הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

By
Download on the App Store

הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא episodes

  • חולין דף פו – גמרא דף יומי
    https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_086.mp3

    Download

    (פו. במשנה – פז. במשנה)

    חלק א – שחיטת חרש שוטה וקטן

    א. המשנה

    ר"מ – פסולה, חכמים – ספק,

    ממילא:
    1. רישא – כיסוי הדם – ר"מ פוטר מלכסות, (רבנן מחייבים (למסקנת הגמרא)).
    2. סיפא – אותו ואת בנו – ר"מ מתיר, חכמים אוסרים.

    ב. דעת חכמים בכיסוי הדם

    למה רבנן לא חלקו גם בכיסוי הדם (שיאמרו שצריך)?

    1. שלא יטעו אנשים ויחשבו שהשחיטה טובה.

      2. דחייה –

      למה בסיפא לא חוששים שיטעו? כי יחשבו שסתם לא צריך עוד בהמה.
      אז גם ברישא – יחשבו שסתם רוצה לנקות חצרו מהדם? החשש ברישא כששוחט באשפה/כשבא לשאול בפירוש.
      אז גם בסיפא – יש חשש כשבא לשאול?

      1. אכן חולקים גם ברישא (ורק חיכו שר"מ יסיים דבריו).

        2. ג. סברות (פו. רבע תחתון)

        A. רבנן – באותם מקרים זה ספק שחיטה, וספק דאורייתא לחומרא.

        B. ר"מ – ר' אמי – זה ודאי לא טוב, כי רוב מעשיהם מקולקלים,

        ולכן זה גם לחומרא (שחיטתם נבילה ולוקים על אכילה) וגם לקולא (אין כיסוי ואותו ואת בנו).

        למה צריך רוב? הרי ר"מ חושש למיעוט + חזקת איסור?

        [מקור – תינוק (רובם טמאים) שנגע בעיסה (חזקת טהרה), חכמים מטמאים (רוב), ור"נ מטהר (מיעוט + חזקה).

        דחייה – לר"מ זה ספק שקול,

        בספק טומאה מקל, כי  זה ספק בדבר שאין בו דעת להישאל
        אך אצלנו בספק איסור אולי יחמיר (באו"ב וכיסוי הדם), לכן צריך רוב.

        ד. פסיקת רבי (פו: 3+)

        פעם כר"מ ופעם כחכמים.
        מה היה אחרון?
        ר' זירא הצטער שלא שאל את ר' אבא (שהיה שומע מאביו וכו' – מר' יוחנן)
        ר' אלעזר – כר"מ.

        חלק ב – כיסוי דם קבוצתי

        א. המשנה –

        לפי כולם ניתן לכסות הרבה חיות בבת אחת והרבה עופות בבת אחת.
        האם ניתן לערב בין חיות לעופות – רבנן – כן, ר"י – לא.

        ב. מקור המחלוקת

        ת"ר (בתוספת ביאור הגמרא) –
        הדין הבסיסי – חיה/עוף – משמע מין החיה והעוף, כלומר גם הרבה.
        רבנן סוברים שזה גם בערבוב שניהם, אך ר"י – "חיה או עוף" – דווקא בנפרד.

        תגובת רבנן – "או" נצרך לחלק.

        ר"י – ללחק נלמד מ"דמו" בפסוק הבא "כי נפש כלבשר דמו בנפשו הוא", רבנן – שם זה רבים "כי נפש כל בשר…".

        ג. האם צריך לברך שוב במעבר בין חיה לעוף?

        (רש"י – לגבי ברכת השחיטה, ראשונים – גם לגבי ברכת הכיסוי)

        1. ר' חנינא – (אפילו לר"י) לא צריך.

          2. למה זה שונה ממי שאמר שיברך ברכת המזון, שאם מתחרט ורוצה להמשיך לאכול צריך לברך שוב? (כיסוי הדם-ברכת המזון).

          תשובה – כיסוי הדם אינו מסיים, כי יכול ביד אחת לכסות וביד השנייה לשחוט עוד.

          השיעור חולין דף פו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

          12 min
        2. חולין דף פה – גמרא דף יומי
          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_085.mp3

          Download

          (פה. משנה – פו. במשנה)

          חלק א – שחיטה שלא מתירה (טריפה, לע"ז וכד')
          א. הדעות:

          לכאורה יש סתירה בדעת חכמים:

          במשנה בפא: לגבי אותו ואת בנו:

                     חכמים – נחשבת שחיטה, ר"ש – לא נחשב.

          במשנה כאן לגבי כיסוי הדם:

                     ר"מ – נחשב שחיטה, חכמים – לא נחשב.

          מסביר ר' יוחנן – באמת ר"מ – נחשב בשניהם, ר"ש – לא נחשב בשניהם,

          אלא שרבי פסק כר"מ באותו ואת בנו וכר"ש בכיסוי הדם, ולכן קרה למי שפסק כמותם חכמים.

          ב. מקורות

          מקורות לאותו ואת בנו ("לא תשחטו ביום אחד") –

          1. A. ר"מ – שנחשב:

            2.            גז"ש שחיטה שחיטה משחוטי חוץ.

            ואילו ר"ש – לא לומדים חולין (אותו ואת בנו) מקודשים.

                       ור"מ – הרי אותו ואת בנו זה גם בקודשים! 

            1. B. ר"ש שלא נחשב –

              2.            גז"ש מטביחה – "וטבוח טבח והכן" – נחשב טביחה רק אם אפשר לאכול ("והכן").

              ור"מ – לא לומדים "שחיטה" מ"טביחה".

                                    והרי זו אותה משמעות (כמו "ושב הכהן" "ובא הכהן")?

              ר"מ – זה כשאין ברירה, אבל כאן יש לי גז"ש טובה יותר משחוטי חוץ (ששם כן כתוב שחיטה)

              בשני הדיונים ר"מ ניצח, ולכן רבי פסק כמותו (וקראו "חכמים").

              מקורות לכיסוי הדם –

              (כאן לא כתוב שחיטה אלא "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר יאכל, ושפך את דמו וכיסהו בעפר", לכן אי אפשר ללמוד מהמקורות הקודמים).

              1. A. ר"מ – שנחשב:

                2.            גז"ש שפיכה משחוטי חוץ ("ושפך את דמו וכסהו בעפר", "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך").

                ור"ש – אין תגובה לגז"ש, אלא יש לו לימוד אחר:   

                1. B. ר"ש שלא נחשב – "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – השחיטה צריכה להתיר באכילה.

                  2.            ור"מ – זה למעט חיה ועוף טמאים, שבזה מודה ר"מ שלא צריך כיסוי.

                  ור"ש – כפי שבטמאים לא צריך, כי לא רואיים לאכילה, כך גם בכל מי שלא ראוי (טריפה וכו').

                  (פה. 1-)

                  ג. ההגבלות של ר' אבא

                  לא לכל אמר ר' מאיר שהשחיטה נחשבת, אלא מודה שהשחיטה לא מתירה באכילה,

                  ולא לכל אמר ר"ש שהיא לא נחשבת, אלא מודה שהיא מטהרת מנבלה.

                  והגמרא מסבירה:

                  1. A. לא לכל אמר ר' מאיר שהשחיטה נחשבת, אלא מודה שהשחיטה לא מתירה באכילה.

                    2. פשיטא!

                    האם ייתכן ששחיטת טריפה תתיר אותה?

                    אלא הכוונה לשוחט טריפה ויש בה בן פקועה חי בחודש 9.

                    תזכורת מדפים עד-עה.

                    בן פקועה רגיל (מת או פחות מ9) מותר באכילה ללא שחיטה.
                    סבן פקועה חי בחודש ה9 –
                    לר"מ נחשב עצמאי לגמרי, לרבנן (ר"י) עדיין נחשב בן פקועה וניתר אגב אימו.

