הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

By
Download on the App Store

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא episodes

  • חולין דף נה – גמרא דף יומי

    לעילוי נשמת רות שמואלי ז"ל אשת חיל שהיתה מאירה פנים תמיד ולכל אחד. שיום ו' תמוז הוא יום השנה לפטירתה.

    ולהבדיל, לרפואה שלימה לישראל מאיר בן מרים בתוך שאר חולי ישראל

    להקדשת שיעור ליחצו כאן

    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_055.mp3

    Download

     

    לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

    להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
    להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

    השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

    (נד: 9- עד נו. במשנה)

    חלק א – שיעור של חיסרון בקנה ושל שיעורים שדומים לו

    כאמור במשנה – אם נחסר הקנה עד כאיסר האיטלקי – כשרה

    מה אם נחסרה בדיוק כמטבע האיטלקי?

    ר"נ – נחשב כמו יותר וטריפה.

    וזה כך גם בהלכות אחרות כמו בדיני טומאה וטהרה,
    שסלע נחשב כיותר מסלע.

    כלומר "עד" זה "עד ולא עד בכלל"

    קושיות:

    1. משנה בכלים – מיטה של חבל מתוח – החבל מקבל טומאה.
      2. שארית החבל:
      עד 5 טפחים – לא מקבל טומאה (לא משמש את המיטה).
      מ5 עד 10 – טמא.
      ושם זה "עד ועד בכלל"!

      תשובה – גם שם זה "ולא עד בכלל".

      1. משנה בכלים – כדי ששברי כלים יחשבו עדיין כלים ויקבלו טומאה, זה תלוי מה היה גודל הכלי המקורי (ככל שהיה גדול יותר צריך שברים גדולים יותר):

        2. אם המקורי היה עד לוג – השברים צריכים לקבל שמן כדי לסוך אצבע רטנה של תינוק בן יומו.

        אם היה מלוג ועד סאה – השברים צריכים להחזיק רביעית נוזל

        אם ההיה מסאה ועד סאתיים –  השבר צריך להחזיק לפחות חצי לוג.

        וגם שם מדייקת הגמרא שהכוונה "עד ועד בכלל"

        תשובות:

        1. A. כמו מקודם – גם שם אפשר לפרש שזה "לא עד בכלל".

          2. דחייה – יש ברייתא מפורשת שאומרת שזה כן עד ועד בכלל ("לוג – כלמטה").

          1. B. זה ספק, ותמיד הולכים לחומרא בשיעורי חכמים

            2. ולכן מצד אחד בשברים – זה עד ועד בכלל –

            וכך מחמירים על שבר בגודל מדויק שיקבל טומאה כמו השיעור הקטן יותר,

            ומצד שני בקנה שנחסר זה "עד ולא עד בכלל" – כי מחמירים ומטריפים גם באיסר מדויק ולא רק בגדול מאיסר.

            וראיה לדבר שתמיד מחמירים – במקרה של חבל המיטה:

            חמישה בדיוק – נחשב כיותר כי זה חומרא שטמא,
            עשרה בדיוק נחשב למטה – כי גם זה חומרא שטמא.

            יוצא דופן שבו לא מחמירים – כתם שנמצא בבגדה של אישה – אם זבה פחות מגודל גריס טהור (תולים שהגיע ממקום אחר).

            ושם אם זה בדיוק גריס הקלו,

            כי כל דיני כתמים מדרבנן, כי מדאורייתא צריכים הרגשה.

            (נה. באמצע)

            חלק ב – על טריפות בטחול, בכליות, בלחי התחתון וברחם.

            א. טריפה טחול

            במשנה – ניטל הטחול לגמרי – כשירה.

            מדייק רב עוירא – רבא – דווקא אם הטחול איננו – כשרה,

            אבל אם יש טחול והוא מנוקב – טריפה.

            קושיא ממשנה בדף סח. –

            בהמה מעוברת , ואדם הכניס את ידו לרחם של הבהמה בעודה בחיים, וחתך איבר מהעובר והשאיר אותו בתוך הרחם, ואז שחט את האם –

            באופן כללי האיבר מותר (אינו אבר מן החי).

            אבל אם זה חתיכה מהטחול או מהכליות – אסורה.

            ונדייק – לאכול את הטחול אסור,

            אבל לאכול את שאר הבהמה שיש לה חיסרון בטחול – מותר.

            תירוצים:

            1. באמת אין הבדל בין העובר לבין הבהמה, בשניהם אם נחתך הטחול הדין הוא שהבהמה אסורה באכילה והיא טריפה.

              2. אז למה המשנה שם דיברה על העובר ואל על האימא?

              מכיוון שברישא אמרנו שאבר שנחתך מהעובר כשר, אמרנו לשון דומה בסיפא שבטחול אסור באכילה.

              1. יש הבדל בין ניקב לבין נחתך.
                2. ניקב הטחול – טריפה,
                אבל נחתך מהעובר – החלק החתוך טרף אבל הבהמה כשירה.

                ב. בעיות בכליות

                במשנה – ניטלו הכליות – כשרה.

                1. A. רכיש בר פפא-רב – אם אחת או שתי הכליות לקו (חולות ומלאות מוגלה) – טריפה.

                  2. בארץ ישראל הגבילו את הדין הזה – רק אם החולי הגיע לאמצע הכליה (לחריץ).

                  1. B. למסקנה בשני הסעיפים –

                    2. רבי נחוניא  –

                    מצד אחד כרכיש בר פפא-רב – שכליות שלקו טריפה,
                    ומצד שני נגד רב עוירא-רבא – ואומר שטחול שניקב – כשרה.

                    הגבלות –

                    1. זה רק כשהטחול ניקב בחלק הדק שלו,
                      2. אבל אם בחלק העבה – טריפה.
                    2. גם בעבה, אם הנקב לא מקצה לקצה, אלא נשאר אזור בעובי של דינר זהב שאיננו מנוקב, – כשרה.

                      3.  

                      (נה: 7+)

                      1. C. כלל במערבא – כל דבר שמטריף בריאה, כשר בכליה.
                        2. והראיה – שנקב בריאה מטריף, ונקב בכליה כשר.
                        וכל שכן, פגם שכשר בריאה, בוודאי שיהיה כשר בכליה.

                        מקשה רב תנחומא –

                        1. 1. והרי ריאה עם מוגלה לא טריפה,
                          2. ואילו כליה עם מוגלה – כאמור רב הטריף!
                        2. מים צלולים בריאה ובכליה – שניהם כשרים (רש"י מעיר שאינו יודע למה זה קושיא…)
                        3. וכן דוחה רב אשי – לא ניתן לדמות טריפה מסוג אחד לטריפה מסוג אחר, כל טריפות היא ייחודית,

                          4. הראיה – אם הרגל חתוכה בחלק העליון של הרגל, היא נחשבת לטריפה ותמות באופן ודאי תוך זמן קצר,

                          ואילו חתך באזור נמוך יותר של הרגל אינה טריפה.

                           

                          1. D. כליה שהצטמקה –

                            2. בהמה דקה – רק אם הצטמקה לפחות מפול – טריפה.

                            בבהמה גסה – רק אם פחות מענב בינוני (יורת גדול מפול).

                             

                            (נה: רבע)

                            ב. ניטל הלחי התחתון – כשרה

                            מגביל רבי זירא – רק אם יכולה להמשיך לאכול, אפילו על ידי שאדם מכניס לה את האוכל לגרון.

                            אבל אם לא אוכלת – טריפה.

                             

                            ג. הרחם ("אם")

                            במשנה – ניטל הרחם כולו – כשרה.

                            בברייתא – לרחם יש כמה שמות בתנאים (

                            במשנתנו – אם,

                            בברייתא מחר – טרפחת
                            בברייתא בדף מח  – שלפוחית.

                             

                            (נה: רבע)

                            חלק ג – בהמה חרותה

                            חרותה = בהמה שהריאות שלה הצטמקו כתוצאה מבהלה קיצונית.

                            א. הדין במשנה –

                            בהלה בידי שמים (ברקים ורעמים) – כשרה,

                            בהלה בידי אדם – טריפה.

                            ב. מה לגבי בהלה בידי בעל חי אחר? – בברייתא מובא רשב"א

                            אבל לא ברור האם בא להקל (כמו בהלה בידי שמיים), או להחמיר (כמו בהלה בידי אדם).

                            תשובה – ברייתא שבא להחמיר.

                            ג. מעשה שקרה לרבא בר בר חנה, שהלך במדבר, ומצא אילים עם ריאות שהצטמקו,

                            ולא ידע מה גרם לבהלה,
                            ואמרו לו בבית המדרש לעשות בדיקה – יניח את הריאות במים ל24 שעות (בקיץ בקערות חרס לבנות, בחורף בשחורות), ויבדוק –

                            אם הריאות חוזרות למצב הרגיל  – סימן שהבהלה בידי שמיים – וכשרות

                            אם לא – בידי אדם וטריפות

                             

                            (נה: אחרי האמצע)

                            חלק ד – בהמה גלודה (=שנפשט עורה)

                            א. ת"ר: רבי מאיר – כשרה, חכמים – טריפה.

                            ואומר רשב"א שר"מ חזר בו

                            והגמרא מתלבטת  –

                            האם רבי מאיר חזר בו מדבריו,
                            או שמראש פסק כדעת חכמים (כעדותו של רבי הושעיה), אלא אם כן נשתייר עור בשיעור של סלע.

                            ורנבי"צ מכריע שאכן חזר בו.

                             

                            ב. כאמור – גלודה שנשאר בה סלע כשרה.

                            1. A. מה הכוונה?
                            2. ר"י-שמואל – אותו עור שנשתייר, צריך להיות על כל אזור השדרה שנמצאת בגב הבהמה.

                              3. ומסתפקת הגמרא – האם שיעור הסלע צריך להיות לאורך כל השדרה או שמספיק פס דק לאורך כל השדרה שכולו מצטרף לגודל של סלע?

                              ופושטת הגמרא שצריך רוחב סלע לאורך כל השדרה כולה.

                              1. רבא בר בר חנה – הכוונה שצריך שיישאר שיעור של סלע על כל אחד מראשי הפרקים של הגוף, כלומר- על כל החוליות, הפרקים, השוקיים והירכיים.
                              2. רבי אלעזר בן אנטיגנוס – השיעור של הסלע הוא במקום טבורו.
                              3. B. שאלה על 3 השיטות –
                                4. מה יקרה אם לבהמה יש עור בכל הגוף, חוץ מהמקומות ששלושת האמוראים הזכירו?

                                תיקו.

                                1. C. דעות מקלות יותר –
                                  2. המשותף לשלושת הדעות שהזכרנו הוא שעור במקום קריטי יצליח להתחדש ולכסות אל כל הבהמה.

