הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

לעילוי נשמת ציפורה בת ר׳ ישראל דב ובת-שבע ז״ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עו. במשנה – עו: 11-)

הקדמה: מבנה הרגל:

ירך (קולית)

ארכובה עליונה

שוק

ארכובה תחתונה (רא"ש), וזה גם האזור של "צומת הגידים".

עוד עצם

במשנה: נחתכו רגליה:

             מעל הארכובה – טריפה

             מתחת לארכובה – לא טריפה,

ניטל צומת הגידים – טריפה (כרגע לא ברור אם הכוונה שרק ניטל הגיד או נחתכו הרגליים באזור הגיד).

גמרא –

א. פירושים:

עולא-ר' אושעיא – הכוונה לארכובה העליונה,

כלומר שאם נתחתכו באזור השוק – לא טריפה,

           מלבד אם נחתכו בצומת הגידים – שאז טריפה.

ר"י-רב – ר' חייא – מחמיר: הכוונה לארכובה התחתונה.

           ואז מה החידוש בנחתכו באזור צומת הגידים – הרי שם ממילא פסול?

           עונה ר"י – ניטל הגיד בא לחדש עוד חומרא: שגם אם ניטל ללא חיתוך העצם – טרף.

[ואילו הרישא – מחדשת שגם בנחתך העצם ללא הגיד – טרף.

אבל מקשה עולא – הרי כתוב ברישא "נחתכו" – משמע שגם הגיד נחתך, למה הרישא לא הדגישה שזה גם עצם ללא הגיד?

ור"י שתק, אבל רש"י מדגיש שלא חזר בו, וכך פוסקים להלכה לחומרא – ארוכבה תחתונה + ניטל הגיד גם ללא העצם.

[ר"י – יכולתי לפרש שלמעלה מן הארכובה – הכוונה מעל צומת הגידים, ואז זה כן היה חידוש שגם בצומת הגידים זה פסול.

[רב פפא – מפרש את ר"י-רב אחרת, בצורה שמתאימה להלכה של ר' אושעיא].

לסיכום:

לעולא-ר' אושעיא – טרף רק אם נתחך הכל מארכובה עליונה ולמעלה.

לר"י-רב – ר' חייא – טרף – או אם נחתך העצם מארכובה תחתונה ולמעלה,

או אם ניטל צומת הגידים גם ללא שנחתך העצם.

(עו. שליש תחתון)

ב. מיקום צומת הגידים –

הגבול התחתון:

מחלוקת מה אמר רב אסי, מלמעלה למטה (ונפרש כרא"ש שכל דעה מוסיפה על הקודמת עוד קצת למטה):

[והיה תלמיד שאמר שגם מול הערקום עצמו,

אך אמר לו ר' אבא – זה רק ממעל לערקום, איפה שהטבחים מתחילים להפריד את הבשר מהעצם].

           לא ברור אם התכוון לומר מיקום, אם כן – זה נראה כמו המיקום הכי תחתון.

הגבול העליון ("ועד כמה?"):

רב יהודה בשם שמואל – ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטים (שנכנסים לבשר).

           כמה זה יוצא? אביי: (ונראה שזה לפי שמואל. מה עם שאר הדעות לעיל?)

           בשור – 4 בטדי (4 אצבעות),

           בבהמה דקה (כבש, עז) – כמה סימנים:

צומת בגידים הגידים: בולטים, קשים, עבים, לבנים (מר בר רב אשי מחמיר יותר – גם כששקופים, העיקר שעוד לא אדומים)

                      למעלה מזה הם נבלעים בבשר, רכים, דקים, אדומים.

(עו: 2+)

ג. חיתוך צומת הגידים – כמה צריך לחתוך?

(משמע שהלכה כר"י-רב (חלק א), שגם אם נתחך צומת הגידים בפני עצמו זה מטריף, וכעת השאלה היא כמה צריך להיחתך).

בבהמה יש שני גידים דקים ואחד עבה (שעבה משניהם יחד)).

מהמחמיר למקל:

רב יהודה–רב (גירסה 1) – מספיק שנתחך אחד מהם ברובו.

אמימר–רב זביד – כדי להטריף צריך או רוב בניין (שנפסק העבה) או רוב מניין (שנפסקו שני הדקים).

רב יהודה–שמואל – רוב מניין (שנפסקו שניים, משמע שלא משנה איזה)

(רב יהודה אמר לשמואל את מה שרב אמר, ואמר ששמואל הגיב: למה לפסול אם עדיין יש שניים, משמע שאם אין רוב – טריפה).

מר בר רב אשי–רב זביד – צריך גם רוב בניין וגם רוב מניין (למשל שנפסק העבה + דק אחד).

רב יהודה–רב (גירסה 2) – צריך שיחתך רובו של כל אחד מה3.

רבנאי-שמואל – צריך שייפסק לגמרי. אם נשאר אפילו כחוט הסרבל – כשר.

אפילו נפסק 1 מתוך 16 הגידים שיש שם בעוף – טריפה.    

עד עכשיו עסקנו ברגל שנחתכה לגמרי.