                    בן פקועה שאימו טריפה –

                    בבן פקועה רגיל – אסור (כיון שהיא אסורה, גם הוא (ירך אימו))[1].
                    בחי בן 9 –
                    לר"מ – הוא עצמאי לגמרי, ניתן לשוחטו ומותר,
                    לרבנן – מחלוקת:

                    רבי אמי – אסור (עדיין ירך אימו),

                    רבא – מותר בשחיטת עצמו (בן 9 חי הוא במצב ביניים: הוא גם ירך אימו וניתר על ידה, אבל הוא גם עצמאי. לכן אם האימא טריפה, הוא לא, וניתן לשחוט אותו בפני עצמו ("ד' סימנים אכשר ביה רחמנא")).
                    רש"י – הגמרא כאן כמו רבא.

                    חזרה אלינו – ר' אבא לא מתייחס לר' מאיר, אלא לרבי, ואומר כך:

                    רבי סובר:

                    1. כרבנן לעניין בן פקועה חי בן 9 – ששהוא במצב ביניים כנ"ל (לא טריפה, וניתן לשוחטו).
                    2. כר"מ ששחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה.

                      3. לכן יכולנו לחשוב ששחיטת אימא טריפה אמנם לא מתירה אותה אבל כן תיחשב שחיטה עבור הבן פקועה חי בחודש 9 ולא יצטרך אפילו שחיטה עצמאית (בניגוד לר' אמי ורבא).

                      קמ"ל שלא.

                      (פה: מעל האמצע)

                      1. B. ולא לכל אמר ר"ש שהיא לא נחשבת, אלא מודה שהיא מטהרת מנבלה.

                        2. פשיטא! הרי בדף עב: המשנה אמרה את זה מסברא, ובדף עד. הגמרא גם למדה את זה מפסוק ("וכי ימות מן הבהמה… יטמא" – ולא כל הבהמה, למעט טריפה).

                        תשובה – היינו חושבים שר"ש יחלוק ויאמר שהיא כן נבלה, כי השחיטה לא שחיטה כלל. קמ"ל.

                        למה היינו חושבים כך?

                        כי בחולין שנשחטו בעזרה (שעקרונית פסולים ואסורים בהנאה), אם הם טריפה ר"ש התיר בהנאה, משמע שר"ש לא רואה בזה שחיטה כלל!

                        קמ"ל שבכל זאת מטהר מטומאה.

                        (פה: שליש תחתון)

                        ד. חולין שנשחטו בעזרה (מאמר מוסגר)

                        יש מחלוקת אם איסור חולין שנשחטו בעזרה – דאורייתא או רבנן.

                        מוכח מלעיל שלר"ש זה דאורייתא –

                        1. שהרי אם דרבנן, היו צריכים לגזור גם על חולין טריפה (שהרי אחרים לא יודעים שזה טריפה ויבואו לטעות שמותר להוציא קודשים).
                        2. ועוד – ר"ש אומר שגם חיה אסורה,
                          3. ובחיה אין מקום לגזור (שהרי אין קרבנות חיות, רק בהמות),
                          אלא מוכח שזה דאורייתא.

                          (פה: רבע תחתון)

                          ה. סיפור – לשחוט עוף בשביל הדם, כדי לסלק עש

                          לר' חייא נפל עש (תולעת) בפשתן, ואמר לו רבי לשחוט עוף ולשפוך הדם על הפשתן.

                          והרי צריך כיסוי הדם?

                          תשובות:

                          1. רב דימי – שיטריף קודם
                            2. (ורבי לשיטתו – שהלכה כר"ש ששחיטת טריפה לא נחשבת שחיטה לעניין כיסוי הדם).
                          2. רבין – ינחור קודם (ינבל).

                            3. למה לא אמרו כדעה השנייה?

                            1. רב דימי לא אמר כרבין –
                            2. יש מחלוקת האם בעוף צריך דווקא שחיטה או שגם נחירה (עקירת הסימנים).
                              3. אולי רבי סובר שמספיק לנחור, ואז גם נחירה צריכה כיסוי.
                              דחייה – מפורש שלפי רבי צריך דווקא שחיטה.
                            3. מסכים שנחירה גם תועיל, אלא שרצה לחדש שגם הטרפה תועיל – וכר"ש.
                            4. רבין לא אמר כרב דימי –
                            5. אולי סובר ששחיטת טריפה נחשבת טריפה.
                              6. דחייה – והרי רבי פסק כר"ש, כנ"ל.
                            6. מסכים שגם הטרפה תועיל, אלא רצה לחדש שגם נחירה תועיל, כנגד הדעה שגם נחירה נחשבת שחיטה וצריכה כיסוי.

                              7. [ואיך נפל עש בפשתנו של ר' חייא?

                              והרי בברייתא כתוב שבזכותו לא היה לוקה הפשתן בדורו?

                              תשובה: של אחרים לא לקה, שלו לקה].

                              מאמר מוסגר – שלבי צרעת הבית

                              ראייה ראשונה – כהן מגיע ומסגיר את הבית

                                         עובר שבוע.

                              ראייה שנייה ("ושב הכהן") –

                                         אם נחלש – טהור.

                                         אם נשאר – מסגירים עוד שבוע.

                                         אם התחזק – מוציאים את האבנים, מקציעים את הבית וטחים, ומזגירים עוד שבוע.

                              ראייה שלישית ("ובא הכהן") –

                                         אם נחלש – טהור.

                                         אם נשאר/התחזק – תלוי מה היה קודם:

                                                    אם התחזק כבר בראייה הקודמת – נותצים את הבית.

                              אם רק עכשיו התחזק – מוציאים את האבנים וכו' ומסגירים עוד שבוע.

                              (זה מה שלומדים מהגזירה שווה "ושב הכהן" "ובא הכהן" – שגם בראייה ה3 לא תמיד מיד נותצים אלא מוציאים את האבנים וכו').

                              ראייה רביעית –

                                         אם נחלש – טהור,

                                         אם נשאר/התחזק – נותצים את הבית.

                              [1] אמנם בדף עה. הצענו גם את הסברא הזו וגם סברא נוספת שכיון ששחיטת האם לא נחשבת שחיטה כשרה עבור האם, היא גם לא נחשבת שחיטה כשרה עבורו. אולם סברא זו פחות תסתדר בסוגיה כאן, כי אם הבעיה רק בשחיטה ולא שהבן פקועה עצמו נחשב שחיטה, אז מה ההבדל בין בן 9 לבן 8, יכולנו להעלות בהו"א ששחיטת האם תועיל לשניהם. מזה שהגמרא העלתה את זה רק לגבי בן 9, משמע שבן 8 אסור גם בלי קשר לשחיטה, אלא פשוט כי אמו טריפה אז גם הוא טריפה, ורק לגבי בן 9 חי, שלפי רבא יש לו מצב ביניים שהוא גם עצמאי וגם לא, וכל מה שחסר לו זה שחיטה כשרה, אז שייך לומר ששחיטת האם תועיל לו והוא לא יצטרך שחיטה.

                              השיעור חולין דף פה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                              20 min
                            7. חולין דף פד – גמרא דף יומי
                              https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_084.mp3

                              Download

                              (פד. שליש עליון – פה. במשנה)

                              חלק א – המשך ביאור המשנה

                              א. אין כיסוי הדם בבהמות

                              בתורה – "ציד חיה או עוף…",

                              אבל שאל יעקב המין – למה לא אומרים בהמה בכלל חיה? (כפי שלמדנו עא.)

                              רבא – דם בהמות הוקש למים: לגבי דם בקר וצאן "על הארץ תשפכנו כמים" – כמו שמים לא צריכים כיסוי.

                                          שאלה – אם כן – שדם בהמות יוכשר למקווה?

                                          תשובה – יש שלושה מיעוטים בפסוק "אך מעיין ובור מקווה מים יהיה טהור":

                                                          למעט שאר משקים זוחלים,

                                                          למעט שאר משקים שהכניסם ישירות (מכונסים),

                                                          ולמעט דם.

                              (פד. שליש תחתון)

                              ב. כיסוי הדם – גם במזומנים לך
                              1. מקור – "אשר יצוד ציד חיה או עוף" – לרבות אלו שכבר ניצודו.

                                2. (אגדתא: יצוד – שגם במה שכבר מזומן לו, שיאכל מעט, כאילו שצריך להתאמץ ולצוד אותו).