                                  אך יש דעות שעור (בשיעור סלע) בכל מקום בגוף יכול לעזור –

                                  רב – בכל מקום, חוץ מהעור בתחתית הרגל והפרסות (עור בית הפרסות).

                                  רי"ח מקל אפילו יותר – אפילו עור בית הרפסות מספיק כדי להכשיר.

                                  ומקשה רב אסי ממשנה – עור בית הפרסות נחשב בשר ולא עור (בהקשר של טומאה וטהרה)

                                  עונה רי"ח – אותה משנה היא כדעת יחיד, ולא נפסקה להלכה.

                                  הראיה  – מברייתא שמלמדת הלכות פיגול ומוזכר בה דעת יחיד של אליעזר בן יהודה איש עיבלים שאמר משמו של רבי יעקב שאמר זאת (לגבי פיגול), ומכאן שזו רק דעתו.

                                   

                                  השיעור חולין דף נה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                  23 min
                                2. חולין דף נד – גמרא דף יומי

                                  לעילוי נשמת רות שמואלי ז"ל אשת חיל שהיתה מאירה פנים תמיד ולכל אחד. שיום ו' תמוז הוא יום השנה לפטירתה.

                                  ולהבדיל, לרפואה שלימה לישראל מאיר בן מרים בתוך שאר חולי ישראל

                                  להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_054.mp3

                                  Download

                                   

                                  לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                  להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                  להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                  השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

                                  (נג: 6- עד נד: 9-)

                                  חלק א – המשך דרוסה

                                  א. סימני הדריסה

                                  ר"נ – אדמימות באיזור הבטן של הבהמה –

                                  אם האדמימות מול איזור בני המעיים – טריפה.

                                  אם היא באזור הצוואר – כדי להטריף צריך שהקנה והוושת עצמם האדימו.

                                  אם נדקרה ע"י קוץ ויש נקב – נטריף אם הקוץ חדר לחלל הגוף

                                  שיעור הפגיעה –

                                  רב פפי –

                                  בנקבים –

                                  נקב בוושט – מספיק נקב קטן ביותר.

                                  נקב בקנה – לפחות בודל איסר.

                                  בדריסה – בקנה ובשווט השיעור אפילו במשהו, כי גם בנקב קטן הארס נכנס ומתפשט לגודל איסר.

                                  (נד. 4+)

                                   

                                   

                                  ב. איך בודקים את הדרוסה

                                  הדעות –

                                  רב יצחק בר שמואל בר מרתא – בודקים כנגד בני המעיים (כשמואל מאתמול)

                                  ר"נ דורש יותר – מהגולגולת עד הירך.

                                  עוד דעות

                                  רב חייא עלה לארץ ומצא את רי"ח ור"ל שפסקו שמספיק כנגד בני המעיים,

                                  אמא להם שרב פסק (כר"נ) שצריך יותר,

                                  ר"ל שאל מי זה רב (כי רב ירד לבבל הרבה לפני כן),

                                  ורי"ח הזכיר לו את גדולותו ושהיה תלמיד של ר' חייא.
                                  ר"ל נזכר ואמר שאכן היה גדול – בזכות קולא גדולה שלו.

                                  מה היתה הקולא של רב – אם לאחר השחיטה הקנה שמוט ואינו מחובר ללחי, ולא ברור מה קרה קודם – ההשמטה או השחיטה,

                                  ורב פסק שמניחים שקודם נשחטה, ולכן כשרה (כי אם קודם נשמט – לא היה מצליח לשחוט כראוי),

                                  אך הגביל ר"נ – מקלים רק אם בזמן השחיטה השוחט לא אחז בקנה ובוושט,

                                  אבל אם אחז בהם, ייתכן שהוא החזיק את הקנה מתוח למרות שהיה כבר שמוט, ולכן במקרה כזה לא נתיר.

                                  ורי"ח חולק על הקולא של רב – כדי להכשיר את הבהמה יש לבצע בדיקה נוספת: חותכים את הקנה במקום אחר ומשווים בין החתכים

                                  אם החתכים דומים – טריפה.

                                  אם הם שונים – כשירה (כי חיתוך כשהקנה מתוח ומחובר שונה מחיתוך כאשר הקנה שמוט ולא מתוח).

                                  (נד: באמצע)

                                  ג. ג

                                   

                                   

                                   

                                   

                                  חלק ב – טריפות מיוחדות

                                  במשנה – "זה הכלל – כל שאין כמוה חיה טריפה",

                                  מה "זה הכלל" בא לרבות?

                                  "שב שמעתתא" – 7 שמועות על טריפות (שהוזכרו בדף מב)

                                  וכיוון שכבר הזכרנו טריפות נוספות שאינן מפורשות במשנה,

                                  מונה הגמרא עוד טריפות נוספות שלא נמנו במשנה.

                                  1. אנשי ביתו של יוסף הצייד היו מכים בחזק במקל על גיד הנשה של הבהמות,
                                    2. ולפני שהספיק למות – שחטוהו.

                                    האם זה טריפה?

                                    ר"י ב"ב – לא, כי לא מוסיפים על הטריפות שמנו חכמים.

                                    1. באופן דומה – בבית רב פפא בן אבא הצייד היו מכים את הבהמות בכליה

                                      2. וענה רבי אבא כנ"ל – לא מוסיפים על הטריפות שמנו חכמים.

                                      שואלת הגמרא – והרי אנחנו רואים שאותם בהמות מתות תוך זמן קצר?

                                      תשובה – קבלה בידינו שניתן להצילן על ידי תרופות.

                                       

                                      (נד. במשנה למטה)

                                      חלק ג –  משנה: מכות שונות שבהמה קיבלה ובכל זאת לא תוגדר כטריפה

                                      המשנה – "ואלו כשרות" (כהנגדה למשנה הראשונה (מב.) "אלו טרפות") –

                                      הרשימה:

                                      א. ניקב הקנה או נסדק לאורכו או כשנחסרה לרשב"ג פחות מאיסר [בגמ' והוא כדינר קורדינאה או פשיטא קטן או סלע]

                                      ב. כשהגולגולת נפחתה ולא ניקב קרום המוח.
                                      ג. כשהלב ניקב ולא לבית חללו.
                                      ד. כשנשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה.
                                      ה. כשהכבד ניטל ונשתייר ממנו כזית.
                                      ו. כשניקבו בית הכוסות וההמסס זה לזה.
                                      ז. איברים שניטלו –

                                      כשהטחול ניטל [ובגמ' (נה.) כשניקב טרף[

                                      כשהכליות ניטלו [בגמ' (נה.) לקתה בכוליא אחת אם החולי מגיע עד למקום החריץ טריפה[
                                      ניטל לחי התחתון [בגמ' (נה:) ר"ז:לא שנו אלא כשאינה יכולה לחיות ע"י לעיטה והמראה[
                                      כשהרחם שלה ניטל [ובברייתות :טרפחת, שלפוחית[.

                                      ח. חרותה [בברייתא צמקה הריאה ונתקשתה כחריות] בידי שמים [בברייתא בידי אדם טריפה ולר"ש ב"א – אף בידי כל בריה[

                                      ט. גלודה (שנפשט עורה) לר"מ [בברייתא לפני שחזר בו[ ולחכמים פסולה וכן לר"ט ואם נשתייר בו כסלע כשירה ועי' בגמ'[.

                                       

                                      גמרא –

                                      א. מה הדין של מכות שלא הוזכרו לא ברשימת הטרפות ולא בכשרות?

                                      רי"ח – מדייק מהמשנה הראשונה, והן כשרות

                                      ר"ל – מדייק מהמשנה שלנו, והן טרפות

                                      על איזה מקרה חלקו – המקרה של רב מתנא על ראש עצם הירך שיצא ממקומו בבהמה:

                                      רב מתנא – טרף,
                                      רבא – כשר במידה ולא נחתך גם הגיד שבראש העצם (למרות שלהלכה נכשיר גם אם נחתך הגיד, העיקר שלא נרקב)

                                      ולענייננו –

                                      רי"ח – מקרה זה כשר

                                      (כי כל מה שלא הוזכר במשנה הראשונה כשר,

                                      (ואמנם היתה הוו"א להטריף כי המשנה שם אמרה "זה הכלל" וזה בא לרבות גם מקרה זה (דומה ל"נטולה"), אך כאמור "אלו" מצמצם – וכשר).

                                      ר"ל – טריפה,

                                      (כי לא הוזכר במשנה השנייה של הכשרות.

                                      (ולא מרבה מ"זה הכלל" שבמשנה הראשונה, כי מקרה זה לא באמת דומה לאף מקרה שם).

                                      (נד: 12+)

                                      חלק ד – המקרה הראשון במשנה: כשהקנה חסר – רשב"ג מכשיר עד כאיסר האיטלקי

                                      ומסביר זעירי – ששיעור זה דומה לדינר קורדינאי,

                                      וגם לגודלו של המטבע הכי פשוט בפומפדיתא.

                                       

                                      השיעור חולין דף נד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                      20 min
                                    2. חולין דף נג – גמרא דף יומי

                                      לעילוי נשמת רות שמואלי ז"ל אשת חיל שהיתה מאירה פנים תמיד ולכל אחד. שיום ו' תמוז הוא יום השנה לפטירתה.

                                      ולהבדיל, לרפואה שלימה לישראל מאיר בן מרים בתוך שאר חולי ישראל

                                      להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                      https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_053.mp3

                                      Download

                                       

                                      לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                      להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                      להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                      סיכום הדף היומי, חולין דף נג

                                      השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור

                                      תמלול השיעור:

                                      שלום לכולם, אנחנו לומדים את דף נג במסכת חולין, באתר sinay.org.il אנחנו מתחילים בדף נב עמוד ב' בשורה האחרונה ונלמד עד 6 שורות בתחתית עמוד ב'. השיעור יהיה 15 דקות.

                                      היום הדף עוסק בטריפה שקרויה "דרוסה". דרוסה הכוונה לבהמה שבעל חיים נעץ בה את ציפורניו, והטיל בה ארס ששורף את גופה וגורם בסופו של דבר למותה.
                                      את השיעור נחלק לשלושה חלקים.
                                      בחלק הראש נדון אלו בעלי חיים גורמים להטרפת בעלי חיים מדין דרוסה. גם אילו שמטריפים צריכים לעשות זאת באופנים מסוימים ונדון בזה.
                                      בחלק השני נעסוק בבהמות שהם ספק דרוסות. האם נחשוש לטריפות של הבהמה או לא.
                                      ובחלק השלישי נלמד איך לבדוק בעל חיים שנדרס – מתי נטריף אותו ומתי לא.
                                      נתחיל בחלק הראשון, ונחלק גם אותו לשני חלקים. בחלק הראשון נדבר על סוגי בעלי חיים שונים שדרסו, האם הם מטריפים או לא. ובחלק השני נדבר על כללים בפעולת הדריסה.
                                      אז נתחיל.