לעצם שנשברה יש שתי השלכות:

דין הבהמה – האם זה נחשב שהרגל נחתכה, ואז אם מעל הארכובה הבהמה טריפה.

אז איזה שבר נחשב חתוך?

לגבי האיבר המדולדל אומרת המשנה –

אם רוב הבשר קיים – נחשב מחובר. אם אין רוב בשר נחשב חתוך (איבר המדולדל).

 לגבי שאר הבהמה:

           רב – אותה הגדרה (אם אין רוב בשר – נחשב חתוך לגמרי).

           שמואל – יותר קל (גם אם אין רוב בשר, כל עוד יש גידים – לא נחשב חתוך).

להלכה:

[כששלחו מארץ ישראל, אמרו שהאיבר עצמו טמא,

ועל זה מקשה הגמרא מהמקורות שראינו בדף עג: שהאיברו באיבר רק מדרבנן והאיבר עצמו טהור].

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עה. 1+ עד עה: 1-)

א. אתמול: בן פקועה חי שניתר בשחיטת אימו – יכול לקבל טומאה מחיים.

ב. רי"ח: זו מח' תנאים:

ר"ש בן אלעזר – מקבל טומאה מחיים (ממש כמו אוכל, אפילו שהוא חי!)

           רבנן – רק אם מת (אמנם הוא ניתר בשחיטת אמו, אך לא מקבל טומאה).

וכן עוד מח' תנאים (משנה בעוקצין):

           ממתי דגים מקבלים טומאה:

           ב"ש – משניצודו (מחיים, אפילו שעדיין מקרטע וקופץ)

           ר"ע – משעה שלא יכולים לחיות (כלומר אם עדיין מקרטע וקופץ – לא טמא) (תוס').

ב"ה – משמתו

ג. רב חסדא: שאלה בשיטת ר"ע:

             [הקדמה: 1. יש מחלוקת (מב.) אם טריפה (של בהמה) חיה. 2. בדג אין איסור טריפה].

אם הדג חי, אך יש לו סימן טריפה (נקב במעיים) –

           אם נאמר שטריפה חיה – אולי בדג היא לא (דג קטן ועדין יותר, יש לו פחות חיות),

ואם נאמר שטריפה לא חיה – אולי בדג שלא שייך בו דיני טריפות – זה לא רלוונטי ולא נחשב מת.

           תיקו.

(עה. באמצע)

מתי עובר נהיה בהמה והחלב שלו אסור?

ר"ל – חודשים + אוויר (שנולד).

רי"ח – מספיק אחד:

לישנא א – מספיק אוויר

לישנא ב – מספיק חודשים.

נפק"מ:

הטילה נפל – יש אוויר, אין חודשים.

הכניס יד ולקח מהחלב של העובר – יש חודשים, אין אוויר.

קושיה: יש לימוד מיוחד שהחלב והכליות של עובר ל אמוקרב על המזבח בקרבן שלמים.

           גירסה 1 – זו קושיה לר"ל –

           למה צריך לימוד מיוחד אם ממילא זה לא נחשב חלב.

           תשובה: זה בדיוק המקור של ר"ל שזה לא נחשב חלב.

           גירסה 2 – קושיה לרי"ח –

           אם זה נחשב חלב – למה לא קרב על המזבח?

           תשובה: זה אמנם נחשב חלב, אבל פסול כי זה כמו מחוסר זמן (קרבן לפני היום ה8).

(עה. 4-, חזרה לבן פקועה)

תזכורת: שחיטת האימא מתירה את הבן פקועה באכילה ומטהרת אותו (גם אם מת).

שחיטת טריפה לא מתירה במאכל אך מטהרת את הבהמה.

אם מצא בפנים בן פקועה רגיל (מת או קטן מ9) – אסור באכילה (אך טהור מנבלה אם היה מת)

           למה? הסברות תלויות בסברה של היתר בן פקועה:

ולמה טהור מנבלה? כי הרי גם לאימא השחיטה הועילה להחשיבה כטריפה ולטהרה מטומאת נבלה.

אך אם מצא בן פקועה חי בן 9:

שלב א:

לר"מ – שוחט את העובר ומותר ("לדברי האוסר – מתיר").

לר"י –

           רבי אמי – אסור (כמו בן פקועה רגיל – ראה סברות לעיל).

רבא – מותר (בן פקועה בחודש 9 במצב מיוחד: "ד' סימנים אכשר ביה רחמנא" – הוא גם ניתן בשחיטת אימו אבל הוא גם מספיק גדול כדי להתירו בשחיטה שלו.

שלב ב:

רב חסדא – העובר מותר על ידי שחיטתה שלו, אך אם אחר כך מת – טהור.

           רבה: זה סתירה:

           אם חי מותר בשחיטה – זה כר"מ (סובר כמו ר' אמי)

           אם מת טהור – זה כרבנן (ששחיטת אימו מטהרתו מנבלה).

           עונה רב חסדא: אני כרבנן, ומותר בשחיטה בגלל סברת "ד' סימנים" (כמו רבא).