                                אגב זה:

                                1. מימרות ודרשות על הסתפקות במה שיש ולא לבזבז כסף
                                2.   ת"ר – "כי ירחיב ה'  אלוקיך את כבולך, ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשל לאכול בשר… וזבחת מבקרך…" (דברים יב,כ-כא) –

                                  3. תאכל בשר רק מתוך תאוה (רעב),

                                  ותאכל רק את מה שיש לך, ולא את כל מה שיש לך (מבקרך ומצאנך).

                                  מכאן ר"א ב"ע: יאכל לפי עשירותו, רק מי שיש לו 50 מנה יאכל בשר (אחת לשבוע), מאה מנה – כל יום.

                                  האם פוסקים כך?

                                  רב – צריך לחוש זה,

                                  ר' יוחנן ור"נ – אנו חלשים, וצריכים לאכול הרבה (ואפילו לווים לזה).

                                  1.       משלי (כז,כו-כז) – "כבשים ללבושיך, ומחיר שדה עתודים" –

                                    2. עדיף כבשים על שדה, ומהכבשים תכין בגדים.

                                    (וכן רי"ח – עשתרות צאנך – שמעשירות בעליהם).

                                    "ודי חלב עיזים ללחמך, ללחם ביתך, וחיים לנערותיך".

                                    ודי חלב – אל תשחטם, אלא תאכל חלבם.

                                    וחיים לנערותיך (לילדים) – גם אותם תחנך כך (שלא ירבו בבשר ויין),

                                    ללחמך, ללחם ביתך – שלך קודם.

                                    1.   (תחילת פד:) רי"ח – שיטה לבזבוז כסף – ילבש פשתן רומאי (יקר ועדין), וישתמש בכלי זכוכית לבנה (נשבר בקלות), ולא ישמור על פועליו כשחורשים בשור.

                                      2. [אגב, כוס מתכת מים פושרים זה מסוכן, אא"כ שם עשבים או הרתיח לפני].

                                      1.   רב עוירא – טוב איש חונן דלים ומלוה – לבני ביתו, יכלכל דבריו במשפט – לעצמו (תהלים קיב).

                                        2.  

                                        (אמצע פד:)

                                        ג. איסור כיסוי ביו"ט ושבת
                                        שלב א – במשנה – יש איסור כיסוי בשבת ויו"ט, לכן גם אסור לשחוט.

                                        [למה? ביצה ז: – 1. חופר. 2. עושה גומא. 3. כתישה. 4. מוקצה].

                                        בגמרא בביצה: אם הכין הכל מראש, כך שבפועל יהיה לו רק איסור דרבנן אחד של חופר שצריך לעפרו – מותר לשחוט חיה + לכסות ביו"ט.

                                        אך אומרת הברייתא:

                                        בכוי – אסור, כי זה רק ספק חיה, וספק מצוות כיסוי לא דוחה איסור דרבנן.

                                        = ספק מצווה לא דוחה גם איסור דרבנן ביו"ט.

                                        ראית ר' יוסי:

                                        קל וחומר: מילה ודאית דוחה שבת, אבל ספיקה לא דוחה אפילו יו"ט,

                                        כיסוי הדם שודאו לא דוחה שבת, ספקו לא דוחה יו"ט.

                                        פירכות לקל וחומר:

                                        1.      ר"א הקפר: מילה<כיסוי – מילה לא נוהגת בלילה (גם לא ודאה), וכיסוי כן.
                                        2.      חכמים: שופר בגבולין: ודאו לא דוחה שבת, ספיקו (טומטום) דוחה יו"ט.

                                          3. (מד: 5-)

                                          דחיית הפירכא:  

                                          1.   הרי באיזה ספק מדובר:
                                            2. אם ספק יו"ט/חול  – ודאי שהשופר דוחה.
                                            ספק איש/אישה (טומטום).

                                            אך לפי זה לר' יוסי זה לא פירכא, כי לדעתו גם אישה יכולה לתקוע ביו"ט (אפילו שלא חייבת).

                                             

                                            b. רבינא – גם את חכמים ניתן לדחות:

                                            שופר אינו דוגמה, שכן וודאו כן דוחה שבת (במקדש)!

                                            (פד: באמצע)

                                            שלב ב – שוחט לחולה בשבת

                                            רב עינא –יכסה (הותרה)

                                            רבה – לא יכסה,

                                                    ראיה מהברייתא על כוי – (פד: 9-)

                                                    "כיסוי הדם שודאו לא דוחה שבת" – לכאורה מדובר בשוחט לחולה, ולא מכסים.

                                                                אולי מדובר במי שעבר ומל בשבת?

                                                                לא סביר, כי זה דומה למילה – ששניהם היו בהיתר.

                                            השיעור חולין דף פד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                            16 min
                                          2. חולין דף פג – גמרא דף יומי

                                            לעילוי אריה בן יוסף פוגאטש ז"ל

                                            להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                            https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_083.mp3

                                            Download

                                             

                                            לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                            להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                            להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                            הדף היומי – חולין דף פג

                                            (פג. במשנה – פד. שליש עליון)

                                            חלק א – סיום נושא אותו ואת בנו

                                            א. חובת ההודעה

                                            A. משנה – בארבעה פרקים צריך המוכר להודיע לקונה (שבהם אוכלים הרבה, וברור שזה לשחיטה היום).

                                            ר"י – אם הראשון קנה אתמול – לא צריך להודיע, אך אם שניהם לאותה חתונה – צריך (ואגב: משפחת החתן משקיעה יותר וקונה את האם).
                                            B. תנא – כיון שצריך להודיע, אם לא הודיע, הקונה מניח שמותר.
                                            C. מקור (סוף הפרק) – "ביום אחד" – יש ימים מיוחדים לעניין אותו ואת בנו.

                                            ב. קניין הבשר באותם ימים

                                            המציאות היתה שקונים נותנים כסף, וכשמצטברים מספיק קונים השוחט שוחט ומחלק אחר כך לקונים. אם לא היה מספיק – הוא יכול להחזיר להם כספם, כיוון שעוד לא קנו (משיכה). ואם מתה הבהמה – מתה למוכר.

                                            אבל – בארבעת הימים הנ"ל הקונים כבר קנו, ולכן:

                                            1. אם מתה – מתה לקונים.
                                            2. השוחט לא יכול להחזיר וחייב לשחוט אפילו לקונה בדינר אחד (כדי שיהיה לקונה בשר).

                                            והרי לא משך?

                                            1. רב הונא-רב – משך.
                                              2. דחייה – אם כך גם בשאר השנה.
                                            2. ר' שמואל ברי"צ – הקנה על ידי אחר. בשאר השנה זה חוב, ולא חל, בימים אלו זאת זכות וזכין לאדם שלא בפניו.
                                            3. ר' אלעזר – בימים אלו חכמים ביטלו גזירתם, וכסף קונה.

                                              4. ג. מה נחשב יום?

                                              ההו"א – שנלמד מקודשים (הפסוק הקודם לגבי בהמה בת 8) שם הלילה הולך אחר היום (לעניין אכילת הבשר ועוד).
                                              לכן משמיעה המשנה – היום הולך אחר הלילה,
                                              מקור (ר"ש ב"ז) – "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", "לא תשחטו ביום אחד".

                                               

                                              חלק ב – אין כיסוי הדם במוקדשים

                                              למה אין כיסוי הדם במוקדשים (חטאת ועולת העוף)?

                                              א. כי אי אפשר לתת עפר מתחת

                                              (ר' זירא למד שצריך מ"וכסהו בעפר").
                                              שהרי –
                                              בחטאת העוף, הדם צריך לרדת ליסוד.
                                              בעולת העוף (שהדם צריך לרדת לסובב) –
                                              אם נשים עפר – יחצוץ בין הדם למזבח (ואם נבטלו שם – נמצא מוסיף על המזבח).

                                              דחיות:

                                              1. 1. העפר מתחת לא מעכב.
                                                2. דתניא – אם שחט חיה מעל בהמה, מכסה רק מלמעלה. 

                                                דחייה – צריך פוטנציאל לשים למטה, ואצלנו אין (כל  הראוי לבילה…).