                                      בעלי החיים שעליהם נדבר הם: חתול, חולדה, עוף דורס, שועל וכלב.

                                      רב כהנא שאל את רב בשלוש הזדמנויות שונות ובווריאציות שונות, האם חתול וחולדה שדרסו יטריפו את בעל החיים שנדרס מהם.
                                      בכל פעם רב ענה אחרת לשאלה.
                                      כדי להסביר את שלושת התשובות באופן שלא יסתור מעמידה הגמרא את התשובות שקיבל במקרים שונים.
                                      ולמסקנה מגיעה הגמרא שרב סובר ש:
                                      חולדה מטריפה עוף בדריסתה, אבל לא בעל חיים גדול יותר.
                                      חתול יכול להטריף עופות בדריסה וגם בהמות קטנות כמו גדיים וטלאים, אבל לא כבשים גדולים ולא פרות.
                                      עד כאן הדין של חתול וחולדה. ועכשיו נעבור לעופות דורסים.

                                      במשנה כתוב שלעופות נץ וגס יש דיני דריסה. לנץ בעופות קטנים ולגס גם בעוות גדולים. הגמרא מסתפקת מה דינם של שאר העופות הדורסים האם הם מטריפים בדריסה שלהם או לא?

                                      רב הלל אמר לרב אשי שכשלמד אצל רב כהנא שמע ממנו שגם בשאר העופות טמאים יש דיני דרוסה.
                                      הגמרא מקשה על דברי רב כהנא האלו מהמשנה שלנו שמשמע ממנה שרק נץ דורס עופות קטנים והופך אותם לטריפה. משמע ששאר העופות שדרסו לא הופכים את הנדרס לטריפה!
                                      מתרצת הגמרא שני תירוצים, שהמשותף ביניהם הוא שיש ייחודיות לנץ ובגלל זה הוא מופיע במשנה למרות שגם עופות טמאים אחרים יכולים להטריף בדריסתם: עכ"פ –
                                      תירוץ ראשון – הנץ מטריף גם עוף ששווה בגודלו לנץ, שאר העופות הטמאים מטריפים רק עופות שקטנים מהם.
                                      תירוץ שני – הנץ מטריף אפילו עוות שגדולים ממנו, אבל אר העופות הטמאים מטריפים רק עוף ששווה להם או קטן מהם ולא עוף שגדול מהם.
                                      אז עד עכשיו דיברנו על החתול והחולדה ועל עופות טמאים.

                                      ונעבור לשועל ולכלב.

                                      כאן מביאה שתי גרסאות הופכיות של רב כהנא משמו של רב שימי בר אשי.
                                      בראשונה נפסק ששועל לא מטריף מדין דרוסה, ובשנייה שכן מטריף.
                                      הגמרא מביאה מעשה שסיפר רב דימי כאשר הגיע מארץ ישראל לבבל ששועל דרס כבשה בבית המרחץ של בית היני. לפי הגרסא הראשונה חכמים פסקו שהשועל אכן הטריף את הכבשה ואז יש סתירה לדברי רב שימי בגרסתו הראשונה שאמר שאין דין דרוסה לשועל. מתרצת הגמרא שזה לא היה שועל אלא חתול שיש לו דיני דרוסה בבעל חיים קטן.
                                      לפי הגרסא השנייה חכמים פסקו שהכבשה כקירה כי שועל לא מטריף בדריסה. ואז זה סתור את הגרסא השנייה בדברי רב שימי שאמר שיש דין דרוסה לשועל. ומתרצת הגמרא שזה היה כלב. וכלב מוסכם שאינו דורס.

                                      אז נסכם את השלב בראשון בחלק הזה

                                      חולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או לפי הסבר אחר גם עופות ששווים להם בגודלם.
                                      לגבי שועל יש שתי גרסאות. וכלב לא דורס.

                                      בשלב השני ננסה להבין כמה כללים בדריסה עצמה.

                                      אביי מלמד שכדי שדריסה תטריף צריך שהדריסה תיעשה ביד עם הציפורנים ודווקא בכוונה של בעל החיים הדורס וכאשר הוא חי.
                                      כלומר, שאם הדריסה נעשתה לא ביד אלא ברגל או שנעשתה בשיניים ולא בציפורניים או שלא בכוונה או כאשר כבר הדורס לא היה בחיים. הדריסה לא תטריף את בעל החיים שנדרס.
                                      הגמרא תמהה אם חייבים את כוונתו של בעל החיים אז ברור שאם הוא מת הדריסה לא תיחשב כמטריפה!
                                      אלא, מתרצת הגמרא שיש חידוש במקרה שבעל החיים נעץ את ציפורניו בטרף שלו, ולפני שהספיק לשלוף את ציפורניו חזרה, חתכו את ידו. היה עולה על הדעת שכבר בנעיצת הציפורניים הוא הטיל את הארס בטרף. לכן חידשנו שלא. רק כאר הוא שולף את הציפורנים מבעל החיים אותו תקף רק אז הוא מטיל את הארס שמטריף. ולכן אם חתכו את ידו לפני שהספיק לשלוף את הציפורנים בעל החיים יהיה כשר כי הארס לא חדר לגופו.
                                      וכאן סיימנו את החלק הראשון של השיעור אנחנו בסוף השורות הצרות של עמוד א.
                                      נסכם: למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
                                      והכללים של אביי: כדי להטריף – הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
                                      ועכשיו אנחנו עוברים לחלק השני של השיעור שמדבר על ספק דרוסה.

                                      ספק דרוסה הכוונה – מה קורה כאשר אני לא בטוח אם בעל החיים דרוס לפי הכללים או לא. האם להטריף אותו או לא?

                                      רב סובר שמעמידים אל בעל החיים על חזקתו והוא יישאר כשר. ולדעת שמואל אני חושש ולכן נטריף את בעל החיים שהוא ספק דרוס.
                                      לא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם למשל יש קבוצת שוורים, ולא ברור לנו האם אריה נכנס ביניהם או לא, תמיד אוכל לומר שהוא לא נכנס וכל השוורים מותרים.
                                      גם אם לא ברור לי אם הדורס הוא בעל חיים שמטריף או לא. כמו אני לא בטוח אם זה היה כלב או חתול. תמיד אוכל לומר שזה היה כלב, וכמו שכבר למדנו כלב לא דורס.
                                      אם נחזור לאריה ולשוורים –
                                      גם אם ברור שהאריה נכנס בין השוורים, וישב בשקט. אוכל לומר שהרוגע שלו מלמד שלא הייתה לו כוונה לתקוף ולכן השוורים יהיו כשרים.
                                      או במקרה שהאריה נכנס וקטע את ראש אחד מהשוורים, אוכל לומר שאחרי התקיפה הזו שאר השוורים כשרים כי האריה נח מזעמו.
                                      אם גם האריה נוהם וגם השוורים גועים. אין חשש לטריפה כי כמו שהשוורים חוששים מהאריה גם הוא חושש מהם ולא מסתבר שתקף.
                                      מתי תהיה אז המחלוקת בין רב לשמואל – במקרה שהשוורים גועים והאריה שתק.
                                      לדעת שמואל זה סימן שהאריה פוגע בשוורים ודורס אותם. ולכן בספק כזה אני מטריף. ולדעת רב כל עוד אין לי ידיעה ברורה שהאריה דרס אני לא מטריף אף אחד מהשוורים.

                                      כדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, מביאה הגמרא שלושה מקרים:

                                      המקרה הראשון, הוא של רבה בר הונא שאמר משמו של רב – מופיע בעמוד א' בסוף השורות הצרות.
                                      לתוך קבוצת שוורים נכנס אריה. ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
                                      אז אפשר להסתכל על המקרה הזה משני צדדים.
                                      מצד אחד ניתן לומר שהאריה לא דרס את השור. כי אמנם רוב האריות היו דורסים לפחות אחד מהשוורים, אבל ברך כלל כשאריה דורס, הציפורן לא נופלת לו מהיד. ולכן מסתבר שהציפורן שנמצאה בגב השור הגיעה לגב לא מידו של האריה אלא כתוצאה מהתחככות בכותל שבו הייתה נעוצה ציפורן.
                                      אבל מצד שני ניתן לומר שלמרות שרוב השוורים רגילים להתחכך בכתלים, עכ"פ הסיכוי שציפורן של אריה תנעץ בגבו כתוצאה מהחיכוך נמוך מאוד.
                                      אחרי הצגת שני הצדדים – אומר רב זה בדיוק מקרה של ספק דרוסה – ולדעתי ספק דרוסה כשירה.

                                      אביי מגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב:

                                      כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.

                                      הגבלה נוספת להיתר של רב אומר אביי: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שברך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, קורה לפעמים שכזו ציפורן נושרת ואז כבר לא נתיר את השור.

                                      וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
                                      אמרנו קודם שכדי להמחיש את מחלוקת רב ושמואל, האם ספק דרוסה כשירה או טריפה, תביא הגמרא שלושה מקרים – את המקרה הראשון ראינו.
                                      ועכשיו נקפוץ למקרה השלישי ואז נחזור לשני.

                                      המקרה השלישי מופיע בשליש העליון של עמוד ב' מעל תוספות ד"ה דרוסה.

                                      הסיפור הוא על אוז אחד שהיה בבית רב אשי, שנכנס לבין הקנים, וכשיצא הצוואר שלו היה מלוכלך בדם. השאלה, האם הוא נפצע מחתול שדריסתו מטריפה, ואז צריך לבדוק את סימני הארס, או שהוא נפצע מהקנים, ואז צריך רק לבדוק אם יש לו נקב במקום שמטריף.
                                      ואמר רב אשי, שכמו שכשהסתפקנו האם חיה נדרסה ע"י כלב או ע"י חתול, הקלנו שזה היה כלב, שאין בו ארס. אז גם פה, כשיש לנו ספק האם הוא נפצע ע"י קנה או ע"י חתול, כאשר הקנה מקביל לכלב, נוכל להקל ולומר שהפציעה היא מהקנה שבה בדיקה פשוטה – לבדוק את הקנה, ואם לא נחתך רובו, ואת הושט לאחר השחיטה, ואם הכל בסדר – האווז יהיה כשר.
                                      המקרה השני מופיע בעמוד ב' ארבע שורות מלמעלה.