                           (תחילה רב חסדא ענה – מה אתה רוצה, יש ברייתא שאומרת בדיוק את מה שאמרתי!

אך דוחה רבה: את בהברייתא ניתן להבין כר"מ (לכן מותר בשחיטה), וכשאמרה שהוא טהור – היא התכוונה שנולד מת – שאז ודאי ששחיטת אימו מטהרתו גם אם היא טריפה).

ומסופר שכשר' זירא אמר את ההלכה של רב חסדא,

רב אסי אמר: ישר, וכן אמר רי"ח.

           ולא ברור האם זה כי ר"ל חולק על רי"ח או לא.

(מובא כאן אולי כי זה עוד מקרה שהמעמד של בן פקועה דווקא גורם לחומרא)

רבנן – מהתורה בן פקועה מותר, אך חז"ל גזרו מהרגע שעמד על רגליו.

ר"ש שזורי – לא גזרו.

כמי ההלכה?

ר' חנינא – כר"ש שזורי לגמרי (גם צאצאיו)

ר' יוחנן – כר"ש שזורי רק בו אך לא בבנו.

ר' אשי – מחמיר כרבנן.

           (ואומר שר' יוחנן רק אמר זאת לשיטת ר"ש שזורי אך הוא עצמו כרבנן,

           ושאין כלל פסיקה שהלכה תמיד כר"ש שזורי אלא רק בשני מקרים ספציפיים).\

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(עד. באמצע (חוזרים למשנה) – עד:

(המשנה, עב: 5+)

א. המשנה – למה השחיטה מטהרת בהמה טריפה מטומאת נבלה?

הרי לכאורה היא כמו בהמה טמאה (חזיר) שנשחטה – שהיא אסורה + נבלה!

תשובה: יש הבדל –

לבהמה טמאה לא היתה שעת הכושר (היא אסורה מההתחלה), ולכן מטמאת.

דחייה: אז למה בהמה שנולדה טריפה בכל זאת לא מטמאת? (הרי לא היתה לה שעת הכושר!)

לבהמה טריפה יש במינה בהמות שראויות לשחיטה (אלו שלא טריפות),

ולפי זה: עובר שנולד בחודש ה8 – כיון שאין במינו שראוי לשחיטה (כי אינו בר קיימא) – הוא נבלה גם אם נשחט.

(עד. באמצע)

ב. מחלוקת לגבי עובר בן 8

המשנה הביאה את העובר בן 8 כיישום לסברא של "במינה" –

לבן 8 "אין במינו שחיטה" ולכן הוא אכן טמא.

(שחיטה אגב האם לא נחשבת כ"יש במינו שחיטה", כי זה לא שחיטה שלו).

הברייתא לעומת זאת מביאה אותו כדחייה לסברא של "במינה" –

לבן 8 יש במינו שחיטה (אגב אימו, כ"בן פקועה")[1], ולכן קשה על סברת "במינה" – אם יש במינו שחיטה, למה העובר טמא?

לכן דוחים את סברת במינו, ומחפשים סברא נוספת – בסעיף הבא.

ג. עוד סברא לכך שטריפה אינה טמאה כנבילה

רב יהודה – רב: "וכי ימות מן הבהמה… הנוגע בנבלה יטמא עד הערב".

           מן הבהמה ולא כל הבהמה, להוציא טריפה שנשחטה.

(דילוג עד שליש תחתון עד המשנה)

(כאמור:)

רבנן – יש בן פקועה,

ר"מ – אין בן פקועה, אלא צריך שחיטה.

דיונים על זה:

(עד. שליש תחתון)

א. שחיטת בן 9 חי בתוך האימא:

הקדמה: לגבי בן 9 חי שנמצא במעי אימו – יש מחלוקת במשנה הקרובה:

           חכמים (ר"י) – יש דין בן פקועה.

           ר"מ – אין, והוא צריך שחיטה.

אך שואל רב אושעיא: מה קורה אם לא שחט את האימא, אלא הכניס סכין ושחט רק את העובר?

           אולי גם לר"מ שהחשיבו כיצור בפני עצמו, עדיין לא ניתן לשחוט לפני שנולד,

ואולי גם לרבנן שהחשיבו אותו כחלק מהאימא, אולי בכל זאת ניתן גם לשוחטו בפני עצמו ("ד' סימנים אכשר ביה רחמנא")?

ראיה ממשנתנו שאי אפשר לשחוט:

המשנה אמרה שעובר שנולד טריפה לא היתה שעת הכושר – משמע שלא היה אפשר לשוחטו בתוך הבטן עוד לפני שנוצרה בו הטריפה.

דחייה: המשנה התכוונה לטריפה שנוצרה מרגע יצירתו (למשל רגל חמישית), ולזה ודאי לא היה שעת הכושר גם בתוך הבטן.

(עד: בגמרא)

ב. ר' אושעיא: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה

כלומר רבנן (ר"י) הקלו שלא צריך שחיטה, אך לא ב:

ג. ר"ל – ר"י מקל גם בדמו.