                                                1. שיגרור הדם ויכסה במקום אחר?
                                                  2. דתנן (פז.)  – הדם על הסכין צריך כיסוי (ושם ודאי גוררו למקום אחר).
                                                  דחייה (פד. 14+) – "ושפך וכיסה" – אין חיוב אם יש עוד גורם לפני הכיסוי.

                                                  ב. בקודשי בדק הבית, ושחיטה שאינה מתירה אינה מצריכה כיסוי (פג: 1-)

                                                  הסבר: בדף פה. יש מחלוקת האם שחיטה שאינה מתירה צריכה כיסוי:

                                                  חכמים (ר"ש) – לא, ר"מ – כן.
                                                  ממילא, נעמיד אצלנו שזה מעילה, הבשר נאסר בהנאה, וכר"ש שלא צריך כיסוי.

                                                  דחיה – זאת כן שחיטה ראויה, שהרי צריך לפדות הבשר (שלא יפסד) ואז מותר (תוס').

                                                  תשובות:
                                                  1. לר"מ א"א לפדות אחרי שמתה, כי צריך העמדה והערכה.

                                                  דחיית התשובה – ר"ש חולק ואומר שלא צריך הערכה.

                                                  דחיית הדחייה – משנתנו כרבי, וסובר כר"ש (לגבי כיסוי) וכר"מ לגבי פדיון.

                                                  2. אפילו שאפשר לפדות, לא נחשב ראוי – "ושפך וכיסה", החיוב הוא רק כשאין כאן עוד גורם (כמו פדיון). (פד. 9+)

                                                  ג. מר בר רב אשי – לימוד מהיקש בין חיה לעוף,

                                                  כמו שבחיה אין קרבן, כך הדין בעוף – לא בקודש.

                                                  קשה – אולי נאמר כך: כמו שבחיה אין במינו קודש, גם בעוף חולין – אין חיוב בתורה ובן יונה שיש במינם בקודש?

                                                  תשובה – אם כבר נעשה היקש גם לחולין, נעשה כך: כמו שבחיה בכולם יש חיוב, גם בעוף (בחולין).

                                                  השיעור חולין דף פג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                  20 min
                                                2. חולין דף פב – גמרא דף יומי

                                                  להצלחת משגב בן יוכבד הי"ו לפרנסה טובה ולזיווג הגון

                                                  להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_082.mp3

                                                  Download

                                                   

                                                  לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                  להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                  להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                                  הדף היומי – חולין דף פב

                                                  (פא: 3- עד פג. במשנה)

                                                  חלק א – עוד דוגמאות לשחיטה לא ראויה (שלפי ר"ש אין איסור או"ב)

                                                  א. השוחט פרה אדומה

                                                  כיוון שאסורה בהנאה, אין איסור אותו ואת בנו.

                                                  וקשה – הרי גם לאחר השחיטה ניתן לפדות את הפרה ואז לאכול אותה כחולין רגילים – כלומר זו שחיטה ראויה (וגם אם בפועל לא פדו – אצם היכולת לפדות ולאכול מגדירה אותה כאוכל).

                                                  תשובה – אכן יש למחוק את הדוגמא הזו מהמשנה.

                                                  ב.השוחט עגלה ערופה (לפני שערפו אותה)

                                                  כיון שעגלה ערופה אסורה בהנאה , זו שחיטה שלא מתירה.

                                                  וקשה – הרי המשנה בסוטה אומרת שכל עוד לא ערפו – ניתן לבטל והיא חולין ומותרת בהנאה (למשל אם מצאו את הרוצח). אז אם שחטו – זו שחיטה שמתירה.

                                                  תשובות:

                                                  1. אכן צריך למחוק גם את זה מהמשנה.
                                                    2. (תחילה אמרו את זה בר' ינאי ובר"ל, אבל בסוף אמרו ברי"ח, כי בר' ינאי ור"ל אומרים את התשובה השנייה).
                                                  2. תלוי מתי –
                                                    3. לפני הירידה לנחל – מותרת בהנאה (משנה בסוטה).
                                                    אחרי הירידה לנחל – אסורה (משנתנו – שהשחיטה לא מתירה).

                                                    (פב. משנה ראשונה)

                                                    חלק ב – משנה: שניים שקנו אם וביתה

                                                    מבחינת דיני ממונות – לראשון יש זכות לשחוט קודם (אך אם השני הקדימו – לא קונסים אותו).

                                                    אך אם לא אמר שהוא רוצה לשחוט, אם השני שחט – זכה (זריז נשכר).

                                                    (פב. משנה שנייה)

                                                    חלק ג – איסור שחיטת הבן לפני האם

                                                    מה המקור? (הרי בתורה כתוב קודם את האם – "אותו ואת בנו")

                                                    תשובה: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד".

                                                               אם היה כתוב "לא תשחט" – זה מלמד את עצם האיסור.

                                                               היה היה כתוב "לא ישחטו" – מלמד שגם אם זה שני שוחטים שונים – השני חייב.

                                                    מזה שכתוב לא תשחטו – גם בן לפני האם.

                                                    (פב: 6+)

                                                    חלק ד – שחיטה אחת עם שני איסורים (שני איסורים בהעלם אחד)

                                                    במשנה שני מקרים כאלה:

                                                    1. שחט שני בנים ואחר כך את אמם,
                                                    2. יש אם (A), בת (B) ונכדה (C). ושחט את A ו-C, ואחר כך את B.

                                                      3. בשני המקרים:

                                                      ת"ק – 40 (זה מעשה אחד עם שם איסור אחד).

                                                      סומכוס – 80.

                                                      1. A. מה המחלוקת?

                                                        2. ת"ק מובן – כמו כל שני חטאים בהעלם אחד/התראה אחת – (כמו אכל כזית חלב ושוב כזית חלב, שחייב פעם אחת).

                                                        אביי: מה עם סומכוס? 2 אפשרויות:

                                                        1. דין מיוחד כאן, כיון שדומה לשני גופים מוחלקים (כי יש שני בנים).
                                                          2. ואילו ת"ק – סוף סוףך את השחיטה האסורה (השנייה) הוא עשה על גוף אחד.
                                                        2. לא דין מיוחד כאן, אלא סומכוס פוסק באופן כללי:
                                                          3. גם שני חטאים בהעלם אחד – חייב פעמיים.

                                                          (פב: שליש)

                                                          1. B. ראיות לאפשרות השנייה:
                                                          2. הזורע כלאיים כלאיים לוקה.
                                                            3. לכאורה הכוונה שזרע בהעלם אחד (לתקן בשיעור שזה שוגג ולא מזיד) וחייב 2 – סומכוס.

                                                            דחייה – הכוונה בשני העלמות, ומה החידוש? שחייב גם על חיטים וחרצן או שעורים וחרצן

                                                            (שלא ער' אשעיא שמצריך חיטים + שעורים + חרצן).

                                                            1. משנה: אכל כזית בגיד הנשה ימין וכזית משמאל –
                                                              2. ת"ק – 80, ר"י – 40.
                                                              המשנה צריכה להסתדר עם ההבנה בר"י שהוא מתלבט אם חייבים על ימין או שמאל.
                                                              מכאן שמדובר בהתראה אחת, כי אם מדובר בשתי התראות – כל התראה היא התראת ספק (ולר"י התראת ספק לא נחשבת).
                                                              יוצא שת"ק מחייב פעמיים בהתראה אחת – סומכוס.

                                                              דחייה – מדובר בשתי התראות, ור"י מחייב גם על התראת ספק.

                                                              1. ברייתא – אכל משני גידי ימין של שתי בהמות –
                                                                2. ת"ק – 80, ר"י – 40.
                                                                לא ייתכן שמדובר בשתי התראות כי אז ר"י יחייב 80, אלא מדובר בהתראה אחת,
                                                                ות"ק מחייב 80 – סומכוס.

                                                                דחייה – מדובר בשתי התראות, ולכן ת"ק (חכמים) מחייבים 80.

                                                                ולמה ר"י מחייב 40?