                                      הגמרא פוסקת להלכה את דיני ספק דרוסה, אמימר פוסק כשמואל, שחוששים לספק דרוסה. והסיבה שלא מקלים כשיטת רב, היא או שאמימר אינו סובר כרב ומחמיר כשמואל, או לפי גירסא שניה, סובר אמימר שרב חזר בו והודה לשמואל שחוששים לספק דרוסה, והראיה ממעשה שקרה.

                                      המעשה היה עם סל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר. אז הינה ראיה שרב חזר בו. כי אם רב היה חושב שלא חוששים לספק דרוסה לא היה שולח את העופות לשמואל, אלא מתיר במקום. אבל מקשה הגמרא, אם רב חזר בו, שיאסור אותם בעצמו, למה הוא שלח לשמואל שיאסור? אלא, התשובה היא שרב לא חזר בו, והסיבה ששלח את העופות לשמואל שיורה את דינם, היה בגלל שזה היה מקומו של שמואל, ורב לא רצה לפסוק הלכה נגד שמואל בעירו של שמואל, ולכן שלח את העופות אליו. אבל באמת נשאר רב בדעתו שספק דרוסה מותר.
                                      הגמרא מנסה להבין למה שמואל חנק את אותם עופות, ולא מספיק היה לשלח אותם לנהר. ועונה הגמרא שהוא חשש שהם יעלו מן המים, ויצודו אותם ציידים, וימכרו אותם ליהודים, וישחטו אותם בלי לדעת שהם אסורים.
                                      מנסה הגמרא להציע שאולי שמואל היה צריך לשמור את אותם עופות 12 חודש, ואם לאחר 12 חודש אותם עופות עדיין היו בחיים, סימן שהם לא נדרסו והם לא טרפות. עונה הגמרא, יש חשש שבגלל שמדובר בהרבה עופות ובתקופה ארוכה, מישהו ייקח אחד מהם, ישחט ויאכל.
                                      שואלת הגמרא, אז למה לא למכור אותם לגויים. התשובה היא, כי יש חשש שהגוי ימכור אותם ליהודי, והיהודי ישחט ויאכל את עוף מבלי לדעת שהוא אסור.
                                      אז אם כך – למה לא זרק שמואל את העופות לאשפה לאחר שחנק אותם? למה הוא זרק אותם לנהר? לשיטתך אולי נשליך אותם לכלבים, שיש בזה הנאה כלשהיא. אלא – הסיבה ששמואל השליך אותם לנהר היה כדי לפרסם את הדבר, שידעו שחוששים לספק דרוסה.
                                      עד כאן החלק השני של השיעור.

                                      נסכם את החלק הזה:

                                      רב ושמואל נחלקו האם חוששים לספק דרוסה רב יקל ושמואל מחמיר וחושש.
                                      ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
                                      אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
                                      וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
                                      רב הקל ושמואל החמיר.
                                      אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: כל מה שאמר רב זה דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. אבל אם הציפורן לא נמצאה ורק רואים את הסימן שהציפורן השאירה בגב של השור, כאן כבר אין ספק שהאריה דרס.
                                      ההגבלה השנייה הייתה: כל ההיתר הוא כשמצאנו בגב השור ציפורן לחה, שבדרך כלל לא נושרת מהיד. אבל אם הציפורן הייתה יבשה, אולי נשרה ולא נתיר.
                                      וההגבלה השלישית – גם כאשר הציפורן לחה והתירנו זה רק כאשר יש ציפורן אחת. אבל אם מצאנו שתים או שלוש כשהן נעוצות בצורת כף היד של האריה – כאן כבר לא נתיר, כי מסתבר שהאריה אכן נעץ את כף יד עם ציפורניו בשור והטריף אותו.
                                      המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח את אותו סל לשמואל שהוא יפסוק מה דינם של העופות. שמואל שסובר שחוששים לספק דרוסה, חנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
                                      הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו. והסברנו ששמואל דווקא זרק להר כדי לפרסם א ההלכה.
                                      והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם חודים שלא חוששים לדריסה.

                                      ועכשיו נעבור לחלק השלישי והאחרון שבו נלמד איך לזהות דריסה בבעל חיים.

                                      לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, שאמר משום רבי חנינא בן אנטיגנוס, כאשר לא ניכרים סימני הדריסה מבחוץ, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
                                      לדעת רוב הראשונים, בני המעיים הכוונה את כל גבה של הבהמה, את צדדיה ואת החלק התחתון מהכתפיים ועד הירך.
                                      לעומת שמואל סובר רב שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט. אילפא שאל מה קורה במידה והסימנים, כלומר הקנה והושת, נעקרו ממקומם הרגיל בחסת התחתונה של הבהמה, מה השיעור של העיקור כדי שהבהמה תהיה טריפה. על כך ענה שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
                                      דין נוסף שלימד רבי יהודה בשם רב, שבמידה והארס גרם לריקבון של אבר מסוים, כלומר, שאם הרופא כדי לרפא, מגרד את אותו אזור ומסיר אותו כדי לרפות, כלומר שהריקבון הוא משמעותי, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה לא רק באופן שהוא חסר, אלא גם באופן שהוא נירקב בצורה משמעותית.

                                      לסיום, מביאה הגמרא מעשה שממחיש את ההלכה הזו. סיפר רב אשי, שכאשר למד בבית מדרשו של רב כהנא, הביאו לפניהם ריאה שכאשר היו מושיבים אותה היא הייתה שלימה, אבל כאשר הרימו אותה היא הייתה מתפרקת, ונפלו ממנה חתיכות, בגלל הריקבון. ועל פי ההלכה שהזכרנו, הטרפנו את אותה בהמה.

                                      עד כאן החלק השלישי של השיעור. הגענו לעמוד ב', 6 שורות מלמטה.
                                      נסכם מה שלמדנו היום:
                                      חילקנו את השיעור לשלושה חלקים:
                                      בחלק הראשון למדנו שחולדה מטריפה רק עופות. חתול יכול להטריף גם בהמות קטנות. עופות טמאים יכולים להטריף עופות קטנים מהם או ששווים להם בגודלם. בשועל יש מחלוקת. וכלב לא דורס.
                                      והבאנו את הכללים של אביי: כדי להטריף: הדריסה חייבת להיות בציפורנים של היד בכוונה ובעוד הדורס חי.
                                      בחלק השני ראיונו את מחלוקת רב ושמואל בשאלה האם חוששים לספק דרוסה רב מקל ושמואל מחמיר וחושש.
                                      ראינו שלא בכל מקרה של ספק נחלקו רב ושמואל. אם הספק אם בכלל נכנס הדורס או אם נכנס בעל חיים אבל לא ברור שהוא דורס. כולם יודו שלא חוששים.
                                      אם הדורס ישב בשקט ולא תקף – לא חוששים. או ישב בשקט אחרי תקיפה אחת – לא חוששים לגבי האחרים. אם גם הדורס וגם בעלי החיים משמיעים קול – אין חשש.
                                      וראינו שלושה מקרים: המקרה הראשון היה כשנכנס אריה לתוך קבוצת שוורים ולאחר שהאריה עזב מצאו ציפורן של אריה נעוצה בגב של אחד מהשוורים.
                                      רב הקל ושמואל החמיר. אביי הגביל בשלוש הגבלות את ההיתר של רב: דווקא כשמצאנו את הציפורן בגב של השור. דווקא בציפורן לחה, ודווקא לא בצורת היד של האריה.
                                      המקרה השני היה המעשה של הסל מלא עופות שהיה ספק האם הם נדרסו ע"י נץ. והביאו את הסל הזה לפני רב. רב שלח לשמואל שחנק את אותם עופות והשליך אותם לנהר.
                                      הבאנו שתי גרסאות או שרב לא רצה לפסוק נגד שמואל במקומו של שמואל, או שרב חזר בו.
                                      והמקרה השלישי היה – עם האווז שנכנס לבין הקנים, ויצא עם צוואר מלוכלך בדם. וראינו שרב אשי פסק לקולא כי יש ספק האם בכלל היה חתול או חיה שמטילה ארס ובספק כזה כולם סוברים שלא חוששים לדריסה.

                                      בחלק השלישי ראינו מחלוקת עד כמה צריך לבדוק בהמה אחרי דריסה.

                                      לדעת בני רבי חייא ולדעת שמואל, יש צורך לבדוק את כל בני המעיים האם יש בהם סימני ארס. כלומר, האם יש אדמומיות.
                                      רב סובר לעומתו שהבדיקה צריכה להיעשות בכל חלל הגוף שבו יש איברים פנימיים וגם באזור הקנה והוושט.
                                      אם הסימנים נעקרו ממקומם הרגיל בלסת התחתונה של הבהמה, פסק שמואל, שבמידה ונפרד רוב שטח החיבור, אז הבהמה טריפה.
                                      רבי יהודה בשם רב פסק שבמידה והארס גרם לריקבון משמעותי של אבר מסוים, מחשיבים את האיבר הרקוב כאילו אינו קיים. ואם חיסרון של אותו איבר, מטריף אותה, אז גם באופן שהוא נירקב הבהמה תחישב כטריפה.
                                      ובסוף הבאנו את המעשה של הריאה שכשהרימו אותה היא התפרקה לחתיכות מרוב ריקבון ולכן הטריפו את אותה הבהמה.
                                      עד כאן להיום. כל טוב.

                                      השיעור חולין דף נג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                      18 min
                                    3. חולין דף נב – גמרא דף יומי

                                      לעילוי נשמת רות שמואלי ז"ל אשת חיל שהיתה מאירה פנים תמיד ולכל אחד. שיום ו' תמוז הוא יום השנה לפטירתה.

                                      ולהבדיל, לרפואה שלימה לישראל מאיר בן מרים בתוך שאר חולי ישראל

                                      להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                      https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_052.mp3

                                      Download

                                       

                                      לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                      להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                      להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                      סיכום הדף היומי, חולין דף נב

                                      (נב. באמצע – נב: באמצע)

                                      חלק א – נשתברו רוב הצלעות

                                      א. רוב צלעות – בבהמה 13 זוגות צלעות (=26), אך אומר רי"ח שאנו מחשיבים רק את הגדולות עם מח – 11 זוגות (22). אם נשברו רוב מתוכם (12) – טריפה.

                                      ב. ברייתא – לא משנה באיזה צד.
                                      ג. זעירי – השבר בחצי הקרוב לשדרה.

                                      חלק ב – נעקרו הצלעות – (נב. 2+ ברחבות)

                                      א. צריך רוב:  רי"ח – שני צדדים (12), עולא (מחמיר) – צד אחד (6).

                                      ב. רב – נעקרה צלע וחוליה – טריפה. (בהמשך נעמיד שהכוונה לחצי חוליה).

                                      ג. שאלו רב כהנא ורב אסי את רב – נעקרו 2 צלעות מקבילות ללא החוליה?