והרי אפילו בן פקועה רגיל דמו אסור, כל שכן בן 9!

אלא הכוונה:

בבן פקועה רגיל הדם אסור אך אין כרת (לא נחשב דם הנפש).

בבן 9:

ר"מ מחייב כרת כי כבר נחשב בהמה רגילה.

ר"י:

[שאלה: איך ר"י מקל בבן פקועה רגיל, הרי הוא לא דורש "דם הנפש" (מחייב גם בדם התמצית!),

(עד: שליש תחתון)

ד. האם פודים פטר חמור על שה בן פקועה חי בן 9?

צדדי הספק לפי הגמרא:

לר"מ פודים, כי נחשב בהמה רגילה,

לר"י מצד אחד אולי לא, כי נחשב בן פקועה, מצד שני הרי הוא מסתובב כבהמה רגילה.

באמוראים:

מר זוטרא – לא פודים (אבל לא בגלל הסברא הנ"ל אלא מגזירה שווה: שה שה מקרבן פסח).

רב אשי – פודים (אין גז"ש, כי אם יש צריך לדרוש גם זכר תמים בן שנה, והרי לפדיון לא צריך את זה).

מרז זוטרא – יש גז"ש, אך מצד שמני יש גם ריבוי "תפדה תפדה" – ולכן לא צריך זכר תמים בן שנה.

(עד:

ה. האם הוא נטמא כשני או ראשון מאימא שלו?

כלומר אחרי שחיטת האימא אך לפני שהעובר הוצא, והאימא נטמאה מאב הטומאה ונהייתה ראשון.

לר"מ – ודאי שהם כשני גופים, והעובר שני לטומאה.

לר"י – שהעובר מותר אגב אימו, האם הם כגוף אחד גם לגבי טומאה? –

                    רי"ח – העובר שני לטומאה (הם כשני גופים)

                    ר"ל – העובר ראשון לטומאה עם האם (הם כגוף אחד).

(מתאים למחלוקתם לעיל סעיף ג לגבי כרת בדם של עובר חי בחודש ה9 בדעת ר"י: רי"ח – יש כרת, ר"ל – אין).

קושיות:

שתי הקושיות מניחות שהעברת טומאה והכשרה לקבל טומאה דומות:

ראינו בבמשנה בעב. – יד בן פקועה שהיתה בחוץ בשחיטה: לר"מ – נבלה, לחכמים – טריפה, ומטמאת את שאר העובר במגע.

[1] לכאורה המחלוקת בן המשנה לברייתא היא מחלוקת יסודית בהבנת בן פקועה:

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_073.mp3

Download

(עג. 13+ עד עד. באמצע)

א. תזכורת מהמשנה:

עובר שהוציא את ידו, והיד היתה בחוץ בשחיטה:

היד אסורה באכילה,

אך לגבי טומאה:

ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.

חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)

ב. הסבר המחלוקת:

המשנה מביאה דיון חלקי ביניהם,

הברייתא מביאה עוד חלק מהדיון,

ורבא עושה סדר (חסורי מחסרא), וכן מובא בברייתא נוספת, ולפי זה הדיון הוא כך:

ר"מ – איך אתם מחלקים בין היתר האכילה והטהרה?
או שהשחיטה תועיל לשניהם או שלא.

חכמים – יש תקדים לשחיטה שלא מתירה באכילה אבל כן מטהרת נבלה: שחיטת טריפה.

אך ר"מ – בטריפה זה מובן, כי השחיטה שחטה את הבהמה עצמה,
אבל ביד – הרי השחיטה לא היתה עבורה אלא עבור האם,
ולגבי האם   השחיטה הועילה לגמרי (להתיר + לטהר), אז איך לגבי היד אפשר לחלק?
אלא חייבים לומר שהשחיטה לא הועילה ליד כלל, כי היד כבר לא חלק מהעובר.

חכמים –
הסבר: היד עדיין נחשבת חלק מהעובר,
הראיה: אם חותך את הכליה של האם ומשאיר בפנים ושוחט – הכליה אסורה,
אבל אם חותך יד של העובר (ומשאיר בפנים) ושוחט – היא מותרת,
מה שמראה שהיד היא חלק מהעובר אפילו יותר מאיברי האם!

הערות:

רבה – מח' רבנן ור"מ גם בעובר מת.

רב חסדא – המחלוקת בעובר חי, אבל בעובר מת לכו"ע היד טמאה.

הערה: תוך כדי הברייתא אמר ר"מ –
זה נכון ששחיטת טריפה מטהרת אותה, ואפילו את האיבר המדולדל שלה, אבל לא את יד העובר שיצאה, כי הוא לא חלק ממנה.
אז עכשיו נעבור לעסוק באיבר מדולדל.

(עג. 5-)

איבר שכבר אין לו חיות, אך עדיין מחובר. לפי כולם הוא אסור באכילה, אבל האם הוא טמא? (הניסוח בגמרא – האם "שחיטה עושה ניפול" – כלומר שנחשב שנפל לפני השחיטה ולכן טמא כאבר מן החי).