                                                                מדובר שגיד אחד היה כזית וגיד שני היה שלם אך לא כזית –
                                                                רבנן מחייבים בגיד שלם גם ללא כזית ור"י פוטר.

                                                                1. C. מאמר מוסגר – שתי הדעות בדעת ר"י לגבי התראת ספק:
                                                                2. לא נחשבת התראה –
                                                                  3. היכה שני אנשים זה אחר זה שאחד מהם אביו, ועדים התרו על שניהם אך לא ידעו מי אביו – פטור.
                                                                3. נחשבת התראה –
                                                                  4. הותיר מבשר הפסח כמעט עד בוקר והתרו בו, עקרונית חייב,
                                                                  (אפילו שזו התראת ספק – כי אולי יאכל אחר כך).
                                                                  אלא שפטור רק כי זה לאו הניתק לעשה.

                                                                   

                                                                  השיעור חולין דף פב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                  21 min
                                                                4. חולין דף פא – גמרא דף יומי
                                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_081.mp3

                                                                  Download

                                                                  (פ. 4- עד פא: 4-)

                                                                  חלק א – מחלוקת רבנן ור"ש באיסור אותו ואת בנו (או"ב)

                                                                  משנה פא: – שחיטה שלא מתירה את הבשר –

                                                                  הדוגמאות שם: אם אחת הבהמות היא טריפה, שחיטה לע"ז, פרה אדומה, שור הנסקל, עגלה ערופה.

                                                                  רבנן – יש איסור אותו ואת בנו.

                                                                  ר"ש – אין איסור אותו ואת בנו.

                                                                  בהמת קודשים –

                                                                             במשנתנו – יש איסור אותו ואת בנו.

                                                                             כמי המשנה?

                                                                             לפי רבנן ודאי שיש,

                                                                             לפי ר"ש:

                                                                             ר' אושעיא (פ. 4-) ורב המנונא (פא. 10+) ­- לפי ר"ש אין, וזה בשתי רמות של חידוש:

                                                                  1. בשחיטת קודשים בחוץ (או חולין בפנים), כיון שהבהמה פסולה – אין או"ב.
                                                                  2. (החידוש של ר' אושעיא) – גם בשחיטה כשרה אין (קודשים בפנים), כי השחיטה עצמה לא מתירה אלא צריך גם זריקת הדם.

                                                                    3. רבא – בשחיטה כשרה יש או"ב,

                                                                    מוכיח מברייתא שעוסקת בשני קודשים, אחד בפנים ואחד בחוץ, שאומר ר"ש שעל הבחוץ אין כרת (אך יש מלקות (ולרבנן גם אין מלקות)) על שחוטי חוץ, כי בגלל "אותו ואת בנו" הקרבן בחוץ לא ראוי היום להקרבה.

                                                                    מקרים בהם גם לרבא אין איסור/מלקות:

                                                                    1. כשהקודשים שני (כי אז זו התראת ספק).
                                                                    2. בקרבן עולה (שאז שחיטה לא מתירה באכילה (ור' יעקב חולק – גם אכילת מזבח נקראת אכילה).

                                                                      3. (פ: שליש תחתון – פא. 10+)

                                                                      חלק ב – שחט שני קודשים בפנים – לרבנן חייב על השני מלקות של או"ב

                                                                      שאלה – למה לא חייב גם על מחוסר זמן (ששחט ביום שאסור)?

                                                                      תשובות:

                                                                      1. אכן חייב, והמשנה לא הזכירה את זה.
                                                                      2. ר' זירא – לא חייב, כי זה לאו הבא מכלל עשה.

                                                                        3. (פא: אחרי המשנה)

                                                                        חלק ג – קים ליה בדרבה מיניה, כשבפועל לא מקבל את העונש החמור

                                                                        מחלוקת רי"ח ור"ל מופיעה פעמיים:

                                                                        1. הרג בשוגג (מיתה) והזיק לחולצה (ממון),
                                                                          2. בפועל לא מת (כי היה שוגג), האם חייב ממון?

                                                                          רי"ח – חייב (אין קים ליה)

                                                                          ר"ל – פטור (יש קים ליה).

                                                                          1. על משנתנו – שחט לע"ז ללא התראה (מיתה) ועבר על איסור אותו ואת בנו (מלקות)
                                                                            2. בפועל לא מת (כי היה ללא התראה), האם חייב מלקות?
                                                                            רי"ח – חייב (אין קים ליה)

                                                                            ר"ל – פטור (יש קים ליה).

                                                                            מה הצריכותא?

                                                                            במקרה A יותר מסתבר שיש קים ליה (כי זה עונשים מעולמות אחרים – מיתה וממון),

                                                                            במקרה B יותר מסתבר שאין קים ליה (כי שני העונשים בגופו),
                                                                            לכן צריך להשמיע את המחלוקת בשני המקרים.

                                                                            השיעור חולין דף פא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                            17 min
                                                                          2. חולין דף פ – גמרא דף יומי

                                                                            להצלחת משגב בן יוכבד הי"ו לפרנסה טובה ולזיווג הגון

                                                                            להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                                                            https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_080.mp3

                                                                            Download

                                                                             

                                                                            לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                            להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                                            להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                                                            הדף היומי – חולין דף פ

                                                                            (פ. שליש תחתון – פ. 4 שורות מלמטה)

                                                                            עיזי באלא

                                                                            הפסוק (דברים יד, ד-ו)-

                                                                            "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור, שה כשבים ושה עיזים.
                                                                            איל וצבי ויחמור, ואקו ודישון ותאו וזמר.
                                                                            וכל בהמה מפרסת פרסה ושוסעת שסע שתי פרסות, מעלת גרה בבהמה, אותה תאכלו".

                                                                            2 דיונים מקבילים ודומים:

                                                                            ברור לכולם שהם מותרים, השאלה רק האם הם חיה או בהמה.

                                                                            א. ר' זירא – רב ספרא – רב המנונא – בהמות (עיזים).

                                                                            מקור – ר' יצחק: הפסוקים הם בדווקא (רק 10 אלו אסורים).

                                                                            וממילא, מכך שעיזי יער לא הוזכרו בחיות, הם כלולים בעיזים.

                                                                            קושיות:

                                                                            1. קושיא על ר' יצחק:
                                                                            רב אחא ב"י – אולי יש כאן פרט וכלל, ובא לרבות עוד פרטים?
                                                                            תשובה – אם כך, ריבוי הפרטים כאן מיותר. אלא זה בדווקא.
                                                                            2. רב אחא בריה דרבא לרב אשי – אולי כן כלול בפסוק (ה"תאו"/"זמר")?

                                                                            רב חנן לרב אשי: אמימר – חיות (וחלבן מותר).

                                                                            ב. רב הונא בר חייא – בהמות.

                                                                            (שאלו אותו לגבי מזבח (שרק בהמות מותרים)).

                                                                            מקור – יש מחלוקת (כלאים ח,ו) לגבי שור הבר,

                                                                            אך שם ר' יוסי שאומר "חיה", זה כי זה ה"תאו" (לפי אונקלוס), וכלול בפסוק החיות,
                                                                            אך עז היער אינו כלול בחיות.
                                                                            קושיה – אולי כן כלול בפסוק ("אקו"/"תאו"/"זמר")?

                                                                            רב חנן לרב אשי: אמימר – חיות (וחלבן מותר).

                                                                            השיעור חולין דף פ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                            5 min
                                                                          3. חולין דף עט – גמרא דף יומי

                                                                            לע״נ מרת יהודית בת מורי יחיא וחממה ע״ה שהיום יום פקודתה, היתה מחנכת שהעמידה תלמידות רבות ליראת שמים.

                                                                            להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                                                            https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_079.mp3

                                                                            Download

                                                                             

                                                                            לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                            להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                                            להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                                                            הדף היומי – חולין דף עט

                                                                            (עט: שורה 1 – פ. שליש תחתון)

                                                                            כוי – לגבי אותו ואת בנו, כיסוי הדם ומתנות כהונה 

                                                                            הקדמות:

                                                                            1. יש או"ב בילד כלאיים.
                                                                            2. מחלוקת האם או"ב שייך באב, והאם חוששים לזרע אב – חנניה – כן, ר"י – לא.
                                                                            3. המחלוקת הנ"ל שייכת גם לגבי כלאיים – האם הבהמה מוגדרת לפי האם או לפי האב והאם.
                                                                            4. הנחת הבסיס של כל הסוגיא – רב חסדא – כוי זה כלאיים של בהמה וחיה.

