הדף היומי ב15 דקות – שיעורי דף יומי קצרים בגמרא

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_096.mp3

Download

(צו. במשנה עד צו: במשנה)

במשנה: ר"מ – אובר, ר"י מתיר.

בגמרא:

א. בר פיולי נהג כר"י ולא חיטט להוציאת הבלוע ושמואל אמר שצריך לנהוג כר"מ.

ב. רב ששת – מה שבר פיולי עשה זה מדאורייתא:

            גירסה 1 – לחומרא: גם ר"י מחמיר מדרבנן שצריך להוציא.

                        דחייה – אז כמי נהג בר פיולי שלא הוציא?

            גירסה 2 – לקולא: גם ר"מ שאוסר את הבלוע – זה רק מדרבנן.

ברייתא והסבר הגמרא:

[מקור: ר"מ – אכילה, ר"י – אשר על כף הירך]

[מקור: ר"מ – בריה, ר"י – אכילה].

[מקור: ר"מ – אשר על כף הירך, ר"י – הירך].

[ואילו ר"מ לומד מהירך – שהירך הפנימי הוא זה שאסור ולא החיצוני].

שמואל: רק מה שמול כף הירך נאסר,

            רב פפא: זו מח' תנאים, ומה שאמרת זו דעת ר"מ.

השיעור חולין דף צו – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת אלכסנדר בן יהודה מרדכי שיום השנה לפטירתו חל היום, כ׳ אב.

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(צה. שליש עליון – צו. במשנה)

חלק א – רב: בשר שנתעלם מן העין אסור

(ורב כהנא ולוי חולקים).

א. 4 קושיות על רב ותירוצים.

ב. איך רב אכל בשר? שמר עליו או השתמש בסימן.

ג. סימנים ותביעות עין עזורים לשיטת רב.

ד. סיפור על רב שהגיע לבית חתנו.

חלק ב – איסור ניחוש

אסור רק כשזה כאליעזר עבד אברהם,

אך כשזה רק לסימן בעלמא – מותר.

השיעור חולין דף צה – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_094.mp3

Download

(צג: במשנה – צד: 1-)

הקדמה מציאותית:
שוקי הבשר היו מקומיים. מה שנשחט היום נמכר היום.
השוחטים היו רובם ככולם יהודים.
אם נמצאה טריפה, היו מקומות שהכריזו על כך ואז מכרו לגוי, והיו מקומות שלא:

במקומות שהכריזו – מותר למכור לגוי בשר טריפה, ומותר לקנות מגויים בשר מלבד ביום שבו הכריזו, שמא זה הטריפה.
במקומות בהם לא הכריזו – מותר למכור להם בשר טריפה, אך אסור לקנות מהם, שמא זה טריפה.

A . משנה – נתינת ירך עם גיד הנשה לגוי (לכאורה החשש: שימכור ליהודי) :

שלימה – מותר , כי היהודי יראה שלא ניקרו את הגיד.
חתוכה – אסור , כי היהודי יחשוב שהוציאו את הגיד.

שאלות :[1]

1. אם זה מקום שלא מכריזים – ממילא אסור לקנות מגוי כלום, ואין חשש, ומותר לתת לו.

2. גם אם זה מקום שמכריזים, ואז אכן יש חשש שיהודי יקנה, למה שלימה מותר?
הרי אולי הגוי יחתוך, ועדיין היהודי יחשוב שהוציאו את הגיד?

תשובות :

1. לגבי החשש שיחתוך – לא חוששים, כי הקונה היהודי יבחין שזה חיתוך של גוי.
לכן שלימה מותר.

2. לגבי מקום שלא מכריזים, שאז לכאורה אין חשש שיהודי יקנה –

a. עדיין יש חשש, אם במקרה הוא ראה את היהודי הראשון מוכר לגוי ואומר לו שזה כשר (ריטב"א, או שכיוון שלא אמר לו שאינו כשר, יניח שזה כשר). לכן חתוכה אסור.

b. הסבר אחר לגמרי: החשש כלל אינו שימכור ליהודי (שהרי אסור במקום כזה)
אלא איסור של גניבת דעת הגוי (שהגוי חושב שהיהודי מכר לו משהו שגם לו עצמו מותר, ושמואל אמר שגם דעת גוי אסור לגנוב). לכן חתוכה אסור.