גירסה 1 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טמא ("שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).

סברא – למה גם רבנן מחמירים?
ר' יוסי בר' חנינא: לעובר יש תקנה (לפי רי"ח סח.) אם יחזיר ידו, לאיבר מדולדל אין תקנה.

קשה – הרי בברייתא הנ"ל ר"מ אמר שהאיבר טהור?
לר"ל אפשר לבאר שר"מ אמר זאת "לדבריהם" של רבנןף
אבל לרי"ח זה קשה!

גירסה 2 –
ר"ל – לרבנן טהור, לר"מ טמא,
רי"ח – לכו"ע טהור ("אין שחיטה עושה ניפול" – נחשב כאילו האיבר נפל רגע לפני השחיטה, וזה איבר מן החי).

סברא – למה גם ר"מ מקל?
ר' יוסי בר' חנינא: האיבר הוא חלק מהאם, יד העובר לא.

(עג: שליש עליון)

לפי כולם:
שחיטה לא עושה ניפול – והאיבר טהור (נחשב שנשחט, כמו הגירסה השנייה ברי"ח).
מיתה עושה ניפול – והאיבר נחשב איבר מן החי (ולא נבלה).

שאלה: הרי שני הדברים כבר כתובים במשנה (קכז:):

"נשחטה הבהמה –
הוכשרו בדמיה דברי רבי מאיר, רבי שמעון אומר: לא הוכשרו;
מתה הבהמה –
הבשר צריך הכשר (כמו בשר שנתלש בחייה, שאין לו טומאת איבר מן החי),
האבר מטמא משום אבר מן החי, ואינו מטמא משום אבר נבלה דברי ר' מאיר, ור' שמעון מטהר".

כלומר:
בהמה שמתה – עושה ניפול (דבר מדולדל נחשב שנפל רגע לפני המיתה), לכן:

האיבר המדולדל נחשב איבר מן החי (ולא נבלה),
הבשר המדולדל טהור (כמו בשר שנתלש מחיים), וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.

בהמה שנשחטה – לכאורה הכוונה שלא עושה ניפול,

ולכן האיבר והבשר המדולדל טהורים, כי היתה להם שחיטה, וייטמאו רק אם יוכשר לקבל טומאה ע"י משקה.

[והאם דם השחיטה מכשיר לקבל טומאה? ר"מ כן, ר"ש לא (כי הדם נוגע בבהמה, לא באיבר/בשר התלושים (ועוד: לפי ר"ש דם השחיטה בכלל לא יכול להכשיר לקבל טומאה, אלא עצם השחיטה מכשירה (לה:)].

דחייה:
אפשר להבין ששחיטה עושה ניפול,
והמשנה מתייחסת רק לבשר, ולא לאיבר, והבשר טהור כמו בשר שנתלש מחיים.

אז למה זה לשון רבים ("הוכשרו")?
שלא רק בשר הפורש מהבהמה נחשב טהור,
אלא גם בשר הפורש מן האבר (שלפי הבנה זו האבר עצמו במיתה נחשב איבר מן החי, ובכל זאת בשר הפורש ממנו טהור, והיינו חושבים שאולי בגלל שהיה מקודם אבר מן החי (אב הטומאה) – אולי לא צריך הכשרה לקבל טומאה מאחרים, קמ"ל שצריך).

(עג: 6-)

(עד. 1+)

כי לכאורה יש סתירה בדברי רב על איבר מדולדל:
רב יהודה-רב: לוקים על האכילה,
ר' יצחק בר שמואל בר מרתא-רב:  לא לוקים,

והסביר רב יוסף:

מיתה עושה ניפול, והאיבר אבר מן החי ולוקים,
שחיטה לא עושה ניפול, ולא לוקים.

"וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא…" (ויקרא יא, לב) –

            מיתה עושה ניפול,

            שחיטה לא עושה ניפול.

ואמנם הפסוק עוסק בשרצים, אבל אם אינו עניין לגופו (שכבר כתוב שמדובר בשרצים מתים), תנהו עניין לטואמת בהמה.

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
            דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).      

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.

(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.

[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.

2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(עא: 9- עד. 13+)

תזכורת: רבה – כמו (א) שדבר בלוע לא מטמא, (ב) כך הוא לא נטמא.

א. לגבי זה שדבר בלוע לא מטמא –

ראינו את כבר בתנאים (תוס' – וזה אכן לא החידוש של רבה). איפה?

           שאם עובר מת – האישה לא טמאה (אמנם המיילדת כן, נדבר על זה בהמשך).

           בלע טבעת טמאה, נטמא כי נגע בבליעה,

ר' ישמעאל – עובר לא מטמא כלל

מקור: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה… יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט, טז) – גלוי, להוציא עובר.

ואילו "במת בנפש האדם" – ללמד שרביעית דם (=דם שהנפש תלויה בו) מטמאת טומאת מת (ור"ע לומד מ"ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא) שרביעית מטמאת, ואפילו רביעית משני מתים).