                                                                            א. המחלוקת באו"ב

                                                                            ת"ר – (כאמור) או"ב נוהג בכלאיים (שתי בהמות),

                                                                            האם נוהג בכוי?
                                                                            רבנן – כן, ר"א – לא.

                                                                            ב. הסבר המחלוקת:

                                                                            1. הכוי הוא הילד – לא יתכן:
                                                                            2. אמא חיה (צבייה) – ברור שאין או"ב (אין או"ב בחיות, רק בבהמות).
                                                                            3. אמא בהמה (תיישה)  – ברור שיש או"ב, כי לא אכפת לנו מה מין הילד ("שה" ו"בנו" כל דהו).
                                                                              1. הכוי הוא ההורה, וההורים שלו הם תיש וצבייה:
                                                                                2. רבנן (כן), 2 הנחות:
                                                                                1. חוששים לזרע האב (לכן הכוי הוא גם חצי שה), כמו חנניה
                                                                                2. גם ב"מקצת שה" יש דין או"ב.

                                                                                על מה חולק ר"א? שתי אפשרויות:

                                                                                1. שלא חוששים לזרע אב (עט: שליש).
                                                                                2. שאין איסור ב"מקצת שה" (פ. 1+)

                                                                                  3.  

                                                                                  ג.  תחומים נוספים

                                                                                  המחלוקת צריכה להסתדר עם עוד שני מקורות:

                                                                                  המחלוקת

                                                                                  שוב, הדין של או"ב בכוי:

                                                                                  רבנן – יש,
                                                                                  ר"א – אין.

                                                                                  משנה לגבי כיסוי הדם (פג:, רק בחיה) –  ספק אם חייב.

                                                                                  ברייתא לגבי מתנות כהונה (רק בבהמה), רבנן – חייב, ר"א – פטור

                                                                                  1. האם חוששים לזרע אב:

                                                                                  רבנן – כן,
                                                                                  ר"א – לא.

                                                                                  האבא בהמה,

                                                                                  רבנן – הכוי חצי בהמה,
                                                                                  ר"א – הכוי רק חיה.

                                                                                  קשה: למה זה ספק?

                                                                                  רבנן מסופקים לגבי זרע האב, ומדובר באב חיה.

                                                                                  קשה –

                                                                                  שתי אפשרויות:
                                                                                  1. אבא בהמה – שלרבנן לא יתן מספק.
                                                                                  2. אמא בהמה – שלר"א יתן הכל.
                                                                                  אלא שגם לר"א זה ספק…

                                                                                  2. (לפי כולם ספק אם חוששים לזרע האב)

                                                                                  והמחלוקת:

                                                                                  האם יש דין ב"מקצת מהמין"

                                                                                  רבנן – כן,

                                                                                  ר"א – לא.

                                                                                  שתי אפשרויות:

                                                                                  1. האבא בהמה,
                                                                                  אז יש ספק אם חוששים, אם כן חוששים, המחלוקת האם יש איסור בחצי:
                                                                                  רבנן – יש
                                                                                  ר"א – אין.

                                                                                  2. האמא בהמה,

                                                                                  ודאי שלכולם אסור (גם אם חוששים לזרע האב),
                                                                                  המחלוקת אם יש מלקות:
                                                                                  רבנן – יש,

                                                                                  ר"א – אין, כי חצי בהמה זה לא מספיק.

                                                                                  לרבנן,

                                                                                  והאבא חיה – ספק אם חוששים לזרע אב.

                                                                                  האמא בהמה (הכוי הוא ספק רק בהמה, ספק בהמה+חיה):

                                                                                  לרבנן – חצי (בשביל מקצת הבהמה),
                                                                                  לר"א – כלום
                                                                                  (מקצת לא חייב כלום).

                                                                                  ד. שיטות נוספות בכוי

                                                                                  A. רב יהודה – ברייה בפני עצמה,ויש ספק אם נחשב לחיה או בהמה.

                                                                                  B. כתנאי –
                                                                                  יש אומרים – כלאי חיה ובהמה,
                                                                                  אך כל השאר חולקים:
                                                                                  ת"ק – איל הבר,
                                                                                  ר' יוסי ורשב"ג – ברייה בפנ"ע (ולגבי חיה/בהמה – ר' יוסי – ספק (וכן רב יהודה), רשב"ג – בהמה).

                                                                                  השיעור חולין דף עט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                  13 min
                                                                                3. חולין דף עח – גמרא דף יומי
                                                                                  https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_078.mp3

                                                                                  Download

                                                                                  (עח. תחילת פרק אותו ואת בנו – עט: שורה 1)

                                                                                  איסור "אותו ואת בנו"

                                                                                  א. המשנה

                                                                                  "ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב).

                                                                                  בשביל הקיצור: אותו ואת בנו=או"ב.

                                                                                  A. גם בחו"ל ושאין בימ"ק,

                                                                                  B. בחולין ובקודשים.

                                                                                  עקרונות:

                                                                                  א. לגבי אותו ואת בנו

                                                                                  1. החיוב – תמיד השני חייב מלקות על אותו ואת בנו.

                                                                                  2. האם הבהמה פסולה?

                                                                                  בחולין – כשרה
                                                                                  בקודשים – נחשבת לא ראויה להקרבה (מחוסר זמן) ולכן:
                                                                                  פסולה, כיוון שנחשבת מחוסר זמן, (מצד שני אין חיוב על שחיטתה בחוץ).

                                                                                  ב. חוץ ופנים (חיוב ופסול) –

                                                                                  חולין שנשחטו בפנים – פסולים, חיוב: אין מלקות.
                                                                                  קדשים בחוץ – פסולים, חיוב: כרת ומלקות, אא"כ זה אותו ואת בנו שפטור (כי אינו ראוי כנ"ל).

                                                                                  הפירוט (מומלץ לראות את הטבלה בחוברת סיכום של המסכת):

                                                                                  1

                                                                                  2

                                                                                  1

                                                                                  2

                                                                                  א. חולין בחוץ

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  כשר

                                                                                  ב. קדשים בחוץ

                                                                                  כרת

                                                                                  אין כרת (מחוסר זמן),

                                                                                  מלקות על חוץ,

                                                                                  מלקות או"ב,

                                                                                  פסול (חוץ, זמן)

                                                                                  ג. חולין בפנים

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  פסול (בפנים)

                                                                                  פסול (בפנים)

                                                                                  ד. קדשים בפנים

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  כשר

                                                                                  פסול (זמן)

                                                                                  ה. חולין

                                                                                  קדשים

                                                                                  פטור

                                                                                  אין כרת,

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בחוץ

                                                                                  כשר

                                                                                  פסול (חוץ, זמן)

                                                                                  ו. קדשים

                                                                                  חולין

                                                                                  כרת ומלקות (חוץ)

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בחוץ

                                                                                  פסול (חוץ)

                                                                                  כשר

                                                                                  ז. חולין

                                                                                  קדשים

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בפנים

                                                                                  פסול (בפנים)

                                                                                  פסול (זמן)

                                                                                  ח. קדשים

                                                                                  חולין

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בפנים

                                                                                  כשר

                                                                                  פסול (בפנים)

                                                                                  ט. חולין

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בחוץ

                                                                                  בפנים

                                                                                  כשר

                                                                                  פסול (בפנים)

                                                                                  י. קדשים

                                                                                  כרת ומלקות

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בחוץ

                                                                                  בפנים

                                                                                  פסול (חוץ)

                                                                                  פסול (זמן)

                                                                                  יא. חולין

                                                                                  פטור

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בפנים

                                                                                  בחוץ

                                                                                  פסול (בפנים)

                                                                                  כשר

                                                                                  יב. קודשים

                                                                                  פטור

                                                                                  אין כרת (זמן)

                                                                                  מלקות או"ב

                                                                                  בפנים

                                                                                  בחוץ

                                                                                  כשר

                                                                                  פסול (זמן, חוץ)

                                                                                  ב. ת"ר – מניין שאו"ב נוהג בקודשים?