(דילוג צד. שליש עד 5-)

B . ברייתא – נתינת ירך עם גיד הנשה
ליהודי:
שלימה: מותר, כי היהודי יראה שלא הוציא את הגיד, חתוכה – אסור, כי יחשוב שהוציא.

לגוי :

רישא : מותר לתת לגוי בין חתוכה בין שלימה, כי הגוי לא ימכור ליהודי,
אמצע : לא מוכרים טריפות לגוי: 1. שמא ימכור ליהודי. 2. כי מטעה אותו (אם לא אומר לו).
סיפא : לא ישלח גוי לקנות בשבילו בשר: 1. חשש אנסים (שהגוי לא ישלם למוכר). 2. שמא המוכר ימכור המוכר לגוי טריפה.

הברייתא לא ברורה:

ברישא ובסיפא לא חוששים שהגוי ימכור ליהודי (מקום שלא מכריזים), ולכן מותר למכור לגוי.
באמצע חוששים שימכור ליהודי (מקום שמכריזים), ולכן אם אירע אונס ושכחו להכריז – אסור למכור לגוי.

תשובות:

1. אביי: אכן הרישא והסיפא במקום שלא מכריזים והאמצע במקום שמכריזים.

2. רבא: הכל במקום שמכריזים,
האמצע מובנת כנ"ל, ששכחו להכריז ואז אסור למכור לגוי.
הרישא והסיפא במקרה שבו אכן הכריזו, ולכן באותו יום מוכרים לגויים ולא חוששים שימכרו ליהודי.

3. רב אשי: הכל במקום שאין מכריזים,
הרישא והסיפא מובנות כנ"ל,
באמצע (כמו שראינו לעיל) שמא הקונה יראה את היהודי מוכר לגוי , ויניח שזה כשר ויקנה (כיוון שלא אמר לו שזה לא). [2]

C . איך מכריזים?

"נפל בישרא לבני חילא".

ולמה לא אומרים "נפל טריפתא"?

כי אז הגויים לא ירצו לקנות.

והרי מטעים בזה את הגוים?

הגוי מטעה את עצמו .

(צד. שליש עד 5-)

חלק ב – גניבת דעת

א. גניבת דעת גוי

בהסבר האחרון של המשנה: שמואל אמר שאסור.

(ומשמע שגם אם לא אמר לו בפירוש, אלא רק נותן לו לחשוב שמכבד אותו מזה שהירך חתוכה,

וגם בנותן מתנה ולא רק במוכר).

אבל הגמרא: שמואל לא אמר בפירוש אלא זה נובע מתוך סיפור, אך זה לא מוכרח:

הסיפור: שמואל אמר לשמש לתת לבעל המעבורת משהו כשכר, ונתן לו, ושמואל הקפיד. מה נתן ולמה הקפיד:

1. אביי – נתן לו תרנגולת טריפה שחוטה, והגוי הניח שזה כשר.

2. רבא – נתן לו יין בכלי של יין חי ונתן לו יין מזוג.

הדחייה: אולי השמש שמואל הקפיד על השמש מסיבה אחרת:

1. שהשהה אצלו טריפה.

2. שלא ציית להוראתו לתת יין חי.

משמע שאסור גם בלי

ב. ברייתות על גניבת דעת

A. ברייתא עם דוגמאות לאיסור גניבת דעת בענייני כבוד:

1. לא יזמין אותו לזעוד ויודע שלא יכול לבוא

2. לא ירבה לו מתנות ויודע שלא יקבל

3. לא יפתח "לכבודו" חביות ויודע שממילא כבר סגר למכור את השאר לחנווני

4. לא יתן לו פח שמן ריק (כי יודע שלא יסוך),

ואם לכבודו של השני – מותר.

וקשה – רב יהודה פתח חביות לכבוד עולא כשכבר סגר עם החנווני?