ר"ע – עובר מטמא (תוס' – אם הוציא ידו ונגעו בה)   

"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת…" (במדבר יט, יג) – לרבות מת שהוא בתוך נפש.

           ואילו "על פני השדה" מרבה שגולל ודופק מטמאים (ור' ישמעאל לומד את זה מהלמ"ס).

(חזרה לעא: 9-)

עכשיו לחידוש של רבה – שגם טהרה בלועה לא נטמאת.

ב. לגבי זה שדבר בלוע לא נטמא

שואל רבא – הרי גם זה משנה מפורשת (שם במקוואות):

בלע טבעת ונכנס לבית עם טומאת מת,

תשובה –

           המשנה עוסקת כשהטבעת בפנים והדבר האחר בחוץ.

           קשה – הרי במשנה בדף עא. מיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר – נטמאת.

                      תשובות:

ולמה על האישה לא גזרו? כי היא תרגיש אם הוולד יצא לפרוזדור ותדע שהיא טמאה ולא תיגע בטהרות (אבל היא טרודה מדי מלעדכן את המיילדת, לכן על המיילדת גזרו).

(עב. במשנה. חזרה לדין בן פקועה. נלמד דין שכבר הזכרנו בדף סח-סט).

א. המחלוקת במשנה

תזכורת: שחט בהמה – העובר מותר (חי או מת).

אם העובר הוציא יד וחתכו אותה:

אם קודם חתכו את היד ואז שחטו – היד אסורה וטמאה (איבר מן החי),  אבל שאר העובר מותר וטהור (לא נטמא מהיד כי עד השחיטה העובר נחשב חי ובהמה חיה לא מקבל טומאה).

אם קודם שחטו ואז חתכו – היד אסורה. מה לגבי טומאה?

ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.

חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)

ב. בגמרא – למה היד מטמאת את הגוף, הרי זו טומאת בית הסתרים!

(שהרי מקום החיבור מכוסה על ידי היד).

האם זה רק כשיטת ר"מ – שטומאת בית הסתרים מטמאת?

לא, זה גם לר' יוסי (שבית הסתרים לא מטמא):

אבל גם זה לכאורה רק ר"מ:

תשובה – באוכל כולם מודים שעומד להיחתך כחתוך.

           ולמה כתוב שהוא חתך את היד? הרי גם אם לא חתך זה נחשב חתוך?

(על המשך המשנה (עב: 5+) נדלג ונראה כשנלמד את דף עד)

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אמו של אחד הלומדים

Download

(ע: 8- עד עא: 9-)

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו

(ע: 8- עד עא: 9-)

חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

א. תניא –

ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

[A. מקור – (עא. 4+)

B. יישומים –

חיה בכלל בהמה –

(גמרא שאחרי המשנה עא.)

רבה – אינן מטמאים/נטמאים

א. מנלן:

קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

B. הטומאה לא נכנסת –

[הסבר הקו"ח:

דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

C. עוד לימודים למצבים נוספים –

2. מניין שגם בלוע בבהמה?

דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

(עא:

ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

השיעור חולין דף עא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס כהן ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סט: במשנה –  ע: 11 שורות מלמטה)

אגב המשנה הקודמת שמחתך איברי ולד חולין, נדון בחיתוך בכור.

משנה –

מניין שהלידה קובעת –

עד שיוצא הרוב – כל איבר אינו קדוש ויכול לחתוך ולזרוק, וכשיצא סה"כ רוב – מה שיצא מהרוב ואילך קדוש (ומה שכבר יצא – אם עדיין קיים, תלוי במחלוקת בגמרא).

א. קדושת בכור – למפרע או מכאן ולהבא?

A. המחלוקת

מתי חלה הקדושה

האם השאר קדוש, כאשר השליש הראשון:

צריכא (גוי ודופן)

נחתך ונזרק (משנה)

נמכר לגוי

יצא מהדופן

רב הונא

למפרע

קדוש

קדוש

לא קדוש

הקדושה תלוי ברוב הראשון

כל שיטה יוצרת חומרא וקולא, והיינו יכולים לומר שאחד מהאמוראים הסתפק ומחמיר בשניהם.

רבה

מכאן ולהבא

קדוש (ברור)

לא קדוש

קדוש

B. בירור המשנה (ע. 2+)

[אם כן למה בסיפא, כשהמשנה הביא ה מקרה של ייקבר, דיברה על "יצא רובו כאחת", ולא על שחתך והניח?

ב. בעי רבא – הלכו באיבר אחר הרוב או המיעוט? (ע. רבע)

ת"ש ממשנתנו – יצא רוב – קדוש,

ג. ספקות בהגדרת פטר רחם (ע. באמצע)

רבא –

1. רבא – אם יש חציצה בין העובר לרחם (סיב או טלית (זה לטובת העובר), שליה אחרת, ידי המיילדת).

ר זירא – אני שאלתי שאלה שתכריע את שאלתך – כשחלק מכותלי הרחם אינם קיימים כלל, האם הולכים לפי הרוב. מכאן שבמקרה שלך ודאי שאינו קדוש כי שם אין שום מקום שלם.

