? "לך",
ובפשט זה יד להכניס, וכל שכן להוציא.

דחייה – אולי זה רק יד להוציא?

ואז אין מקור ליד להכניס,
ואז ממילא אין מקור לשומר להכניס, וזה יילמד מ"זרע זרוע",
ואז גם אין מקור לשומר לצרף .

שתי תשובות:

(קיח: 3+)

A. זה לא הפשט! הפשט הוא שיד באוכלין זה להכניס!

(קיח. באמצע)

B. יש מקור נוסף ליד להכניס:

1. יש שלושה לימודים של יד: בזרעים, בנבלה, בתנור.
אחד מהם ודאי מיותר ונלמד ממנו יד להנכיס.

דחייה: אף אחד לא מיותר :
כי אחד מהשני אי אפשר ללמוד, כפי שאמרנו בהקדמה (שבכל אחד יש חומרא),
וגם אחד משניים אי אפשר ללמוד כי:

נבלה ותנור : 1. לא צריכים הכשר (משקים). דחייה: הכשר בפירות זה כמו גמר כלי בתנור. 2. מטמאין שלא בנגיעה (נטמאין: תנור – מהאוויר, נבלה – היא מקור הטומאה).

נבלה וזרעים: שניהם אוכל (אפשר לפרוך בכל דהו…).

זרעים ותנור: אמנם אין פירכא, אבל עדיין צריך לימוד גם בנבלה, כדי ללמוד שהנבלה מטמאת גם אדם וכלים באמצעות היד (אם נלמד רק מזרעים ותנור – דיו לבא מן הדין להיות כנידון).

2. נלמד מ"יטמא" (שכתוב בנבלה),
ואמנם לעיל למדנו משם ששומר נבלה מעביר טומאה, אבל זה מיותר, כי זה כלשכן מיד,

אלא אם אינו עניין ליד להוציא בנבלה – תנהו עניין ליד להכניס בזרעים.

דחייה : אולי בא ללמד לאוכלין על שומר להכניס ולא על יד להכניס.

תשובות :

a. אכן קושיה. וכאן הגמרא מוותרת על התשובה הזו ועוברת לתשובה השנייה (שהבאנו לעיל).

(דילוג קיח: 3+ עד 10+)

b. רב חביבא: שומר נבלה מלמד על יד להכניס ולא על שומר להכניס, שהרי הוא מתפקד בתור יד ולא בתור שומר (שהרי לא מצטרף)

(קיח: שליש עליון)

איך נלמד לדברים שלא נזרעים עם השומר (רימון, בשר ביצים ודגים)?

תשובה: נלמד מזה שכתוב זרע 3 פעמים.

רב – לא, רי"ח – כן.

מחלוקת בפסוקים ("לכם") –

רי"ח – מקרא נדרש גם לפני פניו (לעניין הטומאה ולעניין ההכשר)

רב – נשרש לפניו ולא לפני פניו.

מחלוקת בסברא –

רי"ח – ההכשר חלק מהטומאה.

רב – הוא לא.

השיעור חולין דף קיח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.