תשובות :

1. הודיע לו שכבר סגר עם החנווני.

2. רב יהודה ידע שבאמת גם אם לא היה סוגר עם החנווני – היה פותח.

B. ברייתא לגבי הטעיה במתנות:

1. לא יביא לבית האבל יין שנראה מלא אך הוא לא.
ובטח שלא ימלאהו במים.

ואם זה כדי לכבדו של האבל (בפני אחרים) – מותר.

C . ברייתא לגבי מקח וממכר ומתנות:

1. לא ימכור סדנל עור של נבלה בחזקת שחוטה (הטעיה + סכנת זיהום).

2. לא ישלח חבית יין עם שמן מעל (שאז המקבל יחשוב שזה שמן ויבנה על זה ויזמין אורחים).

(וקרה מקרה שהמארח התאבד מרוב בושה כשגילה שזה לא שמן).

3. (וכן האורחים לא יתנו את מה שקיבלו לבן בעל הבית)

(ומעשה שגם זה גרם להתאבדות המונית).

(צד: 10-)

ג. אם הטעו את עצמם מותר:

1. בברייתא הנ"ל – מכריזים שיש טריפה באופן מרומז.

2. סיפור על רבא ורב ספרא שפגשו את מר זוטרא,
ורב ספרא אמר לו שלא יצאו לקראתו,
ורבא – היה עדיף לתת לו לחשוב שכן כי הוא הטעה את עצמו. [3]

[1] בגמרא השאלות מוצגות כשתי אופציות להבין את המשנה – במקום שמכריזים או במקום שלא מכריזים, ושתי האופציות קשות. בשיעור, לצורך הפשטות, הצגנו את זה כשתי שאלות נפרדות על המשנה, כי הרי השאלה שמא הגוי יחתוך רלוונטית עקרונית גם למקום שבו לא מכריזים (אחרי שנתרץ למה בכל זאת חוששים שימכור ליהודי). אמנם שם נוכל לתרץ שכיוון שהיהודי השני ראה את המכירה – ידע שכבר מההתחלה הירך היתה חוכה או לא.

[2] כאן הריטב"א אומר שעצם העובדה שהיהודי לא אמר לגוי שזה טריפה – זה מספיק כדי לגרום ליהודי השני להניח שזה כשר. בתירוץ השני על המשנה לעומת זאת הריטב"א אמר שהחשש שהמוכר יאמר בפירוש לגוי הקונה שזה כשר.

[3] לעומת זאת בסעיף A (על המשנה), ראינו שאסור לכאורה גם כשמטעה את עצמו (היהודי רק נתן לו בשר חתוך ולא אמר כלום). וי"ל שגם זה נחשב שהיהודי הטעה אותו, כי הרי נתן לו ירך חתוכה, לעומת המקרה של רבא ורב ספרא שהם לא אמרו כלום מצידם שיכול היה להטעות, ולעומת ההכרזה שנמצאה טריפה שההכרזה לא כוונה כלפי הגויים ולכן לא היהודים הטעו אותם.

השיעור חולין דף צד – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_093.mp3

Download

(צב: 7 – עד צג: במשנה)

היום נראה לקט דינים בנושא של חלב, דם, חוטים, שמובאים זה אחר זה ב"גופא". נביא אותם לפי סדר הנושאים ולא לפי סדר הגמרא.

הקדמה: החלב האסור מהתורה הוא החלב שהקריבו על המזבח (ויקרא ג, ג-ה ובהמשך):
לבהמה יש 4 קיבות: כרס > בית הכוסות > חזרה לפה/הלאה להמסס > קיבה > למעיים.

שאר החלבים עקרונית מותרים מהתורה. בגמרא נראה חלבים נוספים שנאסרו,

             או מדרבנן כי הם יונקים או עוברים דרך החלבים האסורים.
             או מהתורה, כי הם מחוברים ונחשבים חלק מהחלבים האסורים.

חלבים האסורים והמותרים:

דעה אחת – אסורה מהתורה (נחשבת חלב הכליות) – וכן רבה ורי"ח,

דעה שנייה – מותרת לגמרי – וכן רב אסי,

וכן מוכיח אביי מפסיקה של שמואל – שחלב שמכוסה בבשר לא נאסר מהתורה.