                                      אמר להם – הרי זהו גיסטרא (חציית הבהמה) – וזה אפילו נבילה!

                                      שאלות:

                                      1. והרי גם המקרה של רב (B) הוא גיסטרא (אם נעקרה החוליא, אז גם הצלע המקבילה נעקרה).
                                        2. תשובה – שם נעקרה רק חצי חוליה (והצלע השנייה נשארה).
                                      2. למה זה נבילה, הרי לעיל (A) עולא ורי"ח הצריכו רוב כדי שיהיה טריפה.
                                        3. תשובות:
                                      3. לעולא – שם זה כשאינן מקבילות, אך במקבילות מספיק 2 צלעות.
                                      4. לרי"ח – לא ניתן לענות ששם אינן מקבילות, שהרי על כרחנו לפחות 2 מקבילות.
                                        5. אלא – כאן מדובר שגם החוליה נחסרה בחציה, כלומר כמעט כמו הדין של רב.

                                        [ולמה שאלו על 2 ולא 1?

                                        כדי שאם יענה כשירה, ידעו שכל שכן ב-1.
                                        ואם יענה שלא כשירה, יאמר זאת בצורה תקיפה, וכך יבינו שאפילו אחד טריפה. (ומה שקרה בפועל שצעק שזהו גיסטרא, הבינו שב-1 זה לפחות נבילה).

                                        ד. שמואל – (נב. 2-) נעקרה צלע מעיקרה (ר"ת – עם חלק מהחוליה) – טריפה (כדעת רב).

                                        קשה – שמואל אומר שלפי ב"ה נעקרה חוליה אחת טריפה. משמע שדווקא חוליה שלימה עם שתי צלעותיה.
                                        תשובה – שם הכוונה לחוליות ללא צלעות – החוליות שבסוף עמוד השדרה.

                                        [הערות: (נב: 7+)

                                        א. המחלוקת המקורית של ב"ה וב"ש היא לגבי כמה יחסר מעמוד השדרה כדי שלא יטמא באוהל (ב"ה – 1, ב"ש – 2), ושמואל אמר שנחלקו גם לגבי כמה יחסר ויטריף.
                                        שאלה על שמואל – לפי זה ב"ה מחמירים, אז למה לא הוזכר בקולי ב"ש? כי השאלה העיקרית שם לגבי אוהל, ובזה ב"ה מקלים.

                                        ב. אגב, בירור עוד שתי טריפות ששמואל הזכיר:

                                        1. גולגולת שנחבסה ברובה (נתרסקה ממכות, אך לא נחסרה),
                                        בעי ר' ירמיה – רוב גובהה או היקפה? תיקו.
                                        2. בשר החופה את רוב הכרס ברובו (הדופן החיצונית של הבטן).
                                        רב אשי – מה קרה לבשר? קרוע ונמצא או דווקא אם ניטל לגמרי?
                                        תשובה – תלמד מהמשנה עצמה – "נקרע רוב החיצונה", והסביר ר' יוסי בר"ח שזה דופן הבטן.
                                        דחייה – שמואל חולק על ההסבר של רי"ס בר"ח, ולדעתו המשנה לא עוסקת בדופן החיצונית אלא בחלק הפנימי ש"יש בו מילת" (בליטות כעין צמר), ושמואל הוסיף טריפה זו ממסורת.

                                        השיעור חולין דף נב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                        16 min
                                      5. חולין דף נא – גמרא דף יומי

                                        לעילוי נשמת אלה בת יצחק דוד ועדה בת זאב ז"ל

                                        ולהבדיל, לרפואת אברהם בן אביבה, וישראל מאיר בן אפרת, ולהצלחת משפחת כהן

                                        להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_051.mp3

                                        Download

                                         

                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                        להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                        להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                        סיכום הדף היומי, חולין דף נא

                                        חולין דף נא – גמרא דף יומי

                                        (נא. באמצע – נב באמצע)

                                        טריפת נפולה – בהמה שנפלה

                                        חלק א – מתי חוששים לנפילה

                                        A. כשנפלה, מתי בכ"ז אינה נפולה

                                        א. רב הונא – ירדה מעצמה, אינה נפולה

                                        רב הונא – הניחה למעלה ומצאה למטה (ואינה עומדת):
                                        1. מניחים שירדה בכוונה + 2. כשיורדת בכוונה, גם אם בפועל נפצעה, אינה "נפולה".
                                        שאלה על הגדי של רבינא שירד מהארובה, האם אומדת עצמה לקפוץ גם בלי שיש לה במה להיתלות? רב אשי – כן.
                                        [אגב הגדי של רבינא – סיפור על כבשה שלא נפלה, ומשום מה גררה רגליים אחוריות,
                                        רבינא חשש לשדרה שנפסקה (וכן היה במציאות באותו מקרה),
                                        אך רב יימר (וכן ההלכה) – זאת התקבצות ומותרת, כי לזה יש יותר סיכוי].
                                        (דילוג – נא. רבע תחתון)

                                        ו. (נא: רבע עליון) ר"נ – זריקה על הקרקע בבית המטבחיים – לא חוששים.

                                        רב יצחק בר שמואל בר מרתא הסביר (ע"פ רב) – מכין עצמו לנפילה (נועץ ציפורניו).

                                        ג. רב מנשי – גנבי אילים

                                        בהוצאת האילים – אינם נפולים (נזהרים וזורקים על המותניים),
                                        בהחזרתם: מיראה – נפולים, מתשובה – אינם נפולים.

                                        B. מכות שונות

                                        ב. רב הונא – מלחמת שוורים (נא. רבע תחתון)

                                        רב הונא –
                                        לא נפלו (אפילו שהם כאובים) – לא חוששים (זה רק חום מהמכה),
                                        נפלו – חוששים לנפולה.

                                        ד. ר"י-רב – הכאה במקל (נא. 4+ ברחבות)

                                        אם ראש (קצה, (או קשרים שבאמצעה)) המקל הכה באמצע גבה – חוששים,
                                        לכן: אם הכה לאורכה – רק אם המקל קצר ונגמר באמצע גבה – חוששים, אם הכה מהצד באמצע – חוששים.

                                        ה. ר"נ – לידה אינה ריסוק איברים לוולד.

                                        (רמב"ן – החידוש אפילו שנתקשתה בלידתה).
                                        ניסיונות להביא ראיה:
                                        1. רבא – תינוק בן יומו מטמא בזיבה, ואם לידה יכולה לרסק איברים – ניתן לתלות הזיבה בלידה ולא יטמא. דחייה – אולי באמת מטמא רק יוצא דופן.
                                        2-3. בהמה בת יומה אינה מוקצה ומותרת באכילה בו ביום.
                                        2- לגבי עגל – נעמיד ביוצא דופן (או שלא נתקשתה בלידה).
                                        3 – לגבי בכור (שא"א להעמיד ביוצא דופן) – שעמד על רגליו.

                                        חלק ב – דין נפולה (נא: לפני האמצע)

                                        החשש – ריסוק איברים.
                                        כדי להתיר צריך: בדיקה + או עמדה או מעת לעת.
                                        א. בהלכה – ר"י-רב – לא צריך בדיקה, רב חייא בר אשי – צריך.

                                        ב. לא צריך עמדה או הלכה ממש, אלא:

                                        בעמדה – רב – מספיק פשטה ידה לעמוד, רב חסדא (מקל) מספיק ניערה ידה.
                                        בהלכה – רב – מספיק עקרה רגלה.

                                        ג. איזו בדיקה צריך

                                        לשיטת רש"י הבדיקה היא לטריפות אחרות (ולא לריסוק איברים) –
                                        אמימר-רב דימי – כנגד בית המעיים (נקרעה רוב הכרס, ניקבו המעיים),
                                        רב פפא – כנגד בית החלל כולו (גם נשברו רוב צלעות או נעקרו חוליות מהשדרה).
                                        סימנים (קנה וושט) לא צריך לבדוק (רב אשי).

                                        חלק ג – נפילת עוף

                                        א. החומר שעליו נפלה

                                        חוששים

                                        לא חוששים

                                        1. על המים

                                        לא שט

                                        שט מלוא אורכו (אך לא בגלל זרימת המים).

                                        2. סדין מתוח

                                        מתוח

                                        לא מתוח

                                        מתוח אך מקופלת (לא מתוח ממש)

                                        3. רשת

                                        קשרים קרובים

                                        קשרים רחוקים

                                        4. פשתן

                                        חבילות

                                        נפל באמצע

                                        נפל בשיפוע

                                        נפרדים על הקרקע

                                        רק כתוש

                                        כתוש וסרוק

                                        ביזרי (אגודות קטנות)

                                        יש בו קשרים ולכן חוששים

                                        (מאירי – הוא שזור וזה כקשרים)

                                        נעורת (מה שנושר אחרי הסירוק)

                                        דקתא (רגיל)

                                        דקדקתא (דקה מאוד)

                                        (רש"י מוסיף – צבור הערימה)

                                        5. נברא (סיב הדקל)

                                        ברגיל

                                        כשנחלק לרצועות

                                        6. אפר

                                        מנופה

                                        לא מנופה (אוורירי)

                                        7. חול

                                        גס

                                        דק (הגרגירים מחליקים)

                                        8. אבק דרכים

                                        חוששים

                                        9. תבן

                                        בזיגא (חבילה)

                                        לא בחבילה

                                        10. גרעינים

                                        חיטים, שעורים

                                        תלתן, חמצי (חומוס) – לא מחליקים

                                        קטניות, אפונים – מחליקים

                                        ב. נפלה על ידי מלכודת דיבוק

                                        רב אשי מתיר, אמימר אוסר.

                                        במה נחלקו:
                                        (נתפסה בכנף אחת יותר קל מבשתיהן).

                                        כנף אחת

                                        שתי כנפיים

                                        1.

                                        מותר

                                        מחלוקת

                                        אמימר מובן (איך תקום)
                                        רב אשי – מתאמצת בעקבי כנפיה

                                        2.

                                        מחלוקת

                                        רב אשי מובן,
                                        אמימר – כיוון שכנף אחת מושבתת, גם השנייה.

                                        אסור

                                        השיעור חולין דף נא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                        19 min
                                      6. חולין דף נ – גמרא דף יומי

                                        לעילוי נשמת אלה בת יצחק דוד ועדה בת זאב ז"ל

                                        ולהבדיל, לרפואת אברהם בן אביבה, וישראל מאיר בן אפרת, ולהצלחת משפחת כהן

                                        להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                        https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_050.mp3

                                        Download

                                         

                                        לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                        להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                        להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                        סיכום הדף היומי, חולין דף נ

                                        (נ. 11+ עד נא. באמצע)

                                        חלק א – רשב"ג – מעיים שניקבו וליחה מבפנים סותמת – כשר

                                        בשם ר' אבא – הלכה כרשב"ג,

                                        אך תלמיד עלה לארץ ישראל ושאל אותו ואמר שאין הלכה כרשב"ג.