                                                                                  A. הפסוקים (ויקרא כב) והלימוד הבסיסי

                                                                                  כז – שור או כשב או עז כי יולד, והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'.
                                                                                  כח – ושור או שה, אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד.

                                                                                  הלימוד הבסיסי:

                                                                                  לא רק בקודשים – שור הפסיק העניין,
                                                                                  שזה גם בקודשים – 1. היקש (אך נדחה בגלל השור). 2. ו מוסיף.

                                                                                  B. גם בכלאיים

                                                                                  למה או"ב כולל כלאיים? (עח 4-)
                                                                                  והרי: 1. כמו שראינו – היקש לקודשים (שכלאיים פסולים). 2. רבא – כל "שה" בא להוציא כלאיים.
                                                                                  תשובה – "או" – לרבות כלאיים.

                                                                                  דחייה – "או" תפוס לחלק (שלא צריך גם שור וגם שה ובניהם).

                                                                                  תשובות:

                                                                                  1. "לחלק" נלמד מ"אותו ואת בנו (לשון יחיד)".

                                                                                    2. דחייה – זה לא מספיק, כי ניתן ללמוד שצריך שור+שה+בן של אחד מהם,

                                                                                    תשובה – נלמד מ"אותו ואת בנו".

                                                                                    דחייה – לפי חנניה "אותו" תפוס (להלן ג)

                                                                                    1. כר' יונתן – לחלק לא צריך לימוד.

                                                                                      2. [מקור – "כי איש איש אשר יקלל את אביו ואת אמו, מות יומת, אביו ואמו קילל – דמיו בו". מנייין שזה או אביו או אמו?

                                                                                      ר' יאשיה – משינוי הסדר,
                                                                                      ר' יונתן – לא צריך פסוק אא"כ כתוב "יחדיו" (לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו)

                                                                                      ג. מחלוקת חנניה ורבנן ("אותו") (עח: באמצע)

                                                                                      A. האם או"ב נוהג גם בזכרים?

                                                                                      רבנן – לא, חנניה – כן.

                                                                                      B. מקורות:

                                                                                      רבנן – לא:

                                                                                      1. בניין אב משילוח הקן (רק באם).
                                                                                        2. דחייה – באו"ב יש חומרא שאסור גם במזומן.

                                                                                        תיקון – "אותו" – לשון יחיד, ולומדים משילוח הקן לבחור באם).

                                                                                        דחייה – "ואם נפשך לומר" ש"אותו" – לשון זכר.

                                                                                        1. "אותו ואת בנו" – מי שבנו כרוך אחריו = האם.

                                                                                          2. חנניה – כן:

                                                                                          אותו – האב (לשון זכר), ואת בנו – האם (בנה כרוך אחריה).

                                                                                          (יוצא שלחנניה "אותו" תפוס, לרבנן תפוס רק בהו"א).

                                                                                          C. דעת שמואל (עט. 3+)

                                                                                          a. [רמב"ן – מחלוקתם היא רחבה – האם יש משמעות לאבא בבע"ח:

                                                                                          רבנן – אין, חנניה – יש].

                                                                                          b. שמואל – כחנניה (אם+אב) – יש משמעות לאב,

                                                                                          c. וכן אמר שמואל לגבי פרד (בן חמור וסוס) –

                                                                                          צאצאי סוסות + חמורים – מותרים, כי הצאצאים זהים,

                                                                                          אבל בזוגות הפוכים: צאצאי סוסה וחמור עם חמורה וסוס –

                                                                                          שמואל: ר"י – אוסר,  כי הולך לפי האם וממילא הצאצאים שונים,

                                                                                          אבל רבנן (חנניה) – מותרים, כי הולכים גם לפי האב, ויוצא שהם זהים.

                                                                                          d. שאלה בשיטת ר"י – (עח. רבע) האם ברור לו שאין חוששים לאב, או שזה מספק?

                                                                                          נפקא מינה – לשדך ילד של סוסה וחמור עם סוסה: אם ודאי – מותר, אם ספק – אסור.

                                                                                          ראיות:

                                                                                          1. המשנה בכלאיים, ר"י – "כל בני סוס, אע"פ שאביהם חמור – מותרים זה בזה".
                                                                                          במה מדובר – אם בשניהם האם היא סוסה והאב חמור, פשיטא שמותר.
                                                                                          אלא – באחד שני ההורים סוסים, ובשני רק האם, ומותר – לא מתחשבים באב!
                                                                                          דחייה – מדובר שההורים זהים, והחידוש: שלא אומרים שבכל ילד מעורב משני המינים, ואז יוצא שבשידוך מערבבים בין המינים, אלא – הילד הוא מין עצמאי ומותר בדומה לו.
                                                                                          2-3. ר"י, וכן רב הונא ברדר"י – אין מרביעין על פרידה סוס או חמור אלא מינה.
                                                                                          מכאן שזה רק ספק, וחושש גם לאב.
                                                                                          [דחיית הברייתא – הכוונה שלא ידוע מה מינה, ולכן א"א את שניהם, וא"א לבדוק בסימנים כי היא אילמת וקטועת אוזניים וזנב].
                                                                                          אך את רב הונא א"א לדחות כך.

                                                                                          ואכן – ר' אבא הקפיד שיבדקו את הפרדות שיהיו האמהות והאבות מאותו מין (על ידי בדיקה).

                                                                                          השיעור חולין דף עח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                          22 min
                                                                                        2. חולין דף עז – גמרא דף יומי

                                                                                          לע״נ מרת יהודית בת מורי יחיא וחממה ע״ה שהיום יום פקודתה, היתה מחנכת שהעמידה תלמידות רבות ליראת שמים.

                                                                                          להקדשת שיעור ליחצו כאן

                                                                                          https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_077.mp3

                                                                                          Download

                                                                                           

                                                                                          לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

                                                                                          להדפסת תרשים הדף היומי לחץ כאן
                                                                                          להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חולין לחץ כאן

                                                                                          הדף היומי – חולין דף עז

                                                                                          (עו: 11- עח. סיום פרק בהמה המקשה)

                                                                                          חלק א – המשך השיעור הקודם: נשברה העצם

                                                                                          ההגדרה במשנה – "נשבר העצם… רוב הבשר קיים".

                                                                                          בברייתא – "נשבר העצם ויצא לחוץ… עור ובשר חופין את רובו".

                                                                                          1. A. "חופין את רובו"

                                                                                            2. שתי דעות בר' דימי-ר' יוחנן: רוב היקפו של העצם או מכסים את רוב עוביו של העצם,

                                                                                            רב פפא – יש להחמיר כשתיהן.

                                                                                            1. B. עור

                                                                                              2. הברייתא הוסיפה עור, עד כמה זה תחליף לבשר?

                                                                                              שתי גרסאות בעולא-ר' יוחנן:

                                                                                              1. עור = בשר.

                                                                                                2. רב נחמן – הרי הברייתא אמרה עור ובשר, אז צריך לפחות חצי בשר.

                                                                                                1. עור מצטרף לבשר (צריך חצי בשר).

                                                                                                  2. רב נחמן – משמע בברייתא שצריך רוב בשר.

                                                                                                  עולא – ראיתי את ר' יוחנן מתיר גוזל במקרה שהבשר היה חצי,
                                                                                                  אך דוחה רב נחמן – לגוזל יש עור רך, כמו בשר, אך לבהמה – צריך רוב בשר.

                                                                                                  1. C. האם גידים רכים מצטרפים?

                                                                                                    2. יש מחלוקת האם גידים רכים נחשבים בשר לגבי קרבן פסח –

                                                                                                               רי"ח – כן, ר"ל – לא,

                                                                                                    ואצלנו: רבה – התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן הקל כרי"ח.

                                                                                                               רב פפא – הרי זה מחלוקת בדאורייתא, למה מקלים כי התורה חסה?