           ר"י-שמואל:

והרי שמואל אסר את החלב מעל הבהמה, שתחת בשר המותניים, למרות שמכוסה?
תשובת אביי (ורי"ח): הוא מכוסה בבשר שזז עם הליכת הבהמה (פרוקי מפרקא), ולא נחשב מכוסה.

כפלי (כסלים) – פנימי לכסלים, עוטף את החלל הפנימי של הבטן,
כוליתא (כליות) – קרום שעוטף את הכליות – מהתורה, קרום שבין החלב לכליה – מדרבנן.

[בברייתא של רב המנונא: הקרום שעל הכליה אסור מדרבנן,
בברייתא השנייה – אסור מהתורה.
תירוץ: הקרום שלמעלה – מהתורה, הקרום שמתחת – דרבנן].

טחלי (טחול) – קרום שעוטף את הטחול.

הקרום שמעל הטחול (קרום עבה, מעל ה"דד") – אסור מהתורה (נחשב חלק מהחלב שעל הקרב).

מה לגבי הקרום שמתחת?

מסופר שרב יהודה בר אושעיא היה מקלף רק את הקרום שמעל הטחול (העבה) ולוי אמר לו לקלף גם את הקרום שמתחת,
ואז בא רב הונא אביו של לוי, ואמר בשם אבי אמו (רב ירמיה בר אבא) שלא צריך מתחת,
אך אמר לוי – יש ברייתא של רב המנונא שהקרום שלמטה אסור מדרבנן.

           [סתירה בין הברייתא הנ"ל לעוד ברייתא + התירוץ:
           בברייתא של רב המנונא: הקרום שמתחת לטחול אסור מדרבנן,
           בברייתא שנייה – כרת.
           תירוץ: למעלה (בדד) – מהתורה, למטה – מדרבנן.

חוטים (גידים ונימים) שבחלב של הקרב
חוטים שבחלב של הכליה (חוטים בקרום הפנימי של הכלייה),

חוטים שבעוקץ (עצבים שיוצאים מסוף השדרה ונכנסים לכסלים) – אסורים משום חלב הכסלים.

ורב יהודה מפרט: יש 5 חוטים כאלה, 3 מימין שמתפצלים ל2 כל אחד, ו2 משמאל שמתפצלים ל3,
ואם מוציא מיד אחרי השחיטה יכול לשלוף הכל החוצה, אך אם לא זה מתקשה ויצטרך לחטט ולמצוא הכל, ולכן חשוב לדעת מה בדיוק מחפשים כדי להוציא הכל.

דם שבלוע בבשר ולא יוצא – לא אסור. אבל כשמבשלים הוא יוצא ואוסר. לכן צריכים למלוח/לצלות, וזה מוציא את הדם.
אבל יש איברים שלא מספיק להם מליחה, ואז צריך:

             או לחתוך ולמלוח,
             או לצלות באש.

כשצולים – לתוס' גם צריך לחתוך אך לרוב הראשונים לא צריך לחתוך.
             הצלייה מועילה הן כדי לשאוב דם החוצה, והן כדי לסתום בפנים את מה שלא יצא ואז הוא לא אסור.

[רב ספרא: משה, האם התורה אסרה בשר?!
רבא: משה! האם התורה התירה לאכול דם?!]

(צג: 7+)

הרחבה על ביצים: ביצי גדי –
עד 30 יום – מותרים במליחה רגילה
אחרי 30 – אם יש בהם כבר זרע (רואים כלי דם אדומים) אסורים וצריכים חיתוך.

רב אחא לקולא (וכן הלכה) – הגחלים שואבות את הדם.
רבינא לחומרא – הגחלים מצמקות וסותמות את הבשר והדם לא יוצא (אלא אם חתך).