                                        [ואגב, גם אמר שהלכה כר"ש באבלות:

                                        אח ששמע מאוחר על האבלות והגיע מאוחר לשבעה:

                                        אם הגיע מרחוק – סופר 7 לעצמו,
                                        אם ממקום קרוב:

                                                   חכמים: תוך 3 ימים – סופר איתם, אח"כ – לעצמו.

                                        ר"ש: בכל מקרה סופר איתם. והלכה כר"ש].

                                        (נ. שליש תחתון)

                                        חלק ב – מקיפים במעיים, בריאה ובקנה

                                        הערות:

                                        1. רב משרשיא בן רבא משמש את הנקב החדש לפני שהשווה (כי הרי גם בנקב המקורי משמשו).
                                        2. בריאה –
                                          3. רבא – דווקא באותה ערוגה (צד).

                                          אך הגמרא – אפשר מצד לצד, אך לא מאונה גדולה לקטנה.

                                          1. בקנה –
                                            2. רב פפא – דוקא באותה חוליה (3 טבעות).

                                            אך הגמרא – אפשר מחוליה לחוליה, אך לא מקדימה לאחורה.

                                            (נ. 4-)

                                            חלק ג – ניקבה החלחולת

                                            שלא במקום הדבק – נקב מטריף.

                                            במקום הדבק (שהחלחולת דבוקה בירכיים וכך הצואה לא תצא בנקב) כשר, בתנאי ש:

                                                       רי"ח: שרוב ההיקף נשאר,

                                                       רבא – ר"נ: שנשאר רוחב אצבע.

                                            (נא: 4+)

                                            חלק ד – כרס פנימי (נקב) וחיצוני (נקרע רובו)

                                            דעות:

                                            (נקדים שהאכול תחילה עובר ב4 קיבות: כרס, בית הכוסות, המסס, קיבה, ורק אחר כך עובר למעיים).

                                            מאחורי הכרס:

                                            1. ר' נתן בר שילא ור' יהושע בר קרחה – סניא דיבי
                                            (המעי העיוור, איבר שיש באמצע המעיים, לא באזור הכרס)

                                            החלק הקדמי של הכרס:

                                            1. ר' ישמעאל – איסתומכא (רש"י לא יודע מהו)
                                            2. ר' אסי – רי"ח (לפי ההסבר של הגמרא) –
                                              3. המקום הצר בכרס (לכיוון הוושט) – הכרס הפנימי,
                                              המקום שמתרחב – הכרס החיצוני.
                                            3. שמואל – מקום שאין בו צמר (פתח הכרס)
                                              4. (אחרונים – לא שאין שיער כלל (כי אז זה הוושט), אלא פחות שיער מבכרס החיצונה)
                                            4. ר' אבינא (רבינא) בשם רב – הטפח האחרון של הוושט.

                                              5. החלק האחורי של הכרס

                                              1. רבה בר רב הונא – מפרעתא (כל מה שיוצא החוצה כשהטבח פותח את המעיים מלמטה).

                                                2.  כל הכרס:

                                                1. מערבא בשם רי"ס בר' חנינא – כל הכרס!
                                                  2. ואילו הכרס החיצונית אינה הכרס אלא הבשר שחופה את רוב הכרס (כלומר כל מה שאחרי הצלעות).

                                                  למעשה – בנהרדעא עשו כרבה בר רב הונא – מפרעתא.

                                                             ואיך לא חששו לשאר הדעות?

                                                  רוב הדעות כלולות בתוך המפרעתא (סניא דיבי, איסתומכא, מקום שאין בו צמר, מקום צר בכרס), חוץ מר' אבינא (טפח בוושט) ומערבא (כל הכרס) שעליהם נהרדעא חולקים.

                                                  (נ: שליש תחתון)

                                                  חלק ה – עוד על הקרע בכרס החיצונה

                                                  א. גודל הקרע

                                                  חכמים – רוב קרוע מטריף.

                                                  ר' יהודה (לפי הסבר הגמרא) – או רוב (גם בלי טפח, בבהמה קונה) או טפח (גם בלי רוב, בבהמה גדולה).

                                                             מה החידוש ברוב בלי טפח?

                                                             היינו חושבים שאם זה רוב וכמעט טפח – אולי צריך טפח. קמ"ל.

                                                             (וקשה להבין את ההו"א).

                                                  ב. קרע עגול

                                                  גניבא בשם ר' אסי – סלע מטריף (כי אם יימתח זה יוצא טפח),

                                                  ר' חייא בר אבא בשם גניבא הנ"ל – צריך קצת יותר מסלע.

                                                  (נ: 3-)

                                                  חלק ו – מחט בבית הכוסות

                                                  א. הדין:

                                                  (נזכיר (מח:) – ההנחה היא שהמחט הגיע מהאוכל, כלומר מבפנים).

                                                  אם היא נקובה רק בדופן הפנימית – כשר (כי החיצונית מגנה)

                                                  אם נקובה בשניהם – טרף,

                                                             בתנאי שיש עליה קצת דם, כי רק כך ברור שזה קרה לפני השחיטה.

                                                  ולמה בנקבים סתם (ללא מחט) לא דורשים דם כדי להטריף?

                                                  כי בנקב סתם – היה דם ונשטף, אך כשיש מחט – מצופה שיהיה דם על מחט (ומסתבר שהכוונה לכל סוגי הנקבים במחטים).

                                                  (נא. 8+)

                                                  ב. סיפור על מחט משני צדדים שנכנסה חזרה פנימה

                                                  תלמיד הגיע מארץ ישראל ואמר שרבי פסק במקרה של מחט מצד אחד שטרף,

                                                  אביי בירר איתו, ומסתבר שהיה בצד השני דם, שזה סימן שבאמת המחט היתה משני צדדים (ופשוט חזרה פנימה), ולכן רבי הטריף, וכמשנתנו.

                                                  השיעור חולין דף נ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                  17 min
                                                2. חולין דף מט – גמרא דף יומי

                                                  לעילוי נשמת אלה בת יצחק דוד ועדה בת זאב ז"ל

                                                  ולהבדיל, לרפואת אברהם בן אביבה, וישראל מאיר בן אפרת, ולהצלחת משפחת כהן

                                                  להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_049.mp3

                                                  Download

                                                   

                                                  לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                  להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                  להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                                  סיכום הדף היומי, חולין דף מט

                                                  (מט. רבע עליון – נ. 11+)

                                                  חלק א – עוד על נקבים בריאה

                                                  א. אגדתא – למה נקרא שמה ריאה?

                                                  רי"ח: כי היא מאירה את העיניים למי שאוכל אותה.

                                                  והגמרא מוכיחה שהכוונה לא כפי שהיא אלא בערבוב עם סמי רפואה נוספים.

                                                  ב.  נקב במקום שיד השוחט ממשמשת

                                                  מר זוטרא בריה דרב מרי – לא תולים, טרף.

                                                  רב אחא בר נתן – תולים, כשר, וכן ההלכה.

                                                             ורב משרשיא הוכיח מזה שתולים בזאב.

                                                  ג. מורנא (תולעים בריאה), מחלוקת –

                                                             לפני שחיטה, טרף

                                                  אחרי שחיטה, כשר. וכן הלכה.

                                                  ד. עומק הנקב – חכמים – מספיק 2 השכבות החיצוניות, ר' שמעון – עד בית הסמפונות.

                                                  1. A. ר' ירמיה בר אבא – הכוונה לסימפון הגדול.
                                                  2. B. כמי ההלכה –

                                                    3. פעמיים אמרו שריב"ל אמר בשם ר' מלוך שהלכה כר"ש, ופעמיים דחו ואמרו ששהוא לא אמר את זה,

                                                    ריב"ל עצמו – כר"ש (=קולא)

                                                    אך הגמרא – אין הלכה כר"ש (=חומרא).

                                                    (מט. רבע תחתון)

                                                    חלק ב – כשרות החלב שעל גבי הקיבה

                                                    החלבים שמקריבים אסורים באכילה. איזה מקריבים?

                                                    "וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב" (ויקרא ג, ג).

                                                    מה "ואת כל" בא לרבות? את מה שדומה לחלבים שמוזכרים בפסוק:

                                                    1. החלב על הדקין (קרום ונקלף + תותב).
                                                    2. החלב שעל הקיבה – מחלוקת:
                                                      3. ר"ע – מתיר (כי אינו תותב),
                                                      רי"ש – אוסר (מספיק שקרום ונקלף).

                                                      שתי הערות:

                                                      1. הגמרא זה מובא בשתי ברייתות, בבריתא הראשונה רי"ש הוא המקל, בברייתא השנייה רי"ש המחמיר, והגמרא מכריעה כברייתא השנייה, כי היא הביאה סברא ולכן סביר שדייקה יותר.
                                                      2. ר' אושעיא פתח את הסוגיה שנהגו להתיר, ואמר שזה כר' ישמעאל שהוא כהן ומסייע לכהנים (כי הכהנים מקבלים את הקיבה, וממילא אם החלב מותר יהנו גם מזה). אולם לפי המסקנה הכוונה לאבותיו, כי הוא עצמו מחמיר.
                                                      3. במה עוד סייע רי"ש לכהנים?
                                                        4. מניין שגם הכוהנים מתברכים בברכת הכהנים:

                                                        ר"ע – ואברכה מברככיך

                                                        רי"ש – "ואני אברכם", שזה עדיף משל ר"ע, כי זו אותה ברכה שהכהנים מברכים את העם].

                                                        (מט: רבע עליון – חזרה לענייננו):

                                                        חלק ג – איזה חלב יכול לסתום נקב?

                                                        א. מחלוקת

                                                        רב – טהור (כי כמו שראינו, טמא הוא קרום ונקלף ולכן לא נדבק טוב לנקב)

                                                        רב ששת – טהור או טמא.

                                                        ב. חלב חיה (שבבהמה היה טמא, אך בחיה טהור):

                                                        לרב ששת – ודאי סותם (כל חלב סותם).

                                                        לרב – אביי: לא סותם, אמנם הוא טהור, אך פיזית הוא עדיין לא מהודק.

                                                        ג. למעשה

                                                        נקב שנסתם ע"י חלב טמא:

                                                        רבא הכשיר, כי התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן יש להקל כרב ששת.

                                                        רב פפא: כיון שזה איסור תורה יש להחמיר.