3. רבא – יצא מרחם של בהמה אחרת – האם פוטר את האם השנייה מבכורה? (הגמרא לא שואלת האם הוא עצמו בכור, ראה תפארת יעקב, שלכאורה לא, כי לא היתה לידה ומי שילדתו אינה אמו).

2. רבא – יצא פעמיים – אם יצא פעם ראשונה בחציצה, נכנס שוב ויצא כדרכו? (על יד חולדה)

המשך יבוא…

השיעור חולין דף ע – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס כהן ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סח: 6 שורות מלמטה – סט: במשנה)

הקדמות ותזכורות:

א. בן פקועה ואיסור יוצא

בהמה שנשחטה ונמצא עובר חי/מת בתוכה – מותר ("בן פקועה").

רב – אסור (כי יצא חוץ למחיצתו, או כי יש לידה לאיברים)

א. האם לידה בשלבים נחשבת לידה?

לרב – כל מה שיצא נאסר גם אם חזר,

לרי"ח – עקרונית כל איבר (שאינו רוב) שיצא וחזר נחשב כאילו לא יצא וכשר,

אם נאמר שלידה בשלבים כנ"ל לא נחשבת לידה, כי כל חלק חזר וניתר –

כאן כל איבר שיצא נשאר בחוץ ונפסל, אז אולי כאן כן מצטרף להיחשב כיציאה אחת, וכך גם מה שנשאר בפנים ייפסל ויצטרך שחיטה?

ת"ש ממשנתנו – חתך את העובר בתוך הגוף ונשאר בפנים בזמן שחיטת האם – מה שבפנים מותר אפילו שנחתך: "זה הכלל… ושאינה גופה (אלא עובר) מותר").

ולכאורה ה"כלל" מיותר, כי כבר נאמר לפני כן, אלא אולי בא לרבות את המקרה שבשאלה: שגם אם החתיכות כבר יצאו, מה שנשאר בפנים מותר.

דחייה: בא לרבות דין אחר: שגם ר"ש שאוסר קלוט, זה דווקא כשנולד, אבל אם נמצא בבטן הפרה – כשר.

[פרה שהולידה עגל קלוט (ללא פרסות חלוקות):

(סט. 6+)

האם כיון שהעזרה מחשיבה הכל כ"תוך מחיצתו" לעניין שחיטת קודשים (שצריך לשחוט בעזרה), אז גם יחשב כתוך מחיצתו לעניין שחיטה בתוך בטן האם?

אביי – גם אם נאמר שחומות העזרה כן מועילות, למה אתה לא שואל על כל ירושלים?

(והמקרה יהיה: הוציא את ידו כשהיה מחוץ לעזרה, ואז הכניסו את האם לעזרה (והיד כבר חזרה פנימה), ושחטו אותה, האם חומת ירושלים נחשבת כאילו היד לא יצאה?

אלא למה לא שאלת על ירושלים, כי ברור לך שזה לא נחשב, אז גם העזרה לא נחשבת!

(ורב חנניא יענה: חומת ירושלים מועילה לאכילת קודשים, לעומת זאת חומת העזרה מועילה לשחיטת קודשים (ששוחטים בתוך העזרה), ולכן אולי גם נחשבת לעניין שחיטת קודשי

(סט. שליש עליון)

[תזכורת מאתמול:

אם הוציא ידו בין סימן לסימן –

מבחינת אכילה – ברור שאסור, הרי בגמר השחיטה היד היתה בחוץ,

אבל מה לגבי טומאה?

           לפי ר"מ ברור שמטמאת (סוף השחיטה גרמה לניבול היד).

אבל לפי חכמים – מצד אחד – גם כשהיד היתה בחוץ לאורך כל השחיטה היא טהורה,

עונה רבא – שני חלקי השחיטה מצטרפים והיד טהורה.

שהרי לגבי העובר עצמו – השחיטה טובה והעובר כשר באכילה (אפילו ששני הסימנים חלוקים ביחס לאכילה: הסימן הראשון מתיר את היד באכילה והסימן השני לא),

(סט. אמצע)

[הקדמות – חוששין לזרע אב:

נפק"מ:

שאלת ר' ירמיה באופן כללי: בן פקועה שידו אסורה – איך זה משפיע על הוולד שלו?

והגמרא מביאה כמה שלבים בהבנת השאלה:

הבנה 1 – בן פקועה (שהוציא ידו), שבא על בהמה רגילה:

האם איסור היד עובר גם לבן – והיד אסורה,

או שהבן מותר לגמרי?

(ר' ירמיה יכל לשאול את זה גם על בת פקועה, אבל שאל על כשהאב בן פקועה, ולכן הניסוח הוא "מהו לחוש לזרעו?").

דחייה: לחנניה שחוששין לזרע האב בן הפקועה אסור לגמרי (ולא רק היד) כי הוא חצי חצי.