                      (צג: שליש)

לכן:
אם הניח על בית השחיטה – מותר,
הניח על נחיר:
גירסא אחת – צריך לנעוץ משהו שלא ייסתם,
גירסה שנייה – מקלה: לא צריך,
הניח על הצד:
גירסא שנייה: אם נעץ משהו כך שהדם יוכל לצאת – מותר .

(צג: באמצע)

ג. נאמנות הטבחים על ניקור הגיד והחלב:

           ר"מ – לא נאמן, חכמים – נאמן.

מה עם ישראל עשה בפועל?
העיקרון: אם הניקור קשה (כר"מ, שגם הגיד הבלוע בבשר אסור) – לא סומכים,
אם קל (כר"י, שרק הגיד הגלוי אסור) – מותר.

רי"ח:

           גירסה 1 – תחילה פסקו כר"מ ולכן לא סכמו, ואחר כך כר"י וסמכו.

גירסה 2 – תחילה פסקו כר"י וסמכו, אח"כ כר"מ ולא סמכו, ואז כשהטבחים התרגלו – שוב סמכו (ר"נ).

ב. קנה בשר מהטבח ומצא חלב –

           מכשעורה – מפטרים

           מכזית (גם מפוזר) – מלקים

(צג. 1- עד צג: 7+, לגבי איבר

השיעור חולין דף צג – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי אריה בן יוסף פוגאטש ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(צב. 11+ עד צב: 7-)

א. "ובגפן שלושה שריגים…"

ר' חייא בר אבא – רב: שלושה שרי-גאים שיש בכל דור, לפעמים 2 בישראל ולפעמים 2 בבבל.

             (וחכמים אמרו ששניים מהם הם הנכדים של רב…).

רבא – שלושה שרי-גויים שעוזרים לעם ישראל (רש"י – מלאכים, ר' גרשום – שרים שנוטים לטובת עם ישראל).

עוד דרשות על הפסוק:

[וכן רבא – כתוב 3 פעמים כוס בחלום, רומז ל3 כוסות תרעלה של מצרים – ביציאת מצרים, בפרעה נכה, ובעתיד לבוא].

זמורות – אלו בעלי בתים שנותנים צדקה, תומכים בלומדי תורה וכו'.

(צב. 11-)

ב. עוד דרשה על יציאת מצרים וצדיקים (הושע ג) –

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, עוֹד לֵךְ אֱהַב-אִשָּׁה, אֲהֻבַת רֵעַ, וּמְנָאָפֶת, כְּאַהֲבַת ה', אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵם פֹּנִים אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וְאֹהֲבֵי אֲשִׁישֵׁי עֲנָבִים.

ואכרה – קנה את האישה (קידשה בכסף),

המקור שה30 בארץ ישראל (זכריה יא):

רב יהודה – אלו 30 צדיקי אומות העולם,

מהרש"א – חסידי אומות העולם שבזכותם הגויים מתקיימים (זהו ה"שכר" שהגוים נותנים לה' על שמקיים אותם).

                          רבא – אלו 30 מצוות שקיבלו על עצמם בני נח (שמתוכן הם מקיימים רק 3).

יג וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי, הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל-הַיּוֹצֵר, אֶדֶר הַיְקָר, אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם; וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף, וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל-הַיּוֹצֵר – 30 הצדיקים בארץ ישראל.

(צב: 3+ המשך גיד הנשה)

א. אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף

"על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך… כי נגע בכף ירך יעקב" –

יש בשר אבל הוא לא תפוח (=ה"משולש", בניגוד לפולקע (השוק) שהוא אכן תפוח ועגול).

ב. שליל וחלב

"ונוהג בשליל, ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל, וחלבו מותר".

באיזה חלב מדובר?

לר"מ – גם הגיד הבלוע אסור וגם השומן, ולכן צריך לחטט אחרי הגיד וכן להוריד את השומן מהשורש.

אז שוב – איך שמואל אמר שהשומן מותר לפי כולם?

תשובה: לכו"ע מהתורה השומן מותר (ולזה התכוונו המשנה ושמואל שאין מחלוקת),

וכן מוכח בברייתא: גיד הנשה מחטט אחריו בכל מקום (שיטת ר"מ) ושמנו מותר וישראל קדושים ונהגו בו איסור (- זה רק איסור דרבנן).