                                                                                                    ורבה שתק.
                                                                                                    למה שתק? הרי כללי הפסיקה שלו הן שהלכה כרי"ח?
                                                                                                    תשובה – כי מסתבר שרי"ח בסוף הודה לר"ל בפסחים – שלא נחשב בשר.

                                                                                                    (עז. 8+)

                                                                                                    1. D. נשבר העצם וגם חלק קטן נפרד ממנה לגמרי?

                                                                                                      2. שאלו את רבא בכינוס הרבנים ואמר שזה לא משנה, מה שמשנה זה רוב בשר ועור כנ"ל.

                                                                                                      1. E. לקט שאלות על מצבים שונים של בשר ועור:
                                                                                                      2. מתלקט – יש רוב מפוזר,
                                                                                                      3. מתרוסס – הבשר המכסה דק
                                                                                                      4. מתמסמס – הבשר המכסה נרקב
                                                                                                      5. יש נקב (עגול) בבשר המכסה
                                                                                                      6. יש סדק (קו)
                                                                                                      7. הבשר נקלף – לא מונח על העצם על רחוק יותר באוויר
                                                                                                      8. השליש הפנימי של הבשר ניטל

                                                                                                        9. [לגבי שתי השאלות האחרונות: הרי אמרנו כבר שגם עור נחשב, אז כל שכן כאן שיש עור וקצת בשר?

                                                                                                        דחייה – אולי זה דווקא במקום שבו אמור להיות רק עור, והעור מחובר שם טוב, כמו בקצה העצם]

                                                                                                        1. נקדר כמין טבעת –
                                                                                                          2. יש רוב היקף, אבל יש חיתוך עגול שמקיף לגמרי את כל אזור השבר, כך שהבשר שעליו מנותק מהבשר שבשאר היקף הרגל –

                                                                                                          [תשובה – יש דרך לרפא את זה ולכן זה כשר].

                                                                                                          (עז. במשנה)

                                                                                                          חלק ב – שליה

                                                                                                          א. ההיתר, האיסור והמקור:

                                                                                                          במשנה – שליה מלאה נוזל נחשבת וולד (כי הוולד כנראה התמוסס בה).

                                                                                                          אם היא בתוך הבטן בשחיטה – מותרת וטהורה.
                                                                                                          יצא חלק ממנה – חוששים שזה הראש – והכל אסור.

                                                                                                          מקור: "כל… בבהמה… אותה תאכלו". –

                                                                                                          כל בבהמה – לרבות,.

                                                                                                          אותה – למעט.

                                                                                                          למה צריך מקור? זה ברור, כמו דיני בן פקועה שלמדנו!

                                                                                                          תשובה – אכן לא צריך מקור, וזה רק אסכמכתא.

                                                                                                          (עז. 1-)

                                                                                                          ב. טומאה –

                                                                                                          במשנה:

                                                                                                          אם היא בפנים – טהורה כמו כל בן פקועה.

                                                                                                          אם יצאה – עדיין טהורה כי זה מגעיל ורוב האנשים לא אוכלים את זה.

                                                                                                                     טהורה מטומאת מאכל – אא"כ חישב עליה

                                                                                                                     טהורה מלהחשב כנבלה – אפילו אם חישב עליה.

                                                                                                          בגמרא –

                                                                                                          שואל ר' יצחק בר נפחא – אם בישל הרבה עור חמור – מה הדין?

                                                                                                          ודוחה הגמרא, מה השאלה, זה בדיוק כמו הדין במשנה לגבי שליה:

                                                                                                          אם לגבי להיחשב כנבלה – ברייתא מפורשת שגם אם בישל – לא נחשב.

                                                                                                          אם לגבי טומאת מאכל – ברייתא מפורשת אומרת שאם חישב או שלק עור – נחשב מאכל לגבי טומאת מאכל.

                                                                                                          תשובה: השאלה לגבי טומאת מאכל, שאולי אפילו אם שלק – לא ייחשב, כי עור חמור מגעיל במיוחד.

                                                                                                          (עז: שליש עליון, חזרה לעניין האיסור וההיתר)

                                                                                                          ג. אם יצאה מקצתה אסורה, אבל מה אם יש שם עוד ולד?

                                                                                                          אם הולד קשור בשליה – ודאי שהולד ממנה, ואז מה שעדיין בתוך הבטן מותר.

                                                                                                          אם לא קשורה עמו (גירסה 2 (הגירסה הראשונה הפכה את הדעות) –

                                                                                                                     רי"ח – עדיין מניח שזה הולד של השליה, והשאר מותר.

                                                                                                                     ר"א – חושש שהיה ולד נוסף בשליה.

                                                                                                          (וכן בברייתא לגבי אישה שהפילה שליה + ולד בעל צורת חיה, .

                                                                                                          שחוששים שהיה שם עוד ולד –
                                                                                                          אם היה עוד ולד – טמאה שבועיים,
                                                                                                          אם לא היה עוד ולד – אין לה ימי טהרה אחרי השבועיים.

                                                                                                          (עז: שליש תחתון)

                                                                                                          ד. אם הולד קדוש

                                                                                                          אם זה בכור – לא קדוש, וניתן לזרוק לכלבים

                                                                                                                     כי שמא היה נקבה,

                                                                                                                     וגם אם זכר – שמא היה נדמה.

                                                                                                          אם זה בן של קרבן (כמו שלמים) – חושששים שקדוש,

                                                                                                                     כי גם אם נקבה הוא קדוש.

                                                                                                          (עז: 6-)

                                                                                                          ה. דרכי האמורי

                                                                                                          אסור לקבור את השליה בצומת דרכים בפני דרכי האמורי.

                                                                                                          העיקרון: אם יש הגיון בסגולה – אז מותר.

                                                                                                                     אז למה מותר לצבוע עצים בעייתיים באדום?

                                                                                                                     זה כדי שאחרים ידעו על הבעיה ויתפללו על העל העצים (כמו "טמא טמא יקרא").

                                                                                                          (ע: 8- עד עא: 9-)

                                                                                                          חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה

                                                                                                          א. תניא –

                                                                                                          בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
                                                                                                          בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".

                                                                                                          ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?

                                                                                                          בן עזאי:

                                                                                                          1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"

                                                                                                                      דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).      

                                                                                                          2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.

                                                                                                          [A. מקור – (עא. 4+)

                                                                                                          חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
                                                                                                          בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".

                                                                                                          B. יישומים –

                                                                                                          חיה בכלל בהמה –

                                                                                                          1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
                                                                                                          (וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
                                                                                                          2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
                                                                                                          בהמה בכלל חיה –
                                                                                                          3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
                                                                                                          ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
                                                                                                          4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.

                                                                                                          (גמרא שאחרי המשנה עא.)

                                                                                                          חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף

                                                                                                          רבה – אינן מטמאים/נטמאים

                                                                                                          א. מנלן:

                                                                                                          A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
                                                                                                          ("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).

                                                                                                          קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?

                                                                                                          תשובות:

                                                                                                          1.      יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.

                                                                                                          2.      כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).

                                                                                                          B. הטומאה לא נכנסת –

                                                                                                          קל וחומר מכלי חרס –
                                                                                                          כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
                                                                                                          = אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.

                                                                                                          [הסבר הקו"ח:

                                                                                                          1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
                                                                                                          2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].

                                                                                                          דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.

                                                                                                          [שתי הבנות:
                                                                                                          1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
                                                                                                          2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.

                                                                                                          דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),

                                                                                                          C. עוד לימודים למצבים נוספים –

                                                                                                          1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
                                                                                                          קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.

                                                                                                          2. מניין שגם בלוע בבהמה?

                                                                                                          קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),

                                                                                                          דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).

                                                                                                          דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.

                                                                                                          (עא:

                                                                                                          ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –

                                                                                                          השיעור חולין דף עז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

                                                                                                          18 min

                                                                                                        About הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

                                                                                                        From the publisher's feed

                                                                                                        הדף היומי - באתר זה תוכלו לשמוע וצפות בשיעורי דף יומי קצרים וברורים במיוחד, בכ13 דקות לדף גמרא.