הבנה 2 – בן פקועה (שהוציא ידו) שבא על בת פקועה,

(לולי הוציא האב את ידו – ודאי שהוולד מותר. אבל כיוון שהוציא את ידו:)

           (כאן הגמרא לא מעלה אפשרות שהאיסור לא עובר לוולד והוולד כולו מותר)

האם "איבר מוליד איבר" – ואז רק ידו של הוולד אסורה,

           או ש"מבלבל זרעיה", ואז האיסור מתפשוט וכולו אסור?

הבנה 3 – באמת "מבלבל זרעיה" (שהרי קיטע לא מוליד קיטע…), ולכן אין מקום לאסור רק את היד אלא אם כבר אז את כולו, אבל למרות זאת יש מקום להסתפק:

מצד אחד – הרי לאב יש איסור דם וחלב, ולמרות זאת אנחנו לא אומרים שזה אוסר את כל הוולד, ואז כולו מותר,

אך מצד שני – זה בשני איסורים, אולי ב3 איסורים[1] (דם, חלב ויד) זה כן יעבור לבן וכולו אסור?

דחייה: אם הוא בן פקועה אז גם אין לו איסור חלב (איסור דם יש) – אז למה שנאמר שכולו אסור, אין כאן 3 איסורים![2]

הבנה 4 – ברור שהוולד מותר כולו (אפילו שבא "מכוחו" של בן פקועה עם יד אסורה).

           אלא השאלה לא לגבי וולד, אלא לגבי חלב של בת פקועה שהוציאה ידה:

           הרי לכאורה היה צריך לאסור חלב פרות כי זה איבר מן החי, אבל התורה התירה,

אבל אולי זה דווקא כשיש לאם היתר בשחיטה, אבל כאן שליד של האם אין היתר בשחיטה, אולי זה גם משפיע על היד?

תיקו.

(סט. רבע תחתון)

כחלק מדין בן פקועה.

א. מקור (לדין בן פקועה בכלל, ולדין חתיכות בפרט):

"וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ו). איך לומדים?

קשה: לפי זה העובר נחשב בהמה, ואם כן – למה המשנה בתמורה (י, א) אומרת שלא ממירים בו/אותו? אלא עובר אינו בהמה.

(דילוג סט. 5- סט: 4+)

תשובת רב שימי: אכן עובר נחשב בהמה, וזה שא"א להמיר זה כי יש לימוד אחר:

(חזרה לסט. 5-)

           וקשה –

[1] קצת קשה להבין למה שנחלק בין 2 ל3 איסורים.

[2] הגמרא קצת מסבכת את הדחייה ומכניסה לפה את מח' ר"מ ור"י (משנה עד.) לגבי באיזה חודש אומרים דין בן פקועה:

הגמרא כאן מניחה שמדובר בחודש 9 וממילא כל הדיון כאן הוא ר קלפי ר"י שבחודש 9 יש דין בן פקועה. אבל לכאורה ניתן היה להעמיד בחודש 8 ואז הדיון רלוונטי גם לר"מ.

השיעור חולין דף סט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת הרב יעקב פנחס כהן ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

דין היד של עובר שהוציא ידו

(סח. בתחילת הפרק – סח: 6-)

המשנה

דין היד, אם החזירה

ב. קושיות על רב (תחילת הסוגיא)

1. משנתנו – "הוציא העובר את ידו והחזירו מותר". בפשטות – היד.

אם הנושא זה העובר, למה כתוב שהחזירו? (מה זה משנה לדין העובר?)

2. ברייתא (סח. 6-)

בפשטות A-B מתייחסים ליד, שהרי לגבי העובר זה משנה מתי החזיר.

3. ברייתא של אבימי מבי חוזאי  (סח: 10+)

קשה – לפי"ז למה הביא שני לימודים (פרסה, פרסות)?

(סח: באמצע)

ג. שיטת עולא-רי"ח שמתיר

קושיות:

[אגב, הברייתא משווה למעשר שני וביכורים שיצאו מירושלים, שאם חזרו מותרים,

(סח: 10- ראינו בהתחלה).

השיעור חולין דף סח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לכבוד יום הולדתו של אחד הלומדים, טל בן שלום יוסף גולדמן הי"ו,

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

https://youtu.be/6kWqgXjGrPk

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(סו. 5- עד סו: שליש עליון)

א. ברייתא – סימנים משתנים נחשבים סימנים:

אין לו בצעירותו וזה גדל אחר כך – כשר (כמו שראינו בדף הקודם לגבי חגב)

             כמו סולתנית (יש מפרשים שזה הערינג)

יש לו קשקשים והם נושרים כשדגים אותו – כשר

           כמו אטונס (יש מפרשים שזה הטונה)

(סו: 2+)

ב. משנה בנידה – הקשר בין הסימנים

לא כל מי שיש לו סנפיר יש קשקשת,

אבל כל מי שיש לו קשקשת – יש לו סנפיר.

           אז למה התורה בכלל כתבה סנפפיר אם מספיק לבדוק את הקשקשת?

דחייה – לומדים מ"ושריון קשקשים הוא לבוש" שזה קשקשת.

השיעור חולין דף סו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.