(צב: שליש תחתון)

ג. איזה חלק של גיד הנשה נאסר?

רב – הגיד עצמו מותר, כי לא ראוי למאכל.

עולא – הגיד עצמו נאסר, אפילו שלא ראוי,

ואביי מוכיח כך מאיסור חלב –

השיעור חולין דף צב – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי נשמת מנחם בן נפתלי וחנה שזכה לחגוג את יום הולדתו ה 95.

Download

(צ: 11 שורות מלמטה עד צא. 9 שורות מלמטה)

חלק א – באיזה רגל נוהג גיד הנשה?

א. איבעיא להו – ר"י ספק או ודאי?

A. ראיה שזה ספק –

דחיות:

כרב חסדא –

שלא כרב חסדא – מדובר בדבר שמן הדין מותר אלא שנאסר ולכן צריך שריפה

B. ראיה שזה ודאי –

דתניא – אם יש שניים שהם ספק אביו והכה את שניהם זה אחר זה לר"י לא חייב.

דחייה – תנא אחר בשם ר"י – לא צריך התראת ודאי.

דתניא – מלקות על הותרת פסח עד בוקר: זה מצב של התראת ספק, ובכ"ז משמע שלר"י עקרונית לוקים, אלא שכיון שניתקו לעשה (לשרוף) לא לוקים.

C. ראיה שזה ודאי –

[ולמה לוקה רק 40 ולא 80? מדובר שהם שלמים, ויש כזית רק יחד (שלר"י – 40, לת"ק – 80)]

ב. טעמו של ר"י

ר"י (ימין)

תגובת רבנן

1. רבא – "על כן לא יאכלו… על כף הירך" – החשובה (ימין)

זה בא ללמד שהכוונה לגיד הפנימי, שיורד לאורך כל הירך.

2. ר' יהושע בן לוי – "בהאבקו עמו" – שהמלאך חיבקו בימינו מאחוריו וכך הגיע לרגל ימין.

ר' יהושע בן לוי – ללמד שהעלו אבק עד כיסא הכבוד.

3. ר' שמואל בר נחמני – יעקב הלך לצידו ושמר שיהיה בצד ימין (כעובד כוכבים).

בא באחוריו בפגע בשני הגידים.

4. רב שמואל בר אחא – כנ"ל, אך כי נדמה לו לת"ח ולכן נתן לו להיות בימין.

א. דרשות על האיסור

ב. דרשות על ארוע המאבק

[אגב, עוד מקורות שלא יצא יחידי בלילה:

(צא: שליש)

[אגב זה, עוד דרשות על ליל החלום:

(צא: שליש תחתון)

[מסייע לרב חננאל-רב: 3 כיתות מלאכים שונות אומרות שירה כל יום – לכל מלאך הזדמנות אחת.

והרי המלאכים גם אומרים בכרוך כבוד ה' ממקומו?

(צב. 1+)

השיעור חולין דף צא – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

https://www.sinai.org.il/wp-content/uploads/chulin_090.mp3

Download

(פט: תחילת פרק גיד הנשה – צ: 11-)

הקדמה:

חלק א – במה מדובר?

א. מדובר בבהמה בוגרת, ואיסור הגיד קדם לקדושה
כלומר יש בהמה קיימת שהגיד אסור, ואז הוא הקדיש אותה, והדין: הגיד נשאר אסור.
מה החידוש? הרי כאמור – זה פשיטא!

אם יש בגידים בנותן טעם:
1. החידוש שאיסור אכילת הקדש חל על איסור גיד הנשה
(אמנם איסור לא חל על איסור, אך כאן זה איסור מוסיף/כולל/חמור – ולכן חל.

דחייה: זה נכון, אבל לא נכנס ללשון המשנה, כי אם כן החידוש הוא על ההקדש, והיה צריך לכתוב: "מוקדשים נוהג בגיד", ולא שגיד נוהג במוקדשים.

אם אין בגידים בנותן טעם:
2. החידוש שיש רק איסור גיד, כי אין בגידים בנותן טעם.