                                                        (דילוג שליש תחתון עד מט: 6-, סוגיא של דבש מגולה שמובאת בדרך אגב)

                                                        ד. ר"נ – חלב (אפילו טהור) עשוי ככובע – לא סותם.

                                                                   במה מדובר?

                                                                   י"א – חיטי דכרכשתא (חלב על החלחולת)

                                                                   וי"א – טרפשא דליבא (שומן העוטף את הלב).

                                                        (מט: 5-)

                                                        ה. חלב על הקיבה

                                                        לכאורה לפי מה שראינו לעיל –

                                                        לר"ע הוא טהור, ולכאורה סותם לכולם
                                                        לרי"ש טמא (כי קרום ונקלף), ואז לרב ששת יסתום ולרב לא.

                                                        אבל הגמרא מוסיפה על זה כמה הערות:

                                                        1. בני ארץ ישראל פסקו כר"ע (מותר), ובני בבל כרי"ש (אסור).
                                                        2. ר"נ – כיוון שבארץ ישראל נהגו היתר אכילה, אפילו בבבל שלא אוכלים – בכל אופן גם הם יכולים לסמוך על ר"ע לעניין סתימה, וזה סותם.
                                                        3. באיזה חלב בדיוק מדובר – יש שני סוגים – "חימצא" (על הקשת) ו"בר חימצא" (על היתר) –
                                                          4. דעה אחת (רב נחמן) –
                                                          על הקשת (חימצא) – אסור באכילה לכו"ע ולכן לא סותם.
                                                          על היתר (בר חימצא), הוא זה שנחלקו לגביו, והוא סותם.
                                                          דעה שנייה (מקלה יותר) –
                                                          על הקשת – מחלוקת, וכיוון שבארץ ישראל התירו לאכול – סותם לפי כולם.
                                                          על היתר – מותר לפי כולם, וברור שסותם.
                                                        4. [למעשה רש"י פוסק כלשון הראשון, לכן:
                                                          5. על הקשת אסור ולא סותם,
                                                          על היתר מחלוקת א"י ובבל לגבי אכילה,
                                                          ואכן בני א"י (כמו ר' אמי) היו מקלפים קצת את החלב (כדי שלא יהיה שם מהחלב של הקרב שאסור), ואוכלים את השאר,
                                                          ובני בבל היו זורקים אותו (וכך מסופר על השמש של ר' חנינא שהיה מבלל ור' חנינא אמר לו לזרוק)].

                                                          (הסוגיה שדילגנו: שליש תחתון עד מט: 6-, דומה לדיון על חלב טמא (חלק ג, ג))

                                                          אגב: חלק ד – משקים מגולים

                                                          א. איסור משקים מגולים (שנשארו מגולים ללא שמירה וחוששים לארס של נחש)

                                                                     חכמים – רק במים, יין וחלב.

                                                                     ר"ש – גם בציר, חומץ, שמן, דבש ומורייס.

                                                          ב. למעשה:

                                                                     היה מקרה של דבש מגולה –

                                                                     רבא – מותר (מקלים כרבנן כי התורה חסה על ממונם של ישראל).

                                                                     ר"נ בי"צ – כאן זה סכנה ויש להחמיר.

                                                          ג. מקרים בהם כל צד מצפה שהשני יודה לו:

                                                          בציר להקל – כי היו רב פפא ועוד חכמים שמים משקים גלויים בציר כדי לבטל את הארס ואז הותר, אז כש"כ שציר עצמו מותר.

                                                          בדבש להחמיר – כי יש תנא הוסף שאוסר (ר' שמעון בן אלעזר).

                                                           

                                                          השיעור חולין דף מט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                          17 min
                                                        5. חולין דף מח – גמרא דף יומי
                                                          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_048.mp3

                                                          Download

                                                          (מח. 3+ עד מט. רבע עליון)

                                                          חלק א – ריאה שדבוקה לדופן (בהכל או בסירכא)

                                                          הסירכא נוצרת כי היה נקב, אבל לא ידוע אם הנקב היה בדופן (וכשר) או בריאה (וטרף).
                                                          רב נחמן – לא חוששים (תולים שהבעיה בדופן), אא"כ יש צמחים (אבעבועות) בריאה, שזה מרע את חזקתה וחוששים.
                                                          אבימי – חוששים.
                                                          מה הכוונה חוששים? לא שטרף, אלא שצריך לבדוק:
                                                          מפרידים עם סכין חדה את הריאה מהדופן ובודקים את הדופן –
                                                          אם יש מכה בדופן – כשרה (ורב נחמיה אפילו אז הצריך לבדוק את הריאה במים),
                                                          אם אין מכה – טריפה.
                                                          שאלות:
                                                          1. גרסה אחרת: רב נחמיה אמר את זה על דין אחר – שמצאו סירכא בין 2 אונות. ורב אשי דוחה.
                                                          2. למה אם הנקב מהריאה זה טרף, והרי ר"נ אמר שאם הדופן סותם זה כשר (רבינא: אם מחובר טוב – לבשר, ולא לעצם)!
                                                          תשובה: תלוי איפה זה מחובר:
                                                          אם לדופן הסמוכה לה – כשר.
                                                          אם לדופן רחוקה – טריפה.
                                                          [כפי שראינו בסוף מו: לגבי סירכא בין 2 אונות:
                                                          אם קרובות – כשר,
                                                          אם רחוקות – טריפה].

                                                          [דיון על זה:

                                                          הרי למדנו כבר שאם הבהמה היתה כבר טריפה – גם אם נסתם – היא לא חוזרת להכשירה! (זה ננלמד מכרות שופכה, ששם כן חוזר להכשירו ובדבירם אחרים לא).
                                                          תשובה: זה נכון במשהו כמו נקב שעלה עליו קרום – טרף (כפי שראינו אתמול ברב יוסף),
                                                          אבל כאן – שמראש הנקב יכול להיסתם על ידי הדופן + זו סתימה טובה שלא תתנתק – כשר.[1]
                                                          (מח. שליש תחתון)

                                                          3. במקרה שהדופן סותם את החור בריאה ומכשיר – הרי אם הדופן פתאום יינקב – זה טריפה. אז למה המשנה לא הזכירה גם את "נקובת הדופן"?

                                                          תשובה: שם הבעיה היא בריאה. הדופן היתה פשוט פלסטר שהוסר.
                                                          4. אמרנו שאם יש (אבעבועות) זה מעיד שהבעיה בריאה.
                                                          מה הדין אם סתם יש אבעבועות (צמחים) בלי שהריאה דבוקה?
                                                          שמואל הכשיר,
                                                          וכך גם נטה רבה בב"ח, אבל התלמידים הסתפקו בגלל רב מתנא שאמר שאבעבועות מלאות מוגלה פוסלות, אבל הסביר שמואל – שם מדובר בכלייה.
                                                          סיפורים על זה:

                                                          a. ר' ירמיה התחמק מלקנות ריאה עם אבעבועות.

                                                          והסביר שר' יוחנן היה שולח ריאות כאלו לר' יהודה בר' שמעון שיכשיר, כי הוא לא רצה להכשיר בעצמו,
                                                          b. אך מצד שני –
                                                          כשרב נחמן ורב אמי ורב אסי ראו שמוכרים ריאות כאלו בשוק לא אמרו להם כלום.

                                                          (מח: 5+)

                                                          חלק ב – ריאה שנמצא בה מחט (וניפחו ולא יוצא אוויר)
                                                          הקדמה: אנחנו צריכים להיות בלשים: איך הגיעה לשם המחט?
                                                          או "נקובי נקיב ואתאי" – הבהמה אכלה אותה, והיא עברה מהמעיים לריאה – טריפה.
                                                          או "סימפונא נקט ואתאי" – הבהמה נשמה אותו פנימה, ואז –
                                                          אם חיסרון פנימי נחשב חיסרון – טריפה
                                                          אם חיסרון פנימי לא נחשב חיסרון – כשר.
                                                          [ונזכיר – בדף הקודם ראינו שחיסרון פנימי אינו חיסרון.
                                                          ושם הקשנו על זה מהמשנה – "ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).
                                                          וענינו – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף)].

                                                          א. הדעות: מח' אמוראים –

                                                          רי"ח ור"א – כשר,
                                                          גם וגם:
                                                          1. הנחה מציאותית: נכנס מהריאה.
                                                          2. הנחה הלכתית: חסרון פנימי לא נחשב חיסרון (כמו בדף הקודם)
                                                          ר"ל – טרף.
                                                          או או:
                                                          1. מחלוקת הלכתית: חסרון פנימי נחשב חיסרון.
                                                          2. מחלוקת מציאותית (זו המסקנה): נכנס מהמעיים.

                                                          (דילוג משליש עליון לשליש תחתון)

                                                          ב. קושיה על המקלים מר"נ – סימפון של ריאה שניקב – טריפה,
                                                          אז גם כאן – הרי ניקבה את הסימפון ועברה לבשר הריאה והנקב מטריף.
                                                          תשובה – שם זה כשהנקב באזור הפיצול של הסימפונות. ששם אין בשר ריאה שיסתום.
                                                          ואילו אצלנו, ניתן להניח שהנקב לא ליד פיצול, ושם בשר הריאה סותם באופן טבעי – וכשר.
                                                          (ולמה במקום הפיצול לא סותם, הרי לגבי חור במעיים גם רב נחמן סובר שיש חלב שסותם?
                                                          תשובה – אל תדמה טריפות לטריפות. כל אזור בגוף זה משהו אחר).

                                                          ג. מקרים בהם כל צד מודה קצת לשני:

                                                          (דילוג חזרה לשליש עליון)
                                                          A. מחט שנמצאה בחתיכת ריאה – גם ר' יוחנן מחמיר,
                                                          כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לבדוק את כל הריאה אם יש חור
                                                          [תחילה ר' אמי הכשיר כר' יוחנן,
                                                          ור' ירמיה הקשה מהמשנה כנ"ל שחיסרון פנימי נחשב חיסרון,
                                                          אך והגמרא לא מתייחסת לקושיה, אולי כי יכלה לענות כנ"ל.
                                                          אח"כ ר' אמי הטריף,
                                                          כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לראות אם היה חור].
                                                          (דילוג ל8-)
                                                          B. מחט שנמצאה בסימפון הראשי – גם ר"ל מקל (לא מטריף ולא מכשיר)
                                                          כי אם הגיע ע"י נקב מהמעיים – מה הסיכוי שיגיע עד הסימפון הראשי?