דחייה: במשנה בדף צו: עולה שיש בגידים בנותן טעם, וסביר שכך גם למשנתנו.

(פט: אמצע)

ב. מדובר בוולדות הקדש
שאז שני האיסורים נוצרו יחד, או שאיסור הגיד קדם, וזה עצמו החידוש – שיש איסור גיד.

והחידוש: פוסקים כר"מ שיש איסור גיד בשליל,
וששני האיסורים חלים יחד, ולכן יש גם הקדש וגם גיד.
ובניגוד לר"י – שאיסור הגיד חל רק בלידה, ולא יוכל לחול על ההקדש.

אך קשה: גם בשליל איסור ההקדש קודם לאיסור הגיד:
איסור ההקדש – מהיצירה,
איסור הגיד – רק מקשירת הגידים לאיברים (משנה בנזיר מט:, שלפני כן זה לא נחשב גידים).
ולר"מ – רק בחודש ה9 (תוס'),
אז איך איסור הגיד חל על ההקדש?

תשובות:

(צ. 1+)

דחייה – הוא לא יכול:
a. הרי חלק זה של המשנה לא כר"י!
(ר"י אוסר רק צד אחד בגיד (גמרא), ורק ר"מ אוסר את שניהם)
תשובה: זה תנא אחר שסובר בזה כמו ר"י.

             (צ. 10+)

לסיכום:

בהמה בוגרת שהוקדשה – ברור שהגיד נשאר אסור.
וולד של קרבן – אם הקודשה נוצרת ביצירת הוולד – איסור הגיד לא יחול.
רק בבכור או אם נסבור שהקודשה חלה רק בלידה – איסור הגיד יחול.

(צ. רבע)

עד עכשיו דיברנו על גיד הנשה של שלמים, בכור, חטאת – שאוכלים את הירך ואת הגיד לא (אלא בחטאת – משליכים לאמת המים בעזרה, בשלמים לכאורה אפשר להשליך בכל מקום (למה לא קוברים (?)).
אבל מה עם גיד הנשה של קרבן עולה – האם הוא עולה על המזבח או אסור?

א. באמוראים:

ר' חייא בר יוסף – אין איסור גיד
רי"ח – יש איסור גיד.

על מה המחלוקת:

רב פפא: אין מחלוקת,

אלא לפי כולם:
A. מעלים למזבח (ר' חייא ב"י),
אך אסור לאכול גם גיד של עולה (רי"ח)

רב נחמן בי"צ – יש מחלוקת:
ר' חייא ב"י – מעלים למזבח במחובר,
רי"ח – לא מעלים (גם לא במחובר).

ואין בעיה לומר שנחלקו בזה, שהרי גם התנאים נחלקו בזה, כדלקמן.

(צ. באמצע)

ב. מחלוקת תנאים (ברייתא ב) –

לגבי גידים ועצמות מותרים:
יש שני פסוקים שלכאורה סותרים –
"וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה" (ויקרא א, ט) – משמע גם עצמות וגידים.
"וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יב, כז) – משמע רק הבשר והדם ולא השאר.

רבי (וכן בברייתא א) –
מקטירים עם הבהמה,
אבל אם פרשו – לא מקטירים, ואפילו מראשו של מזבח.

רבנן –
מקטירים במחוברים לבהמה, ואפילו אם פרשו – מחזירים.
אבל אם פקעו מתוך האש – אז לא מחזירים.

הסבר המחלוקת:

שניהם מסכימים שזה שמחוברים עולים זה ברור (כמו שמפורש שמקריבים את הראש, והרי בראש יש עצמות), אלא זה צריך לחדש משהו מעבר:

לרבנן – זה מחדש שגם בפרשו – מקטירים.

לרבי – זה מחדש שמקטירים גם גישה נשה מחובר.

           ורבנן חולקים – לא מקטירים גיד הנשה, גם לא מחובר.

הסבר המחלוקת לגבי גיד הנשה:

           לרבי – מקטירים במחובר – "והקטיר הכהן את הכל המזבחה".

לרבנן – לא מקטירים אלא מוציאים –  "מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל לְמִנְחָה וּלְעוֹלָה וְלִשְׁלָמִים" (יחזקאל מה, טו) – מקריבים רק דברים שמותרים לישראל.

           והרי מקריבים דם וחלב?
           שם זה המצווה של הקרבן!

אבל אם פרש – לפי כולם לא מקטירים.

(צ: 4+)

ג. עוד מחלוקת אמוראים

רב חסדא – מקטירים ("על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" – למזבח אין איסור.
           ומשמע שאפילו אם פרש – מקטירים.

רב הונא – לא מקטירים ("ממשקה ישראל"), אלא מוציאים ושמים על התפוח.

וקשה מברייתא ג – גיד הנשה של עולה מעלהו.
תשובה – הכוונה שמעלה למזבח ואז שם חולצו (ולא חולץ לפני כי זה פחות יפה ("הקריבו נא לפחתך")).
וכן כתוב במפורש בברייתא ד.

השיעור חולין דף צ – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי אריה בן יוסף פוגאטש ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(פח: 6 שורות מלמטה – פט: סוף פרק כסוי הדם)

חלק א –  אגדתא על כיסוי הדם וענווה

א. אמר רבא – בשכר "ואנוכי עפר ואפר" זכו בניו לאפר פרה ועפר סוטה.

למה לא הוזכר עפר כיסוי הדם? כי לא נהנים ממנו בעוה"ז (גם לא רוחנית)

ב. אגב זה, עוד דרשה של רבא של "בשכר…" –

מה ההנאה בעוה"ז:

[אגב סיפור זה – ר' אבא – קשה לחזור בשתובה מגזל הנאכל (שאפילו אברהם לא השיב את אשר אכלו הנערים].

ג. אגב "ואנוכי עפר ואפר" – עוד דרשות על ענווה (לפי סדר של קישורים מאחד לשני)

A. ר"א בן רי"ס הגלילי – "כי אתם המעט" – שממעטים עצמם.

במה ממעטים – שאבות האומה מיעטו עצמם:

B. אגב זה –

C. אגב זה – ר' אילעא – תולה ארץ על בלימה – בזכות מי שבולם פיו במריבה.

D. ואגב זה –

זעירא/רבה בר ירמיה – מכסים בעפר עיר הנידחת.

קשה – והרי זה איסורי הנאה?

מקשה רב רחומי מברייתות ששופר ולולב של ע"ז לא ישתמש בהם?

השיעור חולין דף פט – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

לעילוי אריה בן יוסף פוגאטש ז"ל

להקדשת שיעור ליחצו כאן

Download

לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב

(פח. רבע עליון – פח: 6 שורות מלמטה)

נושא א – כמה מהדם צריך לכסות?

A. המקורות

B. סברות

חלק ב – במה מכסין ובמה אין מכסין

א. הדין הבסיסי

B. הגדרת דק וגס

C. ברייתא – מקור (פח. 6-)

ב. יישומים לדין הבסיסי

B. אפר וזהב

[וצ"ע – הרי אינם מגדלים? אלא שכיוון שנקראו בפירוש עפר – מכסים בהם.

C. עוד דברים שמכסים בהם

השיעור חולין דף פח – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.

Download

(פז. במשנה – פחץ רבע עליון בנקודותיים)

חלק א – מי צריך לכסות וחזר ונתגלה

א. חיוב אחר לכסות

B. אגב, לימוד אחר מאותה סמיכות – שיכסה ביד ולא ברגל (במה ששפך (שחט) יכסה).

C. כמה "שווה" מצוות הכיסוי?

ב. כיסה ונתגלה

B. כיסהו הרוח, ע"פ רי"ח: אם לא נתגלה – לא צריך, אם נתגלה – צריך.

חלק ב – כיסוי דם בתערובת דם

 שאר השיעור נמצא, אך עוד לא סוכם בכתב.

השיעור חולין דף פז – גמרא דף יומי הופיע באתר הדף היומי ב15 דקות - שיעורי דף יומי קצרים בגמרא.