                                                          (דילוג ל6-)

                                                          ד. אגב – מחט שנמצא בכבד
                                                          A. מחט שנמצאה נעוצה בכבד מבחוץ
                                                          רב יוסף – טרף.
                                                          רב אשי – בודקים איך המחט הגיעה לשם.
                                                          במחט דקה – אכן טרף, כי כנראה הגיעה מהמעיים ונקבה אותם ועברה לכבד.
                                                          אך במחט עבה:
                                                          אם הקוף בחוץ – עדיין טרף, כנ"ל.
                                                          אבל אם הקוף בפנים – כשר, כי ניתן לתלות שהגיע מהריאות (סימפון > (נקב) ריאות > (נקב) עורק הריאה > לב > קנה הכבד[2])
                                                          וקשה על רב אשי (שהחמיר כשהחוד כלפי פנים) מבית הכוסות –
                                                          בית הכוסות הוא חלק ממערכת העיכול, יש לו דופן כפולה, ונמצאה בדופן מחט.
                                                          אם המחט מצד לצד – זה נקב מטריף.
                                                          אם רק בצד הפנימי – כשר (מניחים שהמחט הגיעה מבפנים, וניקבה רק עד האמצע).
                                                          ולמה לרב אשי (וכל שכן לרב יוסף) לא חוששים שהגיעה מבחוץ עם החוד כלפי פנים?
                                                          תשובה – שם גם כשהקוף נעוץ בדופן, יש יותר סיכוי שהגיעה בפנים, כי האוכל בבית הכוסות דוחק אותה לדופן כך שגם הקוף יכול להינעץ בדופן. לכן תולים להקל.

                                                          B. מחט בסמפון (כלי הדם) הגדול של הכבד (לא נעוץ, כך שלט יודעים מאיפה הגיע)

                                                          מחלוקת:
                                                          הונא מר בריה דרב אידי – טרף
                                                          רב אדא בר מנימי – כשר, וכן רבינא, ואמר לחייב את המטריף על הבהמה
                                                          [כאן יש יותר סברא להכשיר, שהרי נכנס עד לסמפון, לכן יותר סיכוי שהגיע מהריאה].

                                                          C. גרעין במרה

                                                          רב כהנא – כשר,
                                                          כי זה לא חד, ולא יכול לנקוב את הוושט, לכן ברור שהגיע מהקנה לכבד ומשם למרה, בלי לנקוב משהו שפוסל (כדלעיל).
                                                          אך בגרעין חד (זית) – הדין כמו במחט בכבד.

                                                          [1] ברש"י בדף מג. משמע שיש 2 סברות למה כשר: או כי קבוע או כי מראש נועד להיסתם. וצריך עיון ביחס בין 2 הסברות.

                                                          [2] אמנם זה קנה שמחזיר את הדם ללב, אבל הזרם שם חלש, והמחט יכולה לנוע למטה נגד כיוון הזרימה.
                                                          הנקבים שהזכרנו (מהסמפון לבשר הריאה ומשם לתוך עורק הריאה לא מטריפים כי בשר הריאה סותם אותם).

                                                          השיעור חולין דף מח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                          22 min
                                                        6. חולין דף מז – גמרא דף יומי
                                                          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_047.mp3

                                                          Download

                                                          (מז. 5+ עד  מח. 3+)

                                                          עוד הלכות של הריאה (של רבא ועוד)
                                                          א. מספר האונות

                                                          אמור להיות 3 מימין הבהמה ו2 משמאל (מלבד האומות – האונה הגדולה בכל צד).

                                                          רבא – אם יש יותר או פחות – טריפה

                                                          מרימר (לשוחט ולרב אחא) – יותר – אינו טריפה,

                                                                     בתנאי שזה בשורת האונות ולא באמצע למעלה,

                                                                     [באמצע למטה זה "עינוניתא דוורדא" ואינו טריפה (רב הונא מר בר אויא)]

                                                          (מז: 2+)

                                                          ב. צבע ומרקם
                                                          1. A. ריאה שדומה לאופתא (חתיכת עץ) – טריפה

                                                            2. שלושה הסברים (בגמרא נראה כאילו יש 5, אבל הסברים 3,4 חוזרים ומסבירים את הסברים 2,1 בהתאצה (רש"י):

                                                            1. במראה (התנפחה ונעשית לבנה כעץ),
                                                            2. במישוש (קשה כעץ),
                                                            3. חלקה כעץ (כלומר שאין חלוקה לאונות כלל).

                                                              1. B. צבעים
                                                              2. רבא –
                                                                3. כחול – כשר, שחור כמו דיו – טריפה (כי זה אדום שלקה, התקלקל).

                                                                ירוק ואדום – כשר.

                                                                [למד מר' נתן הבבלי שתינוק שהיה ירוק או אדום אמר שלא למול כי חסר לו דם או יש יותר מדי, ואמר לחכות עד שיחזור לרגיל – כלומר יכולה להתרפאות].

                                                                1. כמו כבד – כשר, כמו בשר – טרף (מח' ראשונים אם הכוונה למרקם או לצבע)
                                                                2. צהוב כמו חלמון ביצה למשל – טריפה

                                                                  3. והרי ירוק כשר? (ובגמרא ירוק זה לפעמים צהוב)

                                                                  תשובה – שם הכוונה ירוק ככרתי (=ירוק או תכלת), ולא צהוב.

                                                                  ג. ריאה אטומה

                                                                  כלומר ניפחו את הריאה אחרי השחיטה ויש חלק שלא מתנפח.

                                                                  חותכים במקום הסתום – אם יש מוגלה – כשר (כי המוגלה סותמת, וזה היה נרפא),

                                                                  אין מוגלה – אם סתום לגמרי – טריפה (בודקים עם רוק/עלה).

                                                                  (מז: באמצע)

                                                                  ד. רב יוסף לגבי נקב:
                                                                  1. עלה קרום על הנקב – זה לא עוזר.
                                                                  2. (דין שראינו אתמול) – שומעים איוושא –

                                                                    3. אם מוצאים את מקום יציאת האוויר (על ידי רוק, עלה, הכנסה לכלי מים) – כמובן טריפה,

                                                                    אם לא – כשר (והרעש זה מעבר אוויר בין השכיבה הפנימית לחיצונית, אך לא יוצא לגמרי החוצה).

                                                                    ה. ריאה חסירה

                                                                    חסירה בחוץ – טריפה.

                                                                    חסירה בפנים – כשירה:

                                                                               עולא – ריאה שהבשר בפנים נשפך כמים (אא"כ גם הסמפונות נשפכו),

                                                                               רב נחמן – ריאה שנימוקה מבפנים.

                                                                    וקשה מהמשנה:

                                                                    "ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).

                                                                    תשובה – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף).

                                                                    השיעור חולין דף מז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                    10 min
                                                                  3. חולין דף מו – גמרא דף יומי
                                                                    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_046.mp3

                                                                    Download

                                                                    (מו. שליש עד מו: 1-)

                                                                    א. ניטל הכבד

                                                                    אם נשאר חלק אז לא טריפה:

                                                                    כמה?

                                                                           משנתנו – משהו,

                                                                           משנה בנד. – כזית.

                                                                    בהנחה שכזית – איפה?

                                                                           ר' זירא – ליד המרה,

                                                                           ר' אדא ב"א – ממקום שחיה (למעלה),

                                                                           ורב פפא מחמיר ומצריך את שניהם.

                                                                    שאלות:

                                                                           מתלקט? מרודד? רצועה? תיקו.

                                                                           מחוברת בכמה מקומות? הכל תלוי אם יש כזית בשני המקומות הנ"ל.

                                                                    (מו. 3-)

                                                                    ב. ריאה שניקבה בכלשהו – טריפה.
                                                                    1. האם גם אם רק קרום עליון ניקב?

                                                                      2.        שתי דעות בגמרא אך אחר כך מוכרע שכשר.

                                                                             כלומר צריך שגם הקרום התחתון יינקב.

                                                                      1. האם רק קרום תחתון מטריף?

                                                                        2.        מחלוקת, וההלכה שכשר.

                                                                        הראיה: רב יוסף הראה איך לבדוק האם קול איוושא זה נקב בשני הקרומים (וטרף) או רק בתחתון (וכשר), (שיטת הבדיקה – לשים קצת רוק מעל מקום הרעש או להכניס למיכל מים).

                                                                        (מו: שליש)

                                                                        ג. הלכות של רבא על ריאה:
                                                                        1.      נקב בקרום העליון ולא בתחתון – כשר.
                                                                        2.      ריאה שהאדימה מקצה – כשרה, כולה – טריפה.

                                                                          3. רבינא דוחה – אם מקצתה כשרה כך גם כולה, כמו בחובל שאר שרצים שכשר, כי האדמימות תיבלע והבהמה תבריא.

                                                                          1.      ראיה שהתייבשה – טריפה.

                                                                            2. יש 2 דרגות של יובש: 1. שמנקבים ולא יוצא דם. 2. יותר יבש – שנפרכת בציפורן.

                                                                            כאן דרוש דרגה 2,

                                                                            ואפילו לחכמים שבבכור מסתפקים בדרגה אחד (שאוזן שהתייבשה נחשבת מום קבוע) – כאן יודו שכיון שהריאה איבר פנימי ומוגן יותר – צריך דרגה 2 כדי להטריף.

                                                                            1.      גילדי גילדי (פצעים קטנים), אוכמי אוכמי (כתבים שחורים (תוס' – כחולים, אך שחורים טריפה)), חזותא (כתמים צבעוניים (בצבע שלא מטריף – ראה דף הבא) – כשר.
                                                                            2.      בועות –

                                                                              3. שתי בועות – טריפה גם בלי שרואים נקב,

                                                                              ואם יש אחת שנראית כ2 – עושים חור באחד מהצדדים, ובודקים אם הנוזל יוצא רק מחצי אחד (ואז טרף, כי זה נחשב 2) או מהכל (וכשר, כי זה נחשב 1).

                                                                              בועה אחת –

                                                                              בלי נקב – כשרה,

                                                                              עם נקב – אם זה במקום שהשוחט נוגע – תולים את הנקב בשוחט וכשר,

                                                                              אם לא – טרף, ואומר רבא – וזה לא עוזר לקרב בועה נוספת ולעשות בה נקב ולראות אם הנקבים דומים וכך לקבוע אם גם הנקב הראשון נעשה אחרי השחיטה וכשר.

                                                                              1.      סירחא בין שתי אונות –

                                                                                2. אונות לא סמוכות – טרף, כי הסירחא הייתה יוצאת וחופשת את החור והבהמה היתה מתה.

                                                                                אונות סמוכות – כשר

                                                                                בדף הבא נראה הלכות נוספות של רבא ואמוראים נוספים.

                                                                                השיעור חולין דף מו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                16 min

                                                                              About הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

                                                                              From the publisher's feed

                                                                              הדף היומי - באתר זה תוכלו לשמוע וצפות בשיעורי דף יומי קצרים וברורים במיוחד, בכ13 דקות לדף גמרא.